פרק ל"ג בירמיהו הוא פרק של נחמה. ירמיהו, נביא החורבן ונביא נבואות הזעם, מקבל כאן דווקא בשיא המצוקה, בהיותו כלוא, נבואה טובה ומשמחת על בניין ירושלים, על שיבת השבות, על מלכות בית דוד ועל עבודת הכהונה שלא ייכרתו לעולם. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, בעיקר על פי ביאורי המלב"ים, עם הרד"ק ורש"י.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ שֵׁנִית וְהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה לֵאמֹר׃
חצר המטרה היא בית הכלא. ירמיהו עדיין עצור, ושם הקדוש ברוך הוא מתנבא אליו. מה המטרה של הנבואה דווקא כאן? אומר האלשיך הקדוש: מתוך שהיה עצור וכלוא בחצר המטרה היה שרוי בעצבות ובדיכאון, ולכן הקדוש ברוך הוא אומר לו עכשיו נבואה טובה, לנחמו מעצבונו ולשמחו בייעודים הטובים העתידים לבוא. משום כך מדגיש הכתוב "עודנו עצור בחצר המטרה" - דווקא במציאות הזאת רצה השם לשמח אותו. והנבואה הזאת היא המשך של הפרק הקודם.
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה עֹשָׂהּ יְהֹוָה יוֹצֵר אוֹתָהּ לַהֲכִינָהּ יְהֹוָה שְׁמוֹ׃
הפרק הזה אינו מזכיר את המילה ירושלים, מפני שהוא המשך של הפרק הקודם שדיבר בירושלים. לכן "עושה" מוסב על ירושלים. ומהו "עושה"? הכוונה מגדלה, כלשון "ועשתה את ציפורניה" - שהשם הגדיל אותה על כל הארצות, וכמו "ה' עשה את משה ואת אהרן" שפירושו הגדיל אותם. "יוצר אותה להכינה" מפרש הרד"ק: מחדש אותה ומכין אותה לעולם, כמו "הנה אנוכי יוצר עליכם רעה" להבדיל, שכל יצירה היא הוצאת הדבר לפועל.
והמלב"ים מפרט יותר. יש כאן שלושה ביטויים: עושה, יוצר אותה, להכינה. עשייה היא הגמר והסיום - עשוי. יצירה היא הוצאת צורת הדבר קודם העשייה. הכנה היא מה שהיה מראש, שמראש הוכן הדבר על התכלית הטובה. אם כן הסדר הטבעי הוא: הכנה, יצירה, עשייה. והנה כאן הכתוב פותח דווקא בסוף - "עושה". מדוע? מפני שאצל הקדוש ברוך הוא הכל כבר נעשה ונגמר מראש, בעצם המחשבה. אנחנו זקוקים לתוכניות, אחר כך ליצירה, אחר כך לסיום; אבל הקדוש ברוך הוא בעצם התוכנית אמר ויהי. לכן "כה אמר ה' עושה" - אצלו הדבר מיד נעשה ונגמר כאילו נעשה בפועל.
אלא שאצלנו, התחתונים, צריך שהדבר ייעשה על ידי סיבה ומסובב. אצל הקדוש ברוך הוא אין צורך בכך, ברגע אחד אמר ויהי; אבל אצלנו, בדרך הטבע, הכל בא על ידי שפלוני רצה וההוא הסכים וזה גרר את זה. וזה המשך הפסוק: "ה' יוצר אותה" - היצירה היא בשביל התחתונים, שהשם יצר והביא את כל הנסיבות הגורמות שהדבר יצא לפועל בעולם השפל כאשר יגיע זמן קץ הימין. ועל זה נאמר "ה' שמו": השם עושה זאת מצד שהוא בעל הרחמים ומהווה הכל, ששם הוי"ה הוא שם של רחמים, ורצונו של הבורא להשפיע טובה.
קְרָא אֵלַי וְאֶעֱנֶךָּ וְאַגִּידָה לְּךָ גְּדֹלוֹת וּבְצֻרוֹת לֹא יְדַעְתָּם׃
מסביר הרד"ק: אם תקרא אלי - אענה ואעשה כרצונך. וזה היפך ממה שנאמר לו קודם "ואל תישא בעדם רינה ותפילה"; כאן אדרבה, השם אומר לו התפלל בעדם ואני אענה לך. "ואגידה לך גדולות ובצורות" - נחמות גדולות וחזקות שלא ידעת אותן, "בצורות" מלשון חוזק, כמו מבצר. לעומת זאת רש"י גורס "ונצורות", שמורות בליבי לעשותן, וכך גם התרגום שתירגם "רברבן ונטירן", כלומר שמורות ונצורות. יוצא שגירסת רש"י וגירסת תרגום יונתן הייתה "גדולות ונצורות" ולא "ובצורות".
המלב"ים מסביר על פי מה שראינו בפרק ט"ו: ירמיהו לא היה יכול להתנבא מתי שרצה. הנביא צריך להיות בשמחה כשהוא מתנבא, וירמיהו שהיה מתנבא נבואות פורענות לא יכול היה לשמוח כדי לומר את נבואתו. מתי כן היה מתנבא? רק כאשר הקדוש ברוך הוא הכין אותו לקראת העניין, כביכול קורא לו ומכינו לנבואה. עכשיו אומר לו השם: אני מודיע לך בשורות טובות, ולכן אתה יכול לקרוא לי. באופן תמידי אינך יכול לקרוא לי, כי אתה מתנבא נבואות רעות, ומי שבעצבות אינו יכול להתנבא, ולכן אני תמיד קורא לך. אבל עכשיו "קרא אלי ואענך", שהרי כעת אני מדבר על נבואה טובה, ולנבואה טובה אתה יכול להתעורר מעצמך, כי יש בה שמחה, וכשאתה בשמחה אתה יכול לקבל נבואה. "גדולות" - דברים שהם מחוץ לטבע; "ובצורות" - דברים חזקים שלא ישתנו לעד; "לא ידעתם" - דברים שלא ידעת עד עכשיו. ירמיהו הוא נביא החורבן ונבואות הזעם, ולכן עד כה לא הכיר נבואות כאלה, ועכשיו אומר לו השם: אני רוצה להגיד לך נבואה שונה מהנבואות שאתה רגיל אליהן, נבואה טובה.
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּתֵּי הָעִיר הַזֹּאת וְעַל־בָּתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה הַנְּתֻצִים אֶל־הַסֹּלְלוֹת וְאֶל־הֶחָרֶב׃
בָּאִים לְהִלָּחֵם אֶת־הַכַּשְׂדִּים וּלְמַלְאָם אֶת־פִּגְרֵי הָאָדָם אֲשֶׁר־הִכֵּיתִי בְאַפִּי וּבַחֲמָתִי וַאֲשֶׁר הִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהָעִיר הַזֹּאת עַל כָּל־רָעָתָם׃
המלב"ים גורס: "אל הסוללות ואל החרב באים להילחם" - בתי העיר נתוצים על ידי הסוללות והחרב, שהן באות עם הכשדים להילחם על העיר ולמלא אותה פגרי אדם. "אל הסוללות" פירושו על ידי הסוללות, וכן מפרשים הרד"ק והמלב"ים. ומהן הסוללות? רש"י אומר: תילים שצבורים למעלה, אשר בונים בני העיר לעלות אל הסוללות. ולכאורה יש כאן טעות סופר, שהרי אי אפשר להסביר שסוללות הן תילים שעולים בהם אל הסוללות - עדיין לא הסברת מהן. וכנראה הנוסח צריך להיות: תילים שצבורים למעלה אשר בונים לעלות אל החומה. וכך מצאתי מפורש בתרגום יונתן שמביא הרד"ק בפרק ל"ב פסוק כ"ד: תל עפר שצוברין סביב החומה לעלות משם על החומה. כלומר, כדי לעלות על החומה היו עושים מעין רמפה: מביאים כמויות עפר, מצמידים אותן אל החומה, ונוצרת עלייה שבה החיילים יכולים לטפס. ומהו "החרב"? זה הכשיל שבו היו מפילים את הבניינים, כמו "מגדלותיך יתוץ בחרבותיו" - מעין איל ברזל שבו מנגחים את החומה ומפילים אותה, ולא חרב דוקרת להרוג בה אדם.
הכשדים באים להילחם על העיר ולמלא את הבתים פגרי אדם, זו מטרתם. ואומר הקדוש ברוך הוא: "אשר הכיתי באפי ובחמתי" - העונש הזה הוא עונש השגחי, מידי, על המעשים הלא טובים שלהם, על שהכעיסו אותי. ומוסיף "ואשר הסתרתי פני" - שגם מחמת הסתר הפנים באו האויבים והכו אותם. אבל, אומר המלב"ים, ההכאה וההסתר לא היו מפני שמאסתי אותם, אלא "על כל רעתם": כמקיז דם שמוציא את הדם הרע כדי לרפא, כך ההכאה והסתר הפנים היו כדי לרפא אותם ולהיטיב להם בסופו של דבר.
הִנְנִי מַעֲלֶה־לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת׃
על אותם בתי העיר שהיו נתוצים בידי הכשדים אומר השם: אני מעלה להם ארוכה. ומהו "ומרפא"? אומר המלב"ים: "ארוכה" היא על השבר הבא מבחוץ, "מרפא" הוא על החולי הפנימי. וכידוע, לעם ישראל תמיד היו גם בעיות מבחוץ וגם מבפנים: מבחוץ האויבים היוצאים נגדנו, ומבפנים הגיס החמישי והערב רב שתמיד פעלו כאן כנגד. לכן "ארוכה ומרפא" - ארוכה מן האויבים שמבחוץ ומרפא מן האויבים שמבפנים. "וגיליתי להם עתרת שלום ואמת" - אגלה להם איך יֵעתר להם, כלומר יתרצה להם, השלום והאמת, שיהיו איתם באופן תמידי. והרד"ק מפרש "עתרת" מלשון ריבוי, כלשון חז"ל "להעתיר תפילה" שהוא להרבות בתפילה, ואם כן: ריבוי של שלום ואמת.
וַהֲשִׁבֹתִי אֶת־שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל וּבְנִתִים כְּבָרִאשֹׁנָה׃
"והשיבותי את שבות יהודה" - זו הגולה, שתשוב. "ובניתים" - אבנה בניין בית המלכות, בניין העיר ובניין המקדש.
וְטִהַרְתִּים מִכָּל־עֲוֺנָם אֲשֶׁר חָטְאוּ־לִי וְסָלַחְתִּי לְכָל־עֲוֺנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ־לִי וַאֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִי׃
"וטיהרתים" - על העבר, אטהר אותם מטומאת עוונם. והעוון, אומר המלב"ים, מטמא את הנפש, שהעוון הוא תמיד עיוות הנפש. המלב"ים מבחין תמיד בין חטא לעוון: חטא הוא בשגגה או דבר הנובע מתאווה, ואילו עוון הוא במזיד ונובע מעיוות השכל, שהאדם כבר בונה אידיאולוגיה סביב החטא - לא סתם "בא לי", אלא "ככה צריך להיות". לכן כנגד הטומאה שהעוון מטמא את הנפש נאמר "וטיהרתים", וכנגד הקטרוג שהעוון יוצר בשמים ומקטרג עליהם לפני השם נאמר "וסלחתי".
וְהָיְתָה לִּי לְשֵׁם שָׂשׂוֹן לִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ אֶת־כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה אוֹתָם וּפָחֲדוּ וְרָגְזוּ עַל כָּל־הַטּוֹבָה וְעַל כָּל־הַשָּׁלוֹם אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה לָּהּ׃
ירושלים תהיה לשם, לששון, לתהילה ולתפארת לכל גויי הארץ; כולם יראו את הייחודיות של העיר הזאת וישמעו את כל הטובה שהשם עושה לעם ישראל בה. ומי הם ה"פחדו ורגזו"? המלב"ים מסביר שהכוונה לגויים: "ופחדו" מוסב על השלום - יראו שיש כאן שלום מאת השם ויפחדו מלהילחם, שאין נכנסים להילחם עם אומה שיש לה שלום מאת השם; "ורגזו" מוסב על הטובה - הטובה שהשם עושה לנו תרגיז את האומות, שכן כשטוב לישראל תמיד יש כעס לאומות. לעומת זאת המצודת דוד מפרש שזה חוזר על ישראל, יושבי העיר: הם יפחדו שמא יחטאו ואז תאבד הטובה ויכלה כל השפע, ועל ידי הפחד הזה לא יעשו רע.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם־הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה׃
קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת־יְהֹוָה צְבָאוֹת כִּי־טוֹב יְהֹוָה כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְהֹוָה כִּי־אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת־הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יְהֹוָה׃
הנה לנו עוד דוגמה לאנשים שמכירים פסוקים מתוך שירים, וכשהם קוראים את הפסוק במקור הם מופתעים. כולם מכירים "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה" - וכשמחפשים פסוק כזה, אין כזה פסוק. הפסוק המקורי הוא מה שלפנינו, ואין פסוק אחר במקום אחר. לקחו את המילים "עוד יישמע", חתכו את "במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא", השאירו "בערי יהודה ובחוצות ירושלים", חתכו את "הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה", והמשיכו לפסוק הבא: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". וכאן צריך לדעת שלא הזמרים עשו זאת, שהרי זה נוסח הברכות של שבע ברכות - אלא שגם נוסח הברכה חתוך מתוך הכתוב. ולא זו בלבד, אלא שגם ההמשך אינו נוסח הכתוב: בפסוק ההמשך הוא "קול אומרים הודו", ואילו בברכה אומרים "קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם" - ואין פסוק כזה בשום מקום. זו תוספת של נוסח הברכה, ולא נוסח הפסוק.
ועתה לביאור. "חרב הוא" - חורבה, ומסביר המלב"ים שלשון חורבה שייכת בבניינים. "הנשמות" - מלשון שממה, ושממה שייכת על כל הארץ, והיא בדרך כלל חמורה מחורבה. במקום הזה, בירושלים, שכולם היו אומרים עליו שהבניינים נחרבו והמקום שומם, ובחוצות ירושלים - והמלב"ים מסביר תמיד ש"חוצות" הם אחורי הבתים - שהיו נשמות, מקום שומם יותר מחורבה, שם יישמע קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. "קול ששון" - על ידי הזיווגים שייעשו, שיהיו כאן בוני בית בישראל.
ובעניין "קול חתן וקול כלה" - אחד הווארטים המפורסמים באירוסין ובשבע ברכות: וכי יש להם קול אחר? אלא שכאשר הזוג מאורס, הכל מדברים בשקט ובעדינות: "ומה את אומרת? מה נראה לך? אולי כדאי שנעשה כך?", "ומה אתה אומר? לא, אתה תחליט" - איזה יופי, איזו אידיליה. זה קול חתן וקול כלה באירוסין. אבל לאחר החתונה מתחילים כבר השינויים; כפי שאחד אמר, אחרי החתונה הוא התחיל להאמין בצלחות מעופפות. ואנחנו מבקשים שיישמע תמיד "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" - כמו שהחתן מדבר אל כלתו וכמו שהכלה מדברת אל חתנה, כך יישמע באופן תמידי.
"קול אומרים הודו" - על הניסים שהקדוש ברוך הוא יעשה להם. וכנגד מה שאמרו "חרב הוא מאין אדם" אומר: יישמע כאן קול ששון; וכנגד "מאין בהמה" אומר בפסוק הבא שהמקום יהיה נווה רועים.
והרד"ק מדייק: מה נאמר כאן על הקורבנות? "מביאים תודה בית ה'". ולא אמר חטאת ולא אשם, לפי שבזמן ההוא לא יהיו בהם רשעים וחוטאים, כי כולם ידעו את השם. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל הקורבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מקורבן תודה, שקורבן תודה בא על ההודאה, ואילו שאר הקורבנות באים על חטא - וחטאים כבר לא יהיו.
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת עוֹד יִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַזֶּה הֶחָרֵב מֵאֵין־אָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וּבְכָל־עָרָיו נְוֵה רֹעִים מַרְבִּצִים צֹאן׃
המקום שהיה חרב מאין אדם - יישמע בו קול ששון וקול שמחה, אלו בני אדם; והמקום שהיה חרב מאין בהמה - יהיה נווה רועים, שגם בהמות יהיו כאן. "מרביצים צאן" פירושו שהצאן רובצות, ורביצה עניינה שאין פחד: המקום יהיה בטוח כל כך עד שיוכלו להרביץ שם את הצאן בלי לחשוש מפני האויבים.
בְּעָרֵי הָהָר בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב וּבְאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל־יְדֵי מוֹנֶה אָמַר יְהֹוָה׃
בכל המקומות הללו ירעו את הצאן על ידי מונה. רש"י מפרש: יצאו ויבואו ישראל על ידי מנהיג ההולך בראשם. וזה באמת מתאים יותר למציאות שלנו היום, שהרי מי היום רועה צאן? אלא הכוונה שיהיה מנהיג שינהיג את הצאן, שנאמר "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" - עם ישראל נמשלו לצאן, ויהיה להם מנהיג שינהיג אותם.
ומהו "על ידי מונה"? אומר הרד"ק: ישראל נמשלים לצאן והרועה הוא המלך, ודרך הרועה למנות את צאנו לראות אם חסרה אחת. ואפשר לומר שההדגשה "על ידי מונה" באה ללמד: מתי הרועה מונה את צאנו? כשאכפת לו מהם. אבל כשלא אכפת לו, גם אם אחת הלכה, אם נעלמה ואם נטרפה - אין זה מעניין אותו. אומר לך הכתוב שיהיו מנהיגים מסוג אחר, מנהיגים שסופרים את העם. היום יש לנו מנהיג שלא סופר אותנו, מנהיגים שמצערים אותנו, שכל דאגתם היאך להיטיב לעצמם; אבל לעתיד יהיה מנהיג "על ידי מונה", שסופר את הצאן, ובלשוננו - שסופר גם אותנו. זה מלך המשיח שאנו מצפים לגאולתו ולישועתו.
והרד"ק מביא הסבר נוסף, שהעניין אינו בא בדרך חיובית אלא לכלות את הפושעים מישראל: כשיצאו מהגלות, אותם פושעים יכלו. כמו שכתוב ביחזקאל "והעברתי אתכם תחת השבט", שהשבט נועד לסמן את אלה שהולכים ואת אלה שלא יישארו. כך גם כאן: "תעבורנה הצאן על ידי מונה" - רק הראויים יזכו בגאולה, ואלה שאינם ראויים, חלילה, להפך.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהֹוָה וַהֲקִמֹתִי אֶת־הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל־בֵּית יְהוּדָה׃
בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ׃
הנבואה הזאת כבר נכתבה למעלה בפרק כ"ג, ושם הרחיב המלב"ים בביאורה. נאמר רק במילה אחת מדוע היא כפולה: יש כאן ביטוי לגאולה, והגאולה יכולה לבוא בשני מסלולים - "בעיתה" ו"אחישנה". והמלב"ים הסביר שם שהפסוקים שלנו בפרק ל"ג מדברים על "בעיתה", ואילו הפסוקים שבפרק כ"ג מדברים על "אחישנה", ולכן אל תתפלא שהפסוקים כפולים. "צמח צדקה" זה מלך המשיח, כלשון התפילה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".
בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח וְזֶה אֲשֶׁר־יִקְרָא־לָהּ יְהֹוָה צִדְקֵנוּ׃
באותו הזמן ליהודה תהיה ישועה וירושלים תשכון לבטח. ומהו "וזה אשר יקרא לה ה' צדקנו"? הרד"ק מסביר שיושביה של ירושלים יאמרו "ה' צדקנו": היום יש להם כל מיני עבודות זרות ואלילים, אבל יגיע זמן שיושביה יאמרו ה' צדקנו. ותרגום יונתן: "ודין שמא דיהון קראן לה, יתעבדון לנא זכוון מן קדם ה' בגווה" - זה השם שיקראו לה, שייעשו לנו זכויות מלפני השם השוכן בתוכה. ולמעלה נאמר על מלך המשיח "וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו", ואומר הרד"ק ששניהם עולים לעניין אחד: גם ירושלים תהיה עיר הצדק וגם המשיח צדקנו. ומביא הרד"ק ביאור נוסף בשם אביו: "וזה אשר יקרא לה" - מי יקרא לה? הקדוש ברוך הוא, שהוא עצמו "ה' צדקנו"; כלומר לא שלמקום יקראו ה' צדקנו, אלא שהקורא לה הוא הקדוש ברוך הוא שהוא ה' צדקנו.
כִּי־כֹה אָמַר יְהֹוָה לֹא־יִכָּרֵת לְדָוִד אִישׁ יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא בֵית־יִשְׂרָאֵל׃
היה לנו דוד מלך ישראל ושושלתו נמשכה ונפסקה. אומר השם: לעתיד לבוא לא ייכרת לדוד איש יושב על כיסא בית ישראל, לא תהיה כריתות עולם, אלא הדבר יהיה באופן תמידי, מימות המשיח והלאה.
וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא־יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי מַעֲלֶה עוֹלָה וּמַקְטִיר מִנְחָה וְעֹשֶׂה זֶּבַח כָּל־הַיָּמִים׃
"הכוהנים הלוויים" - כל מקום שנאמר כך הכוונה הכוהנים בני לוי, שגם הכוהנים משבט לוי הם. לא ייכרת להם איש מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים, כלומר לעולם תישאר העבודה בכוהנים. ומה בא הכתוב ללמד? שגם אם בסופו של דבר תהיה מציאות שהבכורות יחזרו לעבודה - ויש דעה בחז"ל שהעבודה תחזור לבכורות - אל תחשוב שהכוהנים ייכרתו; לכך נאמר "לא ייכרת איש מלפני", שבכל אופן יישארו הכוהנים עובדים ומקריבים לפני השם. ולפי רש"י הכוונה שלעולם יהיה להם זרע הראוי להעלות עולה ולהקטיר מנחה.
וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ לֵאמוֹר׃
כֹּה אָמַר יְהֹוָה אִם־תָּפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת־בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם־וָלַיְלָה בְּעִתָּם׃
גַּם־בְּרִיתִי תֻפַר אֶת־דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת־לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל־כִּסְאוֹ וְאֶת־הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי׃
רש"י מסביר: אם תוכלו להפר את בריתי אשר כרתי עם היום ועם הלילה - יש ברית שהשמש לעולם תזרח והלילה לעולם יהיה בעיתו, כמו שקבע הקדוש ברוך הוא לנח ולבניו "ויום ולילה לא ישבותו", שיש לו ברית עמהם שיהיו תמידיים. ואומר הרד"ק: כשם שברית זו לא תופר ולא תשבות, כך לא תופר הברית שכרתי עם דוד שמלכותו תהיה קיימת, וכך לא תופר הברית שכרתי עם אהרן שבניו יהיו משרתים לפני כל הימים, כמו שאמר קודם "ולכוהנים הלוויים לא ייכרת איש מלפני".
והמלב"ים מוסיף: ברית המלוכה והכהונה היא מציאות מוכרחת לקיום כלל המציאות, כמו שחוקי הטבע מוכרחים. כשם שאתה מבין שאי אפשר לעולם להתקיים בלי שמש, בלי יום ובלי לילה, כך עליך להבין שלא שייך שיתבטלו המלוכה והכהונה - כשם שאלה נצרכים לעולם כך אלה נצרכים לעולם. ולא רק שלא יבטלם לחלוטין, כשם שלא יפר את ברית היום והלילה, אלא גם לא ייתכן שלא תבוא הגאולה בזמנה המוגבל, כשם שלא ייתכן שהיום והלילה לא יבואו בעיתם: חייב להיות שביום יזרח היום ובלילה תשקע השמש. יש אפוא גם עניין של "בעיתה" - כשם שליום וללילה יש עת וזמן, כך גם לגאולה יש עת וזמן. וזה מהלך הפסוקים: אם תופר ברית היום והלילה, אז גם תופר בריתי את דוד; וכשם שלא ייתכן שיופרו היום והלילה, כך לא תופר בריתי עם דוד שיהיה לו בן מולך על כיסאו, וכך לא תופר הברית עם הכוהנים שימשיכו לשרת אותי לעד.
אֲשֶׁר לֹא־יִסָּפֵר צְבָא הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִמַּד חוֹל הַיָּם כֵּן אַרְבֶּה אֶת־זֶרַע דָּוִד עַבְדִּי וְאֶת־הַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי אֹתִי׃
אומר הרד"ק שכאילו חסרה כאן כ"ף: כאשר לא ייספר צבא השמים ולא יימד חול הים, כן ארבה את זרע דוד עבדי ואת הלוויים משרתי אותי - שירבו גם הכוהנים וגם זרע דוד. ומדייק הרד"ק: לשון "יימד" נופלת על חול הים ולא על צבא השמים, שכן את החול מודדים - שמים אותו בכלי ומודדים כמה הוא; ואילו את כוכבי השמים אין מודדים. לשון "מספר" נופלת על שניהם, גם על החול וגם על צבא השמים, אבל לשון מדידה רק על חול הים.
והמלב"ים אומר שהדבר בא לבטא שירבו משרתי השם בארץ כמו משרתיו בשמים, עד ששתי המערכות, העליונה והתחתונה, יהיו מקבילות זו לזו, ושלמערכה התחתונה יהיה טבע קיים ונצחי כמו למערכה העליונה. כשם שהמערכה העליונה - גרמי השמים ומלאכי השם עושי דברו - נצחית היא, כך גם המערכה שבארץ, שהיא כלל עם ישראל, תהיה מקבילה להם ונצחית כמותם.
וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר׃
הֲלוֹא רָאִיתָ מָה־הָעָם הַזֶּה דִּבְּרוּ לֵאמֹר שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בָּחַר יְהֹוָה בָּהֶם וַיִּמְאָסֵם וְאֶת־עַמִּי יִנְאָצוּן מִהְיוֹת עוֹד גּוֹי לִפְנֵיהֶם׃
אומר השם לירמיהו: הלוא אתה שומע מה העם הזה מדברים. "שתי המשפחות" הן משפחת דוד, משפחת המלוכה, ומשפחת אהרן, משפחת הכהונה. העם מנאצים ואומרים: אלה שבחר בהם השם להיות מנהיגי העם - מאסם. וכיוון שהם רואים שהאלוקים כביכול מאס אותם, ממילא הם מנאצים גם את בניהם, את ישראל: הרי אתה רואה, על איזו גאולה אתה מדבר? משה, אהרן, דוד - השם מאסם ודחה אותם כביכול; וכשם שלהם אין קיום, שהרי אין לנו מלכות בית דוד ואין לנו עבודת הכוהנים, כך גם לעם ישראל אין קיום.
הרד"ק מביא הסבר בשם אביו: "ואת עמי ינאצון" כמו "ועמי ינאצון" - כיוון שרואה עמי שהשם מאס אותם, גם הם מנאצים, ואינם הולכים אחרי מצוות השם ואינם רוצים להיות גוי לפניו כל הימים לעשות מצוותיו ורצונו.
והמלב"ים מסביר: לשתי המשפחות הללו נתן הקדוש ברוך הוא מעלות - לדוד את המלוכה ולאהרן את הכהונה - ועם כל המעלות הגדולות הללו מאס אותם. אם כן, אומרים הם בקל וחומר: כל שכן שעם ישראל בכללותו, השבטים הפשוטים שלא זכו למעלות של כהונה ומלכות, לא יהיו חשובים בעיניו. אם את החשובים בעיניו, את הצדיקים והראויים לו, מאס - ודאי שימאס את אלה שמעולם לא היו חשובים אצלו כמותם. ועל ידי זה "את עמי ינאצון", מבזים אותם ואומרים שלא ייתכן שיהיו "עוד גוי לפניהם", כלומר לפני שתי המשפחות: אי אפשר שיהיו קודמים להן במעלה. אם שתי המשפחות נמאסו, כיצד תהיה אתה לפניהן ובמעלה גדולה ורמה מהן?
כֹּה אָמַר יְהֹוָה אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא־שָׂמְתִּי׃
גַּם־זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל־זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי־אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים׃
אי אפשר שלא תתקיים הברית שכרתי ליום וללילה להיות בעיתם, כמו שראינו לעיל, ואי אפשר שיתבטלו חוקות שמים וארץ כאילו לא שמתי אותם. וכך: אם אמאס את ברית יומם ולילה, אמאס גם את זרע יעקב ודוד עבדי. וכשם שלא ייתכן שאמאס את היום והלילה, שהרי הם קיימים לנצח, כך לא יימאסו לעולם זרע יעקב ודוד. נמצא שכל הביטוי של אותו עם - "שתי המשפחות אשר בחר ה' בהם וימאסם" - הבל דיבר פיהם; השם לא מאס אותם, שכשם שלעולם לא יימאסו השמים והארץ וחוקותיהם מלהיות לפני השם, כך לא יימאסו המשפחות הללו.
רש"י מוסיף: ורבותינו דרשו את הפסוק לעניין ברית התורה, ללמוד מכאן שבשביל התורה נבראו שמים וארץ; אכן המדרש אינו מיושב על סדר המקראות. וכבר אמרתי לכם בכמה וכמה הזדמנויות שיש הרבה פסוקים שכל מי שתשאל על ביאורם ייתן לך הסבר שהוא דרשה הראויה להידרש, אבל אינו פשט הכתוב. הנה לנו דוגמה נוספת: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" - אם לא בריתי, היינו לימוד התורה יומם ולילה, שהברית שכרת עמנו השם היא התורה הקדושה, ואם לא היא, לא שמתי חוקות שמים וארץ. אבל מה יהיה אז ההמשך, "גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס"? על כורחך שאין זה פשט הכתוב, ולכן אומר רש"י שהמדרש אינו מיושב על סדר המקראות. "בריתי יומם ולילה" בפשט הכתוב היא הברית שיהיו קיימים היום והלילה, זריחה ושקיעה; ואומר השם: אם לא תהיה המציאות הזאת, אז "זרע יעקב ודוד עבדי אמאס". זה פשט הכתוב, ואין הוא מדבר על התורה. ובוודאי איננו באים לשלול את הפירוש של חז"ל כביאור, אלא לומר שזו דרשת חז"ל על הכתובים ולא פשט הכתובים.
הפרק נאמר לירמיהו דווקא בהיותו עצור בחצר המטרה, כדי לנחמו ולשמחו בייעודים הטובים. השם הוא "עושה, יוצר ומכין" - אצלו הדבר נגמר כבר במחשבה, ואצלנו הוא יוצא לפועל בדרך סיבה ומסובב. ירמיהו, שעד כה התנבא רק בנבואות זעם ולא יכול היה לקרוא לנבואה מעצמו, מתבשר כעת "קרא אלי ואענך", כי נבואה טובה אפשר לעורר מתוך שמחה. ההכאה, הסוללות והחרב לא באו מפני מיאוס אלא כהקזת דם לרפואה, ולכן מובטחת "ארוכה ומרפא" מן האויב שבחוץ ומן החולי שבפנים, טהרה מן העוון וסליחה מן הקטרוג. במקום החרב והשמם יישמעו קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה וקול מודים, ורק קורבן תודה יקרב לעתיד לבוא, שאין עוד חטא; הצאן תעבורנה על ידי מונה - מנהיג שסופר את עמו. ולבסוף מבטיח הקדוש ברוך הוא שברית המלוכה לדוד וברית הכהונה לאהרן חזקות כברית היום והלילה וכחוקות שמים וארץ, ולפיכך דברי המנאצים "שתי המשפחות אשר בחר ה' בהם וימאסם" הבל הם: "כי אשיב את שבותם ורחמתים".