פרק ל"ו בירמיהו הוא פרק רלוונטי במיוחד לימים שלפני תשעה באב, שכן הוא עוסק במגילת איכה ובדרך התהוותה. מגילת איכה שבידינו היום היא בעצם ה"מוצר המוגמר"; המגילה המקורית לא נראתה כך כלל. בפרק שלפנינו נעקוב אחר הגלגולים שעברה המגילה - מן הכתיבה הראשונה, דרך שריפתה בידי המלך, ועד למגילה שבידינו, שאותה כתב ירמיהו הנביא.
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה לֵאמֹר׃
הנבואה נאמרה בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו. יהויקים היה רשע גדול, ועוד נראה בהמשך הפרק כיצד נתקיים בו העונש שגולגלתו התגלגלה ולא נקברה, עד שנשרפה בימי חכמי התלמוד.
קַח־לְךָ מְגִלַּת־סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל־יְהוּדָה וְעַל־כׇּל־הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
"מגילת ספר" - מגילה היינו הקלף, הגיליון. על הגיליון הזה יכתוב ירמיהו את כל המאורעות הרעים שיעד ה' על ישראל ועל יהודה: מה שכבר בא ומה שעתיד לבוא. לא הכול התקיים באותו זמן; היו דברים שרק בעתיד עתידים היו להתקיים. את כל אלה יכתוב "מימי יאשיהו ועד היום הזה".
אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כׇּל־הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֺנָם וּלְחַטָּאתָם׃
זו המטרה כולה: כאשר תרכז במגילה אחת את כל הדברים שנאמרו מראש, יראו העם שהדברים שנאמרו כבר התגשמו ככתבם. אולי מתוך כך יבינו שגם הדברים העתידים עתידים להתגשם, ויתעוררו לתשובה. הקדוש ברוך הוא אומר בזה: "לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה" - כלומר, הרעה איננה תכלית בפני עצמה. תכלית הרעה היא להביא אל הטובה, שישובו בתשובה ולא יצטרכו לגלות.
אגב הפסוק "לא אחפוץ במות המת" - יש בו דרש ויש בו פשט. הדרש: "רשע בחייו קרוי מת", והקדוש ברוך הוא אומר שאף במותו של אותו "מת" אינו חפץ, שלא ימות מיתה טוטאלית. והפשט: כדרך הכתוב "כי יפול הנופל ממנו" - שקורא לו "נופל" עוד לפני שנפל, על שם סופו. כך גם "במות המת": אותו אדם שאתה רואה שסופו מת, אומר ה' שלא חפצתי להמיתו, אלא שלא יגיע כלל לאותו מצב, אלא "שובו מדרכיו וחיה".
וַיִּקְרָא יִרְמְיָהוּ אֶת־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה וַיִּכְתֹּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כׇּל־דִּבְרֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלָיו עַל־מְגִלַּת־סֵפֶר׃
ברוך בן נריה היה חכם שחי בתקופתו של ירמיהו, וכעין נערו, מסייעו ועוזרו של הנביא, המלווה אותו בחלק ארוך מן הדרך. ירמיהו היה מוציא את הדברים מפיו וברוך היה כותב. המלבי"ם מביא בשם האברבנאל: את כל נבואותיו של ירמיהו כתב ירמיהו בעצמו, בלשונו ובכתיבתו, בלשון צח וברור. מה שאין כן מגילת איכה, שלא נאמרה בדרגת נבואה אלא ברוח הקודש - שהיא דרגה אחת פחות מן הנבואה. לכן הקל כאן על עצמו והורה שהוא יאמר וברוך יכתוב.
לכך מדייק המלבי"ם מן הכתוב להלן "ויקרא ברוך... את דברי ירמיהו": אילו היו דברי נבואה, היה צריך לומר "את דברי ה'". ומכיוון שהיה זה בגדר רוח הקודש, נקראו "דברי ירמיהו". ואין לטעות בזה: גם נבואה וגם רוח הקודש בסופו של דבר מאת ה' הם, אלא שבדרגה הנמוכה יותר שייך לומר יותר "דברי ירמיהו" ולא "דברי ה'".
וַיְצַוֶּה יִרְמְיָהוּ אֶת־בָּרוּךְ לֵאמֹר אֲנִי עָצוּר לֹא אוּכַל לָבוֹא בֵּית יְהֹוָה׃
"אני עצור" - בבית הכלא. אף שראינו שצדקיהו כלאו בחצר המטרה, מכאן אנו למדים שגם יהויקים כלא אותו. המלכים לא אהבו את ירמיהו, משום שתמיד היה אומר להם דברים קשים; הם חפצו שיאמר להם דברי נחמה ושבח, והוא לא נשא פנים - ולכן כלאו אותו.
וּבָאתָ אַתָּה וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה אֲשֶׁר־כָּתַבְתָּ־מִפִּי אֶת־דִּבְרֵי יְהֹוָה בְּאׇזְנֵי הָעָם בֵּית יְהֹוָה בְּיוֹם צוֹם וְגַם בְּאׇזְנֵי כׇל־יְהוּדָה הַבָּאִים מֵעָרֵיהֶם תִּקְרָאֵם׃
ירמיהו אומר לברוך: היות ואני עצור, אין בכוחי לצאת ולהפיץ את הדבר בכל העם, והרי צריך שהעם ידע - מה תועיל הכתיבה לבדה? ויש לזכור: בזמנם לא היו אמצעי פרסום. מי שהיה לו מסר היה צריך לקחת את המגילה ולקרוא אותה באוזני העם, לתקוע בחצוצרה, לפתוח את המגילה ולקרוא, ולעבור לרחוב הבא ולקרוא שוב, וכן הלאה. עבודה סיזיפית ממש, אחד אחד. היום שולחים הודעה אחת ומאות ואלפים יודעים מיד; אז לא כך היה. לכן אומר ירמיהו: אני מוגבל, אני בכלא - אתה תלך ותקרא באוזני העם בבית ה' ביום צום.
הרד"ק מבאר בפשטות: יום תענית. אך יש הסבר נוסף, שמביא הרד"ק בשם אביו: שורש המילה "צום" הוא מלשון "צומת", שפירושה ריכוז. "צומת הגידים" - ריכוז של גידים רבים; צומת דרכים - ריכוז כבישים מכיוונים רבים. וכן "נצמת בשרו" - התכווץ והתרכז. לפי זה "יום צום" הוא יום שבו העם מתרכז ומתקבץ, אל בתי הכנסיות או אל בית המקדש. וכך אכן היה הנוהג: "קראו צום, אספו עצרה" - כשקוראים צום, העם מתקבץ לתפילה. ולכן מצווה ירמיהו לקרוא באותו יום, שאז כולם יהיו מרוכזים ולא יצטרך להתאמץ לפרסם. אם יקרא בפני אלף או אלפיים איש, "חברא חברא אית ליה", ותוך יומיים שלושה יגיעו הדברים לכל העם היושבים בערי יהודה.
אוּלַי תִּפֹּל תְּחִנָּתָם לִפְנֵי יְהֹוָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה כִּי־גָדוֹל הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־הָעָם הַזֶּה׃
אולי כשישמעו את הדברים ייכנע לבבם הערל, ישובו אל הקדוש ברוך הוא ויתחננו על הדבר הזה עצמו, וישובו בתשובה.
וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי יְהֹוָה בֵּית יְהֹוָה׃
המלבי"ם מעורר: הציווי היה בשנה הרביעית ליהויקים, והקריאה בפועל הייתה בשנה החמישית בחודש התשיעי (השביעי הוא תשרי, והתשיעי הוא כסלו). לכאורה היה ראוי לקרוא מיד, מדוע המתין? אלא שהכתוב מדייק: "ככל אשר ציווהו ירמיהו הנביא" - הוא עשה לפי כל התנאים שנאמרו לו: לקרוא את דברי ה' בבית ה', וביום צום. ולא היה יום של איסוף העם בבית ה' עד אותו זמן, שאז התאספו גם מן הערים והיה אפשר לקרוא בפרסום גדול. לכן דחה את הדבר, כדי לעמוד בציווי במלואו - שהדבר ייעשה בפרסום.
ומדוע לא קרא בפני קהל קטן ואחר כך בפני עוד ועוד, במקום להמתין שנה וחצי? התשובה פשוטה: אם היה קורא בפני חמישה עשר איש, היו עוצרים אותו במקום, מחרימים את המגילה, ואף אחד לא היה יודע מכך. אבל כאשר יש אלפי אנשים והוא קורא בפניהם - כבר אין מה לעצור: הדבר מפורסם, וכולם יודעים.
וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי יְהֹוָה כׇּל־הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וְכׇל־הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִָם׃
כאן הושלמו כל התנאים: א) "קראו צום" - כפי שנצטווה לקרוא ביום צום. ב) "לפני ה'". ג) "כל העם בירושלים". ד) "הבאים מערי יהודה". הרי זו הדרך האופטימלית ביותר לקרוא את המגילה, כך שמספר מקסימלי של אנשים ידעו וישמעו. ויש עוד עניין בעצם היותו יום צום: ביום צום אדם פתוח יותר לקבל מוסר. זה יום של תשובה, של קרבה אל ה', של רצון לתיקון - ואז האדם פתוח יותר לשנות.
וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת־דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית יְהֹוָה בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן־שָׁפָן הַסֹּפֵר בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן פֶּתַח שַׁעַר בֵּית־יְהֹוָה הֶחָדָשׁ בְּאׇזְנֵי כׇּל־הָעָם׃
"את דברי ירמיהו" - כפי שביארנו לעיל, משום שהדברים נאמרו ברוח הקודש, ולכן נקראים "דברי ירמיהו" ולא "דברי ה'".
וַיִּשְׁמַע מִכָיְהוּ בֶן־גְּמַרְיָהוּ בֶן־שָׁפָן אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי יְהֹוָה מֵעַל הַסֵּפֶר׃
שמע את כל דברי ה' הנקראים מעל הספר.
וַיֵּרֶד בֵּית־הַמֶּלֶךְ עַל־לִשְׁכַּת הַסֹּפֵר וְהִנֵּה־שָׁם כׇּל־הַשָּׂרִים יוֹשְׁבִים אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וּדְלָיָהוּ בֶן־שְׁמַעְיָהוּ וְאֶלְנָתָן בֶּן־עַכְבּוֹר וּגְמַרְיָהוּ בֶן־שָׁפָן וְצִדְקִיָּהוּ בֶן־חֲנַנְיָהוּ וְכׇל־הַשָּׂרִים׃
וַיִּשְׁלְחוּ כׇל־הַשָּׂרִים אֶל־בָּרוּךְ אֶת־יְהוּדִי בֶּן־נְתַנְיָהוּ בֶּן־שֶׁלֶמְיָהוּ בֶן־כּוּשִׁי לֵאמֹר הַמְּגִלָּה אֲשֶׁר קָרָאתָ בָּהּ בְּאׇזְנֵי הָעָם קָחֶנָּה בְיָדְךָ וָלֵךְ וַיִּקַּח בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּהוּ אֶת־הַמְּגִלָּה בְּיָדוֹ וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם׃
"קחנה בידך ולך" - כלומר ובוא אלינו. השרים רוצים לשמוע את הדברים מכלי ראשון, שכן הבינו שיש כאן מסר.
וַיְהִי כְּשׇׁמְעָם אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִים פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ אֶל־בָּרוּךְ הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
פשטות הכתוב: כל אחד מהם חשש מן הדברים, ואמרו שחייבים להודיע זאת למלך. אך המלבי"ם מבאר באופן אחר: "פחדו איש אל רעהו" - הם היו מעדיפים שהמלך לא ישמע, אלא שכל אחד חשש מחברו, שמא ילך רעהו ויספר למלך, ואז יאמר לו המלך: מדוע אתה לא באת לספר לי שכך הייתה הנבואה, שכך אמר ברוך בן נריה? אילו היו כולם מקבלים על עצמם לשתוק ולומר "לא ידענו ולא שמענו", היו מעדיפים זאת - אך מחמת החשש ההדדי אמרו שמוכרחים להגיד למלך.
וְאֶת־בָּרוּךְ שָׁאֲלוּ לֵאמֹר הַגֶּד־נָא לָנוּ אֵיךְ כָּתַבְתָּ אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו׃
השרים רוצים לדעת: האם כתבת את הדברים ממש כפי שיצאו מפי ירמיהו, ואז יש לחשוש מאוד על כל פרט ופרט הכתוב כאן; או שירמיהו דיבר באופן כללי ואתה בלשונך הציורית הוספת, פירטת, הרחבת ונתת דוגמאות - ואז אין לחשוש כל כך מן הפרטים, שהרי אפשר לתלות שנסחפת או הגזמת או נתת פרשנות מרחיקת לכת.
והמלבי"ם מוסיף: השרים בימי יהויקים החליטו שאין משפט מוות לירמיהו על עצם הנבואה, שהרי אמרה בשם ה'. אבל על דברי ברוך בן נריה הסתפקו, שמא הוא חייב מיתה. מדוע? שמא העתיק את הדברים ממה שכתב ירמיהו לעצמו, מבלי שה' שלחו להעתיק ולפרסם, ונמצא שהוא מדבר בשם ה' מה שלא נאמר לו - והנביא אשר ידבר בשם ה' את אשר לא ציווהו, בן מוות הוא. וכן רצו לדעת אם הוסיף מדעתו דברים נוספים.
וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל־הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ׃
ברוך משיב: שלא תטעו - את כל הדברים האלה אמר לי מפיו, ואני כתבתי מילה במילה. ומדוע הדגיש "על הספר בדיו"? מה נפקא מינה במה כתב? אלא יש כלל בכתיבת ספרי תורה ומגילות: הם נכתבים על הספר - היינו על הקלף - ובדיו, ודיו חייב להיות ממי עפצים. ואם לא כתבת כך, אין לכתב שם של כתבי הקודש, ורמת קדושתו נמוכה בהרבה, ובמגילה כזו אין יוצאים ידי חובה, אף אם כתבה בדיו על נייר או על דיפתרא או על פפירוס וכדומה. לכן אומר להם ברוך: דעו לכם שהדבר שאני קורא לפניכם הוא בדיוק כדרך שנכתב ספר התורה עצמו - הקדוש ברוך הוא היה מקריא ומשה כותב, על גבי ספר בדיו; וכך כאן, ירמיהו מקריא ואני כותב מפיו על הספר בדיו. יש כאן כתיבה מדויקת והעברת מסירה בלי חיסרון ובלי תוספת, בדיוק כפי שנמסר, ויש לזה דין של כתבי הקודש.
וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל־בָּרוּךְ לֵךְ הִסָּתֵר אַתָּה וְיִרְמְיָהוּ וְאִישׁ אַל־יֵדַע אֵיפֹה אַתֶּם׃
הרד"ק מבאר: היסתר בחצר המטרה. והטעם - שמא יחרה אף המלך עליכם כשישמע את הדברים וירצה להרע לכם, לכן לך והתחבא כדי להינצל ממנו. "ואיש אל ידע" - שאם ידע אדם, ילך ויגלה למלך ושוב תהיו בסכנה; לכן התחבא באופן שאף אחד לא ידע היכן אתה נמצא.
והמלבי"ם מוסיף הבנה בדבריהם: אילו היה ברוך אומר שהעתיק את הדברים מספר שכתב ירמיהו לעצמו, לא היה ירמיהו מתחייב כלפי המלך על זיכרון דברים שכתב לעצמו. אבל כיוון שהודה שהעתיק את הדברים שכתב ירמיהו וציווהו לפרסמם, ושהוא שלוחו של ירמיהו - הרי בזה חייב גם את ראשו של ירמיהו למלך, ולכן צריכים שניהם להסתתר.
וחז"ל אומרים (סנהדרין ק"ג) שיהויקים היה רשע ודורו צדיקים, וההפך בצדקיהו. וראה זאת מכאן: דורו של יהויקים, השרים, רצו להציל את ירמיהו, והמלך הרשע רצה להרגו. ובימי צדקיהו היה הדבר הפוך - השרים רצו להרגו, ומי שהצילו היה המלך.
וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ חָצֵרָה וְאֶת־הַמְּגִלָּה הִפְקִדוּ בְּלִשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיַּגִּידוּ בְּאׇזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים׃
באו אל חצר המלך, ואת המגילה גנזו לבינתיים בלשכת אלישמע הסופר, ואמרו למלך את כל המסר שנמסר מפי ברוך בשם ירמיהו.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת־יְהוּדִי לָקַחַת אֶת־הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאׇזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאׇזְנֵי כׇּל־הַשָּׂרִים הָעֹמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ׃
"יהודי" - כך היה שמו. גם המלך רצה לשמוע את המגילה כולה לפרטי פרטיה.
וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת־הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת׃
למלכים היה בית קיץ ובית חורף. בית הקיץ - מקום בעל תקרה גבוהה והרבה חלונות; בית החורף - תקרה נמוכה ומעט חלונות, כדי שהמקום יהיה פחות קר, ובו הייתה גם אח מבוערת. ומהי "אח"? תנור. ומאיזו לשון נקראת כך? חז"ל אומרים שנקראת "אח" מפני שהעצים נדלקים באחווה, עץ נדלק מחברו, כעין "אחים אנחנו". ויש שאמרו בדרך צחות: מי שנוגע באח, נכווה ואומר "אח". והמלבי"ם מבאר שהוא מלשון "ותרעֶינה באחו" - שהיו מייבשים את האחו, היינו העשבים והקוצים, ובהם מבעירים את האש בעצים. וכך הדליקו את האש: שמו את העשבים היבשים על גבי העצים, והם מבעירים את האש. לכן נקרא התנור "אח", מלשון אחו - עשבים יבשים.
וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל־הָאָח עַד־תֹּם כׇּל־הַמְּגִלָּה עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הָאָח׃
כשקרא לפניו שלושה וארבעה פסוקים, לא זו בלבד שלא התפעל מן הדברים, אלא לקח את המגילה, קרעה בתער - בסכין - והשליכה לתוך האש המבוערת. וראו איזו סכלות: כאילו אם ישרפו את המגילה שבה כתובה הנבואה, לא תתקיים הנבואה. רשעות וחוסר הבנה יחד.
ואומרים חז"ל: התחילו לקרוא לפניו "איכה ישבה בדד", אחר כך "בכו תבכה בלילה", אחר כך האות ג' - "גלתה יהודה מעוני", ואחר כך "דרכי ציון אבלות". ובכל אלה לא חשש. מדוע? אמר: אני מלך, ועדיין אני מולך על אלה שנותרו כאן, ועליי עצמי עדיין לא נכתב כאן דבר. אך כשהגיעו לאות ה' - "היו צריה לראש", שהוא הפסוק החמישי, וזה מה שרמז הכתוב "שלוש דלתות וארבעה" - זה הדליק אותו. אמר: אם כן, איני מלך, הם יהיו לראשים. את זה לא היה יכול לקבל, ומיד "ויקרעה בתער הסופר" - קרע וחיתך את המגילה, להראות שהוא בא כביכול לבטל את הדברים ולא לקבלם.
וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת־בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכׇל־עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
היו צריכים לחשוש, לפחד ולקרוע בגדים - הרי אתה שומע דברי צרה ואסון נוראים מתוך מגילת איכה. השרים אכן פחדו, כפי שראינו "פחדו איש אל רעהו", וגם ניסו למנוע מן המלך לשרוף את המגילה, כפי שנראה מיד. אבל המלך והשרים שעמו לא חששו משום דבר. וחז"ל לומדים מכאן שאם אדם רואה ספר תורה שנקרע, צריך לקרוע את בגדיו - שהרי הנביא מוכיחם "ולא קרעו את בגדיהם", כלומר חובה הייתה עליהם לקרוע במצב כזה.
וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת־הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם׃
ניסו לדבר על לבו: אל תשרוף את המגילה, יש כאן נבואה שצריך לקחת אותה ברצינות - ולא שמע אליהם.
וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת־יְרַחְמְאֵל בֶּן־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־שְׂרָיָהוּ בֶן־עַזְרִיאֵל וְאֶת־שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן־עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת־בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם יְהֹוָה׃
המלך מצווה לאסור את ירמיהו ואת ברוך הסופר, משום שאין מוצא חן בעיניו מה שהם אומרים ומפיצים, והוא חושש שיפרסמו את הדברים עוד ועוד, יפגעו במלכותו ויטילו מורך בלב העם. זו הסיבה עצמה שהמלכים לא אהבו את הנביאים: הנביאים היו מפחידים את העם, ואומרים להם דעו לכם שהאויב קרוב, שצריך להשלים עם האויב, שאסור למרוד בו כי ה' המליכו - וכל אלה הביאו את המלכים להילחם בנביאים ולנסות לבטל את דבריהם.
"ויסתירם ה'" - המצודות מבאר שהיה זה בדרך נס. והרד"ק מבאר שייתכן שֹשָׂת חושך סביבותם, שעשה סביבם חושך ואפלה, וכאילו הוכו בסנוורים, והתחילו לחפשם ולא מצאו; או שהתבטל כוח ראייתם. בדרך נס עשה ה' שלא יוכלו לתפוס אותם.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת־הַמְּגִלָּה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר׃
אומר הרד"ק: לא תאמר שרק את גיליוני המגילה שרף, אלא הכתוב מדגיש "את המגילה ואת הדברים" - גם את הגיליון, מה שסביב הכתב, וגם את הכתב עצמו. וזה לשון הכפילות שבפסוק, ומכאן שחז"ל אומרים שאדם הרואה ספר תורה שנשרף צריך לקרוע שתי קריעות: אחת על הגוויל, עצם הקלף שהוא קדוש, ואחת על הכתב.
שׁוּב קַח־לְךָ מְגִלָּה אַחֶרֶת וּכְתֹב עָלֶיהָ אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַמְּגִלָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה׃
את המגילה הראשונה כתב בלי העתק, ועכשיו אומר לו ה': שב וכתוב את כל המגילה מחדש.
וְעַל־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה תֹּאמַר כֹּה אָמַר יְהֹוָה אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת־הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ לֵאמֹר בֹּא־יָבוֹא מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה׃
אתה, יהויקים, שרפת את המגילה הזאת מפני שהיה לך קשה ולא מצא חן בעיניך מה שכתבתי, שמלך בבל יבוא וישחית את הארץ וישבית ממנה אדם ובהמה.
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה עַל־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא־יִהְיֶה־לּוֹ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא דָוִד וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה׃
"לא יהיה לו יושב על כיסא דוד" - יהויכין בנו מלך שלושה חודשים בלבד, וזה אינו נקרא "יושב על כיסא דוד". "ונבלתו תהיה מושלכת" - שלא ייקבר לאחר מותו, וגולגלתו הייתה מושלכת כדומן על פני השדה עד תקופתם של החכמים.
והגמרא מספרת: אחד מן החכמים מצא יום אחד את הגולגולת הזאת, וכיוון שהיה כתוב עליה "זאת ועוד אחרת", אמר שאין ראוי שגולגולת של מלך תהיה מבוזה כך; הביאה לביתו וכרך אותה בשיראין. שים לב: מדובר כבר באלף שנה ואף יותר לאחר זמנו של יהויקים, ועדיין גולגלתו הייתה כדומן על פני השדה. אשתו של אותו חכם באה לביתה וראתה גולגולת עטופה בבד יקר בארונו. נכנסה ללחץ, והלכה לשאול את השכנות. אמרה לה שכנתה: הרי ארז אותה בבד יקר ועטף אותה - בטח זו אשתו הראשונה, וקשה לו להיפרד ממנה, ולכן שם את גולגלתה למשמרת. אמרה: אעזור לו להיפרד ממנה. לקחה את הגולגולת וזרקה אותה לתוך האח, לתוך התנור, ושרפה אותה. וזה שנכתב עליה "זאת ועוד אחרת": נתקיים בו "קבורת חמור סחוב והשלך" - שיהיה מוטל כדומן על פני השדה, ונתקיים בו עוד עניין אחר - שיישרף. ואפשר לומר שיש בזה מידה כנגד מידה: אתה שרפת את המגילה שבה דבר ה', ואת גולגלתך שלך ישרפו.
וּפָקַדְתִּי עָלָיו וְעַל־זַרְעוֹ וְעַל־עֲבָדָיו אֶת־עֲוֺנָם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם וְעַל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶל־אִישׁ יְהוּדָה אֵת כׇּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ׃
אפקוד עליהם את כל הרעה שלא היו מוכנים לשמוע - שלא יחשבו שבשריפת המגילה יבטלו את הרעה, אלא הכול יבוא עליהם.
וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת וַיִּתְּנָהּ אֶל־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כׇּל־דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה בָּאֵשׁ וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה׃
מהו "ועוד נוסף עליהם"? אומרת הגמרא שרבי חמא בר רבי חנינא ורב נחלקו בדבר. חד אמר: "ועוד נוסף" - זה הפרק "איכה יעיב באפו"; "דברים" - "איכה יועם זהב"; "רבים" - "זכור ה' מה היה לנו"; "כהמה" - "אני הגבר ראה עוני". ויש דעה אחרת שאומרת ש"ועוד נוסף עליהם" הוא רק פרק "אני הגבר"; כלומר על המגילה הראשונה היה כבר כתוב "איכה ישבה", "איכה יעיב", "איכה יועם זהב", ומה שנוסף הוא רק "אני הגבר" - "דברים" רמז לכך שהוא שלושה שלושה פסוקים בכל אות ואות, ו"רבים" רמז להזכרת שם ה' שבו.
איך שלא יהיה, הדבר הברור הוא שהמגילה הייתה מצומצמת יותר במקורה. חמשת הפרקים שיש לנו היום במגילת איכה כוללים פרקים שנוספו בעקבות שריפת המגילה בידי יהויקים. לו לא הייתה המגילה נשרפת, היה לנו פרק אחד - או ארבעה לפי הדעה האחרת - אך לא חמישה. יש אומרים שארבעה נוספו, ויש אומרים שפרק אחד נוסף. כך או כך, המגילה הייתה אמורה להיות קצרה יותר, ורק בעקבות מעשהו של יהויקים נוספו עליה "דברים רבים כהמה".
פרק ל"ו מגלה לנו את סיפור הולדתה של מגילת איכה: ה' מצווה את ירמיהו לרכז בכתב את כל נבואות התוכחה, כדי שהעם יראה שהדברים שנאמרו מראש התקיימו, ויבין שגם העתיד יתקיים - "למען ישובו איש מדרכו הרעה". ברוך בן נריה כותב מפי ירמיהו, ממתין בחכמה ליום צום שבו כל העם מרוכז בירושלים, וקורא את המגילה בפרסום. השרים פוחדים ומבקשים להסתיר את ירמיהו וברוך, אך המלך יהויקים - שדורו צדיקים והוא רשע - קורע ושורף את המגילה באש שבאח, "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם". הסכלות שבמעשה זועקת: כאילו בשריפת הכתב מתבטלת הנבואה. והתוצאה הפוכה: המגילה נכתבת מחדש, ועוד נוסף עליה "דברים רבים כהמה", ועל יהויקים עצמו נגזר שלא ייקבר ושגולגלתו תישרף - מידה כנגד מידה. מכאן למדנו כמה יסודות: שהרעה אינה תכלית אלא אמצעי לתשובה, שחובה לקרוע על ספר תורה שנקרע או נשרף, ושהבורח מן התוכחה אינו מבטל אותה אלא מכביד אותה על עצמו.