פרק ל"ח בירמיהו הוא אחד הפרקים הדרמטיים ביותר בספר: השרים דורשים את ראשו של הנביא, המלך מסתלק מאחריות, ירמיהו מושלך לבור טיט וטובע בו, ומחולץ ממנו בדרך מופלאה בידי עבד מלך הכושי. בהמשך מתקיימת פגישה חשאית בין ירמיהו לצדקיהו, ובה מציע הנביא למלך את הדרך היחידה להצלת עצמו ולהצלת העיר. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי המלבי"ם ודברי חז"ל.
וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן־מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן־פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן־שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן־מַלְכִּיָּה אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל־כׇּל־הָעָם לֵאמֹר׃
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיֹּצֵא אֶל־הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה וְהָיְתָה־לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי׃
שימו לב לכפילות שבפסוק: "וְהַיֹּצֵא אֶל־הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה" ואחר כך שוב "וְהָיְתָה־לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי". מבאר המלבי"ם: שומרי המלך היו הורגים כל מי שניסה לצאת אל הכשדים, שכן יציאה כזו מרפה את לב העם, מעודדת את הכשדים ומשדרת תחושה של מפלה ותבוסה. לכן אומר ירמיהו שיש כאן משוכה אחת בלבד שצריך לעבור - שומרי המלך. מי שיצא ויצליח לעבור אותם בחיים, "וְהָיְתָה־לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי": מן הכשדים עצמם אין לו מה לפחד, הם לא יהרגו אותו. לעומת זאת מי שיישאר בעיר - הכשדים ייכנסו, ישרפו את העיר ויהרגו את יושביה. לכן כדאי לנסות לברוח, שכן בזה עוד יש פתח של תקווה.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ־בָּבֶל וּלְכָדָהּ׃
יש אנשים שיעדיפו לסבול רעב ודבר בתוך העיר, ובלבד שיצילו את העיר ולא ייצאו אל הכשדים. לכן מוסיף ירמיהו: אל תטעו לחשוב שאמנם תסבלו רעב ודבר, אך לפחות תצילו את העיר. המלחמה אבודה. גם אתם תמותו ברעב ובדבר, וגם העיר לא תינצל - "הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ־בָּבֶל וּלְכָדָהּ".
וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל־הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה כִּי־עַל־כֵּן הוּא־מְרַפֵּא אֶת־יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כׇל־הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם־לְרָעָה׃
השרים באים אל המלך ותובעים להמית את הנביא. טענתם: הוא מרפה את ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר, וגם את ידי כל העם, בדברים שהוא מדבר אליהם. ולא עוד, אלא שעצם אמירת הדברים מוכיחה לדעתם שאין לו כוונה טובה - "אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם־לְרָעָה". כלומר: כל מטרתו להביא עלינו רעה, הוא מעוניין שנבוכדנאצר יכבוש אותנו, ולכן הוא חוזר ואומר לנו כל הזמן להיכנע.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה־הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר׃
כלומר: אני, המלך, איני רוצה לפגוע בו ולהרע לו מצד עצמי, אבל אני נותן לכם את האפשרות לעשות בו כטוב בעיניכם.
וַיִּקְחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין־מַיִם כִּי אִם־טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט׃
לוקחים את ירמיהו ומשליכים אותו אל הבור של מלכיהו בן המלך שבחצר המטרה. הטיט שבבור היה טובעני, והנביא עומד שם ולאט לאט שוקע לתוכו. "בַּבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט".
וַיִּשְׁמַע עֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ כִּי־נָתְנוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ אֶל־הַבּוֹר וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן׃
"עבד מלך" הוא שמו של האיש, לא תוארו.
אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כׇּל־אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר־הִשְׁלִיכוּ אֶל־הַבּוֹר וַיָּמׇת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר׃
טענתו של עבד מלך היא שהאנשים האלה עשו רעה, משום שפגעו בירמיהו בקום ועשה, וזה לגמרי מיותר. הרי "וַיָּמׇת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר" - השאירו אותו עוד יום יומיים והוא ימות מאליו, וידינו לא תהיה בו. למה לקחת על המצפון את הריגתו? ממילא נגמר הלחם בעיר, ממילא יש רעב, וממילא הוא עומד למות. תן לו לסיים כך, ולמה לך לעשות מעשה של רציחה?
וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים וְהַעֲלִיתָ אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן־הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת׃
מבאר המלבי"ם: המלך כבר סילק את עצמו מן העניין כשאמר "הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם". עתה הוא מכניס את עצמו מחדש לתמונה ומצווה להציל אותו. כלומר: אמרתי לכם עשו כטוב בעיניכם, אבל עכשיו אני חוזר בי, ואני מצווה ללכת ולהצילו.
וַיִּקַּח עֶבֶד־מֶלֶךְ אֶת־הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וַיָּבֹא בֵית־הַמֶּלֶךְ אֶל־תַּחַת הָאוֹצָר וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים וַיְשַׁלְּחֵם אֶל־יִרְמְיָהוּ אֶל־הַבּוֹר בַּחֲבָלִים׃
"בלויי סחבות ובלויי מלחים" - בגדים ישנים. עבד מלך הכין חבל מיוחד ובגדים מיוחדים, והורידם אליו.
וַיֹּאמֶר עֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל־יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן׃
וַיִּמְשְׁכוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן־הַבּוֹר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה׃
אילו היו קושרים את ירמיהו בחבל ומושכים, הדבר היה מכאיב לו מאוד, ובפרט שהיה תקוע בתוך הבוץ. לכן הוצרכו שלושים אנשים למשוך אותו - אין זה אדם אחד שמושך; הוא שקוע בבוץ, וזה כמו רכב ששקע וצריך לחלץ אותו. לכן אמרו לו: שים עליך את הבגדים האלה לריפוד, את בלויי הסחבות, וסביבם תקשור את החבל, כדי שלא תיחתך מן החבלים.
אומרים חז"ל: התחיל ירמיהו לומר, ריבונו של עולם, האם כך מגיע לי? למה מעלים אותי כמו כבש בחבל? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ירמיהו, לא כך עשתה זקנתך? וזקנתו היא רחב, שהורידה את שני הצדיקים, פנחס וכלב, בחבל בעד החלון. יש חשבון אצל הקדוש ברוך הוא. אין זה סיפור סבתא בעלמא: הסבתא שלך הורידה בחבל, אל תתלונן שגם אתה יורד ועולה בחבל. רואים מכאן שאצל הקדוש ברוך הוא הכול בא בחשבון.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו אֶל־מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי אֲשֶׁר בְּבֵית יְהֹוָה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־יִרְמְיָהוּ שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר׃
כוונת המלך: יש לי שאלה אחת שכוללת בתוכה כמה עניינים, ואני מעוניין שתאמר לי את כל מה שאתה יודע - "אל תכחד ממני דבר".
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ כִּי אַגִּיד לְךָ הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ לֹא תִשְׁמַע אֵלָי׃
ירמיהו טוען: יש בידי להגיד לך מה שעתיד להיות, את הרעה הצפונה בחיק העתיד. אם אומר לך את הדבר הרע העתיד לבוא - אתה תהרוג אותי. ואם איעץ לך עצה כיצד להינצל - ממילא לא תשמע אליי. אם כן, לשם מה כל זה? לא את הנבואה תקבל ולא את העצה כיצד להימלט מן הרעה.
וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר חַי־יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה־לָנוּ אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת אִם־אֲמִיתֶךָ וְאִם־אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ׃
המלך נשבע על שני הדברים גם יחד: ראשית, שלא ימית אותו בעצמו. ושמא תאמר, בעצמך לא תמית אך תמסור אותי לאחרים שימיתוני? על כך הוסיף: "וְאִם אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ" - גם בידיהם לא אמסור אותך. שכן ירמיהו חשש מאוד לומר את הנבואה, מפני שהיא עלולה לגרום שיבולע לו.
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם־יָצֹא תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ׃
"אם יצא תצא אל שרי מלך בבל" - היינו שתיכנע לפני מלך בבל, שהרי ה' הוא שהמליכו. ואם תיכנע, ראשית לא תמרוד בה'. ומכאן שלושה רווחים: "וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ" - נפשך תחיה, גם כאן וגם לעתיד לבוא לא יתבעו אותך, שהרי עשית את רצון ה'. "וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ" - אתה תציל את העיר. "וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ" - מלך בבל לא יהרוג אותך. כלומר מכל הבחינות, הנבואה שאני אומר לך עכשיו בשם ה' היא הדבר הטוב ביותר שיכול לעזור לך ולהציל אותך.
וְאִם לֹא־תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא־תִמָּלֵט מִיָּדָם׃
שמא תאמר: אולי גם אם לא אצא אחיה ולא יקרה דבר? לא ולא. אם לא תצא - העיר תינתן ביד הכשדים, ישרפוה באש, ואתה לא תימלט מידם. שימו לב שזו בעצם חזרה על אותו רעיון שנאמר קודם בפרק, אלא שכאן מובטח למלך שאם אכן ייכנע תהיה בכך הצלה לו ולעם - וזו נבואה טובה.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל־הַכַּשְׂדִּים פֶּן־יִתְּנוּ אֹתִי בְיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ־בִי׃
בירושלים היו שתי מפלגות, ימין ושמאל: כת אחת שרצתה להילחם בכשדים, וכת שנייה שאמרה נעשה עמם שלום. חלוקה דומה מוכרת גם מימי רבן יוחנן בן זכאי, כשעלה אל הקיסר, והיו שם הסיקריים והבריונים שלא הסכימו שילך לעשות שלום עם הקיסר.
טענת צדקיהו: ישנה כת של יהודים שכבר נפלה אל הכשדים והשלימה עם מלך בבל, והם כביכול מאנשיו. ברגע שאבוא אל מלך בבל ואומר שגם אני מוכן להשלים, ימסור אותי מלך בבל בידי אותם יהודים שכבר השלימו עמו. והם שונאים אותי, ויתעללו בי, יבזו אותי, ישפילו ויענו אותי. מלך בבל ירצה לתת להם פרס: הנה המנהיג שלכם, זה שהתעקש עד עתה שלא להשלים ושלא לקבל את מרותי, זה שניסה למרוד בי - קחו אותו ועשו בו כטוב בעיניכם.
ואם תאמר, הרי הנביא הבטיח לך "וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ"? על כך משיב צדקיהו: הבטחת לי שאחיה, לא הבטחת לי שלא ייסרו אותי ולא יענו אותי.
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ לֹא יִתֵּנוּ שְׁמַע־נָא בְּקוֹל יְהֹוָה לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ׃
אין לך מה לדאוג - "לא יתנו". אני מבטיח לך שגם לא יענו אותך ולא ייסרו אותך. "שמע נא בקול ה' לאשר אני דובר אליך" - מתוך מה שאני מבטיח לך תדע שמלבד החיים שתקבל במקום שבו אתה עתיד למות, יש בידי נבואה נוספת שיש בה הבטחה, ולא חלילה דבר רע.
וְאִם־מָאֵן אַתָּה לָצֵאת זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי יְהֹוָה׃
וְהִנֵּה כׇל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ־יְהוּדָה מוּצָאוֹת אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְהֵנָּה אֹמְרֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ הׇטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ נָסֹגוּ אָחוֹר׃
מן הנבואה הנוספת הזו תבין שאם תצא בעצמך - ייטב לך, כי תצא זכאי. הנשים שנשארו בבית מלך יהודה יוצאו אל שרי מלך בבל, ומלך בבל ישאל אותן: מה פתאום החליט צדקיהו למרוד בי? והן ילמדו עליך זכות ויאמרו שאינך אשם: "הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ" - הסובבים אותך, כל היועצים למיניהם, הם שפיתו אותך ואמרו לך שאין טעם להקשיב לנבוכדנאצר. "הׇטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ" - הם ילמדו עליך זכות שלא היה לך כוח עצמי ושהיית נתון בידיהם של אחרים.
וְאֶת־כׇּל־נָשֶׁיךָ וְאֶת־בָּנֶיךָ מוֹצִאִים אֶל־הַכַּשְׂדִּים וְאַתָּה לֹא־תִמָּלֵט מִיָּדָם כִּי בְיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ׃
את כל הנשים והבנים יוציאו אל הכשדים כדי לעשות בהם שפטים, שהרי לפי אותה גרסה הם המקורבים שהסיתו את המלך. ואכן אנו מוצאים שאת בניו של צדקיהו המיתו לעיניו, שכן יאמרו: צדקיהו אינו אשם, אנחנו הסתנו אותו. אבל אומר לו ירמיהו: דע לך שבסופו של דבר גם אתה לא תימלט, שעיניך ינוקרו - וכתוב שעיוורו את עיניו של צדקיהו. ומדוע? מפני שלא ראית את האמת, הלכת בחושך אחרי נשיך, אחרי יועציך ואחרי בניך.
ובסוף הפסוק: "וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ" - הרי הוא מדבר עם צדקיהו, ולכאורה משתמע שצדקיהו הוא ששורף. וכי צדקיהו ישרוף את העיר? מבאר המלבי"ם: יעלה עליך הכתוב כאילו אתה שרפת אותה. מרגע שאתה מתעקש שלא לצאת אל הכשדים ואומר אשאר כאן ויהי מה - אתה כביכול גורם לשריפת העיר באש.
וַיֹּאמֶר צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ אִישׁ אַל־יֵדַע בַּדְּבָרִים־הָאֵלֶּה וְלֹא תָמוּת׃
כלומר: אני מקבל את דבריך, אך מבקש שלא תפרסם את מה שאמרת לי. אלו הערכות חסויות שיישארו בינינו בלבד, ואיש מבחוץ לא יידע.
וְכִי־יִשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים כִּי־דִבַּרְתִּי אִתָּךְ וּבָאוּ אֵלֶיךָ וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הַגִּידָה־נָּא לָנוּ מַה־דִּבַּרְתָּ אֶל־הַמֶּלֶךְ אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנּוּ וְלֹא נְמִיתֶךָ וּמַה־דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ׃
צדקיהו יודע שירמיהו לא יוציא דבר שקר מפיו. והשרים עתידים לשאול שתי שאלות: מה דיברת אל המלך, ומה דיבר אליך המלך.
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם מַפִּיל־אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן לָמוּת שָׁם׃
המלך בונה לנביא סיפור כיסוי ומכתיב לו מה לומר לשרים. דבר זה כשלעצמו מלמד שצדקיהו לא היה מלך חזק, שכן באיזשהו מקום חשש מן השרים. אבל בואו נתבונן: וכי זה נכון? הרי ירמיהו לא התחנן אל המלך! אלא שכאן טמונה החכמה: השרים ישאלו שתי שאלות, מה דיברת אל המלך ומה המלך דיבר אליך. כשירמיהו יאמר "מפיל אני תחינתי לפני המלך לבלתי השיבני בית יהונתן" - זו תהיה תשובה אמיתית לשאלה מה המלך דיבר אליי, שהרי המלך הוא זה שאמר עכשיו את המשפט הזה. אבל אין זו תשובה לשאלה מה ירמיהו דיבר אל המלך. השרים יסברו שהוא עונה על השאלה הראשונה, ובאמת אין כאן שקר כלל - אלא הטעיה בלבד.
וַיָּבֹאוּ כׇל־הַשָּׂרִים אֶל־יִרְמְיָהוּ וַיִּשְׁאֲלוּ אֹתוֹ וַיַּגֵּד לָהֶם כְּכׇל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיַּחֲרִשׁוּ מִמֶּנּוּ כִּי לֹא־נִשְׁמַע הַדָּבָר׃
שאלו אותו את שתי השאלות - מה אתה אמרת למלך ומה המלך אמר לך - והוא הגיד להם ככל הדברים אשר ציווה המלך. וכפי שאמרנו, אין בזה שקר: הם חושבים שזה מה שהוא דיבר למלך, בעוד שבאמת זה מה שהמלך דיבר אליו. "וַיַּחֲרִשׁוּ מִמֶּנּוּ כִּי לֹא נִשְׁמַע הַדָּבָר" - הם לא הבינו את כוונתו, ולכן החרישו. הוא הצליח להטעותם.
וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה עַד־יוֹם אֲשֶׁר־נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָ͏ִם וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
ירמיהו יושב בחצר המטרה עד היום שבו נלכדה ירושלים. והמילים "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלַיִם" הן הקדמה לפרק הבא: שם, בפסוק ג', אנו רואים את לכידת ירושלים - "ויבואו כל שרי מלך בבל" וגו'. סיום הפרק שלנו הוא למעשה המשך ישיר לאותו פסוק ג', ופסוקים א' וב' של הפרק הבא הם כעין מאמר מוסגר שנכתב באמצע.
בפרק ל"ח ירמיהו מוסר את דבר ה' שהנשארים בעיר ימותו והיוצאים אל הכשדים יחיו, ועל כך דורשים השרים את נפשו. המלך מסתלק - "הנה הוא בידכם" - והם משליכים את הנביא לבור הטיט, עד שעבד מלך הכושי מציל אותו בעצה של חכמה וחמלה, בבלויי סחבות תחת החבלים. חז"ל למדונו מכאן שהכול בא בחשבון לפני הקדוש ברוך הוא: מה שעשתה רחב זקנתו בחבל, נעשה גם לירמיהו. בהמשך, בפגישה החשאית, מציע ירמיהו לצדקיהו את דרך ההצלה המלאה: לצאת אל שרי מלך בבל, ובכך להציל את נפשו, את ביתו ואת העיר. צדקיהו חושש מהתעללות היהודים שכבר נפלו אל הכשדים, מקבל הבטחה שלא יינתן בידם, ובכל זאת אינו יוצא - ולכן ייחשב כאילו הוא עצמו שרף את העיר, ועיניו ינוקרו על שלא ראה את האמת. הפרק נחתם בחכמת הלשון של ירמיהו, שהצליח לקיים את בקשת המלך בלי להוציא דבר שקר מפיו, ובישיבתו בחצר המטרה עד יום לכידת ירושלים.