פתיחה: נבואה שכולה משל חי
פרק ל"ה בירמיהו הוא פרק מיוחד במינו. הקדוש ברוך הוא אינו מוסר לירמיהו נבואת תוכחה בלבד, אלא מצווה עליו לערוך מעין "הצגה חיה" בבית המקדש: להביא משפחה שלמה, להגיש לפניהם יין ולהציע להם לשתות. רק בסוף הפרק מתבררת מטרת כל המעשה. עד אז הקורא עומד תוהה, ובדיוק זו כוונת הנביא: להמחיש לעם ישראל תוכחה שאין ממנה מנוס.
הציווי: להביא את בית הרכבים ולהשקותם יין
הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר׃ הָלוֹךְ אֶל־בֵּית הָרֵכָבִים וְדִבַּרְתָּ אוֹתָם וַהֲבִאוֹתָם בֵּית ה' אֶל־אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן׃
"בית הרכבים" אין פירושו מוסך, אלא משפחה: משפחת רכב. הציווי הוא להביאם אל בית ה', אל אחת הלשכות שבמקדש, ולהשקותם שם יין.
וָאֶקַּח אֶת־יַאֲזַנְיָה בֶן־יִרְמְיָהוּ בֶּן־חֲבַצִּנְיָה וְאֶת־אֶחָיו וְאֶת־כָּל־בָּנָיו וְאֵת כָּל־בֵּית הָרֵכָבִים׃
וָאָבִא אֹתָם בֵּית ה' אֶל־לִשְׁכַּת בְּנֵי חָנָן בֶּן־יִגְדַּלְיָהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־אֵצֶל לִשְׁכַּת הַשָּׂרִים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְלִשְׁכַּת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן־שַׁלֻּם שֹׁמֵר הַסַּף׃
וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית־הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ־יָיִן׃
ירמיהו מקיים את הציווי במדויק: הוא אוסף את כל המשפחה, מכניסם לאחת הלשכות שבבית המקדש, מציב לפניהם גביעים מלאים יין וכוסות, ואומר להם בפירוש: שתו יין. בשלב זה המעשה תמוה לחלוטין. מה טעם יש בכך שהנביא ישקה משפחה שלמה יין בבית ה'?
תשובת בני רכב: צוואת אביהם
וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה־יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ־יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד־עוֹלָם׃
תשובתם חדה וברורה: אבינו נתן לנו הוראה מפורשת, ואיננו עוברים עליה. הסיבה לאיסור היין מובנת: היין מביא את האדם לכל מיני דברים שאינם טובים, ולכן הרחיק אותם אביהם ממנו. בלשון ימינו מדובר בכל המשקאות החריפים, ובזמנם הדבר התבטא ביין.
וּבַיִת לֹא־תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא־תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא־תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל־יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם׃
לא רק על היין ציווה אותם יונדב, אלא גם על עצם אורח החיים: לא לבנות בית, לא לזרוע שדה ולא לטעת כרם, אלא לשבת באוהלים כל ימיהם. והוסיף המילים "וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם", ובאו ללמד: אל יאמר אדם "טוב, אני לא אבנה בית ולא אטע כרם, אבל אקנה בית בנוי ושדה זרועה". גם זה לא. שום נכס קרקעי לא יהיה לכם כלל.
מה היתרון באוהל? האוהל נייד. אפשר להעתיקו בקלות ממקום למקום. וזו בדיוק הסיבה שנתן להם אביהם: "לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים". וכך מבאר המצודות דוד: כי בית ושדה וכרם יש בהם סיבה המעכבת את האדם במקום שהם. מי שיש לו כאן בית אינו עוזב את המקום בקלות, ומי שיש לו שדה או כרם מחובר לקרקע ואינו יכול לנוע. ולפעמים יאבד עם אנשי המקום ההוא: תבוא צרה, והוא לא יוכל לברוח. אבל היושב באוהלים ואין לו שדה וכרם, בקלות יוכל להעתיק ממקום למקום.
מעשה שהיה: עדותו של הרב שך זצ"ל
כדי להבין עד כמה הדברים נוגעים למציאות, כדאי לספר מעשה שסיפר הרב שך, זכר צדיק וקדוש לברכה, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. הרב שך היה מן המצוינים שבישיבה, אם לא המצוין שבהם. באותם ימים היה מקובל אצל האשכנזים בחוץ לארץ שגבירים בעלי ממון רב היו באים אל ראש הישיבה ומבקשים את בחיר הישיבה עבור בתם, ומוכנים לשלם. עד היום אצל האשכנזים נושא השידוכים כרוך הרבה בכסף, וכפי מה שמשלמים כך מקבלים. אצלנו הספרדים אין זה בנוי כך. אישה אחת סיפרה לאמי שיש לה חתן מיוחד מאוד, והוסיפה: "הוא עלה לי מאה אלף דולר" (אשכנזייה חסידה מקריית צאנז).
והמטרה בזה הייתה חיובית: הגביר היה אומר לחתן "אתה עשר שנים או חמש עשרה שנה על שולחני". לא יעסיקו אותך ענייני פרנסה, לא טרדות ולא בנקים, הכל עלי, ואתה שב ולמד בלבד. וכך באמת צמחו הרבה גדולי תורה, שכן מלכתחילה נבחר בחור בעל פוטנציאל גדול, והוא לא היה צריך להשקיע את עצמו בכלום. התורה גדלה ורבתה בדרך הזאת.
אומר הרב שך: הציעו לי שידוך, אך לאבי הכלה לא היה כסף. את הרב שך לא עניין הכסף כלל. והיו צדיקים רבים שמלכתחילה לא חיפשו כלה עשירה, משום שאמרו: אם אקח אחת עם כסף, הרי היא רגילה לחיות ברמה ובסטייל, ולא בשבילה למסור נפש על התורה ולחיות חיי דוחק ועניות כדי שהבעל יעסוק בתורה. ואז יצא שכרו בהפסדו. ואכן פעמים רבות נוצרו מצבים שהאב ירד מנכסיו ולא יכול היה להחזיק את בתו וחתנו, והבעל נשאר עם אישה שהתרגלה לחיי רווחה, והיא מנדנדת לו לצאת לעבוד ולחפש עיסוקים, ובמקום לגדול ולהיות גדול בישראל הוא מתחיל לחפש פרנסה.
הרב שך השתדך עם אישה שאביה לא היה עשיר. וכך סיפר: שלושה ימים אחרי האירוסין התביישתי להראות פניי בישיבה. שהרי השאלה הראשונה שנשאל בחור אחרי אירוסיו היא "מה קיבלת?". יש אצל האשכנזים ביטוי "סידור מלא", ואין הכוונה לסידור תפילה שלם, אלא שקיבל דירה וקיבל הכל והוא מסודר. אמר הרב שך: התביישתי שלא ישאלו אותי מה קיבלתי, כי באמת לא קיבלתי מאומה, או כלשונם: "קיבלתי קדחת" (מבחינה כלכלית בלבד, חלילה לא על אשתו). וחבריי, זה קיבל בית וזה קיבל שדה, כל אחד קיבל נכסים.
והיכן חיו? פלא פלאים, עניות נוראה. לחמיו הייתה דירת חדר אחד, ואת החדר חצו לשניים בדיקט: בחצי אחד ישנו הרב שך ואשתו, ובחצי השני חמיו וחמותו. אין לשער ואין לתאר. לא כמו היום שאומרים "אין לו הרבה כסף, יש לו רק דירת שלושה חדרים ולא שישה", אלא חדר אחד חצוי בדיקט.
ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. רוחות המלחמה החלו לנשב, אנשים הבינו שיש כאן סכנה, החרב מתהפכת מעל ראשם והטבעת מתהדקת סביב צווארם. אמר הרב שך: הבנו שכאן מסוכן, אני ואשתי צררנו את כל מה שהיה לנו, והכל נכנס במזוודה אחת, עלינו על הרכבת הראשונה ועזבנו את המקום. אבל חבריי, שהיו להם נכסים, לא יכלו לעזוב. יש לו בית, יש לו שדה, מה, ימסור על זה את נפשו? אמרו: ה' יעזור, זו רק מלחמה, זה זמני, זה יעבור. ומהם, ה' ירחם, לא נשאר אף אחד, בא הצורר הנאצי. ומי שניצל הייתי אני.
וכך אמר אז לתלמידיו בישיבה: אתם חושבים שצריך להסתכל כמה קיבלתי, ויש מי שאינו רוצה להתחתן משום שלא נתנו לו כפי מעלתו או כפי שהוא מעריך את עצמו. הכל שטויות והבלים. הנה, ברוך ה', היום לא חסר לי מאומה.
ואמנם הרב שך חי כך כל ימיו
דרך הרב שך התגלגלו מיליוני דולרים, והוא אגורה לא היה נוטל. אחרי מותו סיפר הרב ברגמן, ראש כולל רשב"י, חתנו המובחר, שמעולם לא נתן לו הרב שך דולר אחד מכל אותם מיליונים שעברו דרכו. אני יודע, אמר, שנתן למאות ישיבות, ואני דולר אחד לא קיבלתי, שלא יהיה חס ושלום נדנוד או לזות שפתיים שיאמרו "הרב שך נותן לחתנו". פעם בא עשיר שידע זאת ואמר לו: אני רוצה לתת לרב סכום גדול, כמאה אלף דולר, אך מבקש שהרב ייתן עשרה אחוזים מזה לחתנו. לקח הרב שך את הכסף והחזיר לו, ואמר: מה שאתה נותן לי, השאר זאת לשיקול דעתי שאני אחלק, ואם רצונך אחרת, תחלק אתה כרצונך. כלומר, אם ברצונך לתת לחתני, תן לו בעצמך באופן ישיר ולא דרכי. אותו אדם היה פיקח והבין: לקח עשרת אלפים דולר, תשעים אלף נתן לרב שך, ואת העשרה אלפים הלך ונתן לרב ברגמן באופן אישי כדי שיוכל להחזיק את הכולל שלו.
פעם רצו להחליף לו משקפיים, אמרו לו שאלו משקפיים שיסייעו לו. אמר להם: רגע, אלו משקפיים יקרות, אין את זה לכל אחד, איני רוצה. אמרו לו שכיום זה כבר מצוי אצל רבים ואינו דבר מיוחד, וגם שהוא זקוק לזה, ורק אז הסכים. כיוצא בזה הסטייפלר: עד סוף ימיו רצו להתקין בביתו מזגן ולא הסכים, ואמר שזו מהנאות העולם הזה. אמרו לו: אבל אדם יכול ללמוד יותר. השיב: ובשבת מה אעשה? בשבת אין מזגן (שהרי לא השתמש בחשמל בשבת), אם כן ייצא שיום חול יהיה אצלי מכובד וקדוש יותר משבת? ובשום אופן לא הסכים. ועל רבי חיים קנייבסקי מספרים להפך: שנים רבות לא רצה מזגן, ולבסוף התקינו לו, ואמר: אילו ידעתי שאפשר ללמוד כך טוב יותר, כבר לפני עשרים שנה הייתי מסכים.
"וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ": קיום הצוואה בפועל
וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ לְבִלְתִּי שְׁתוֹת־יַיִן כָּל־יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ׃
ואגב זה: כיצד נזיר עושה קידוש, והרי אסור לו לשתות יין ולהיטמא למתים? על הפת.
וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים לְשִׁבְתֵּנוּ וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע לֹא יִהְיֶה־לָּנוּ׃ וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ׃
וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם׃
כאן הם מודים שבעניין הישיבה בבתים לא יכלו לקיים את הדבר עד הסוף. כשעלה נבוכדראצר מלך בבל על הארץ, כבר הייתה סכנה לשבת באוהלים מחוץ לעיר, ולכן אמרו: אין ברירה, נבוא לירושלים מפני חיל הכשדים ומפני חיל ארם. ואין בכך המראת פי אביהם כלל, אלא אדרבה. שהרי מדוע ציווה אותם האב לשבת באוהלים? "לְמַעַן תִּחְיוּ". וכשם שהכבילה לבית עלולה להיות מסוכנת, כך כאן: דווקא בכך שעזבו את האוהלים ונכנסו לגור בבתים שבירושלים, הם מקיימים את ציווי אביהם, שכל מטרתו הייתה שיחיו.
כאן מתחיל הביאור: התוכחה
עד כאן כל הדו-שיח נראה בלתי מובן: מדוע להביאם, מדוע להשקותם יין, ולשם מה כל הסיפורים על צוואת אביהם. מכאן ואילך מתבררת כל הכוונה.
וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר׃ כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר לִשְׁמֹעַ אֶל־דְּבָרַי נְאֻם־ה'׃
הוּקַם אֶת־דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב אֲשֶׁר־צִוָּה אֶת־בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת־יַיִן וְלֹא שָׁתוּ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה כִּי שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי׃
ראו כמה נפלא: אב אחד ציווה, והבנים עושים. אין זה דבר קל ואין זה פשוט, לא לשתות יין כל החיים, לא לבנות בית ולגור באוהלים דורות על דורות. והם שמעו, ולא התחכמו: מה שאבא אומר, כך עושים. "וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי" - איזו תוכחה נוראה.
וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר שֻׁבוּ־נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם וְאַל־תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּשְׁבוּ אֶל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת־אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי׃
כאן מודגש ההבדל: אני לא ביקשתי מכם לגור באוהלים ולא לטעת כרמים. אדרבה, שבו על האדמה אשר נתתי לכם, בנו וזרעו וטעו, רק שמעו בקול ה'. ואף את הקל הזה לא שמעתם.
כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב אֶת־מִצְוַת אֲבִיהֶם אֲשֶׁר צִוָּם וְהָעָם הַזֶּה לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי׃
אב בשר ודם ציווה ציווי, ובניו שומעים לו בכזו מסירות. וכאן בורא עולם מצווה, ואתם אינכם שומעים.
לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶל־יְהוּדָה וְאֶל כָּל־יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם יַעַן דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ וָאֶקְרָא לָהֶם וְלֹא עָנוּ׃
שכרם של בית הרכבים
וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל־מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם וַתִּשְׁמְרוּ אֶת־כָּל־מִצְוֺתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה אֶתְכֶם׃
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא־יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל־הַיָּמִים׃
"עומד לפני" - הכוונה שיהיו יושבים בסנהדרין ומורים בדברי תורה. ויש אומרים שבני יונדב בן רכב היו בני גרים, ועל כך נשאלת השאלה: הרי "עומד לפני" משמעו משמש ומשרת בהיכל, וכיצד ייתכן? והלוא אפילו ישראל אינו נכנס לשמש. אלא שהכוונה, כאמור, שיישבו בסנהדרין ויורו בדברי תורה, וכן שבנותיהם יהיו נשואות לכהונה ומבני בניהם יקריבו על גבי המזבח. כלומר, אם בתי נישאת לכהן, נכדי משמש על גבי המזבח. ישראל אמנם לעולם לא יוכל בנו לשמש על גבי המזבח, אבל נכדו מבתו כן. זהו "עומד לפני כל הימים": תזכו שבני בניכם ישמשו לפניי בהיכל בבית המקדש.
לסיכום:
ה' מצווה את ירמיהו להביא את בית הרכבים אל לשכה בבית המקדש ולהציע להם יין, והם מסרבים בשל צוואת אביהם יונדב בן רכב: לא לשתות יין, לא לבנות בית, לא לזרוע ולא לטעת, ולא לרכוש נכסים כלל, אלא לשבת באוהלים "למען תחיו" - שכן בית ושדה כובלים את האדם למקומו ומונעים ממנו להימלט בעת צרה, כדברי המצודות דוד, וכפי שהמחיש בעצמו הרב שך שניצל מאימי המלחמה מפני שכל רכושו נכנס במזוודה אחת. בני רכב קיימו הכל, ואף כניסתם לירושלים מפני חיל הכשדים הייתה קיום מטרת האב. ומכאן התוכחה: אם בנים שומעים כך לקול אב בשר ודם בדברים קשים שלא נצטוו עליהם מן השמים, קל וחומר שהיה על ישראל לשמוע בקול בוראם, שלא ביקש מהם לוותר על בתיהם ושדותיהם אלא רק לשוב אליו. לכן תבוא הרעה על יהודה וירושלים, ואילו בית הרכבים יזכו לשכר נצחי: "לֹא־יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל־הַיָּמִים", יושבים בסנהדרין ומורים תורה, ובני בניהם משמשים בהיכל.