פתיחה
אנו עומדים בחלקו האחרון של פרק לא בירמיהו - פרק הנחמה הגדול. הנביא שהיה נביא הזעם והפורענות זוכה כאן לשאת נבואה של גאולה: שיבת הבנים לגבולם, בניין הערים, ברית חדשה שלא תופר, ובניין ירושלים שלא תיהרס עוד לעולם. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורו של המלבי"ם, עם דברי רש"י והרד"ק.
ציונים, תמרורים ומסילה - הדרך חזרה סלולה
הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה׃
מבאר המלבי"ם: כשמתקנים דרך שתהיה ראויה להילוך הרבים, מציבים בה ציונים - מה שאנו קוראים היום שילוט. מורים לך שפנייה ימינה מובילה לכאן, פנייה שמאלה לשם, וההתפצלות הבאה מביאה אותך למקום פלוני. כשהדרך מתוקנת יותר, נוטעים לצידיה תמרורים, והם עצי תמר קטנים שהיו נוטעים משני צידי הדרך, והיו סימן מובהק לדרך הרבים: כשראו עצי תמר משני הצדדים ידעו שזו דרך ראשית. וכשהדרך מתוקנת עוד יותר, סוללים מסילה - מסלקים את האבנים ומיישרים את הדרך.
לפיכך אומר הקדוש ברוך הוא לבני ישראל המבקשים את הדרך לארץ ישראל: הרי תמצאו אותה על ידי הציונים, ויותר מזה על ידי התמרורים, ויותר מזה אם תשיתי לבך למסילה ותראי שכבר סללו כאן דרך. כל אלה מורים לך את הדרך הנכונה. ואם כן - שובי בתולת ישראל מן הגולה, שובי אל הערים הללו, שהן עומדות לפנייך ומצפות לשובך. הדרך כבר כסלולה לשוב לארץ ישראל.
ויש כאן רמז מעניין בלשון המלבי"ם, שכתב: "ועל זה אמר לבני ישראל שמבקשים הדרך לארץ ישראל, הלא תמצאוהו על ידי הציונים". וכנגד זה נאמר בתהילים (סט, לז): "כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ" - תחילה יישבו בארץ ואחר כך ירשוה: מתחיל יישוב של ארץ ישראל, ואחר כך באות המלחמות והירושה. ועל ידי מי תהיה הירושה? ממשיך הפסוק: "וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ" - עבדים, מדרגה נמוכה; ורק אחר כך "וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ" - היראים ישכנו בה. הרי שבתחילה הירושה נעשית בבחינת עבדים ולא בבחינת בנים, אבל אלה שהתיישבו בארץ מתקרבים אל השם, ובסופו של דבר "אוהבי שמו ישכנו בה".
נקבה תסובב גבר - הארץ מחזרת אחרי בניה
עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה, כִּי בָרָא יְהֹוָה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר׃
כביכול אומר השם לארץ ישראל: עד מתי את מסתתרת מבני הגולה? מבאר המלבי"ם שהמליצה מתארת את המדינה כנקבה ואת העם היושב בה כזכר. וכבר מצינו ביטוי לזה: "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ" - הארץ כבתולה, והבאים לשבת בה כבחור הבועל אותה, מלשון בעלות. וכמנהג העולם, שהאיש הוא המסובב ומחזר אחר הנקבה, כך היה בדרך כלל שהעם משתדל לכבוש את הארץ במלחמה אם הוא רוצה לשבת עליה - הם המחזרים אחריה, הם העושים את המאמץ.
אבל בבית שני, כשחזרו לארצם, לא היה כיבוש ולא הייתה מלחמה: הורמנותא דכורש ודריווש, ובעקבות זה נחלנו את הארץ. נמצא שהארץ כביכול היא המבקשת אותנו, היא המכינה את עצמה לקראת הגבר הבא אליה. וזו הבריאה החדשה: בסתמא הנקבה היא המסובבת והמחוזרת על ידי הגבר, וכאן המציאות הפוכה - "נקבה תסובב גבר", הנקבה היא המבקשת את הגבר. הארץ היא המבקשת את בניה, ואין בניה צריכים ללכת ולהילחם עליה כדי לכבוש אותה. ועל זה אומר השם: עד מתי תתחמקין הבת השובבה, עד מתי את נסתרת ואינך הולכת לבקש את בנייך.
נווה צדק והר הקודש
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם, יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ׃
הרד"ק מעיר שגם הפרשה הזאת היא פרשה עתידה, וכן הפרשיות הבאות אחריה עד הפרשה של "הדבר אשר היה אל ירמיהו". וארץ יהודה נזכרת דווקא, מפני שבחלקה בית המקדש, וזה מה שמזכיר בסוף הפסוק: "נווה צדק הר הקודש". יאמרו: יברכך השם - בית המקדש יהיה מעתה מבורך, לא יהיה עוד חורבן ולא עוד מציאות של גלות.
והמלבי"ם מבאר: "בשובי את שבותם" - כשתשובנה הערים למעלתן הראשונה. ולמה יברך השם? "נווה הצדק" - זו הסיבה: מפני שהצדק כאילו נטע כאן את משכנו, כאן מצא הצדק את ביתו. והר ציון ייקרא הר הקודש, שהקודש בנה כאן את ביתו. וכיוון שהמקומות הללו יהיו מקומות של קדושה וצדק, ממילא לא תהיה עוד גלות ולא חורבן.
וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל עָרָיו יַחְדָּו, אִכָּרִים וְנָסְעוּ בַּעֵדֶר׃
"וישבו בה" - בצדק ובנווה הזה יישבו יהודה וכל עריו. והמליצה היא שהערים והאנשים כולם יושבים בנווה הצדק, מלאים צדק ומלאים קודש. גם האיכרים שהם עובדי האדמה, וגם אלה שנוסעים תמיד למרחוק - הרועים עם העדרים. הרועים והעדרים היו מאפיין של אנשים שהם גזלנים, והאיכרים מאפיין של בורים, שהיו נקראים עמי הארץ, שכל עניינם בארציות ובעבודת האדמה בלבד. אומר הנביא: גם האיכרים, הנחשבים לנחותים מצד ההשכלה והרוחניות, וגם הרועים, הנחשבים לנחותים מצד העבירות שבידם - לא ייסעו עוד ממקום למקום, אלא יישבו בקביעות בנווה צדק, וינהגו בדרך של צדק ויושר.
כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה, וְכָל נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי׃
נפש ישראל שהייתה עייפה וצמאה בגלות - אומר השם: כעת ארווה אותה ממעייני הישועה, כלשון הרד"ק. והמלבי"ם מסביר: מי שהיה עייף מרוב עבודה - אותו ארווה. "ונפש דאבה" - אדם שחסרים לו כל צרכיו, ואני מילאתי את צרכיו, ולא יצטרכו עוד לחמוס ולגזול. והרד"ק מפרש ש"דאבה" הוא מלשון דאגה: נפש דואגת ודואבת מן הצרות, ואומר הקדוש ברוך הוא: מילאתי אותה שמחה, וזה יסיר ממנה את הדאבה, את הסבל ואת הצער.
"על זאת הקיצותי" - נבואה בשמחה
עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה, וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי׃
רש"י מפרש: כך אמר ירמיהו - כל מה שהייתי ישן ונרדם בנבואת הפורענות, ירמיהו שהיה נביא הזעם ונביא הפורענויות, כאן, כשסוף כל סוף אני מקבל מסר חיובי המתאר את הגאולה, "הקיצותי" מתרדמתי. הדברים הנפלאים הללו הם שעוררו אותי.
הרד"ק מסביר שהנבואה באה על פי רוב לנביא בחלום, ומביא: "אמר נביא, על דא בשורתא דיומן נחמתא דעתידין למיתי אתערית וחזית, ושנתי הניאתני" - על הנבואה הזאת, שפתאום אני רואה דברים טובים, התעוררתי ושמחתי, וחזרתי לישון ושנתי ערבה לי. שכן תמיד לא הייתה שנתו ערבה עליו: שינה של בעותים, של חלומות רעים ושל נבואות רעות, והפעם - שנתי ערבה לי.
והמלבי"ם מוסיף עומק: ירמיהו לא היה יכול לראות את נבואתו בהקיץ, מפני שכדי לראות נבואה בהקיץ צריך האדם להיות במצב של נבואה, ומצב של נבואה הוא מצב של שמחה. וכשרצו שתשרה על הנביא הרוח היו מביאים מנגן, "כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'". ירמיהו, שתמיד היה רואה רק דברי בעותים, לא היה יכול להגיע לידי שמחה, ולכן חלה עליו הנבואה רק בחלום. אבל כאן, שהנבואה היא נבואה של שמחה ושל גאולה, על זה הוא אומר "הקיצותי ואראה" - את זו כבר ראיתי בהקיץ, כי אני באמת במצב של שמחה. ואחר כך חזרתי לישון "ושנתי ערבה לי", ולא היו לי שנות בעותים כדרכי בנבואות השליליות.
זרע אדם וזרע בהמה - הגלות כזריעה
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה, וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה׃
רש"י מסביר: "זרע אדם" - הטובים והשכלים; "וזרע בהמה" - בני אדם שנדמו מעשיהם לבהמה. כלומר אזרע את כולם, שכולם יהיו שלי, גם ההגונים וגם שאינם הגונים. ויונתן תרגם: "אקימינון כבני אנשא ואצלחינון כבעירא" - אעמיד אותם כבני אדם ואצליח אותם כבהמות. ואיזו הצלחה יש לבהמה? אומר רש"י: שאין עוונותיה נפקדים עליה. כך תהיה לנו הצלחה שעוונותינו לא ייזכרו ולא ייפקדו עלינו.
הרד"ק מבאר בכמה פנים: כמו שמפרוטה אחת יוצאות פרוטות רבות, כך אזרע אותם - אתה שם זרע אחד, וצומח ממנו עץ תפוזים מלא בתפוזים, והכול מזרע אחד. ישים בהם ברכתו וירבם ולא תהיה בהם משכלה. ועוד פירש שהוי"ו של "וזרע בהמה" היא וי"ו ההשוואה, זה לעומת זה, כמו "מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק", והכוונה: זרע אדם כזרע בהמה, שירבה האדם כמו הבהמות, וכמו שכתוב "אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם". נמצא שהדבר מדבר על הריבוי.
והמלבי"ם מבאר שהנביא מתאר את מציאותם בגלות כמציאות של זרע. הזרע, כשאתה זורע אותו, בשלב הראשון נרקב, מסריח ומתקלקל, ורק אחר כך צומח ממנו אילן גדול ונפלא. נמצא שהגלות היא בחינת ריקבון הזרע, שלפני התחייה תמיד יש בחינה של העדר ושל מיתה. אתם, בית ישראל שבגלות, בחינת זרע אתם, בחינת העדר. ואפילו שזרעתי אתכם והפיצותי אתכם בכל הארצות עד שכבר בטלתם מהיות עם - דעו לכם שאין זה לשם פיזור אלא לשם איסוף, לשם צמיחה. כמו שאדם נוטל זרע ושם באדמה, ולכאורה קלקל אותו, וכל זה כדי להצמיח אילן גדול ונפלא. "זרע אדם וזרע בהמה" - הן מהחשובים שבהם והן מהפחותים שבהם, מכלל ישראל, תצמח הגאולה.
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ, כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ נְאֻם יְהֹוָה׃
"כאשר שקדתי עליהם" - כמו שהשתדלתי לנתוש ולנתוץ, כך אשתדל לבנות ולנטוע. מבאר המלבי"ם: הנתישה היא עקירת הנטיעות ממקומן, והיא לצורך הנטיעה; והנתיצה היא לצורך הבניין. כלומר, גם מה שהיה עד עכשיו "לנתוש ולנתוץ" היה לצורך הבנייה: כשאתה רוצה לבנות בית ויש שם חורבה, אתה מוכרח תחילה לנתוץ ואחר כך לבנות. וכשאתה רוצה לעשות פרדס יפה ויש שם עצים מקולקלים, אתה מוכרח תחילה לנתוש ולעקור אותם, ורק אחר כך לנטוע נטיעה יפה וראויה. וזהו אותו הרעיון של הזרע הנמצא באדמה ונרקב, ולאחר מכן מצמיח אילן גדל לתפארה.
"אבות אכלו בוסר" - מתי נפקד עוון אבות
בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה׃ כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת, כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו׃
מסביר הרד"ק: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" הוא משל לחוטא. היו אומרים בדורות הקדמונים: אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו. הרי מנשה כבר איננו, ועם כל זה הגלות באה בעקבות חטאת מנשה, כפי שהנביא מזכיר כמה פעמים. האבות קלקלו וחטאו, והבנים סובלים.
ומקשה הרד"ק: אמת הוא שממידותיו של הבורא יתברך "פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים", ואיך ייתכן שבימים ההם לא יאמרו עוד את המשל הזה? ומתרץ: אכן כן, אבל כדי שהדבר יתקיים צריכים להתקיים שני תנאים. תנאי ראשון: שהבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. תנאי שני, וזה תנאי שלא רבים יודעים אותו: שיהיה מדובר בחטא גדול של עבודה זרה. ומנין יודעים זאת? הרמב"ם במורה נבוכים מדייק מן הכתוב שם "כי ה' אלהיך אל קנא", ו"אל קנא" נאמר רק על עבודה זרה, שהקדוש ברוך הוא כביכול מקנא על שעובדים עבודה זרה. נמצא שכדי שיתקיים "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", צריך שיאחזו מעשה אבותיהם בידיהם, וצריך שיהיה זה חטא גדול כחטא עבודה זרה.
ואומר הרד"ק: כאן הקדוש ברוך הוא מבטיח שלעתיד לבוא יהיה לבבנו שלם עם השם, ומלאה הארץ דעה את ה', ועל ידי זה יתמעטו החוטאים. ולא זו בלבד שיתמעטו, אלא גם חטאים גדולים כחטאי עבודה זרה לא יהיו. ואף להם יאריך הקדוש ברוך הוא את העונש - "והחוטא בן מאה שנה יקולל", שאפילו מאה שנה נחשבות מעט, שרק בגיל כזה כבר יקללוהו. ואם כן כל שכן שלא ייענש הבן בחטאי אביו: אפילו אביו חטא, לא תקהינה שיני הבן מן הבוסר שאכל אביו.
והמלבי"ם מבאר זאת בצורה נפלאה, ושולח לעיין ביחזקאל יח, ב. חז"ל אומרים: ארבעה דברים אמר משה ובאו ארבעה נביאים וביטלום. אחד מהם הוא זה: משה אמר "פוקד עוון אבות על בנים", בא יחזקאל וביטלה - "הנפש החוטאת היא תמות". ומה הפשט בזה? כיוון שהפסוק הזה נאמר על עבודה זרה, כפי שאמר הרד"ק ומבואר ברמב"ם, ויחזקאל חי בזמן כנסת הגדולה, ובזמן כנסת הגדולה כבר ביטלו את יצרא דעבודה זרה - ממילא בא יחזקאל וביטל את "אבות אכלו בוסר", שהרי אין הדבר נוהג אלא בעבודה זרה, וכשבטל יצר העבודה זרה בטל הכלל, אלא איש בחטאו יומת.
וזה שנאמר אצלנו: בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה - כבר לא יהיה ביטוי לעניין זה, כי הוא רק בעבודה זרה, ובימים ההם יתבטל יצר הרע של עבודה זרה כפי שהיה בבית שני. וממילא לא יהיה שייך שהאבות יאכלו בוסר והבנים תקהינה שיניהם, אלא איש בעוונו ימות, ולא ייענשו הבנים בעוון האבות.
ברית חדשה - לא תורה חדשה
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה, וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃
מהי "ברית חדשה"? אומר הרד"ק: ברית שתתחדש על ידי השם. הברית שכרת עמנו בהר סיני הופרה, והנה היא מתחדשת. והאומר שהנביא ניבא על תורה חדשה שעתידה להיות, שלא כתורה שניתנה בסיני - טעות בידו. שהרי חז"ל אומרים: מהי הברית אשר כרתי את אבותם? "המה הפרו את בריתי", וזאת הברית לא יפרו אותה. ראה את ההמשך: "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" - שלא תישכח מהם. הרי שאין מדובר בתורה חדשה, אלא בדבר שעד היום לא קיימנו ומהיום נקיים.
ועוד מדייק הרד"ק: מלאכי, שהוא חותם הנביאים, מה כותב בחתימת דבריו? "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים" - וכל זה נבואה עתידה. ואם עתידה להיות תורה חדשה, מה שייך "תורת משה עבדי"? אלא ודאי שאין זו הכוונה, ולא תהא התורה מוחלפת ולא תהיה תורה אחרת. וכן הוא חותם "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" - הרי שלעולם לא תהיה תורה חדשה, אלא אותה שניתנה בהר סיני, "אשר ציוויתי אותו בחורב", היא תישאר לנצח.
ומה כן מתחדש? הברית. ברית היא הסכם, חוזה, התחברות והתקשרות בינינו לבין השם, וזו נתרופפה. אומר הקדוש ברוך הוא: בזה תהיה ברית חדשה - הברית הזאת לא תופר, ההסכם בינינו לא יופר עוד כפי שהיה עד עכשיו. ובמה הדבר בא לידי ביטוי? אומר המלבי"ם: שבעבר הייתה אפשרות לחטוא, ולעתיד לא תהיה כלל אפשרות לחטוא. נמצא שמדובר בקשר חדש בינינו לבין השם, קשר שלא יינתק. שהרי אם יש אפשרות לחטוא - יש אפשרות להתנתק; ואם אין אפשרות לחטוא - זה חיבור תמידי.
לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְהֹוָה׃
מבאר המלבי"ם: הברית הזאת לא תהיה כברית שכרתי עם אבותם, מפני שאותה ברית הפרו. ולמה הפרו? כי אז עדיין לא היו מוכנים וראויים לשלמות ולתיקון. ודייק בלשון הכתוב: "ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים". במי אתה מחזיק ביד כדי להוציאו? רק בנכה או בילד. אדם בריא אינו צריך שיחזיקו בידו. כלומר, במציאות שלהם אז לא היו ראויים, והוצאתי אותם במהירות לפני שיתקלקלו, שאילו היו מתעכבים עוד מעט היו יורדים לשער הנו"ן של טומאה ולא היה ניתן לגאול אותם.
"אשר המה הפרו את בריתי" - אחרי שטבע העם הנגאל ממצרים היה מחובר אל הרע, "וירעו אותנו המצרים", ולמדו מהם עבודה זרה, הפרו את הברית. ראה: ארבעים יום אחרי יציאת מצרים עשו להם עגל מסכה, וביטלו את התנאי. "ואנכי בעלתי בם" - הייתי עליהם כבעלים בעל כורחם, שלא בדרך של רצון. והרד"ק מביא בשם אביו, שכל לשון בעילה המחוברת עם אות בי"ת, כמו "בעלתי בם", הוא לשון גנאי, ו"בעלתי" כמו "בחלתי", ומשמעות הדברים: ואנכי קצתי בם נאום ה', כמו בחילה, כדבר שאדם קץ בו.
ארבעה חידושים בברית החדשה
כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהֹוָה, נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם׃
החידוש הראשון: "נתתי את תורתי בקרבם" - הם יקיימו את התורה מצד הערת השכל, עד שתהיה כדבר טבעי להם, נמצאת בקרבם. שהרי היום, כשאדם מקיים את התורה, יש לו התנגדות פנימית ובכל זאת הוא עושה מפני שזה רצון השם. וכבר הזכרנו את דברי הגר"א, שאדם העומד בדילמה ואינו יודע לאיזה משני צדדים לבחור - יראה לאיזה צד הוא נוטה ומעוניין, ויבחר בצד השני. הרי שמציאותנו היום היא הזדהות מוחלטת עם הרע. וכלשון הווידוי של רב ניסים גאון: "וכמו שאתה טבעת למחול" - טבעי לחטוא. הטבע של האדם נמשך אל הרע, מעורב בו טוב ורע. וכאן אומר הנביא שהתורה תקוים מצד השכל ותהיה כדבר טבעי הנמצא בקרבם, נמסכת בהם וחלק מהם.
ועד כדי כך - "ועל לבם אכתבנה": לא יהיה צורך לכתוב את התורה על ספר ובדיו, אלא תהיה כתובה על לבם. הלב מתאר את הבחירה ואת כוח הממשלה שבנפש, והוא נחשב כמושל על כל האיברים. וכשהתורה כתובה על הלב, נמצא שעל המושל בכל הגוף כתובה התורה, כאילו אין צד אחר ואין בחירה אחרת: חוקי התורה יהיו חקוקים בהם וטבע להם.
ואגב, הדבר מתאים מאוד למה שכתוב אצל אברהם אבינו. דיברנו בעבר על כך שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה, ומנין? שאברהם אומר להשם "אל נא תעבור מעל עבדך", יש לי אורחים להכניס - רואים שאברהם עוזב את השם והולך להכניס אורחים. ושאלנו: אנחנו למדים מאברהם, אבל אברהם מהיכן ידע? מהיכן היה לו העוז לעזוב את הקדוש ברוך הוא וללכת להכניס אורחים? ואמרנו שאין זו קושיה כלל, שכן אצל אברהם הייתה המציאות הפוכה ממה שמתאר הגר"א אצלנו: כשאברהם היה מרגיש את איבריו נמשכים לדבר מסוים, ידע שזהו רצון השם. ולכן כשראה שהוא נמשך להכניס אורחים, ידע שרצון השם הוא הכנסת אורחים, ואמר "אל נא תעבור מעל עבדך" ורץ להכניסם. ומהיכן ידע? שכתוב באברהם ששתי כליותיו היו כשני מעיינות נובעים. וראו כמה זה נפלא, כמה זה מתאים ל"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה": כלשון המלבי"ם, לא יזדקקו לספר כתוב בדיו, הכול יהיה חקוק בלבם. זו הייתה מציאותו של אברהם, שהכול היה חקוק בלבו ובכליותיו, וממילא כשגופו נמשך לדבר מה - ידע שהדבר הזה רצון השם.
החידוש השני: "והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם". אומר המלבי"ם: בהנהגה שלנו היום הכול מתחיל באתערותא דלתתא ואחריה באה אתערותא דלעילא - קודם תתחיל אתה, ואחר כך תראה סייעתא דשמיא. וכאן הסדר הפוך: קודם "והייתי להם לאלהים" ואחר כך "והמה יהיו לי לעם". מצד חסד השם תהיה ההתעוררות כלפינו. והטעם פשוט: כיוון שלא תהיה מציאות של בחירה ברע, אין שום מניעה שהשם יהיה לנו לאלוקים ואחר כך נהיה לו לעם.
וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהֹוָה, כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהֹוָה, כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד׃
החידוש השלישי: לא תיתכן טעות בדרכי השם מחמת שלא יהיו מי שילמדו אותנו ויורו לנו את הדרך הנכונה. "ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמור דעו את ה'" - לא יצטרכו למי שילמדם דעת, אלא כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
והחידוש הרביעי: גם לא יחששו שמא אזכור את עוונותיהם. שהרי היו לנו חטאים, ושמא לא ישכח לנו הקדוש ברוך הוא את מה שהכעסנוהו? על זה נאמר "כי אסלח לעוונם". ולפי דרכו של המלבי"ם אי אפשר לפרש שזה על עוונות שיעשו לעתיד, שהרי אמרנו שלא תהיה בחירה ולא יצר הרע, אלא הכוונה לעוונות שעשו בעבר. "אסלח לעוונם" - למה שעשו במזיד; "ולחטאתם", שחטאת מבטאת שוגג, "לא אזכור עוד" - על השגגה לא יזדקקו כלל למחילה, שכלל לא אזכור אותה; ועוון שהוא מזיד זקוק למחילה, ועל זה אומר השם שאסלח להם.
ומעיר הרד"ק: אין כתוב כאן שכולם יהיו שווים בחכמה, שדבר זה אי אפשר, וכל שכן שיהיו הקטנים חכמים כגדולים. ואם כן מהו "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"? הכוונה לדעת את השם - ליראה אותו וללכת בדרכיו. אבל אל תחשוב שהחוכמה לאחר ביאת הגואל תהיה שווה אצל כולם; אלא בידיעת השם ובהליכה בדרכיו יהיו כולם שווים, גם החכם הגדול וגם הכסיל - כולם ילכו בדרך השם.
כחוקות שמים וארץ - נצחיות ישראל
כֹּה אָמַר יְהֹוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃
הדברים הנזכרים כאן הם דברים קיימים ונצחיים, שהיו מקדם ולא ישתנו. השמש מאירה באופן קבוע לאור יומם. "חוקות ירח וכוכבים לאור לילה" - אומר הרד"ק שנקראו חוק לפי שחוקי מהלכם הם חוכמה נפלאה שלא ישיגנה האדם על בוריה. "רוגע הים ויהמו גליו" - הקדוש ברוך הוא מרגיע את מי הים או מביא למצב של המיית הגלים; ויש מפרשים שהכוונה שהשם בקע את הים לישראל, ואף שהמו גליו הרגיעם.
אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם יְהֹוָה, גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים׃
כשם שהחוקים הללו - שמש לאור יומם, ירח וכוכבים לאור לילה, הים וגליו - הם תמידיים וחקוקים בטבע ולא ימושו לעולם, כך ישראל לא ישבתו מהיות גוי לפניי, מלהיות עמי, לעולם.
והמלבי"ם מבאר כאן שני דברים בפרטות. האחד: שלא תהיה כלל אפשרות לעשות רע. כמו שחוקי הטבע אינם משתנים, כך גם מעשיהם לא ישתנו, אלא יהיו להם כטבע, ולא יוכלו לעשות רע; לא תהיה מציאות של רע ולא בחירה חופשית ברע. והשני: שלא תשתנה בחירתם, אלא לעולם תהיה בחירתם בטוב. הוא מדבר על העתיד, שלעתיד לא יהיה מצב של בחירה ברע, אלא יבחרו תמיד להיות "גוי לפניי כל הימים" - גוי עובד השם, העומד לפניו לשרתו כל הימים.
אהבה בלי תכלית ובלי חקר
כֹּה אָמַר יְהֹוָה אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה, גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם יְהֹוָה׃
אומר הרד"ק: לגבי שמים שייכת לשון מדידה, מפני שהשמים נטויים מעלינו, וכלשון "פרושים השמים מעלינו", ולכן שייך כביכול למדוד אותם. ואומר השם: נסה למדוד את השמים. ואגב, עד היום, עם כל כלי המדע המתקדמים ביותר, איש לא הצליח למדוד את השמים. ואילו במוסדי ארץ - מבאר המלבי"ם שמדידה שייכת בהם, שהרי מדברים אתנו על גודל כדור הארץ ועל ליבת כדור הארץ, אבל לחקור? כל ידיעותינו על ליבת כדור הארץ ועל מה שיש בפנים הן הערכות והשערות. מצאו לאחרונה המדענים שיש שם מים, ואינם יודעים מהיכן, וזה אחד הדברים המובילים - כפי שמדבר הרב זמיר כהן - למסקנה שכל כדור הארץ היה מוצף במים בזמן מן הזמנים, שזה בעצם אישור לעניין המבול. את המידות אני יודע, אבל לחקור פנימה - מי חקר? צריך לרדת פנימה כדי להצליח לחקור מה באמת קורה שם. נמצא: את השמים איש לא הצליח למדוד, ואת מוסדי ארץ למדוד הצליחו אבל לחקור לא הצליחו. ואומר השם: כאשר ייעשו הדברים הללו, גם אני אמאס בכל זרע ישראל. כלומר עד כמה תהיה המחילה והסליחה גמורה: כשם שלעולם לא שייך למדוד את השמים ולחקור את הארץ, כך אל תחשוב שיש מציאות שלא אסלח להם, אלא יש כאן הבטחה לעולם שלא אמאס בהם ואסלח להם על כל אשר עשו.
והמלבי"ם מבאר כאן את העומק בצורה נפלאה: הביטוי הזה הוא ביטוי לאהבה אינסופית של הקדוש ברוך הוא אלינו. אומר הקדוש ברוך הוא: האהבה שאני אוהב את עם ישראל אין לה תכלית מצד הכמות. כמו שמדידת השמים אינה מביאה לידי תכלית, שאינך מגיע לתוצאה מסוימת, כך אהבתי אליכם היא בלי תכלית, ללא שיעור. ואם תנסה להבין ממה נובעת אותה אהבה - לשם כך צריך לחקור, ועל זה אומר: אין לה גם חקר. "ויחקרו מוסדי ארץ למטה" - אם תנסה להבין בדרך חקירה למה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, לא תצליח להגיע לשום מסקנה.
ומכאן שני יסודות: דבר שאין לו תכלית בכמות אי אפשר לבטלו על ידי עוונות, שכן לעוונות יש תכלית ויש להם כמות, ואהבתי אליכם בלתי מוגבלת, ואי אפשר לבטל דבר בלתי מוגבל על ידי דבר מוגבל. האהבה הבלתי מוגבלת תמיד תהיה גדולה מן העוונות, שכמה שיהיו גדולים - הם תמיד בעלי תכלית, והאהבה תמיד ללא תכלית. ועוד: דבר שאין לו חקר וטעם, אומר המלבי"ם, הוא כדבר סגולי, ולעולם לא יוכל להתבטל. שכן כשיש לדבר טעם וסיבה - בטל הטעם בטל הדבר, וכשאני מוצא את סיבתו והיא מתבטלת, הוא מתבטל עמה. אבל כשאין לדבר טעם, אין סיבה שתוכל לבטל אותו.
בניין ירושלים שלא תיהרס עוד
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה, וְנִבְנְתָה הָעִיר לַיהֹוָה מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה׃
"ונבנתה העיר לה'" - העיר לא תהיה רק בחלקו של בנימין, החלק הזה של ירושלים, אלא "לה'", שתהיה כולה לכלל עם ישראל, קודש להשם.
וְיָצָא עוֹד קָו הַמִּדָּה נֶגְדּוֹ עַל גִּבְעַת גָּרֵב, וְנָסַב גֹּעָתָה׃
"קו המידה" הוא החבל שמודדים בו, והוא יימשך עד המקום הנקרא גבעת גרב, "ונסב" - יסתובב. ובמילים פשוטות: המקום יתרחב, העיר תגדל.
וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן וְכָל הַשְּׁדֵמוֹת עַד נַחַל קִדְרוֹן עַד פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה, קֹדֶשׁ לַיהֹוָה, לֹא יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם׃
מהו "העמק הפגרים"? רש"י מפרש: העמק ששם נפלו פגרי מחנה סנחריב. ו"הדשן" הוא מקום שפך הדשן שהיה מחוץ לירושלים, וכל זה ייכנס לתוך החומות - ירושלים תגדל והכול יהיה בתוך החומות. והרד"ק מביא ביאור נוסף, ש"הדשן" חוזר על הפגרים: מחנה אשור שהיו מדושנים ורעננים, והמקום שבו מתו עתיד להיות חלק מירושלים.
ומהם "השדמות"? לפי פשוטו - השדות הסמוכות לעיר, שכולן יהיו בתוך העיר ובתוך החומה. והסבר נוסף הוא תרגום יונתן: "אריתא", כמו "אריתא דדלאי", שהיא אמת המים שמשקים ממנה את השדות, שגם היא תהיה בתוך החומה.
"עד פינת שער הסוסים מזרחה" - מביא הרד"ק את תרגום יונתן שתרגם "תרע בית ריסא דמלכא". בית ריס הוא שיעור של שבעים קנים, והקנה שש אמות וזרת, שהוא בקירוב קרוב למאתיים מטרים. זה היה מקום מרוצת הסוסים: המלך היה יוצא בו עם הפרשים, ושם היה מקום ישר שבו היו הסוסים דוהרים. כל המקומות הללו יהיו "קודש לה', לא יינתש ולא ייהרס עוד לעולם" - יישארו קיימים לתמיד, ולא יהיה כבית ראשון וכבית שני שנהרסו, אלא בניין העיר ובניין הבית לא ייהרסו ולא יינתשו עוד לעולם.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מתארת הנבואה דרך סלולה בציונים, בתמרורים ובמסילה לשיבת הבנים, וארץ שהיא עצמה מחזרת אחר בניה - "נקבה תסובב גבר". הערים תשובנה למעלתן ותהיינה נווה צדק והר הקודש, האיכרים והרועים ינהגו בצדק ויושר, והנפש העייפה תירווה. ירמיהו, שראה תמיד את נבואותיו בחלום מתוך צער, זוכה כאן לראות בהקיץ מתוך שמחה. הגלות מתגלה כזריעה שריקבונה מצמיח אילן, והנתישה והנתיצה כהכנה לבנייה ולנטיעה. לא יאמרו עוד "אבות אכלו בוסר", כי יצר העבודה זרה יתבטל; ותיכרת ברית חדשה - לא תורה חדשה חלילה, אלא קשר שלא יינתק: תורה בקרבם וכתובה על לבם כטבע, גאולה שמתחילה מלמעלה, דעת ה' לכל מקטנם ועד גדולם, וסליחה גמורה. וכשם שחוקות שמש וירח לא ימושו, כך לא ישבות זרע ישראל; וכשם שאין מידה לשמים ואין חקר למוסדי ארץ, כך אהבת ה' אלינו היא בלא תכלית ובלא טעם - ולכן אינה ניתנת לביטול. וסוף דבר: העיר תיבנה לה' ותתרחב, והכול יהיה קודש לה', לא יינתש ולא ייהרס עוד לעולם.