פרק ל"ז פותח שלב חדש בספר: אנחנו קופצים כאן שני דורות קדימה. אחרי יהויקים מלך כניהו בנו, ואחריו הומלך צדקיהו בן יאשיהו על ידי נבוכדראצר מלך בבל. הפרק מתאר את ימי המצור על ירושלים, את הפוגה קצרה שנוצרה בעקבות יציאת חיל פרעה ממצרים, ואת מאסרו של ירמיהו הנביא בעקבות עלילה שהועלתה עליו. כל אלה מובילים לנקודה אחת: גזרת ה' על העיר אינה ניתנת לביטול בתחבולות מדיניות ובתקוות שווא.
וַיִּמְלׇךְ־מֶלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ תַּחַת כָּנְיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָקִים אֲשֶׁר הִמְלִיךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בְּאֶרֶץ יְהוּדָה׃
וְלֹא שָׁמַע הוּא וַעֲבָדָיו וְעַם הָאָרֶץ אֶל־דִּבְרֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא׃
שימו לב לסדר הדברים בפסוק: "הוּא וַעֲבָדָיו וְעַם הָאָרֶץ". בדורו של יהויקים המצב היה הפוך: העם היה כשר ושמע לדבר ה', והמלך היה רשע. בדורו של צדקיהו המצב התהפך: העם הוא שלא שמע, והמלך נמשך אחרי העם. צדקיהו עצמו, מצד הנהגתו האישית, היה מלך צדיק - לא עבד עבודה זרה ולא נהג ברשעות. אמנם נראה בהמשך שעשה דברים שלא על פי הנביא, אך אופיו היה של צדיק שנגרר אחרי עמו.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת־יְהוּכַל בֶּן־שֶׁלֶמְיָה וְאֶת־צְפַנְיָהוּ בֶן־מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר הִתְפַּלֶּל־נָא בַעֲדֵנוּ אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
הנביא מונה כאן שלוש סיבות שבגינן היה ראוי שמצבם של ישראל ישתנה לטובה. הראשונה: המלך שולח אל הנביא שיתפלל בעדם. עצם זה שמלך מבקש ישועה מאת ה' הוא כשלעצמו סיבה לביטול גזרה רעה, כפי שמצינו באחאב שנכנע, וה' אומר לאליהו "הראית כי נכנע אחאב לפני?" - הכניעה עצמה מבטלת את הגזרה.
וְיִרְמְיָהוּ בָּא וְיֹצֵא בְּתוֹךְ הָעָם וְלֹא־נָתְנוּ אֹתוֹ בֵּית הַכְּלוּא׃
זו הסיבה השנייה. בימי יהויקים היה ירמיהו כלוא, וכעת הוציאוהו מן הכלא והוא מהלך חופשי בתוך העם. בכך מראים הם שהם מקבלים את נבואותיו ומוכנים לשמוע את אשר הוא אומר בשם ה' - ועל כן ראוי היה שה' ירחם עליהם.
וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל־יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶת־שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
הסיבה השלישית: חיל פרעה יוצא ממצרים כדי לעזור לצדקיהו, והכשדים הצרים על ירושלים שומעים את השמועה ונסוגים מן המצור. לא שהם שבו לבבל, אלא הסתלקו מן המצור, מפני החשש מתנועת מלקחיים: המצרים מאחור והיהודים מתוך ירושלים מבפנים, ונמצאים הם מוקפים משני הצדדים. לכן עלו לצאת לקראת חיל פרעה ולהילחם בו. הנה מתחיל, לכאורה, מהפך - המצרים באים לסייע.
וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל־מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדׇרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם׃
אומר ה' לצדקיהו: אתה סומך על חיל פרעה? אתה בונה על כך שזו הסיבה שלא תבוא הרעה? דע לך שחיל פרעה כלל לא ילחם בנבוכדנאצר, אלא ישוב למצרים.
וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל־הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ׃
ושלא תחשבו שהכשדים ישובו לארצם משעברו מן המצור. ברגע שחיל פרעה ישוב למצרים, ישובו הכשדים מיד אל המצור. זו אינה הפסקה ואין זה מצב שבו הסכנה חלפה: המצור חוזר על עצמו כשהיה, ואף אני מודיע לך את סופו - ילחמו על העיר, ילכדוה וישרפוה באש.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה אַל־תַּשִּׁאוּ נַפְשֹׁתֵיכֶם לֵאמֹר הָלֹךְ יֵלְכוּ מֵעָלֵינוּ הַכַּשְׂדִּים כִּי־לֹא יֵלֵכוּ׃
אל תשכנעו את עצמכם ואל תרגיעו את עצמכם באמירה "הנה הכשדים הולכים מעלינו". דעו: לא ילכו. הם יישארו כאן, ואין לכם עצה וגבורה כנגדם. ואני מודיע לכם זאת מראש כדי שלא תתלו תקוות שווא ותאמרו "הנה נגמר המצור".
כִּי אִם־הִכִּיתֶם כׇּל־חֵיל כַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם וְנִשְׁאֲרוּ־בָם אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים אִישׁ בְּאׇהֳלוֹ יָקוּמוּ וְשָׂרְפוּ אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ׃
ראו כמה קשים הדברים. אפילו הייתם מכים את כל חיל הכשדים עד שלא היו נשארים אלא פצועים מדוקרים, אנשים עם כדורי עופרת בחזה - גם הם יקומו. ואפילו יהיו איש באוהלו, רחוקים מירושלים, יבואו וישרפו את העיר באש. כביכול אפילו פגריהם המתים של הכשדים ימלאו בסופו של דבר את שליחות ה', שכן גזרת ה' היא שהעיר תישרף והעם ייצא לגלות. הדברים נאמרים כהפלגת מליצה, בדרך גוזמה, כדי לומר בבירור: אל תרגיעו את עצמכם ואל תאמרו "אולי נילחם בהם" - אין שום סיכוי ואין שום עצה, כי זו גזרת ה'.
וְהָיָה בְּהֵעָלוֹת חֵיל הַכַּשְׂדִּים מֵעַל יְרוּשָׁלָ͏ִם מִפְּנֵי חֵיל פַּרְעֹה׃ וַיֵּצֵא יִרְמְיָהוּ מִירוּשָׁלַ͏ִם לָלֶכֶת אֶרֶץ בִּנְיָמִן לַחֲלִק מִשָּׁם בְּתוֹךְ הָעָם׃
ירמיהו רצה לחלוק את עצמו מאנשי ירושלים ולהיות בארץ בנימין, ויצא מעורב בתוך העם כדי שלא ירגישו בו.
וַיְהִי־הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּיה בֶּן־שֶׁלֶמְיָה בֶּן־חֲנַנְיָה וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר אֶל־הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל׃
הכשדים עדיין היו בארץ יהודה. ופתאום תופסו "בעל פקידות" - פקיד נושא משרה - ושמו יראייה בן שלמיה בן חנניה, ומאשימו: "אל הכשדים אתה נופל". כלומר: אתה, ירמיהו, כל הזמן מודיע לנו שעתידה ירושלים ליפול ולהיכבש, וכעת התברר לי מדוע. אתה גייס חמישי בתוכנו, ועכשיו אתה הולך אל הכשדים כדי להעביר להם מסרים כיצד יכבשו את העיר ומה יעשו.
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אֵינֶנִּי נֹפֵל עַל־הַכַּשְׂדִּים וְלֹא שָׁמַע אֵלָיו וַיִּתְפֹּשׂ יִרְאִיָּיה בְּיִרְמְיָהוּ וַיְבִאֵהוּ אֶל־הַשָּׂרִים׃
וַיִּקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל־יִרְמְיָהוּ וְהִכּוּ אֹתוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בֵּית הָאֵסוּר בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר כִּי־אֹתוֹ עָשׂוּ לְבֵית הַכֶּלֶא׃
שמוהו בבית כלא זמני שהוסב מביתו של יהונתן הסופר. כנראה שמו סורגים מסביב ועשו מן הבית בית כלא.
כִּי בָא יִרְמְיָהוּ אֶל־בֵּית הַבּוֹר וְאֶל־הַחֲנֻיוֹת וַיֵּשֶׁב־שָׁם יִרְמְיָהוּ יָמִים רַבִּים׃
הכוונה לאותו אזור ממש שבו כלאוהו: היו שם חנויות ובית הבור, ושם ישב ימים רבים.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקָּחֵהוּ וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ בַּסֵּתֶר וַיֹּאמֶר הֲיֵשׁ דָּבָר מֵאֵת יְהֹוָה וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ יֵשׁ וַיֹּאמֶר בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּנָּתֵן׃
ראו דבר מדהים: המלך כולא אותו, מעניש אותו, אינו מעוניין שימסור את נבואותיו - ובכל זאת הולך אליו בהסתר ושואל "מה ה' אומר?". מצד אחד הוא נותן אמונה שלמה בנבואותיו, ומצד שני אינו רוצה שיפיץ אותן, משום שהדבר פוגע במלכות ומרפה את לבב העם.
"הֲיֵשׁ דָּבָר מֵאֵת ה'" - האם יש דבר חדש. שהעיר תישרף ושהמקום ייכבש, את זה כבר שמענו. אומר לו ירמיהו: יש דבר חדש - "בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּנָּתֵן". לא רק שהעיר תימסר ותישרף, אלא אתה בעצמך תימסר ביד הבבלים. נבואה זו הוזכרה כבר לעיל בפרק ל"ב ובפרק ל"ד, אך כאן הוא המקום שבו נמסרה בפועל. ירמיהו אינו מסודר על פי סדר הזמנים, ובעת ההיא היה זה דבר חדש.
מיהו אותו אדם שתופס את ירמיהו וטופל עליו את האשמה? אומרים חז"ל: "חנניה" - השם הזה מוכר לנו. חנניה בן עזור, נביא השקר.
וכך מובא בחז"ל: כאשר נשלח הנביא לנבא לירבעם בן נבט ולהודיעו על המזבח - דע לך שכאן ישרפו עצמות אדם, את הכהנים המקריבים ואת עצמותיך, את כולם ישרפו על המזבח הזה, שהנה מלך קם ויאשיהו שמו, והוא יבער את העבודה הזרה ויוציא מן הקברים את כל הכהנים הזובחים על גבי המזבחות וישרפם - אותו נביא היה עידו הנביא. וחנניה בן עזור היה שם נביא שקר, והוא קרא לנביא אליו הביתה, נתן לו לאכול ונתן לו לשתות. אסור היה לנביא לעשות כן, שהרי ה' אסר עליו זאת, ואף על פי כן הלך. ואז ניתנה הנבואה דווקא לנביא השקר, לחנניה בן עזור, ואמר לו: כה אמר ה', כיוון שאכלת בעיר שאמרתי לך שלא לאכול בה וחזרת בדרך שאסור היה לך לשוב בה, לכן בלכתך מכאן תיטרף. וכך היה - נטרף בידי אריה.
ולאחר מכן מצינו את צדקיה בן כנענה שעשה לו קרני ברזל, ואמר "באלה תנגח את ארם". וכן חנניה שאמר שהכלים ישובו בית ה' - כלי בית המקדש שלקח מלך בבל, בעוד שנתיים ישובו. ומה אמר ירמיהו? "אמן, כן יעשה ה'". אומרים חז"ל שאסור היה לו לומר כן, שהרי בכך הוא מחניף לנביא השקר, כאומר לו "הלוואי ויהי רצון שכך יהיה". הרי שלא נהג כהוגן בנקודה זו. ואומרים חז"ל שבשל כך נפל בידו של יראייה בן שלמיה בן חנניה: שכן חנניה בן עזור מסר מסר לבניו הבאים אחריו - כל מה שתוכלו לבטל את דבריו של ירמיהו, וכל מה שתוכלו לנגח את הנביאים, עשו. ולכן מצא כאן הזדמנות להילחם בירמיהו, וטפל עליו אשמה: "אל הכשדים אתה נופל".
יש דעה בחז"ל שיצא כדי לקנות את השדה - כפי שראינו לעיל שה' אמר לו לקנות את שדה חנמאל בן שלום, ולצורך כך היה עליו לצאת מחוץ לעיר ולחלוק בירושה. ומה הייתה התוכנית? אומרים חז"ל שה' כביכול לא רצה שירמיהו יהיה בתוך העיר, שמא ילמד זכות על העם או ימנע בזכותו את הרעה. מה עשה? פיתה אותו כביכול לצאת מחוץ לעיר בעניין השדה או בחלוקת הירושה, וכשהיה מחוץ לעיר נכבשה העיר. ואז אמר ירמיהו: פתי הייתי שהסכמתי לצאת, שאילו נשארתי בעיר אולי היה ה' מרחם עליה. אלא שה' כביכול גרם לסיבה כלשהי שתביא אותו לרצות לצאת. אבל בפשטות הדברים אמורים במעשה אחר, שכן במעשה שלפנינו אנו רואים שהחזירוהו אל העיר ושמוהו בבית הכלא.
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה כִּי־נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל־בֵּית הַכֶּלֶא׃
איזה עוון עשיתי? מה עשיתי שלא כהוגן, שבגללו נתתם אותי בבית הכלא?
וְאַיֵּה נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר־נִבְּאוּ לָכֶם לֵאמֹר לֹא־יָבֹא מֶלֶךְ־בָּבֶל עֲלֵיכֶם וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת׃
אין דבריי מקובלים עליכם? אתה מאמין לדברי נביאיכם? היכן הם הנביאים ההם? הרי הם אמרו שלא יבוא מלך בבל, ואני אמרתי שיבוא. דברי מי נתקיימו? דבריי.
וְעַתָּה שְׁמַע־נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ תִּפׇּל־נָא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ וְאַל־תְּשִׁבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר וְלֹא אָמוּת שָׁם׃
אל תחזירני אל אותו בית כלא, שלא אמות שם. על כן אני בא ומתחנן לפניך: תיפול נא תחינתי לפניך.
וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיַּפְקִדוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וְנָתֹן לוֹ כִכַּר־לֶחֶם לַיּוֹם מִחוּץ הָאֹפִים עַד־תֹּם כׇּל־הַלֶּחֶם מִן־הָעִיר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה׃
"מִחוּץ הָאֹפִים" - מחוץ למה שהיו אופים לעם; נתנו לו במיוחד לעצמו. "עַד־תֹּם כׇּל־הַלֶּחֶם מִן־הָעִיר" - עד שנגמר הלחם והיה מצב של רעב. ונותר כלוא באותו מקום הקרוי חצר המטרה. כנראה שמקום זה היה טוב יותר מן המקום שבו היה כלוא קודם לכן, בית יהונתן הסופר.
פרק ל"ז מציג שלוש סיבות שלכאורה היו אמורות לבטל את הגזרה: בקשת המלך מן הנביא להתפלל, שחרור ירמיהו מן הכלא, ונסיגת הכשדים מפני חיל פרעה. אך הנבואה קובעת שהכול אשליה: פרעה ישוב למצרים, הכשדים ישובו למצור, וגם אילו היו נשארים מהם רק מדוקרים - היו קמים ושורפים את העיר, שכן גזרת ה' לא תשוב ריקם. ירמיהו, שיצא לארץ בנימין, נתפס בעלילת בגידה בידי יראייה בן שלמיה בן חנניה - מזרעו של נביא השקר חנניה בן עזור, שהנחיל לבניו את המלחמה בנביאי האמת - ונכלא ומוכה. ואף שצדקיהו כלא אותו, הוא שולח אליו בסתר לשמוע דבר ה', ומקבל את הנבואה החדשה שאף הוא עצמו יינתן ביד מלך בבל. בסופו של דבר נעתר המלך לתחינת הנביא ומעבירו לחצר המטרה, עם ככר לחם ליום - עד תום כל הלחם מן העיר.