פרק ל"ד בירמיהו נחלק לשני חלקים. בחלקו הראשון נבואה אישית אל צדקיהו מלך יהודה, בשעה שנבוכדראצר וכל חילו כבר מתקרבים לצור על ירושלים: העיר תינתן ביד מלך בבל, והמלך עצמו ייתפס ויוגלה, אך יזכה למות על מיטתו ולהיספד בכבוד. בחלקו השני פרשה מיוחדת: ברית שכרת צדקיהו עם העם לשחרר את העבדים העבריים, ההפרה המהירה של אותה ברית, והעונש החמור הבא בעקבותיה. נלך על סדר הפסוקים ונבאר על פי המלבי"ם, רש"י והרד"ק.
הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה וּנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וְכׇל־חֵילוֹ וְכׇל־מַמְלְכוֹת אֶרֶץ מֶמְשֶׁלֶת יָדוֹ וְכׇל־הָעַמִּים נִלְחָמִים עַל־יְרוּשָׁלַ͏ִם וְעַל־כׇּל־עָרֶיהָ לֵאמֹר׃
הנבואה נאמרת בזמן שנבוכדראצר, חילו, כל ממלכות ארץ ממשלת ידו וכל העמים כבר מתקרבים לבוא ולצור על ירושלים ועל כל עריה.
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ׃
יש כאן כפילות: "הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ" ואחר כך "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו". מבאר המלבי"ם: תחילה ציווה הקדוש ברוך הוא לומר את הנבואה לעם, ולאחר מכן ציווה לומר אותה לצדקיהו עצמו.
וכאן יש נקודה מאלפת. ראינו לעיל שכאשר ירמיהו אמר את הדברים לעם, כלאו אותו בחצר המטרה וטענו כנגדו שהוא מרפה את ידי העם: אתה גורם שלא יאמינו בגאולה, ומתוך כך יתרשלו מלהילחם בגויים, ואתה שובר את המורל. אבל כאשר הנבואה נמסרת לצדקיהו עצמו, לא היה אכפת לו כלל. אדרבה, זכרו: לאחר שצדקיהו כלא את ירמיהו, מה הוא שאל אותו? "היש דבר מאת ה'?" הוא כולא אותו על שהוא מנבא לעם, ומיד אחר כך מבקש לשמוע ממנו מה אמר ה'. הוא מאמין בו באמונה שלמה ויודע שהוא נביא ה', רק שבשום אופן אל ילך ויאמר זאת לעם, שלא ייתן רפיון בלבם. ואגב, חז"ל אומרים שצדקיהו מלך צדיק היה, ורק דורו היו רשעים.
וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדוֹ כִּי תָּפֹשׂ תִּתָּפֵשׂ וּבְיָדוֹ תִּנָּתֵן וְעֵינֶיךָ אֶת־עֵינֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּרְאֶינָה וּפִיהוּ אֶת־פִּיךָ יְדַבֵּר וּבָבֶל תָּבוֹא׃
אומר לו: אותך לא יהרגו, אלא תיתפס ותגיע לבבל, ומלך בבל ידבר איתך. ומהו אותו "דיבור"? דבר קשה. ואכן נבוכדראצר דיבר עמו משפט, על שפרסם עליו שראהו אוכל ארנבת חיה, ועל שהפר את השבועה שנשבע לו שלא ימרוד בו, וקם ומרד.
ודקדקו חז"ל בלשון: "וְעֵינֶיךָ אֶת־עֵינֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּרְאֶינָה", את עיניו תראה, אבל לא את בבל. שהרי לאחר שהביאו אליו ודיבר עמו משפט מול עיניו, ניקר את עיניו. וזה יישוב הסתירה לנבואה האחרת שנאמרה לו: "ובבל יביאנו ואותה לא יראה". צדקיהו התפלא, כיצד ייתכן, אם אני בא לבבל ודאי אראה אותה. ורק לבסוף, לאחר שניקרו את עיניו, התברר לו שנתקיימו שתי הנבואות כאחת: לבבל באתי, ואותה לא ראיתי.
אַךְ שְׁמַע דְּבַר־יְהֹוָה צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה כֹּה־אָמַר יְהֹוָה עָלֶיךָ לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב׃
כאן יש לו נחמה: אף שתיתפס ותגלה, לא תמות בחרב. הפורענות באה בעוון הדור, שהרי צדקיהו עצמו מלך צדיק היה. והנקודה חשובה: מי שנהרג בחרב המלך אין מספידים עליו, שהרוגי מלכות אין סופדים עליהם. מדוע? כי ההספד הוא כביכול מרידה במלך: המלך החליט להרגו, ואתה בא ואומר כמה צדיק היה וכמה מיוחד, כלומר שלא הגיעה לו מיתה, ונמצאת מתנגד למלך. אדם כזה יהרגו גם אותו. וכאן נאמר לצדקיהו: אינך מת בחרב המלך אלא מיתת עצמך, ולכן יספדוך.
בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ־לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ־לָךְ כִּי־דָבָר אֲנִי־דִבַּרְתִּי נְאֻם־יְהֹוָה׃
"בְּשָׁלוֹם תָּמוּת". חז"ל אומרים שנבוכדנצר מת בימיו של צדקיהו. כל ימי נבוכדנצר לא יצאו אסירים מאסוריהם, לא היה קיים כלל מושג של שחרור אסירים או חנינה, שכן נבוכדנצר היה מלך נורא ואיום וקשה ביותר. רק לאחר מותו שחררו אסירים, ואז יצא צדקיהו מבית האסורים, ולמחרת נפטר. נתקיימה בו הנבואה שלא ימות מיתת חרב אלא מיתת עצמו, ומתוך כך גם "וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ־לָךְ", יספידוהו בכבוד.
ומהו "וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ"? שני פירושים. לפי חז"ל, כשמת מלך היו שורפים את כל כלי תשמישו, כדי שלא ישתמש בהם אדם אחר, שאין זה כבודו של מלך שהדיוט ישתמש בכליו. ואין לומר שהמלך הבא אחריו ישתמש בהם, שהרי למלך החדש יש כלים ובגדים מיוחדים משלו, ואינו משתמש בבגדים או בכלים משומשים. ופירוש שני ברד"ק: היו שורפים על מיטתם בשמים וסממנים מרוקחים כדי שיעלה ריח טוב. צריך להבין שבזמנם, כשהיו מוציאים את המת, פעמים רבות אנשים היו מתרחקים ממיטתו מחמת הריח. היום המת שוהה בקירור עד הקבורה ואינו מספיק להסריח, אבל בזמנם, אם נפטר בלילה ונקבר למחרת בחצות היום, לעיתים כבר נדף ממנו ריח רע. לכן נהגו לשים הדסים ובשמים על המיטה, ועל המלכים היו מרקחים ושורפים בשמים על מיטתם, ומתוך כך נדף ריח טוב.
וַיְדַבֵּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
כפי שהסברנו: כאן השליחות הייתה לדבר את הדברים ישירות לצדקיהו, ולא לאומרם לעם.
וְחֵיל מֶלֶךְ־בָּבֶל נִלְחָמִים עַל־יְרוּשָׁלַ͏ִם וְעַל כׇּל־עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל־לָכִישׁ וְאֶל־עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר׃
לכיש ועזקה נותרו ערי מבצר, חוץ מירושלים עצמה.
הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת־כׇּל־הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַ͏ִם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר׃
לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חׇפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבׇד־בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ׃
בשנה השביעית למולכו כרת צדקיהו ברית עם כל העם לקרוא לעבדים דרור, כלומר לשחרר את העבדים מעבדותם. ומדובר כאן בעבד עברי בלבד, שהיה משועבד ביד אחיו הישראלי.
חז"ל מספרים שבאו אנשים מזקני יהודה לדרוש את ה', וטענו כך: עבד של כהן שמכרו רבו, מהו שיאכל בתרומה? שהרי כתוב "וְעֶבֶד... מִקְנַת כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ", ועבדו של כהן אוכל בתרומה כמו הכהן עצמו. שאלו: ואם מכרו הכהן לישראל או לגוי, יאכל בתרומה? אמר להם: ודאי שלא. ולמה כיוונו בשאלתם? רצו לומר שאין הקדוש ברוך הוא יכול לתבוע אותם, שהרי כביכול מכר אותנו לנבוכדנצר, ואם כן שוב אין אנו משועבדים לו ואין לו טענות כלפינו. וכנגד זה נאמר להם שעליהם לשחרר את כל עבדיהם.
ואז כורת המלך ברית עם העם שיקראו לעבדים דרור. ושתי תקנות תיקן: האחת, "לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ... חׇפְשִׁים", לשחרר מיד את העבדים שברשותם אף שעדיין לא מלאו להם שש שנות עבודה. והשנייה, "לְבִלְתִּי עֲבׇד־בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ", וזה כבר על להבא, שלא ישתעבדו בהם בעתיד ולא יקנו עבדים עבריים.
וַיִּשְׁמְעוּ כׇל־הַשָּׂרִים וְכׇל־הָעָם אֲשֶׁר־בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ חׇפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבׇד־בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ׃
מבאר המלבי"ם את כפל השמיעה: שמיעה ראשונה, שבאו לכרות את הברית וקיבלו על עצמם; ושמיעה שנייה, שקיימו זאת בפועל, גם על העבר, שלא להמשיך ולהשתעבד בעבדים שבידם, וגם על העתיד, שלא ישעבדו מחדש ולא יקנו עבדים אחרים. ואז אכן "וַיְשַׁלֵּחוּ".
וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי־כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת־הָעֲבָדִים וְאֶת־הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חׇפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת׃
לאחר מכן התחרטו. אדם קם בבוקר וצריך שמישהו יכין לו מים לנטילת ידיים, שמישהו יגהץ לו את הבגדים, שמישהו יעבוד לו בשדה. ולשכור פועלים עולה הרבה כסף. אמר: איזה טיפש הייתי ששילחתי את עבדי, הרי היה לי מי שעושה את כל אלה. מה עשו? חזרו וכבשו אותם לעבדים ולשפחות. ולשון "כיבוש" כאן פירושה להחזיק תחת ידו בכוח, כלשון "הכובש שכר שכיר" שמחזיק תחת ידו ואינו נותן. הם כבר שחררו אותם, וחזרו ותפסום בכוח, וזה סוג של גניבה ממש.
ושואל המלבי"ם: מה בכלל עניינה של תקנה זו דווקא עכשיו? הרי הם נתונים במצור, ערב כיבוש, וזה לא זמן של תקנות אלא זמן שכל אחד נלחם על חייו. מבאר המלבי"ם: באותה תקופה היו רבים מדלת העם שהיו חייבים כספים לעשירים, שהרי היו הפרשי מעמדות גדולים, וכשלא היה לאדם במה לשלם, היו לוקחים אותו לעבד. עתה, בשעת המצור, חשש צדקיהו מאוד שאותם משועבדים ירגישו שאין להם מה להפסיד, ויתנו יד לכובשים הבאים לכבוש את ירושלים, ויהיו כגייס חמישי שיצטרף אליהם כדי להשתחרר מיד אדוניהם.
ומביא המלבי"ם שכך אירע גם אצל הרומיים בימי קדם: בעת מלחמה הוכרחו לקרוא דרור למשועבדים להם בעד חובותיהם כדי להשקיט את המרד, כידוע בקורות ימי קדם. שכן המשועבד אומר לעצמו: אין לי מה להפסיד, כאן אני משועבד ומתייסר, ואם ייכנס האויב אהיה חופשי, ואדרבה, אם אסייע לו אולי עוד ייתן לי תפקיד או דרגה, וזה ודאי טוב ממצבי עתה.
ובסופו של דבר ראו שאינם יכולים בלעדיהם, וחזרו ולקחום בכוח. אומר המלבי"ם, בשניים חטאו: ראשית, נשבעתם וכרתתם ברית, ואתם עוברים על הברית והשבועה, וזה חמור בהרבה מעצם המעשה של לקיחתו לעבד. שנית, מרגע ששחררתם אותו הרי כביכול מחלתם על החוב, וכשאתם חוזרים ומשעבדים אותו זו גניבה גמורה, גזל נפשות, אחד מהאיסורים שבעשרת הדיברות, "לא תגנוב", שאמרו חז"ל שבגונב נפשות הכתוב מדבר.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה לֵאמֹר׃
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר׃
מה שנזכר לעיל שהיה דבר ה' אל ירמיהו, עתה מפרט הכתוב מהו אותו דבר. אומרים חז"ל: כשהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים כרת עמם ברית שלא ישתעבדו באחיהם, שנאמר "כי לי בני ישראל עבדים", עבדיי הם ולא עבדים לעבדים, שלא יהיה יהודי בבחינת עבד.
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר־יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חׇפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא־שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת־אׇזְנָם׃
ויש כאן שאלה: אחרי כמה שנים משלחים את העבד? שש שנים, ובשביעית הוא כבר חופשי. אם כן מהו "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים"? מבאר המצודות דוד בפשטות: לחבל יש שני קצוות, והראש גם הוא קצה. כך גם בשנה, תחילתה קצה וסופה קצה. "מקץ שבע שנים" פירושו מתחילת השנה השביעית, שגם ההתחלה נקראת קצה.
ואמנם "מקץ" משמש גם לסוף, כמו "מקץ שנתיים ימים" אצל יוסף. אבל העניין עצמו מוכיח: לא ייתכן שהכוונה לסוף שבע שנים, שהרי בתורה כתוב שש. ובפרט שהפסוק עצמו ממשיך במפורש "וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים", כדי שלא יאמר אדם שמא נשתבש דבר בין התורה לספר ירמיהו. שש שנים, היינו עד תחילת השביעית. והנביא בא ואומר להם: הנה ציוויתי כך בתורה, שאי אפשר להשתעבד בעבד עברי לתקופה בלתי מוגבלת, אלא שש שנים בלבד ואחר כך לשחררו.
וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת־הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו׃
אומר להם: עתה שבתם בתשובה ועשיתם הישר בעיניי לקרוא להם דרור. ולא עוד, אלא שעשיתם אף יותר ממה שדרשה התורה, שהרי קראתם להם דרור עוד לפני תום שש השנים, בשלב שעדיין מותר היה לכם להשתעבד בהם. ולכן נאמר "הַיָּשָׁר בְּעֵינַי", שהוא לפנים משורת הדין, לא מה שאתה מחויב בו אלא יותר מזה. וגם "וַתִּכְרְתוּ בְרִית", הוספתם על כך שבועה, בבית אשר נקרא שמי עליו.
וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת־שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתֶּם חׇפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת׃
הרעותם בכפליים. ראשית, "וַתְּחַלְּלוּ אֶת־שְׁמִי", שהרי נשבעתם בשם ה' ועשיתם להיפך, ואין לך חילול השם גדול מזה. שנית, "וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ... וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם", שזו גניבה ממש, גזילת נפש.
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אַתֶּם לֹא־שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם־יְהֹוָה אֶל־הַחֶרֶב אֶל־הַדֶּבֶר וְאֶל־הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ׃
אתם אינכם קוראים דרור לעבדים? אני אקרא דרור לצרות, שיהיו הן חופשיות לבוא ולפגוע בכם. אתם רוצים להיות אדונים לעבדים? אינני מוכן להיות אדון לעם כזה. וכשיש אדון, הוא שומר עליך; וכשאין אדון, הכול נפוץ. לכן: אינני אדון לכם, וממילא לחרב ולדבר ולרעב יש דרור, והם יהפכו אתכם לזעווה.
ומהו "זעווה"? לשון תנועה, מלשון "זע". והנה כאן כתוב "לזועה" וקוראים "לזעווה", וזהו אותו עיקרון שמצאנו ב"כבש" ו"כשב", ב"שלמה" ו"שמלה", וב"קהל" ו"להק", מקהלה ולהקה. אותה מילה בשינוי סדר האותיות, ושני הביטויים נכונים ומתאימים לדבר. וכשיורדים לעומק לשון הקודש יודעים למה נכתבה כל אות במקומה ומהו מיקומה, אלא שאלו דברים עמוקים שלא כולם ידועים לנו, ולא נשארו בידינו היום אלא פירורים מעומק לשון הקודש.
מסביר המלבי"ם את עומק העניין: עבד ה' הוא לבדו חופשי. כלשונו של רבי יהודה הלוי: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, ועבד ה' הוא לבד חופשי". מי שהוא עבד לתאוותיו הוא עבד עבדים, כל ימיו בריצות והשגות, צריך לקנות את זה וצריך את זה. ואילו עבד ה' אינו מוכרח בכל אלה.
משל למה הדבר דומה: בא אליך מסומם ואומר לך, אתה יודע מה זה סמים? זה משהו. אתה עונה לו: ברוך ה', אינני צריך את זה. הוא אומר: אבל אם היה לך, היית מאושר, אתה לא מקנא בי? לא מקנא, תודה רבה, אני מוותר על ה"אושר" הזה, על ה"תענוג" הזה. ונמצא שאני חופשי ואתה עבד. לך נדמה שאתה חופשי, אתה בהיי, אבל אתה עבד: היכול אתה בלי הסם? כשתצטרך, תלך אחרי כל מי שיקרה בדרכך. ואני אמנם אינני בהיי, אבל אינני צריך את זה, וברוך ה' אני חופשי.
ואין הכוונה לדברים בסיסיים. קורת גג לראשו חייב אדם, פת לחם חייב אדם. אבל מי שצריך דווקא ג'יפ חדיש, וצריך לממן ביטוח ודלק, ומוכרח לקחת שעות נוספות, הופך להיות עבד לכל אותם דברים. וכשאדם רודף אחר המעדנים ומרגיש שבלעדיהם לא, הרי הוא משועבד. ומי שאינו צריך את זה, מצבו טוב יותר. זו בחינת עבד ה', שהוא חופשי מכל עניני התאוות של העולם הזה. אבל כשאתה יוצא מרשות ה', שם הסתבכת, וכל ענייני העולם מסוגלים לשלוט בך. וזה שאמר: אני קורא דרור לחרב ולדבר ולרעב, כי ברגע שיצאת מתחת יד ה', ממילא אתה חשוף לכל פגעי העולם.
וְנָתַתִּי אֶת־הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת־בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא־הֵקִימוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו׃
רש"י מסביר שלא די להם במה שעברו על בריתם, אלא שכרתו עגל לשניים ועברו בין בתריו כדי למרוד בו. וזה מדהים: לא די שעברת על הברית הראשונה, נמצאת עושה ברית חדשה לקיים את העבירה עצמה.
וכך היו כורתים ברית, שהיא כמו חוזה: שוחטים עגל או ציפור, כפי שמצאנו אצל אברהם אבינו, מבתרים לשניים ועוברים בין הבתרים, ומכאן השם "ברית בין הבתרים". וכאן: "הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו", כרתו ברית חדשה לעבור על דבר ה' ולשעבד את העבדים מחדש. והמעבר בין הבתרים אינו רק סמלי: זה כמו חתימה על חוזה היום. אין אדם יכול לומר "חתמתי רק מבחינה סמלית", חתימה על חוזה היא מסמך מחייב. וכך בזמנם, כריתת הברית הייתה מעשה מחייב.
והמלבי"ם מסביר אחרת: אין הכוונה שעשו ברית חדשה לעבור על דבר ה', אלא שהקדוש ברוך הוא תובע אותם בשתי תביעות. "הָעֹבְרִים אֶת־בְּרִתִי" זו התורה, כמו שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", שכבר בתורה כתוב שלא להשתעבד מעבר לשש שנים, ועל זה עברתם. "אֲשֶׁר לֹא־הֵקִימוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי", זו הברית שכרתם אתם בעצמכם לשחרר את העבדים והשפחות, וגם על זה עברתם.
שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל׃
וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ׃
כל אלה עברו בין בתרי העגל, כלומר היו שותפים לכריתת הברית. ולמה תהיה נבלתם מאכל לעוף השמיים? מידה כנגד מידה: כנגד שעברו בין נבלת העגל, תהיה נבלתם למאכל לעוף השמיים. ומדייק המלבי"ם: "וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם" הוא כנגד מה שעברו על ברית התורה, ו"וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל" הוא כנגד מה שעברו על הברית שכרתו הם עצמם בעברם בין בתרי העגל.
וְאֶת־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְאֶת־שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם׃
"בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם", הכוונה ביד נבוכדנצר. ולכאורה יש לתמוה: צדקיהו עצמו היה הגון, ונהג כאן כמנהג הראוי, שהרי הוא זה שיזם את כריתת הברית לטובה, ולא היה מעודדי העבדות אלא להיפך, עורר כנגדה. מדוע אפוא ייענש? מבאר המלבי"ם: היה בידו למחות ולא מיחה, וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס בעוון הדור, ולכן נענש צדקיהו.
ומהו "הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם", והלא היה צריך לומר "העולים עליכם"? "עולים מעליכם" פירושו מתפנים ומסתלקים מכם. אומר רש"י: אמת, כן הוא. שהרי כאשר בא מלך מצרים להילחם בהם, עזבו הכשדים את ירושלים והלכו להילחם בחיל פרעה, ובאותה שעה אכן עלו מעליהם. לאחר מכן חזרו, אבל באותו זמן עלו.
הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם־יְהֹוָה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת־עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב׃
אומר להם: אף שהם עולים מעליכם עתה, אל תבנו על כך. חיל מלך פרעה ישוב לארצו, והכשדים יחזרו עליכם, יילחמו בכם, ילכדו וישרפו את העיר, וערי יהודה יינתנו שממה מאין יושב.
הפרק פותח בנבואה אישית לצדקיהו: העיר תישרף, והוא ייתפס ויובא לבבל, יראה את עיני מלך בבל ולא את בבל עצמה, אך ימות בשלום ויזכה להספד ולשריפה כמשרפות המלכים שלפניו, שכן מלך צדיק היה ועוון הדור הוא שהכריע. ואחר כך פרשת ברית הדרור: צדקיהו וכל העם כרתו ברית לשחרר את העבדים העבריים, ואף עשו לפנים משורת הדין ושחררום לפני תום שש שנים, אך מיד חזרו וכבשום בכוח. בכך חטאו בכפליים: חילול השם בהפרת שבועה, וגזל נפשות בשעבוד מחדש. ומידה כנגד מידה: אתם לא קראתם דרור לאחיכם, אני קורא דרור לחרב לדבר ולרעב. שכן עבד ה' הוא לבדו חופשי, וברגע שאדם יוצא מתחת יד אדונו שבשמיים, כל פגעי העולם מסוגלים לשלוט בו.