פרק ל"ב בירמיהו הוא הפרק של "קניית השדה": בעיצומו של המצור, כשירמיהו כלוא בחצר המטרה, מצווה עליו הקדוש ברוך הוא לקנות את שדה חנמאל בענתות ולעשות את הקנייה בשטר, בחתימה ובעדים. מתוך התמיהה הזאת פורצת תפילתו הגדולה של ירמיהו, ובה הוא מונה את שלוש ההנהגות שבהן הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו, ובעקבותיה באה תשובת השם הכוללת את תוכחת החורבן ואת הבטחת הגאולה. נעמוד כאן על הפסוקים מן הפסוק י"ז ועד סוף הפרק.
ההנהגה הראשונה: בריאת העולם וקיומו
אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה, הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה, לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר. (יז)
מבאר המלבי"ם, שבשלושת הפסוקים הבאים מונה ירמיהו שלושה מיני הנהגות שבהן מנהיג הקדוש ברוך הוא את העולם. הראשונה היא ההנהגה שבעת הבריאה: "הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" - בורא עולם ברא את העולם וקבע בו חוקי טבע קבועים שאינם משתנים. "בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל" - עצם יצירת העולם יש מאין היא כוח אדיר ועצום. "וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה" - זרוע נטויה היא זרוע המושטת תמיד, וזו ההתמדה: הקיום המתמיד של העולם בכל רגע ורגע מאת רצונו יתברך.
וכאן צריך להבין דבר יסודי: מכוח מה העולם ממשיך להתקיים? לא מכוח אינרציה של הבריאה הראשונה, אלא מכוח זה שהקדוש ברוך הוא מחיה בכל רגע ורגע את כל העולמות כולם. אם היה בורא עולם מסיר רצונו מן העולם לשנייה אחת, היה חוזר לתוהו ובוהו. רבי חיים מוולוז'ין מאריך בזה בתחילת ספר 'נפש החיים', בפרק הראשון, שהעולם מתקיים בכל שנייה ושנייה מרצונו יתברך - "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", לא רק בכל יום אלא תמיד, בכל שנייה ושנייה. אין זה דומה לבניין שהבנאי בנה והולך לדרכו והבניין עומד מכוח הבנייה הראשונה, אלא דומה למי שמחזיק בידיו את התקרה ותופס אותה: רגע אחד יתעייף ויוריד את ידיו - התקרה נופלת. כך כביכול השם מחזיק את העולם ומקיים אותו בכל רגע.
פעם היה קשה לקבל את הדבר, שהרי אדם רואה עולם עומד ויציב, וכיצד ייתכן שיחזור לתוהו ובוהו. אבל היום, כשאנו יודעים שאין דבר בעולם שאינו מורכב מאטומים, הדבר מובן יותר. כיצד אנו מרגישים חומר? הרי מציאות החומר איננה מציאות ממשית כל כך: סביב גרעין האטום מסתובבים אלקטרונים, וזו התנועה הנותנת לנו תחושה של גוף מוצק ויציב. כמו מאוורר מסתובב, שכל זמן שהוא נע נראה כיחידה שלמה, ורק כשהוא נעצר אתה רואה שאין כאן אלא ארבע כנפיים. מדענים אומרים שאם היו מרכזים את מגדל אייפל לאטומים שלו בלבד, היה נכנס כולו בתוך קופסת גפרורים. כל הנטו של החומר הוא כקופסת גפרורים, וכל השאר הוא אותה תנועה. ו"אטום" עצמו פירושו בלשון יוונית בלתי נחלק - הגרעין הפנימי שאינו ניתן לחלוקה, ואם מחלקים אותו נוצרת אנרגיה עצומה, וזהו הרעיון של פצצת האטום.
יוצא אם כן, שאם בורא עולם יחליט שלרגע אחד יפסיקו האלקטרונים מלנוע - כל העולם קורס ברגע אחד. רצונו יתברך הוא כביכול המכונה שהופעלה, והוא החיות. וזהו מה שכתוב בספרי הקדמונים, שבכל דבר גשמי יש "נפש פועלת". לפני מאתיים ושלוש מאות שנה קראו את הדברים ותמהו: איזו נפש פועלת יש בכוס, בדומם? אף הרמב"ם כותב שבכוכבים יש נפש פועלת. אלא שנפש, בשורשה, פירושה תנודתיות - דבר שיש בו נפש יש בו תנועה. אף נפש האדם, מהי ביסודה? הדבר המאפשר את תנועת הגוף, זרימת הדם, "כי הדם הוא הנפש"; הדרגות הרוחניות שלמעלה מזה הן השגות, אבל עצם המושג הוא הכוח המאפשר תנועה. ואותה נפש פועלת שבכל דבר גשמי אינה אלא האטומים שבו. די בהסרת רצונו יתברך לשנייה אחת, והעולם חוזר לתוהו ובוהו.
ומכאן מתבאר גם סוף הפסוק: "לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר". מבאר המלבי"ם, שאם תרצה ברגע אחד לשדד את מערכות הטבע או לפרק את העולם - אין זה נפלא ממך. ולפי מה שהסברנו הדבר נפלא ביותר: אין צורך שהקדוש ברוך הוא יביא בולדוזרים חדשים לפרק את העולם, אלא די שיסיר את רצונו ממנו. וכיוון שבזרועך הנטויה העולם עומד בכל רגע ורגע, ממילא "לא ייפלא ממך כל דבר" - גם להחזיר את העולם לתוהו ובוהו ברגע אחד.
ואף מה שאנו רואים שהאנרגיה מתכלה אינו אלא הוכחה נוספת. אמנם אפשר להסביר זאת מבחינה גשמית: אם מצאת עוד פחם, יש לך כוח להפעיל תחנת כוח, ולאחר שהאנרגיה יצאה אל הפועל צריך פחם חדש. אבל כל הדברים האלה עצמם קיימים בעולם - את הפחם לא הבאת יש מאין. הקדוש ברוך הוא הוא שיצר מראש את מקורות האנרגיה בעולם שברא, והוא זה שמשקיע ומקיים.
ההנהגה השנייה: הנהגה כללית - והיכן "הנורא"?
עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. (יח)
קודם כל, מה חסר כאן בפסוק? "הנורא". ירמיהו אומר "האל הגדול הגיבור" ואינו אומר "הנורא". אומרים חז"ל: ירמיהו לא אמר "הנורא", שאמר: זרים מקרקרים בהיכלו, איה נוראותיו? ואין הכוונה שלא ידע שהשם נורא - ודאי שהשם נורא ויש לו נוראות נפלאות ועצומות, וזה היה פשוט וברור לירמיהו. אלא שאי אפשר לומר דבר שלא יישמע באוזני האדם הרואה, שיאמר: הרי איני רואה את נוראותיו. "נורא" פירושו מטיל אימה ויראה, ואם באים לקרקר בהיכלו, להכניס צלם ולעשות שם את כל התועבות - וכי אפשר לומר שהיה לאותם אנשים מורא השם? אילו היה השם עושה דבר קטן והיה נופל עליהם פחד אלוקים והיו בורחים או מתים ברגע אחד - היינו רואים את הנוראות. ומשלא עשה כן, היראה שהשם מירא בה את ברואיו לא באה לידי ביטוי, ולכן לא היה יכול לומר "הנורא".
ולעצם הפסוק, כאן מבאר המלבי"ם את ההנהגה השנייה: ההנהגה הכללית. הקדוש ברוך הוא מסדר ומנהיג את כל העולם על פי תכנון מראש, וכל העולם פועל על פי רצונו ותכנונו, והוא מושל על כל הצבאות בהנהגתו הכוללת, בכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה. וזה חידוש מעל הפסוק הקודם: שם אמרנו שהשם ברא את העולם וגם מקיים אותו. דעת הפילוסופים, המובאת בספר הכוזרי ועוד, היא שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו ולאחר מכן חדל להתעניין בו, שהרי בורא עולם הוא מציאות נשגבת ועצומה, שאינה מתעניינת כביכול אם אכלת הבוקר ואם בירכת. כבר הסברנו באריכות עד כמה תפיסה זו מעוותת לחלוטין גם מבחינת ההיגיון הישר. וכאן בא ירמיהו ואומר: "עושה חסד לאלפים" - אין זה נכון. אתה השם בראת את העולם, אתה מחזיק אותו, ואתה גם ממשיך ומנהיג אותו, מתעניין ומתבונן ורואה כל מעשה ומעשה של האדם. "וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם" - כאשר הבנים ממשיכים ואוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אתה מעניש אותם. "יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ" - מושל על כל צבאות העולם בהנהגתך; לא עזבת את העולם לאחר שיצרת אותו, אלא אתה מנהיגו בכל עת ובכל זמן.
ההנהגה השלישית: הנהגה פרטית
גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו. (יט)
כאן, אומר המלבי"ם, הוא יורד לפרטים ומדבר על ההנהגה הפרטית. בפסוק הקודם דובר על ההנהגה הכללית - הנהגת האומות, הנהגת השם עם עם ישראל בכללו. וכאן: "גְּדֹל הָעֵצָה" - עצתך גדולה, להשגיח על כל הדברים הגדולים שקורים בעולם; ומיד בסמוך "וְרַב הָעֲלִילִיָּה" - כפי עלילות בני אדם, שעל כל מעשה פרטי וקטן של כל אדם אתה משגיח. לא רק על המקרו אלא גם על המיקרו; לא רק על הדברים הגדולים, אלא על כל מחשבה, כל דיבור וכל מעשה. "עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" - כפי המחשבה וכפי המעשה שהאדם עושה.
שלוש ההנהגות - כיצד ראינו כל אחת מהן בפועל
אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם, וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה. (כ)
מכאן ואילך מבאר ירמיהו כיצד באו שלוש ההנהגות לידי ביטוי. פסוק זה הוא כנגד פסוק י"ז: אמרנו שהשם ברא שמים וארץ וקבע חוקי טבע, ובאיזה אופן אנו רואים את הכוח הזה? בזה שברצונו הוא משדד את מערכות הטבע. ומתי ראינו זאת? כאשר שם אותות ומופתים בארץ מצרים. "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" - שהאותות והמופתים לא היו חד־פעמיים, אלא עד היום הזה השם עושה אותות ומופתים בכל דור ודור, כמו "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" בימי יהושע, וכמו בימי חזקיה שחזרה השמש לאחוריה חמש עשרה מעלות. "וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם" - בין בישראל בין בשאר האומות. "וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה" - שעל ידי כך מתפרסם ומתגלה שמו בעולם, שהוא יצר את העולם. כי מי שבכוחו לשדד מערכות הטבע, הוא בהכרח זה שיצר את הטבע, ובידו המפתח לשנותן. כיצד ייתכן שהיאורים ייהפכו לדם? כיצד ייתכן חושך במשך שבוע ימים? מוכרח שמי שיצר את האור והחושך הוא שבכוחו לשנות את המערכות ואת ההנהגה.
וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל. (כא)
וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. (כב)
שני פסוקים אלו הם כנגד ההנהגה השנייה, ההנהגה הכללית שבה אמר "עושה חסד לאלפים". הנה, ריבונו של עולם, הוצאת את עם ישראל מארץ מצרים, נתת להם את הארץ שנשבעת לאבותם, עשית עמהם חסד. המקום המיוחד כל כך - הבטחת וקיימת.
וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ וּבְתוֹרָתְךָ לֹא הָלָכוּ, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ, וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת. (כג)
בשלב הזה הוא עובר להנהגה השלישית, ההנהגה הפרטית. היא באה לידי ביטוי בכך שעם ישראל בא וירש את הארץ ולא שמע בקול השם, בתורתו לא הלכו, וכל אשר ציווה אותם לא עשו - ובעקבות זה "וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת", הבאת עליהם את הגלות. זהו השכר והעונש שהוא "רב העליליה", שהשם יורד לפרטי פרטים לדון ולתת לכל איש כדרכיו.
"והינך רואה" - תמיהת ירמיהו
הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ, וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר, וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה. (כד)
מהן "הסוללות"? יש אומרים שאלו עצים שבאמצעותם היו משליכים אבנים אל העיר - עצים גמישים שהיו מושכים אותם, קושרים בהם אבן ומעיפים אותה לתוך העיר, מעין מקלע. וביאור אחר, שאותו מסבירים רוב המפרשים: סוללה היא תל עפר שהיו פורסים בסמוך לחומה ומגביהים אותו, כדי שניתן יהיה לעלות מעל החומה ולבוא להילחם בעיר. בזמנם, כשרצו לכבוש עיר, או שהיו עושים תל עפר כנגד החומה ועולים למעלה, או שהיו מנפצים ושוברים את החומה. שבירת החומה הייתה בדרך כלל על ידי איל ברזל: מוט כבד מאוד של ברזל או של עץ, קשור בשתי שלשלאות לחלקה העליון של עגלה, והיו מניעים אותו קדימה ואחורה ומכים בחומה עד שנשברו אבניה.
אומר ירמיהו: אין לי ספק שהעיר תינתן ביד הכשדים. ראשית, הסוללות באו העיר ללוכדה. שנית, גם בלי זה יש כאן חרב ורעב ודבר, וכבר ברור שימי העיר ספורים. ושלישית, ועיקר: "וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה" - הרי אתה, ריבונו של עולם, הבטחת שהעיר תיפול ביד הכשדים, ואפילו אם לא היו סוללות, ולא היה רעב, והעיר הייתה חזקה - ברור שהדבר עומד להתקיים. "וְהִנְּךָ רֹאֶה" - כל זה גלוי לעיניך, ואיני צריך לספר לך. ואם כן, יש לי תמיהה עצומה.
וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲדֹנָי יֱהֹוִה, קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים, וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. (כה)
כיצד אתה מצווה אותי לקנות את השדה ולהזמין עדים? מה התועלת בקניית השדה, ומה הדבר הזה ייתן, והלוא העיר כבר נמסרה ביד הכשדים? והרי קנייה זו סותרת את הציוויים המקוריים שציוויתני עד עתה, להעיד בעם ולומר להם שהעיר עומדת ליפול ביד הכשדים, שאין טעם להתבסס כאן, ושיתחילו להתבסס בבבל.
תשובת השם: הנהגת השעה והנהגת הדורות
וַיְהִי דְּבַר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר. הִנֵּה אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר, הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר. (כו-כז)
אומר לו הקדוש ברוך הוא: באמת לא ייפלא ממני כל דבר, ואני יודע שהעיר תינתן ביד הכשדים, וחרון אפי כלפיהם עדיין לא שב. ואף על פי כן אני אומר לך שתלך ותקנה את השדה מיד חנמאל. ולפי ביאור המלבי"ם: אמנם עם ישראל עתידים לגלות, ובטווח הקרוב אתה צודק - כך הבטחתי וכך יהיה, העיר תחרב וישראל יגלו, וזה מתאים למה שאמרת בהשגחה הפרטית והאישית, שכל אדם מקבל כפרי מעלליו, ולעם הזה בשלב הזה מגיעה הגלות. אבל יש לי הבטחה קדומה, שהארץ הזאת תהיה ירושה לעם ישראל, ואיני מתכוון לסגת גם ממנה. וזהו "אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר" - יש לי הנהגה כללית לאורך הדורות. יש הנהגה עכשווית ויש הנהגה כללית: בהנהגה הכללית ארץ ישראל שלנו ועם ישראל אמור לשוב אליה; בהנהגה העכשווית אתם אמורים לעבור זיכוך, תהליך של צירוף ובירור על כל מה שעשיתם. זה סוג של עונש, ועונשיו של הקדוש ברוך הוא אינם באים כנקמה, כפי שהסברנו כמה פעמים, אלא כזיכוך וטיהור על המעשים הקדומים.
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה, הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ. (כח)
ושימו לב לדקות הלשון: הקדוש ברוך הוא אומר "הנני נותן" - הכשדים מצד עצמם אינם יכולים לעיר. אין לנבוכדנאצר כוח ואפשרות מכוח עצמו לבוא ולכבוש את ירושלים, אלא אני מסרתי אותה בידו.
וּבָאוּ הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְהִצִּיתוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ וּשְׂרָפוּהָ, וְאֵת הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגּוֹתֵיהֶם לַבַּעַל וְהִסִּכוּ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי. (כט)
אומר הקדוש ברוך הוא: מה שאני נותן עכשיו את העיר ביד נבוכדנאצר, כל זה כדי לשרוף את הבתים שקיטרו על גגותיהם לצבא השמים. הבתים האלה הפכו להיות בחינה של עבודה זרה, ומה דינה של עבודה זרה? לשרוף אותה ולכלותה. ולכן אין ברירה, וכל המקום הזה עומד לעבור כליה על כל מה שעשו בו.
כִּי הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אַךְ עֹשִׂים הָרַע בְּעֵינַי מִנְּעֻרֹתֵיהֶם, כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אַךְ מַכְעִסִים אֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם נְאֻם יְהֹוָה. (ל)
בתחילת הפסוק הוא משווה את שניהם: "בני יהודה" הם יהודה ובנימין, "בני ישראל" היא מלכות ישראל, ושניהם "מִנְּעֻרֹתֵיהֶם" - עוד מן השלבים הראשונים שהגיעו לארץ - עשו את הרע בעיניי. ומעבר לזה: "כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אַךְ מַכְעִסִים אֹתִי" - אלו עשרת השבטים בלבד, שהמרד והכעס שלהם היה גדול יותר משל יהודה ובנימין. להם מעולם לא היה מלך צדיק; מאז ירבעם בן נבט, כל מלכיהם אחד לאחד היו רשעים, ולא היה שלב שבו עשו את הטוב בעיני השם, אלא "אך מכעיסים אותי". ולכן הגלות הייתה תוצאה מוכרחת.
"על אפי ועל חמתי" - העיר שהורתה שלא בקדושה
כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי. (לא)
אומר הקדוש ברוך הוא שהעיר הזאת, ירושלים, מיום שבנו אותה עוררה את אפי וחמתי. ומי בנה את ירושלים ואת בית המקדש? שלמה. ומה פירוש הדבר שמרגע שנבנה בית המקדש היה על אפי ועל חמתי? אומרים חז"ל: באותו יום שבנה שלמה את בית המקדש, יום חנוכת הבית, באותו יום נשא שלמה את בת פרעה והביאה לירושלים, ומאותו זמן החלו לזבוח בבמות הנשים אשר הביא שלמה, שנאמר "אז יבנה שלמה במה לכמוש ולשיקוץ מואב ולשיקוץ בני עמון". ומהו "יבנה"? אומרים חז"ל שנשיו בנו והוא לא מיחה בהן. נמצא שמאז ייסוד העיר, הורתה שלא בקדושה הייתה, וכבר אז עוררה את אפי ואת חמתי. "וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה" - עד היום הארכתי להם אפי, הבלגתי והמתנתי, אולי ישובו בתשובה; אבל עכשיו הדבר הזה כבר אינו אפשרי יותר.
ומהו הפשט בזה שהעיר עצמה "הייתה לי על אפי ועל חמתי"? אומר המלבי"ם משל: לאדם שנטע נטיעה בגנו, והוא מסתכל בה ורואה שאינה גדלה כראוי - גדלה עקומה ומוציאה קוצים, ואינה צומחת בדרך שנטיעה כזו אמורה לצמוח ולהוציא פירות טובים. והוא רואה שאם תמשיך כך, היא עלולה לקלקל את כל עצי הגן. מה הברירה? לעקור אותה ולנטוע נטיעה חדשה. וזה מה שאומר כאן הקדוש ברוך הוא: המקום הזה מצד עצמו, מעת שבנו אותו, יש בו חיסרון, והעיר היא כביכול הסיבה להשחתתם של ישראל, שכן מראש נטוע בה הקלקול וזרע הפורענות. ולכן אין ברירה אלא להחריב את העיר ולכלות את החמה בעצים ובאבנים.
ובעצם, כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: במקום להשחית את הנטיעה המקולקלת, אני אשחית את הגן. בגלל הגן שאינו בסדר ומצמיח נטיעות מקולקלות, על ידי כך אשמור את הנטיעה עצמה, ואולי תהיה טובה יותר. זהו הנמשל: כיוון שהעיר הייתה על אפי ועל חמתי, אני אשחית את העיר ואשאיר את עם ישראל, כביכול העיר היא זו שאינה בסדר, ועל ידי זה ישובו ישראל בתשובה ויתקנו את דרכיהם.
חטא הכלל - מלכים, שרים, כוהנים ונביאים
עַל כָּל רָעַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי, הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם כֹּהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם, וְאִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם. (לב)
כאן הוא כולל את שני חלקי עם ישראל, גם ישראל וגם יהודה. "המה" - העם; "מלכיהם, שריהם, כוהניהם ונביאיהם" - ונביאיהם אלו נביאי השקר, המתנבאים להם ואומרים שיהיה טוב, שמלך בבל לא יבוא לכאן, ושמלך בבל ישיב את הכלים שלקח לבית המקדש. כל הרעה שעשו לא הייתה חטא של יחידים, אלא חטא של הכלל כולו.
וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים, וְלַמֵּד אֹתָם הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד, וְאֵינָם שֹׁמְעִים לָקַחַת מוּסָר. (לג)
"ויפנו אליי עורף ולא פנים" הוא משל לאדם שמדברים אליו והוא מפנה עורף, שאינו רוצה לקבל את הדברים. ואומר הקדוש ברוך הוא: ואף על פי כן שלחתי "השכם ולמד". אומרים חז"ל שהיו הנביאים מגיעים אליהם השכם בבוקר ולפנות ערב, בכל זמן שאפשר - "ואינם שומעים לקחת מוסר", לא רצו לקבל מהם את נבואותיהם. וכלשון הכתוב במקום אחר: "נתנו כתף סוררת ומוסר לא לקחו".
וַיָּשִׂימוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ. (לד)
לא הסתפקו בכך, אלא הלכו אחז ומנשה ושמו את שיקוציהם, את העבודה הזרה שלהם, בבית אשר נקרא שמי עליו. ולאיזו מטרה? "לטמאו". כלומר לא די להם שהלכו לעבוד עבודה זרה, אלא באו להילחם כנגד בורא עולם ולהכעיסו, והכניסו את העבודה הזרה והשיקוצים, שהם אמונות הבל, אל תוך בית אלוקי ישראל. וגם בזה לא די היה להם.
וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת, לְמַעַן הַחֲטִי אֶת יְהוּדָה. (לה)
"למען החטי את יהודה" - עשו את כל המעשים האלה כדי להחטיא ולקלקל את עם ישראל. ומבאר המלבי"ם שאף על פי כן, כל מה שעשה הקדוש ברוך הוא - שעקר את הנטיעה והחריב את המקום - הכל היה כדי שהעיר תשוב ותיתקן, ושבסופו של דבר העם, שהוא הנטיעה, ישפרו את דרכיהם.
הבשורה: קיבוץ גלויות וישיבה לבטח
וְעַתָּה לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר. (לו)
הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל, וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח. (לז)
אתם שואלים מדוע העיר ניתנת ביד מלך בבל - התשובה היא שבחשבון הכולל זו שמירה על העיר; החשבון הכולל הוא שארץ ישראל מגיעה לעם ישראל, ושעם ישראל יישאר קיים לנצח ולא יכלה לעולם. ולכן הדרך היחידה לשמור על עם ישראל היא שאעקור את הנטיעה מכאן ואהרוס את הגן, אבל הנטיעה תישאר קיימת; ואז תתקן את עצמה ותשפר את דרכיה, ואחזור ואטע אותה מחדש כאשר הגן יהיה גן טוב יותר, ואז תחזור ותיתן פירותיה בדרך טובה וחיובית.
ובדרך רמז: "אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים" - הוא גם מלשון דחייה, אבל גם מלשון שטיפה והדחה, כמדיח כלים. אומר הקדוש ברוך הוא: על ידי האף והחמה והקצף הגדול רחצתי אותם ונקיתי אותם, כמו שנאמר "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון". וכל המטרה היא רק לנקות ולצרף. ולכן "וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח" - בסופו של דבר אחזיר אותם לכאן, וישבו לבטח בלי שום חשש ובלי שום נזק. ולכן אל תתפלא על שאני אומר לך לקנות כאן נחלה: הגלות הזאת זמנית היא, שכן בחשבון הכולל המטרה היא תיקון, וסופם לשוב לכאן.
וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. (לח)
הם יאמינו בי וישמרו מצוותיי, ואני אחזור ואהיה להם לאלוקים כמקדם.
"לב אחד ודרך אחד" - עקירת הרע מן הלב
וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים, לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם. (לט)
אומר הקדוש ברוך הוא: אז לא יחטאו עוד, ולא יגלו עוד פעם, אלא אתן להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי. פירוש הדבר: כאשר האדם חוטא, לבו חלוק. וזו כל המציאות של יצר הרע ויצר הטוב - שתי משיכות של הלב: מצד אחד הלב נמשך לעשות טוב, זהו כוח הטוב שבאדם, ומצד שני הלב נמשך לעשות רע, זהו כוח הרע שבאדם. ובמציאות העתידה לא יהיה הדבר הזה יותר; הלב יהיה לב הנמשך רק לדברי תורה, רק לדברי קדושה, רק לעשות הטוב בעיני השם, "ליראה אותי כל הימים" - שלא תהיה עוד משיכה לרע חלילה, אלא יימשכו אך ורק לטוב.
ונסביר את הדברים בעומק יותר. רבי חיים מוולוז'ין מביא ב'נפש החיים' בקצרה ומבאר, שמציאות הרע שבאדם מקורה בכך שאדם הראשון היה כולו טוב, ולא היה בו רע כלל, ולא הייתה בו כלל מציאות של רע. והיכן היה הרע? כולו מחוץ לאדם. כשבא יצר הרע לפתות את האדם - מי היה יצר הרע? הנחש. כלומר לא היה בו יצר רע פנימי, אלא היה חיצוני לו, כוח חוץ שבא ופיתה אותו. ומשנפתו חווה ואחריה אדם הראשון אחר עצת הנחש, מה קרה? יצר הרע התערב בתוך האדם ונהיה חלק ממנו.
ולכן עץ הדעת אינו נקרא בלשון התורה "עץ הדעת" סתם, אלא תמיד "עץ הדעת טוב ורע". ומהי דעת? חיבור. אדם שיש לו דעת יודע לדמות מילתא למילתא, לומר זה דומה לזה - זו דעת; ולעומתו הכסיל אינו יודע הבדלים והכל נראה לו אותו דבר, ובר הדעת יודע ליצור הבחנה. וכן "וידע אדם את חוה אשתו" - התחבר. ומהו אם כן "עץ הדעת טוב ורע"? זהו העץ שבעקבות האכילה מפריו נתחברו הטוב והרע יחד, וממילא נוצר קלקול בכל העולמות - ובכל העולמות נתערב רע, חוץ מעולם האצילות כמובא בספרי הקבלה - וגם באדם עצמו נתחבר הרע עם הטוב.
וזה מה שאומרים, שאחרי חטא אדם הראשון היצר הרע מדבר מגרוננו. והרב דסלר עומד על הבחנה מעניינת: כשאדם רוצה לעשות דבר עבירה, מה הוא אומר? "בא לי". ולעומת זאת כשיש לו מצפון פנימי שמנסה למנוע ממנו, הוא אומר: יש לי קול פנימי שאומר לי אל תעשה זאת, זו עבירה. שימו לב איזה מצב נורא נוצר בעקבות חטא עץ הדעת: אנו מזדהים הזדהות מלאה עם היצר הרע, עד כדי כך שכשהוא בא לפתות אותנו איננו חשים שזה הוא, אלא שזה אני - "בא לי", ההרגשה היא שאני מעוניין בזה. ולעומת זאת כשיצר הטוב בא לדבר אלינו, אנו מרגישים שכוח אחר מדבר, קול פנימי שאומר לנו אל תעשה. כלומר עם יצר הטוב איננו מזדהים כלל, הוא נחווה ככוח אחר וחיצוני, ואילו יצר הרע הפך לכוח פנימי - עד כדי כך נתערב הרע בטוב, עד שהרצון לרע נעשה שאיפה פנימית של האדם.
למה גורש אדם הראשון, ומדוע המוות "טוב מאוד"
ובעקבות זאת אמר הקדוש ברוך הוא לגרש את אדם הראשון מגן עדן, ומאיזה טעם? "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ופלאי פלאים: הקדוש ברוך הוא הוא שלמות הטוב והוא רוצה להיטיב, ומה אכפת לו שהאדם יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם? מה רע בכך שלא יצטרך למות?
אומר ה'נפש החיים': תבין, כל מציאות התקרבותו של האדם אל השם יתברך לאחר חטא אדם הראשון אינה יכולה להיווצר אלא על ידי שייפרד ממנו הרע מן הטוב, והיאך ייפרד? על ידי מיתת האדם. שכן בעקבות עץ הדעת נהפך האדם לחומרי, גשמי, תאוותני ומגושם. לפני כן "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו", ולאחר מכן קיבל מציאות גשמית, חומרית, תאוותנית, והמציאות הזאת מאלצת שכדי להגיע לזיכוך יעבור האדם תהליך של מיתה. בלא תהליך המיתה אין שום אפשרות שאדם יבוא לאור באור העליון. האור החיים הקדוש כותב שאדם הראשון היה יכול לעלות לגן עדן העליון ולדבר שם, במציאות הרוחנית העליונה, כביכול עם בורא עולם, ומתי שירצה לירד לגן עדן התחתון - כי אדם הראשון היה רוחני מאוד, ובמציאות רוחנית אין זו בעיה. אבל לאחר החטא נהפך לאדם גשמי וחומרי, וכדי להתחבר אל האלוקות הוא חייב לעבור תהליך של זיכוך, והוא הפטירה.
וזה שאמר בורא עולם "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם": ומה יקרה אם יחיה לעולם? לא ייפרד ממנו הרע ולא יוכל לבוא לידי תיקון לעולם, ודבר זה אינו ייתכן ואיני רוצה בו. נמצא שעצם זה שהביא הקדוש ברוך הוא מיתה על האדם - טוב הוא לאדם וחיובי לו, שכן בלעדיה היה חי לעולם ולעולם לא היה מסוגל להיפרד מן הרע ולהגיע לדבקות בהשם. וזה מה שאומרים חז"ל על "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" - "טוב מאוד" זה המוות. ומה טוב כל כך במוות? לפי מה שהסברנו הדבר נפלא: שבלא המוות אין אפשרות להגיע לזיכוך ולתיקון.
מתן תורה, חטא העגל, וחטא "לא המתין"
ומתי היה עם ישראל קרוב לתיקון הזה? בשעת מתן תורה. אומרת הגמרא: פסקה זוהמתם - אותה זוהמה שהטיל הנחש. עם ישראל הגיע לדרגת זיכוך שראו מראות אלוקים חיים והם עדיין בתוך גופם, וחזרו להיות כאדם הראשון קודם החטא. אבל מה לעשות שלאחר מכן עשו את העגל. וכיצד נעשה חטא העגל, על ידי יצר רע פנימי או חיצוני? אומרים חז"ל שבא השטן ובלבל את העם והראה להם את מיטתו של משה רבנו טסה מול עיניהם, ואמרו "זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". ומה קרה שפתאום השטן בחוץ? כי כבר נתקן חטא עץ הדעת, והגיעו לדרגת מלאכים כאדם הראשון קודם החטא, וממילא כשהשטן בא אלינו הוא בא מבחוץ. אלא שאז כשלנו באותו כישלון עצמו של אדם הראשון - "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תיפולו" - נפלנו ממדרגתנו וחזרנו לקלקולו של אדם הראשון.
ומה היה קלקולו של אדם הראשון? שלא המתין. אילו היה ממתין לכניסת השבת, היה זוכה לאכול מעץ הדעת בהיתר - שעץ הדעת גפן היה - היה מקדש על היין, מקבל שבת, ומתוקן עולם במלכות שדי. אבל הוא לא המתין ולא חיכה, וגרם בזה קלקול לכל העולמות כולם. ואנו, שהגענו לשלב של תיקון, מה היה חטאנו? שלא חיכינו. "בושש משה לבוא" ולא היינו מסוגלים להמתין עוד כמה שעות ולראות אם יגיע עד סוף היום, ומיד "קום עשה לנו אלוהים" - אותו עוון.
ואגב, אדם הראשון התגלגל שוב בדוד המלך - "אדם" הן ראשי תיבות אדם, דוד, משיח. ומה היה חטאו של דוד? בת שבע. ואומרים חז"ל: ראויה הייתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה, כלומר בוסר. הרי שהדבר מגיע לך, ואם היית מחכה היית מקבלו בהיתר. שוב אנו רואים את אותו חטא קדום שרודף לכל אורך הדרך. (ומה שנאמר "עמא פזיזא", זה נאמר בגנות על עניין אחר, על "נעשה ונשמע", שהוא בעצמו דבר חיובי.)
וזה בעצם מה שכתוב כאן: "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים". אומר הקדוש ברוך הוא: כשאגאל את עם ישראל בסופו של דבר, יהיה להם לב אחד ודרך אחד. לא יהיה עוד מצב שהרע מעורב בטוב, ולא נחוש הזדהות עם הרע ולא נרגיש שרצון הרע הוא רצוננו הפנימי, אלא נחזור למצבו של אדם הראשון קודם החטא, שהרע היה חיצוני לו ולא היה חלק ושותף בו. ואף חיצוני לא יהיה לנו אז, שהרי הקדוש ברוך הוא עתיד לשחוט את השטן, את מלאך המוות, וממילא כל לבו של האדם יהיה טוב רק להשם.
ברית עולם ללא תנאי
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם, וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי. (מ)
אכרות להם ברית שתתקיים לעולם: כשם שהם יקבלו על עצמם ליראה את השם באופן תמידי, כך הברית שאכרות להם לא תהיה על תנאי, אלא "אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם" - הבטחה שלא אשוב מאחריהם, שלא יהיה מצב שאגלה אותם ואעניש אותם, אלא ברית מוחלטת שיהיה להם רק טוב. וכיצד אפשר להבטיח הבטחה מוחלטת כזו? כיוון שלא יהיה בהם עוד כוח הרע, ממילא לא יגיעו למציאות שלילית. וזה "וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי": כשהם יכינו את לבבם ליראה אותי תמיד, תהיה הברית שלי ברית עולם בלי תנאי; שהרי איני יכול להפר את בריתי, ולכן עליי לשמור עליהם שלא יפרו את בריתם ולא יעזבוני כל הימים, ועל ידי זה אוכל גם אני לקיים את בריתי באופן תמידי ולתת להם רק טוב.
וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם, וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי. (מא)
"וששתי עליהם להטיב אותם" - שאחרי שהברית מוחלטת וללא חזרה, מוכרח אני להיטיב להם תמיד. ואילו היו חוטאים והשם נאלץ להיטיב להם, האם היה שמח בכך? לא. וכי צרה עינו חלילה בהטבה לנו? חס ושלום. אלא שיאמר בורא עולם: הטוב הזה אינו טוב לך. משל למה הדבר דומה? לילד מופרע ומשתולל שנותנים לו עוד ועוד פרסים על מעשיו. מצד אחד אתה שמח שלבנך יהיה טוב, זה בנך; ומצד שני אתה עצוב מאוד, כי מתן פרסים תמידי על התנהגות שלילית הורס ומקלקל אותו. אומר הקדוש ברוך הוא: אבל בעתיד, כשאיטיב להם, אשוש בהטבה הזאת ואשמח בה, כי הם יהיו טובים וראויים להטבה. "וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת" - עכשיו זה יהיה באמת, בצורה מוחלטת ובלי חזרה; "בְּכָל לִבִּי" - שלבי יהיה דבוק עמהם, ולא מצב שאסתיר פניי מהם ואתרחק.
"כאשר הבאתי... כן אנוכי מביא" - שחוקו של רבי עקיבא
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה, כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם. (מב)
כשם שהבטחתי בנבואה את הרעה והבאתי אותה, כך אני מבטיח בנבואה שאביא עליהם את הטובה. וזה הדבר שעודד את רבי עקיבא: כאשר הלך עם החכמים והם בוכים והוא משחק, התבססותו הייתה על הכיוון הזה - שהקדוש ברוך הוא הבטיח את הרעה והביא אותה, ותלה זה בזה. ולכן כשאני רואה את הרעה הולכת ומתגשמת, ברור לי שאף הטובה תבוא ותתגשם.
"שדות בכסף יקנו" - ההוכחה מקניית השדה
וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה, נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. (מג)
שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַיִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב, כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם יְהֹוָה. (מד)
אומר לו הקדוש ברוך הוא: מה שציוויתיך לקנות את השדה מחנמאל - זה מפני שאתם אומרים שהארץ הזאת תהיה שממה, ואני אומר לך: דעו לכם, עוד שדות בכסף יקנו. במקום שומם מוכרים שדות בכסף? במדבר סהרה תיקח לך שדות בחינם, מקום שמם אינו עולה כסף; וככל שהמקום אטרקטיבי ופורה יותר, כך המחירים גבוהים ויקרים יותר. ואומר הקדוש ברוך הוא: המקום הזה עוד יהיה כה אטרקטיבי, ששדות בכסף יקנו. ולא זו בלבד, אלא "וכתוב בספר וחתום והעד עדים" - שאם ימכור אדם שדה, ימכור אותו בשטר ובעדים, כדי שיהיה בטוח שהשדה מוחלטת לו; בעוד שהיום, כשאדם מוכר שדה, הוא מוכר בחשאי כדי שלא ישמעו הכשדים. אבל בעתיד ימכרו את הכל בגלוי, והאנשים יהיו מוכנים להשקיע והמצב יחזור לטובה - "בארץ בנימין ובסביבי ירושלים ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב, כי אשיב את שבותם": כל אלה ההולכים לבבל אשיב אותם לארצם, וישובו מבבל לארץ ישראל.
שאלה למסקנה: שבעים שנה או ברית עולם?
ולכאורה יש כאן דבר שאינו מובן: התשובה הזאת מדברת על שיבת ציון שלאחר שבעים שנה, בעוד ש"וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם" מדבר על הברית העתידית שאליה עדיין לא הגענו. כיצד מקשר הקדוש ברוך הוא בין שני הדברים - עובר עמו לקץ כל הימין, ומיד אומר לו לקנות את השדה מפני שהם יחזרו לכאן?
והביאור: המלבי"ם בספר דניאל מבאר שהגאולה של בית שני, בזמן עזרא ונחמיה, הייתה בחינה של אתחלתא דגאולה, כעין תקופת מבחן. לא זו הגאולה העתידה המתוכננת, אלא גאולה זמנית; השם נתן להם את בית המקדש כביכול לעוד תקופת ניסיון. ואילו היה עם ישראל הולך בדרך השם וזוכה לעבוד את השם באמת בבית המקדש בשובו לארצו, בתום ארבע מאות ועשרים שנות בית שני היה בא המשיח והייתה הגאולה המושלמת. וכך מסביר המלבי"ם את פסוקי הגאולה שבספר דניאל, שהם מבארים את מה שהיה אמור להיות לאחר הבית השני: שבסוף בניין בית שני היה אמור לירד בית משוכלל ובנוי באש מן השמים, ואז היו מתקיימות כל הנבואות של "וקיבצתי אותם מכל הארצות אשר הפיצותי אותם שמה", והבית השלישי היה מתקיים לנצח. אבל כיוון שלא עברנו את התקופה הזאת בהצלחה, נאלץ השם בסופו של דבר להחריב גם את הבית השני, בא טיטוס והחריב את בית המקדש, ושוב גלינו בין הארצות; ואנו ממתינים לבית המקדש בלא בית מקדש. בבית השני המתינו לגאולה העתידה, והיה ברור לכולם שזו גאולה זמנית - רק חלק קטן הגיע לארץ, ארבעים ושניים אלף כפי המופיע בעזרא ונחמיה - ועם כל זה קיוו שאוטוטו מגיעה הגאולה המושלמת, יבוא משיח ותהיה גאולה כללית של עם ישראל, עשרת השבטים יחזרו והכל יחזור לקדמותו. אך כיוון שלא היו ראויים, נדחתה הגאולה העתידה, ואנו עדיין בגלות ומצפים שהשם יגאלנו במהרה בימינו אמן.
לסיכום:
בתפילתו של ירמיהו נפרשות שלוש ההנהגות: הנהגת הבריאה והקיום התמידי ("אתה עשית את השמים ואת הארץ... ובזרועך הנטויה"), ההנהגה הכללית של השגחה על העולם ועל האומות ("עושה חסד לאלפים... ה' צבאות שמו"), וההנהגה הפרטית היורדת לכל מעשה ומחשבה ("גדול העצה ורב העליליה"). מכוחן שואל ירמיהו: אם העיר כבר נמסרה ביד הכשדים, מה טעם בקניית שדה? ותשובת השם: אף שבהנהגת השעה מגיעה הגלות כזיכוך וכטהרה, בהנהגה הכוללת לאורך הדורות הארץ שלנו, ועם ישראל קיים לנצח. העיר נחרבת כדי שכלות החמה תהיה בעצים ובאבנים והנטיעה תישאר; והסוף הוא לב אחד ודרך אחד, ברית עולם שאין בה תנאי, וששון של הטבה אמיתית - עד שיהיו שדות בכסף נקנים בשטר ובעדים בכל ערי יהודה וירושלים. קניית השדה של ירמיהו היא, אם כן, המעשה הראשון של אמונה בגאולה.