פתיחה: נבואה בתוך המצור
פרק ל"ב בירמיהו פותח בנבואה שנאמרה לירמיהו בשנה העשירית לצדקיהו, היא השנה השמונה עשרה לנבוכדראצר. עוד לפני שהנביא מגלה לנו מה תוכן הנבואה (שהיא הציווי לקנות את שדהו של חנמאל), הוא מקדים ומתאר את הרקע ההיסטורי: המצור על ירושלים, וכליאתו של ירמיהו בחצר המטרה. וההקדמה הזו אינה סתמית - היא נועדה להגדיל את הפלא: בשעה שחיל מלך בבל צר על העיר ואוטוטו הכול נכבש, מצווה הקדוש ברוך הוא את נביאו לקנות שדה בארץ ישראל. תמיהה שתעורר בסופו של דבר גם את ירמיהו עצמו לשאול ולהתפלל.
הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, הִיא הַשָּׁנָה שְׁמֹנֶה־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר.
וְאָז חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל צָרִים עַל־יְרוּשָׁלִָם, וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה אֲשֶׁר בֵּית־מֶלֶךְ יְהוּדָה.
מהי חצר המטרה
"חצר המטרה" היא חצר שמורה, מעין בית כלא. "מטרה" מלשון נטירה - שמירה, כמו "נוקם ונוטר", שומר איבה. וכן "נטורי קרתא" פירושו שומרי העיר. בהקשר זה מביאה הגמרא את המעשה באותו אדם שנתבקש להראות את שומרי העיר, והראה את אנשי החיל והמגינים. אמרו לו: אלו הם נטורי קרתא? אלו הם חרובי קרתא, מחריבי העיר. שומרי העיר האמיתיים הם תלמידי החכמים.
אֲשֶׁר כְּלָאוֹ צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר: מַדּוּעַ אַתָּה נִבָּא לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וּלְכָדָהּ.
וְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִמָּלֵט מִיַּד הַכַּשְׂדִּים, כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל, וְדִבֶּר־פִּיו עִם־פִּיו וְעֵינָיו אֶת־עֵינָו תִּרְאֶינָה.
וּבָבֶל יוֹלִךְ אֶת־צִדְקִיָּהוּ וְשָׁם יִהְיֶה עַד־פׇּקְדִי אֹתוֹ נְאֻם־ה', כִּי תִלָּחֲמוּ אֶת־הַכַּשְׂדִּים לֹא תַצְלִיחוּ.
על מה נכלא ירמיהו
הכתוב מסביר כיצד הגיע ירמיהו לחצר המטרה: נבואותיו לא מצאו חן בעיני צדקיהו, והוא תבע אותו על כך - מדוע אתה מנבא שהעיר תימסר ביד מלך בבל, ומדוע אתה מנבא שגם אני לא אשרוד. צדקיהו היה בטוח שהוא עצמו יינצל, שהרי הכין לעצמו מנהרת מילוט עד יריחו (לא רק לרודנים בדורנו היו מנהרות). ובא ירמיהו ואומר לו: גם המנהרה לא תעזור, "לא יימלט מיד הכשדים".
וכך אכן היה. צדקיהו נכנס למנהרה וברח, אלא שהקדוש ברוך הוא זימן צבי לכשדים, והם רדפו אחריו עד שהגיעו בדיוק לפתח המנהרה - ושם יצא לקראתם צדקיהו כפרי בשל. הצבי הביא אותם לשם, ונתקיימה הנבואה במדויק.
המלבי"ם מדייק בפרטי הנבואה: תחילה "הינתן יינתן ביד מלך בבל" - הכשדים לא יהרגו אותו אלא ימסרוהו לנבוכדנצר, שהיה שונאו (בגלל השבועה שעבר עליה, כפי שנבאר בהמשך). "ודיבר פיו עם פיו" - זה המשפט שיעשה לו על הפרת השבועה, וייסורי משפט קשים ממיתה. "ועיניו את עיניו תראינה" - רמז שינקרו את עיניו: אתה תראה את עיני נבוכדנצר בלבד, ותו לא, את בבל עצמה לא תזכה לראות.
"ובבל יוליך את צדקיהו ושם יהיה עד פוקדי אותו" - מהי פקידה זו? זהו יום המיתה, כלשון "ופקודת כל האדם ייפקד עליהם", כאשר הקדוש ברוך הוא קורא לאדם ולוקחו אליו. כלומר: שם יישאר עד יום פטירתו. ולא די בכך, אלא "כי תילחמו את הכשדים לא תצליחו" - ירמיהו גם מרפה את ידי הלוחמים ומביא מורך בלבבם.
משתיקים את הנביא
איזה מלך יסכים שיסתובב במדינתו נביא כזה, שאומר לעם כל הזמן להיכנע, שהמערכה גמורה, שאין סיכוי מול מלך בבל, שגם המלך ייפול בידו ויעוורו את עיניו? דברים כאלה אינם נעימים. ומה עושה צדקיהו? כולא את ירמיהו, כדי שלא ימשיך לומר דברים קשים לעם, וכך אפשר להמשיך לחגוג.
וההיסטוריה חוזרת. כשרבנים אומרים דברים שאינם נעימים לתקשורת, היא "כולאת" אותם: לא משדרת, מונעת. כך למשל הרב אמנון יצחק לא הוזכר בתקשורת שנים רבות. בתחילה ניסו לכתוב עליו רעות, אלא שהוא תבע את אותם עיתונים, זכה במשפטים, הוכיח שכתבו עליו דברים שלא היו ולא נבראו ואף קיבל פיצויים. ראו שאין זה מועיל: כל מילה הופכת לפרסומת, וגם קלטת יוצאת בעקבותיה. אז החליטו: לא מכירים, לא שמענו, לא ראינו. ערך כנס עצום ביד אליהו ובאצטדיון טדי, עשרות אלפי אנשים - ומה דיווחו? "יש פקקים בעיר". למה פקקים? לא מגלים למאזינים. זו בדיוק ההתנהגות של אז: לא רוצים לשמוע - משתיקים, וסבורים שבזה נגמר הסיפור. ואילו יכלו להכניס לכלא, היו עושים זאת.
וזו הייתה גם התוכנית המקורית: הרצל כתב בספרו "מדינת היהודים" שאת הרבנים יכלאו בקסרקטינים, מעין מובלעות, מעין גטאות. ובן גוריון השאיר את מאה שערים, כדי שבדורות הבאים יראו איך נראו פעם היהודים. הוא לא ידע שעל קברו לא יצליחו לגייס אפילו מניין. וברוך השם היום רוב היהודים בירושלים שומרי מצוות, ושומרי המצוות הולכים ומתרבים, ואותם שחשבו לכלוא את הרבנים מגלים לפתע ש"כל ישראל חיכה ליהודי", ודורם הולך ונעלם.
צדקיהו חשב שאם ישתיק את ירמיהו - הנבואה לא תתקיים.
חזרה אל הנבואה עצמה
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ: הָיָה דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר.
כל האמור עד כה היה הקדמה: ירמיהו מקבל נבואה בחצר המטרה, שם הוא נמצא מפני שצדקיהו כלאו, וכלאו מפני שאמר דברים לא נעימים. עכשיו חוזר הכתוב לראשונות: הייתה נבואה לירמיהו - ועתה נשמע מה תוכנה.
הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן־שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר: קְנֵה לְךָ אֶת־שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת.
הקדוש ברוך הוא מודיע לירמיהו שיבוא אליו חנמאל בן שלום דודו ויבקש ממנו לקנות את שדהו שבענתות - שם היה מקומו של ירמיהו, "מן הכהנים אשר בענתות". "כי לך משפט הגאולה לקנות": דרכם הייתה שהקרוב הוא הראשון לקנות את השדה, כדי שהנכסים יישארו במשפחה. כפי שראינו אצל בועז, שאמר לגואל: אם גאול תגאל - ואם לא, אגאל אני, שכן הוא היה הקרוב יותר. וטעם הדבר: ממילא ביובל חוזרת השדה אל הקרוב, ואם כן למה שתעבור בינתיים לאדם זר? ואם הקרוב אינו חפץ לגאול, גואל אחר או שמוכרים לאדם אחר - אך זכות הקדימה נתונה לקרוב.
וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן־דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל־חֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיֹּאמֶר אֵלַי: קְנֵה נָא אֶת־שָׂדִי אֲשֶׁר־בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין, כִּי־לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה־לָךְ, וָאֵדַע כִּי דְבַר־ה' הוּא.
"ואדע כי דבר ה' הוא" - וכי היה מסופק?
לפי פשוטו של מקרא הדבר תמוה עד מאוד: כאילו עד שבא חנמאל והתקיימו הדברים היה מקום להסתפק אם זה דבר ה' אם לאו, ורק עתה "ואדע כי דבר ה' הוא". אך כלל נקוט בידינו, וכן נוקטים כל הראשונים: אין ספק לנביא בבוא אליו דבר ה' כי דבר ה' הוא. לא ייתכן שהנביא יסתפק שמא היה זה רק חלום - ואף שהנבואה באה בחלום.
והראיה הניצחת לכך: עקידת יצחק. אם יעלה על הדעת שיש צל של ספק שמא אין זה דבר ה' אלא חלום בעלמא, כיצד הולך אברהם אבינו ועוקד את בנו ומוכן לשוחטו? וכי על סמך חלום ירצח אדם את בנו? מכאן שאין לנביא שום ספק אם דבר ה' היה אליו. (הדברים מבוארים באריכות בספר "משנת החלומות".)
ומה שמצאנו אצל יעקב אבינו "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי", וכן אצל שמואל שבתחילה לא ידע שדבר ה' הוא - מיישב הרב דסלר: רק בפעם הראשונה של הנביא ייתכן ספק, שעדיין לא הורגל בנבואה. אך לאחר שנתגלה אליו ה' פעם אחת, שוב אין נופל ספק אצל הנביא אם חלום הוא או נבואה. אם כן, כיצד ייתכן שירמיהו יאמר: כשראיתי שחנמאל בא - הבנתי שכנראה דבר ה' היה?
ביאור המלבי"ם: הספק היה בפירוש הציווי
אומר המלבי"ם: אין הפירוש שירמיהו הסתפק בנבואתו. לנביא לא היה ספק כלל שדבר ה' הוא. הספק היה אחר: את לשון הנבואה אפשר היה להבין בשני אופנים. שהרי כל הנבואה הייתה: "הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך לאמור קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות". וכי יש כאן ציווי לירמיהו לקנות? אין הכרח. ייתכן שכל הפסוק הוא ציטוט מדברי חנמאל שעתיד לומר, והקדוש ברוך הוא רק מודיע לו מה יתרחש - וממילא אין כאן חובה לקנות; וייתכן שהמילים "כי לך משפט הגאולה לקנות" הן כבר דברי ה' עצמו, ציווי גמור לקנות את השדה. זה היה ספקו של ירמיהו: לקנות או לא לקנות.
וכיצד הכריע? אמר ירמיהו: אדקדק בלשונו של חנמאל. אם יאמר לי בדיוק בלשון שאמר לי הקדוש ברוך הוא - "כי לך משפט הגאולה לקנות" - סימן שה' ציטט את דבריו, וכל הנבואה אינה אלא הודעה על העתיד, ואיני מצווה לקנות. אך אם יאמר זאת במילים אחרות, מוכח שאין זה ציטוט, אלא אמירה עצמית של הקדוש ברוך הוא - ואם כן "לך משפט הגאולה לקנות" הוא ציווי אלוקי.
ואכן, חנמאל התבטא אחרת לגמרי: "קנה נא את שדי אשר בענתות אשר בארץ בנימין כי לך משפט הירושה ולך הגאולה קנה לך" - הוסיף את ארץ בנימין, הוסיף את משפט הירושה, ואמר "קנה לך" ולא "משפט הגאולה לקנות". אילו היה הקדוש ברוך הוא מצטט את חנמאל, היה הציטוט מדויק, שהרי הוא יודע בדיוק מה עתיד חנמאל לומר. מכאן הבין ירמיהו: "ואדע כי דבר ה' הוא" - דהיינו הציווי לקנות הוא דבר ה' ולא דבר חנמאל.
וָאֶקְנֶה אֶת־הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן־דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, וָאֶשְׁקְלָה־לּוֹ אֶת־הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף.
וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים, וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם.
קניין מהודר בזמן הכי לא מתאים
לכאורה הקנייה הזו מנוגדת לכל מה שנצטווה ירמיהו עד כה. לגולים שבבבל הוא נצטווה לומר שיתבססו שם, יישאו נשים, יולידו בנים, ישיאו את בניהם וייטעו כרמים, שכן יש עוד שבעים שנה ואל יאמינו לאומרים שהם עומדים לצאת. ולאלו שכאן אמר: הביאו צואריכם בעול מלך בבל. ופתאום בא ציווי הפוך: לך קנה שדה. וכי אקנה שדות בארץ שעומדת להיות שממה? את השאלה הזו ישאל ירמיהו בהמשך בפירוש - אך בינתיים הוא מקיים.
וכיצד קנה? בכל דרכי הקניינים: בקניין כסף - "ואשקלה לו את הכסף", וסכום נכבד היה, שבעה שקלים ועשרה הכסף, וחז"ל אמרו שהיו אלו מנים, כסף יקר. בקניין שטר - "ואכתוב בספר" (ספר פירושו שטר, איגרת, היינו חוזה) "ואחתום". ועוד הוסיף עדים: "ואעד עדים ואשקול הכסף במאזניים" - שיהיו עדים גם על מסירת הכסף עצמה.
וָאֶקַּח אֶת־סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶת־הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת־הַגָּלוּי.
ספר החתום וספר הגלוי
"ספר המקנה" הוא שטר המכירה, החוזה שבו כתוב שפלוני קנה שדה מפלוני. ומהו החתום ומהו הגלוי? מבאר המלבי"ם: דרכם הייתה לכתוב העתק, והוא הנקרא "ספר החתום", שהיה נחתם וקשור ומונח למשמרת; ולעומתו "הספר הגלוי" שהוא המקור שביד הקונה, ובו היה מראה לכל שקנה את הקרקע, בלי להזדקק בכל פעם לפתוח את החתום. וכשנופלים ספקות בגלוי, או כשיש תובע, ניגשים אל החתום, שהוא הגיבוי.
ומהם "המצווה והחוקים" שהיו כרוכים עם החתום? "המצווה" - התנאים: נתינת הכסף, דין חזרה ביובל, וכמה שני תבואות נמכרות עד היובל. "והחוקים" - חוקי המדינה, שבכל מדינה ומדינה יש נהלים כיצד מתבצעת מכירת קרקע. כל אלה היו חתומים וצרורים עם ספר המקנה.
רש"י מפרש אחרת את "הגלוי": הכוונה ל"אשרתא דדייני", שכל שטר היה מקבל גושפנקה משפטית בקיום השטר. ניגשים לבית הדין ובית הדין מאשרים את החתימות, וכותבים: "שטרא דנן אתא לקדמנא... ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי". וכיצד מקיימים את החתימות? יש שלוש דרכים: להשוות לשטרות ישנים המצויים בבית הדין מאותם עדים, ומקיפים אותם זה לזה לראות אם אותה חתימה היא; או להביא את העדים עצמם ולשאלם אם זהו כתב ידם; או על ידי אנשים המכירים את חתימות העדים ומזהים אותן מתוך ידיעה (ולא מתוך השוואה), ואף זה נחשב קיום שטר כמקובל בבית הדין.
וָאֶתֵּן אֶת־הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה בֶּן־מַחְסֵיָה, לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה, לְעֵינֵי כׇּל־הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה.
מדוע דווקא ברוך בן נריה
ברוך בן נריה בן מחסיה היה עדיין צעיר, והאריך ימים הרבה אחרי ירמיהו - עד ששבו מבבל לאחר שבעים שנה עוד היה בחיים. לכן מסר לו ירמיהו את השטר: רצה אדם בעל אריכות ימים, שיוכל להציג את השטר לשבי הגולה ולומר להם שאבותיהם קנו את הקרקע הזאת. לא שטר שיימצא במקרה בגניזה, אלא עד חי שיאמר: אני הייתי שם, ראיתי את הקניין, ואני מעיד עליו.
חנמאל - בן דודו או דודו?
בפסוק ז' נאמר "חנמאל בן שלום דודך", ובפסוק ט' "חנמאל בן דודי", וכאן פתאום "חנמאל דודי". רש"י כותב: לא ידעתי מהו. יש אומרים ששניים היו - חנמאל דוד וחנמאל בן דוד. ויש נוטים לומר שאותו חנמאל היה גם דודו וגם בן דודו (אחי אמו), ורש"י דוחה זאת, שכן בכל המקרא "דוד" הוא אחי האב, ולעולם לא מצאנו שאחי האם ייקרא דוד; על אחי האם היו אומרים "אחי אמי". שהרי לשון "דוד" שייכת כשהשושלת אחת, ואילו אחי האם אינו מאותה שושלת, שכן הולכים אחר האב.
הרד"ק מפרש ש"דודי" פירושו בן דודי, כשם ש"לוט אחיו" פירושו בן אחיו. והמלבי"ם מבאר: באמת בן דודו היה, ונקרא כאן "דודי" משום שבא למכור את השדה מכוח אביו - חנמאל יורש אביו שלום, ואם תשאל את חנמאל מניין לך השדה, יאמר: מאבי שלום, שהוא דודו של ירמיהו. לכן הוא נקרא על שם הכוח שבו הוא בא. וכן הסבר הדבר אצל לוט: לפי שלוט כיורשו של אחי אברהם עומד במקום אחי אברהם, נקרא "אחיו", אף שבן אחיו היה.
וָאֲצַוֶּה אֶת־בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָקוֹחַ אֶת־הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה, אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה, וּנְתַתָּם בִּכְלִי־חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים.
ירמיהו מצווה את ברוך בשם ה': קח את שני השטרות, הגלוי והחתום, ותנם בכלי חרס כדי שיתקיימו ימים רבים. כך אנו נוהגים לגנוז ספרי תורה, תפילין ומזוזות שבלו - בכלי חרס, "למען יעמדו ימים רבים". וכיום קוברים בכלי פלסטיק, שמחזיקים מעמד יותר מכלי חרס, גם אלף שנה בתוך האדמה. ואף שחולדות אוכלות גם פלסטיק, קוברים בעומק כזה - ארבעה מטרים ולא עשרים סנטימטר - שאין לחולדה מה לעשות שם.
כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת.
כאן מתגלה טעם הדבר: אל תאמרו שאדם זה שם כספו על קרן הצבי, שקונה שדה בארץ ישראל דקות ספורות לפני הגלות. אדרבה, יש בזה רמז ונבואה - "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". הארץ לא תימכר לצמיתות, ובסופו של דבר עם ישראל ישוב אליה.
וָאֶתְפַּלֵּל אֶל־ה' אַחֲרֵי תִתִּי אֶת־סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה לֵאמֹר.
קודם נעשה, ואחר כך נשמע
מדוע מדגיש ירמיהו "אחרי תתי את ספר המקנה"? לפי שאילו היה מתפלל ומקשה קושיות קודם לכן, היה מקום לומר שמקמצנות הוא עושה זאת, שאינו מעוניין להוציא ממון על שדה שעומדת להיכבש בידי הכשדים, ושאלותיו נובעות מכובד הכיס. לכן אומר ירמיהו: קודם כול עשיתי את ציווי ה' - קניתי את השדה, הוצאתי את הכסף, בז כסף בז זהב, לא עשיתי חשבונות מול ציווי הבורא. וזהו "נעשה". ורק אחר כך "נשמע" - מותר לשאול, מותר להבין. אבל קודם כול נעשה.
אֲהָהּ אֲדֹנָי ה', הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה, לֹא־יִפָּלֵא מִמְּךָ כׇּל־דָּבָר.
המלבי"ם מבאר שלשון "אהה" היא לשון יללה וצעקה, המורה על מצוקה ודאגה. ירמיהו נבוך: אינו יודע מה עומד ביסוד ציווי הבורא, ואינו מבין את פשרו, ועל כך הוא מיצר. ופותח בשבח: ריבונו של עולם, אתה עשית שמים וארץ בכוחך הגדול, ואין דבר נסתר ממך.
עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֺן אָבוֹת אֶל־חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ.
גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר־עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל־כׇּל־דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו.
אֲשֶׁר־שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ־מִצְרַיִם עַד־הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם, וַתַּעֲשֶׂה־לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה.
וַתֹּצֵא אֶת־עַמְּךָ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל.
וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ, וְלֹא־שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ וּבְתוֹרָתְךָ לֹא־הָלָכוּ, אֵת כׇּל־אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ, וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כׇּל־הָרָעָה הַזֹּאת.
הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלׇכְדָהּ, וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר, וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה.
וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲדֹנָי ה': קְנֵה־לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים, וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים.
עד כאן תמיהתו ושאלתו של ירמיהו: כל מה שדיברת מתקיים לנגד עינינו, הסוללות כבר באו על העיר, והעיר נתונה ביד הכשדים - ואיך אפוא אתה מצווה אותי לקנות שדה בכסף ולהעיד עדים? הרי זה סותר את כל הציוויים הקודמים, שבהם נצטוויתי לומר לעם שהארץ תימסר ביד הכשדים. ואיך אקנה שדות במקום שבתוך זמן קצר יימסר ביד האויב?
לסיכום: הפרק פותח בתיאור הרקע - השנה העשירית לצדקיהו, המצור על ירושלים, וכליאתו של ירמיהו בחצר המטרה בגלל נבואותיו הקשות על נפילת העיר ועל גורלו של צדקיהו, נבואות שהתקיימו בדקדוק: המנהרה לא הועילה, הצבי הביא את הכשדים אל פתחה, והוא ראה את עיני נבוכדנצר ותו לא. ההשתקה לא ביטלה את הנבואה, כשם שהשתקת דברי אמת בכל דור אינה מבטלת אותם. בתוך המצור בא הציווי לקנות את שדה חנמאל בענתות. הספק של ירמיהו לא היה בעצם הנבואה (שאין לנביא ספק בה) אלא בפירושה, והוא הוכרע מתוך דקדוק בלשונו של חנמאל. ירמיהו קנה בכל דרכי הקניינים, מסר את השטרות לברוך בן נריה שיאריך ימים עד שיבת ציון, וציווה לשומרם בכלי חרס - שכן זהו האות הגדול: "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". ורק לאחר שקיים - נעשה ואחר כך נשמע - פנה בתפילה לשאול על פשר הדבר, שאלה שתשובתה תבוא בהמשך הפרק.