פרק ל"א בירמיהו הוא מפרקי הנחמה הגדולים שבספר. אחרי פרקי הפורענות הקשים, פונה הנביא אל העתיד: שיבת בנים לגבולם, שמחה שאין אחריה יגון, ובכיה של רחל אמנו שממנה נולדת ההבטחה הגדולה ביותר. בשיעור שלפנינו נלך על סדר הפסוקים, נתבונן בביאורי המלבי"ם, ולצדם בדברי רש"י, הרד"ק ותרגום יונתן, ובמדרשים הנפלאים שנדרשו כאן.
"אז תשמח בתולה במחול" - מי היא הבתולה?
אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם׃
לכאורה יש לשאול: מדוע נאמר "בתולה" בלשון יחיד ולא "בתולות"? מבאר הרד"ק שהכוונה לכל בתולה ובתולה, כדרך הכתובים שנוקטים לשון יחיד על הרבים, כמו "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר" שכוונתו שוורים רבים וחמורים רבים.
ויונתן תרגם: "ובכן יחדון כנשתא דישראל" - אין כאן נערה בתולה כפשוטה, אלא משל לכנסת ישראל, שעליה מדברים תמיד בלשון נקבה. אז תשמח כנסת ישראל במחול, בחינגאות של שמחה.
הפרדה במחולות - מפורש בפסוק
שימו לב לדיוק הלשון: "אז תשמח בתולה במחול" - נקודה. ואחר כך: "ובחורים וזקנים יחדיו". יש אומרים שההפרדה בריקודים היא המצאה שהביאו מהאשכנזים, חידוש של הדור האחרון, ומדביקים כל מיני כינויים למי שמקפיד על כך. אך קראו את הפסוקים המפורשים ותראו תמיד את ההפרדה. אין שום פסוק שאומר "אז תשמח בתולה ובחורים יחדיו", בשום אופן לא תמצא כזה. בחורים וזקנים יחדיו - כן; בחורים ובתולות יחדיו - לא.
וכן בהללויה שאנו אומרים בכל יום: "בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים" - בחורים וגם בתולות, ולא בחורים עם בתולות כמו שעושים היום; ואילו "זקנים עם נערים". פסוקים רבים מבטאים את הרעיון הזה, שאין מציאות של ריקוד משותף, אלא ההפרדה היא גדר הקדושה.
"ובחורים וזקנים יחדיו" - שמחה שווה
מדקדק המלבי"ם במילה "יחדיו": משמעה שהשמחה של הבחורים ושל הזקנים תהיה שווה. ולמה צריך לומר זאת? להוציא ממה שאירע בבית שני. שם, כשחזרו לארץ ובנו את הבית, הזקנים ראו אותו ובכו, והצעירים ראו ושמחו. מדוע? הצעירים לא ראו את הבית הראשון, לא היה להם עם מה להשוות. אבל הזקנים שראו את הבית הראשון בתפארתו, כשראו את הבית השני בכו ואמרו: זה הבית? זה אפילו לא תחליף זול למה שהיה כאן. איפה כבוד ה', איפה עשרת הניסים שהיו בבית המקדש שכעת חסרים לנו. הם ראו הבדל של שמים וארץ.
אבל בגאולה העתידה "ובחורים וזקנים יחדיו" - השמחה תהיה זהה. ולא מפני שאיש לא ראה את הבית הראשון, אלא מפני שהבית ירד בנוי מן השמים בתפארתו, פאר שלא היה כדוגמתו, ואיש לא יוכל לומר שבית אחר היה טוב או מכובד יותר. לכן כולם ישמחו יחד, בשמחה שווה.
אבל וששון, יגון ושמחה - פנימיות וחיצוניות
"וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" - מדוע שינה הכתוב בלשונו, והזכיר גם אבל וגם יגון, גם ששון וגם שמחה? מבאר המלבי"ם שיש כאן הקבלה מדויקת. שמחה היא בלב, בפנימיות, ואילו ששון הוא הסימנים החיצוניים שעושים כדי להראות את השמחה: לבישת בגדי יום טוב, ריקודים וכיוצא בזה. הביטוי החיצוני לשמחה נקרא ששון, ולכן אומרים "שש ועלץ".
וכן באבלות: האבל הוא ביטוי חיצוני לאבלות, ולא בהכרח ביטוי לצער. אין חיוב בהלכה שהאבל יצטער; אין דין להצטער. מה כן יש? להתלבש בבגדי אבלות, לשבת על הארץ - כל אלה סממנים חיצוניים. ייתכן שבפנים הוא אפילו שמח שנשארה לו ירושה גדולה. וכך כתוב שכשנפטר אביו של אדם הוא מברך "ברוך דיין האמת" וגם "שהחיינו" - לא מפני שהוא מצפה שאביו יקום בתחיית המתים, אלא על הירושה שקיבל. וזה כמו הנוסח שאומרים אחינו האשכנזים "המקום ינחם אתכם" - הקושי של הפרידה מאבא, והמקום: השאיר מקום פה ומקום שם וכמה נכסים. אצל הספרדים אומרים "תנוחמו מן השמים" - שהרי בחובות לא תתנחם. לעומת האבל, היגון הוא צער פנימי שבלב.
ומעתה מובן הכתוב: "והפכתי אבלם" - האבל שהוא החיצוניות - "לששון", שאף הוא חיצוני. "וניחמתים ושימחתים מיגונם" - כנגד היגון שהוא פנימי, אתן להם שמחה שהיא באה לידי ביטוי בפנימיות האדם.
"וריוויתי נפש הכהנים דשן"
וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת־טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם־יְהֹוָה׃
מבאר המלבי"ם: הכהנים העוסקים בעבודה, נפשם תרווה מהדשן של השפעת הקרבנות. ונקט לשון "דשן" משום שגם בקרבנות יש דשן, והדשן מבטא שומן, כלשון "ועצמותיהם תדשנה". רצונו לומר שנפשם תהיה מלאה, ולכן נקט לשון הקשורה לדשן הקרבנות.
שהרי העיקר בעבודת הקרבנות ובעבודת המקדש הוא ההתקרבות לאלוקים. אין זה בית מטבחיים שאוכלים בו, אלא "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים", והכל עבודה שבמקדש. נמצא ש"וריוויתי נפש הכהנים דשן" פירושו שנפשם תתרומם ותתעלה מבחינה רוחנית על ידי עניין הקרבנות.
"ועמי את טובי ישבעו" - ועל ידי זה יהיה לעם כל טוב לשובע. שכאשר בית המקדש פועל כראוי והקרבנות קרבים לפני ה', זהו מקור השפע לעולם כולו. וכמו שאומר האור החיים הקדוש: אילו היו האומות יודעות כמה שפע יורד להן מבית המקדש, היו מעמידות משמרות סביב בית המקדש שלא יחריבוהו. הרי הקרבנות שהיינו מקריבים בסוכות, שבעים פרים, הם כנגד שבעים אומות. ולא רק זה, אלא כלל השפע בעולם מגיע מכוח בית המקדש. נמצא שמכוח עבודת הכהנים במקדש, לכלל העם יהיה שובע וטוב.
"קול ברמה נשמע" - בכיית רחל
כֹּה אָמַר יְהֹוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ׃
רש"י מביא את תרגום יונתן: "קלא ברום עלמא אשתמע, קל בית ישראל דבכן על ירמיה נביאה, כד שלח יתיה נבוזראדן מרמתא, למישב מבתר גלוותא לגדליה בן אחיקם". כלומר: זהו קולם של ישראל הבוכים על ירמיהו הנביא. שכאשר הגלה נבוזראדן את ישראל, הלך ירמיהו עמהם, שאמר: לא אעזוב את צאן מרעיתי. ואז שילחו נבוזראדן מן הרמה, שישוב מאחורי הגולים וילך אל גדליה בן אחיקם. ואז החל העם לבכות, שכן עד אז היה להם ביטחון מסוים כשהנביא עמם ואומר להם דברים מאת ה'. וזהו "נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה" - רחל היא כנסת ישראל, הבוכה על שירמיהו חזר.
הרד"ק מסביר שהדברים נאמרו על דרך משל על עשרת השבטים. ראשם של עשרת השבטים הוא אפרים, והאם לכולם היא רחל, שממנה יוסף ובנימין, ומיוסף אפרים ומנשה. וכשגלו הבנים - האם בוכה. "כי איננו" פירושו שלא שבו: הנה יהודה ובנימין שגלו, שבו בבית שני; אך אפרים איננו, ולא שבו עד הגאולה העתידה. ומדוע "ברמה נשמע"? מסביר הרד"ק שכדי להשמיע קול למרחוק היו עולים על ההרים, ולכן נאמר "קול ברמה נשמע", להשמיע את הקול למרחוק.
המדרש: "יפה לימדת סנגוריה על בניי"
והדרש ידוע ומפורסם. אומר המדרש: הלכו אבות ואימהות לפייס את הקדוש ברוך הוא על שהעמיד מנשה צלם בהיכל, ולא נתפייס. שהרי מפורש במלכים ב' שעל אותו עניין נגזרה הגלות. ואף שלאחר מכן היו שינויים ומנשה חזר בתשובה, הדבר לא השתנה. ומעבר לכך יש דיון, כפי שמביא המלבי"ם, שהרי חטא גם בשפיכות דמים וגם בעבודה זרה, ולא ברור ששב משניהם. על כל פנים, עניין הצלם בהיכל חתם את גזר דינם לגלות, והקדוש ברוך הוא ממאן להתפייס.
נכנסה רחל ואמרה לפניו: ריבונו של עולם, רחמי מי מרובין, רחמיך או רחמי בשר ודם? הווה אומר, רחמיך מרובים. והלא אני הכנסתי צרתי לביתי. שכל העבודה שעבד יעקב את אבי, לא עבד אלא בשבילי. וכשבאתי להיכנס לחופה, הכניסו את אחותי. ולא די ששתקתי, אלא שמסרתי לה סימניי. אף אתה, אם הכניסו בניי צרתך לביתך, שתוק להם. ואם אני הייתי מסוגלת להתגבר ולא להקפיד, ואדרבה עוד מסרתי לאחותי את הסימנים ולא קינאתי בה, אתה ריבונו של עולם על אחת כמה וכמה שלא תקנא לעבודה זרה. אמר לה: יפה לימדת סנגוריה על בניי, יש שכר לפעולתך - לאותו מעשה צדקה שמסרת סימנים לאחותך. ומהו השכר? שלנצח יש לרחל אמנו פתחון פה ללמד סנגוריה על עם ישראל.
ועוד דרש מביא הרד"ק: כי דרך קבר רחל הוליכום בגולה. עם ישראל, כשירדו לגלות, עברו דרך קבר רחל, ולכן נאמר "רחל מבכה על בניה". והיכן נדרש הדבר? על הפסוק "ותקבר בדרך אפרת". שאלו: מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת? הרי קוברים בבית קברות ולא על אם הדרך, שאין זה מכובד. אלא שצפה יעקב ברוח הקודש שהגלויות עתידות לעבור דרך שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, ומכוח זה יהיו ישראל ראויים להיגאל. הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע" וכו'.
"מבכה" - פועל כבד
"בכי תמרורים" - בכי במרירות הלב. ודקדקו: לא נאמר "רחל בוכה" אלא "רחל מבכה". "בוכה" הוא פועל קל, "מבכה" הוא פועל כבד. שימו לב כמה הוא מכביד על מוצאות הלשון. וכל ביטוי בפועל כבד מורה שהפעולה נעשית בכבדות, בכוח, בקושי, בעוד שפועל קל מורה שהפעולה נעשית כביכול בקלות. ולכן נקט "מבכה" - להדגיש את רוב כובד הבכי ועוצמתו.
ביאור המלבי"ם: שני סוגי בנים
אומר המלבי"ם: "הרמה" היא עיר בארץ בנימין, כמו שכתוב "הרמתה... שובו הרמתה". ורחל היא אם הבנים המבכה על בניה - בני יוסף ובני בנימין. בני יוסף מסמלים את עשרת השבטים, ובני בנימין את יהודה ובנימין. בני בנימין שגלו עם יהודה לבבל עתידים לחזור בימי כורש, בבית שני, ועליהם היא מבכה בעודם הולכים בגלות. אבל בני יוסף, אפרים ומנשה, שגלו לחלח וחבור ונהר גוזן, מעבר להרי החושך ומעבר לנהר סמבטיון - עליהם רחל ממאנת להינחם.
ומכאן מיושבת הכפילות שבפסוק: "רחל מבכה על בניה" ושוב "מאנה להינחם על בניה". מבאר המלבי"ם שכבר ביאר זאת בספרו "איילת השחר" - ספר שבו כתב את כללי התנ"ך וכללי הביאור שלו, ספר כבד, מקיף ומדוקדק מאוד - בכלל קל"ח: כאשר שם חוזר פעמיים באותו פסוק, אין מדובר באותו אחד. אם כן, "בניה" הראשון - אלה בני בנימין, ו"בניה" השני - אלה בני יוסף.
ומעתה תבין מדוע "כי איננו" נאמר רק בסוף. שהרי על בנימין אי אפשר לומר "איננו", כי בנימין חזר בבית שני; אבל יוסף, עשרת השבטים, עד היום לא חזרו. לכן על בנימין יש לה תנחומים, שהרי הוא חוזר, ואילו "מאנה להינחם על בניה כי איננו" - על יוסף, שלא חזר בבית שני.
"כי איננו" - רמז ליוסף
ויש כאן פירוש יפה בטעם הביטוי "איננו". שאם נשים לב, ביטוי זה רודף את יוסף. כשראובן חזר אל הבור ולא מצא את יוסף אמר: "הילד איננו ואני אנה אני בא". ולאחר מכן, כשביקשו מיעקב להוריד את בנימין למצרים, אמר: "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו". וכעת באה רחל ואומרת "מאנה להינחם על בניה כי איננו", ומזכירה שוב את אותו ביטוי. ואפשר לומר שיש כאן רמז: האיננו הזה כמו האיננו ההוא. כשם ששם לא היה "איננו" במובן שהושמד, אלא איננו וסופו לחזור - שהרי אחר כך התגלה שהוא מלך - כך גם כאן. היא מקווה שהאיננו הזה הוא רק איננו לשעה, והוא עתיד לחזור, ועדיין יש תנחומים שנזכה לראות את הילד הזה מחדש. ובאמת יש מחלוקת בחז"ל אם עשרת השבטים עתידים לחזור, ומקובלנו שהם עתידים לחזור. ולכן נקטה דווקא בלשון זו, ויפה מאוד.
"מנעי קולך מבכי" - שני מענים
כֹּה אָמַר יְהֹוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־יְהֹוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב׃
וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם־יְהֹוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם׃
מבאר המלבי"ם שגם כאן שני מענים כנגד שני סוגי הבנים. "מנעי קולך מבכי" - על בני בנימין; "ועינייך מדמעה" - על בני יוסף. כנגד בני בנימין אומר לה "כי יש שכר לפעולתך", כלומר למה שאת פועלת עתה ומתפללת בעדם, ושכרך שאני מבטיח לך "ושבו מארץ אויב" - הם ישובו מן הגלות. וכנגד בני יוסף שלא ישובו עתה נאמר "ויש תקווה לאחריתך... ושבו בנים לגבולם" - התקווה לגביהם היא רק לאחרית, לעתיד לבוא.
ועוד מדייק המלבי"ם: מדוע נאמר "ושבו בנים לגבולם" ולא "ושבו מארץ אויב" כמו בפסוק הקודם? מפני שעשרת השבטים אינם נמצאים בארץ אויב, אלא שוכנים לעצמם במקום מרוחק, ולכן לגביהם לא נקט "מארץ אויב", אלא ישובו באחרית הימים לגבולם. אבל יהודה ובנימין באמת גלו לארצות אויביהם.
הרד"ק מפרש אחרת: "יש שכר לפעולתך" אינו מוסב על התפילה, אלא יש כאן פנייה לכנסת ישראל. אתם, כנסת ישראל, שסבלתם את הגלות ולא שכחתם את שם ה' ולא עברתם על בריתו - יש שכר לפעולת בנייך, שבזכות כל מה שעברו בגלות יזכו לגאולה. וכך תרגם יונתן: "ארי אית אגרא לעובדי אבהתך צדיקיא" - יש שכר למי שעושה רצון ה', לצדיקים. נמצא שהפנייה כאן היא לכנסת ישראל: על כך שעבדנו את ה' גם בגולה יש שכר, והוא הגאולה העתידה.
המגיד מווילנא: "על בניה כי איננו"
בספר "מאיל שמואל" מובאים דבריו של המגיד מווילנא, רבי זאב, שהיה שואל: הרי כל הנביאים התנבאו שיום יבוא ועם ישראל ישובו מן הגלות. אם כן מדוע נאמר על רחל "מאנה להינחם"? הרי הגאולה עתידה לבוא, וזה מוסכם.
אלא, אומר המגיד, ירמיהו עצמו מסביר מה הביא אותה למאן להינחם: "על בניה כי איננו". אין היא ממאנת להינחם על כך שהלכו לגלות, שהרי הגלות הייתה צפויה מראש; ואף לא על כך שלא יחזרו, שהרי ברור שיחזרו. אלא על מה? על "בניה כי איננו" - שהבנים כבר אינם נראים כבנים. אלה לא אותם שיצאו לגלות. חזרו לכאן אנשים, אבל אין אלה בניה. וזהו "איננו": הבנים איננו, כבר אינם נראים כילדיי. ואכן בפסוק נאמר רק "ושבו מארץ אויב", ולא הוזכרו בנים.
ובאמת אנו רואים שאחרי שרחל מפצירה, מבטיח לה הקדוש ברוך הוא "ושבו בנים לגבולם" - יום יבוא והבנים יחזרו ויהיו ראויים שוב להיקרא בנים. לא רק "ושבו מארץ אויב", אלא "ושבו בנים לגבולם": יחזרו בתשובה שלמה ובזה יהיו בבחינת בנים. ורק בזה הייתה רחל מוכנה להינחם.
"שמוע שמעתי אפרים מתנודד"
שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהָי׃
מהו "מתנודד"? הרד"ק מסביר: בוכה ונוהם. ורש"י אומר שהוא מלשון "מי ינוד לך" - כאשר אדם היה נתון בצרה, היו באים לנוד לו, שאדם המצטער מנדנד ראשו מצד לצד. אף מי שבוכה ונאנח נד בראשו. וזהו "שמעתי אפרים מתנודד" - בוכה, נוהם ונאנח.
ומה הוא טוען? "יסרתני ואיווסר". אומר הרד"ק: אפרים טוען ריבונו של עולם, זה כמה שנים אני בגלות ויש לי ייסורים, ואני כעגל לא לומד. את העגל היו מלמדים למשוך בעול, ואם אינו לומד הוא מתמרד, והיו מכים אותו עד שהיה לומד למשוך בעול. כך גם אני: סבלתי את הייסורים וכעת אני שב אליך. כשם שהעגל לאחר שמייסרים אותו מקבל את המוסר ומתנהג כראוי, כך אני סבלתי את הייסורים ושבתי אליך. לכן "השיבני ואשובה כי אתה ה' אלוקיי".
ביאור המלבי"ם: ייסורים או אהבה
לפי המלבי"ם יש כאן ויכוח כביכול של אפרים עם קודשא בריך הוא. יש שתי דרכים להשיב את העם בתשובה: האחת מיראה - על ידי מכות, ייסורים וגלויות; והשנייה בדרך של אהבה - הקדוש ברוך הוא מראה לנו ניסים ועושה עמנו חסדים, ומתוך כך אנו נדבקים באהבת ה' והוא גואל אותנו. הקדוש ברוך הוא רצה לגאול את אפרים על ידי ייסורים, ולכן בא אפרים ומתאונן.
אומר אפרים: "יסרתני ואיווסר" - בייסורים שהבאת עליי לא השגת דבר. מה יצא מהם? רק "ואיווסר", רק ייסורים נשארתי. ואם כן אני דומה ל"עגל לא לומד": השור המלומד, כשהוא סוטה מן התלם נותנים לו מכה והוא חוזר לתלם; אבל העגל שאינו מלומד, כשהוא סוטה מן התלם - תכה אותו והוא סוטה עוד יותר ובורח. כך גם הייסורים: לא זו בלבד שלא קירבו אותי, אלא עוד הרחיקו אותי, כי אני כעגל לא לומד.
ולכן מה אני מבקש? "השיבני ואשובה כי אתה ה' אלוקיי" - שאתה תעשה את הקירוב בדרך טובה, בדרך של אהבה. "כי אתה ה' אלוקיי" - אני מבקש שתראה לי את ההשגחה המיוחדת, את אלוקותך עליי. "אלוקיי" הוא תמיד ביטוי לכך שהקדוש ברוך הוא מגלה מלכותו עלינו מצד שהוא קשור אלינו - לא אלוקי העולם סתם, אלא אלוקיי, כמו "אלוקי ישראל". על ידי שתשפיע עלינו טובה, זו תהיה הדרך שבה נתחבר ונתקשר אליך; אבל הייסורים לא נתנו לנו מאומה חוץ מסבל, שהרי להתקרב אליך לא התקרבנו.
"כי אחרי שובי נחמתי"
כִּי־אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל־יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם־נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי׃
לפי הפירוש הפשוט: אחרי ששבתי אליך אני מתחרט ומתנחם על מעשיי הרעים. ואומר הרד"ק שבעל תשובה אין תשובתו שלמה אם לא יהיה תוהה וניחם על הראשונות. זה האל"ף בי"ת של התשובה: "אחרי שובי נחמתי", כמו שכתוב "מי יודע ישוב וניחם" - שאדם מתחרט על מה שעשה.
"ואחרי היוודעי ספקתי על ירך" - אחרי שנודעו לי עוונותיי וחישבתי את הדברים המקולקלים שעשיתי וראיתי את הרעות הרבות, "ספקתי על ירך", שהמכה על ירכו עושה כן לאות כאב וצער. "בושתי וגם נכלמתי" - התביישתי ממעשיי הרעים, "כי נשאתי חרפת נעוריי" - כשזכרתי מה שנשאתי וסבלתי, ראיתי שהכל בא מחרפת נעוריי, מן המעשים שעשיתי בצעירותי. והכוונה לעם ישראל, לדור הקודם, כשהיו כאן בארץ ובבית המקדש וקלקלו ומרדו בה'. "נעוריי" היינו הימים הקדמונים. על כך אפרים מתנודד עתה, כואב ומתחרט על הנהגתו.
ביאור המלבי"ם: המשך טענת אפרים
לפי המלבי"ם זהו המשך טענתו של אפרים, שמנסה לשכנע את הקדוש ברוך הוא מדוע אינו משתלם להשיבו בייסורים, אלא לקרבו בדרך של ניסים. כבר אמר "יסרתני ואיווסר" - כל הייסורים רק ייסרוני ולא הועילו, הייתי כעגל לא לומד הבורח.
וכעת מוסיף: "אחרי שובי נחמתי". אתה, ה', מנסה להשיבני על ידי ייסורים, ולפעמים אכן נוצרת אצלי התעוררות, אבל אחר כך - אחרי שובי נחמתי. אדם חזר בתשובה ואחר כך התנחם. וממה התנחם? לא ממעשיו הרעים, אלא על עצם זה שחזר בתשובה. אם כן מה הועילו המכות? גם אם לרגע חזרתי בתשובה, אחר כך נחמתי על שובי וחזרתי וקלקלתי. נמצא שהמכות לא רק שלא הועילו, אלא גורמות אחר כך לקלקול.
"ואחרי היוודעי" - מבאר המלבי"ם שגם זה ייסורים, כלשון "ויודע בהם את אנשי סוכות". כלומר, ה' מודיע לי את חטאי על ידי המכות; אני יודע שחטאתי מכוח הייסורים. ואחרי שייסרת אותי פעם נוספת, "ספקתי על ירך" - שוב אני מקונן על חטאיי ומכה על ירכי לאות צער וחרטה. ועם כל זה, האם באמת חזרתי בתשובה? הנה "בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעוריי" - בושתי ונכלמתי בראותי שעדיין אני נושא את חרפת נעוריי ולא שבתי עליה בתשובה. נמצא שאף שלכאורה הייתה כאן התעוררות, לבסוף מתגלה שאני עדיין נושא את חרפת נעוריי ולא עזבתיה. אם כן, ריבונו של עולם, הייסורים אינם מועילים. הלא טוב יותר שתשיב אותנו אליך על ידי ניסים, על ידי קרבה ואהבה, ואז הדבר יחזיק מעמד, ולא כמו עתה שאני חוזר לרגע בתשובה ואחר כך שב ומקלקל.
לשון "ספק" - מלשון ספק ותמיהה
מעיר המלבי"ם שכל לשון "ספק" - "ספק כפיו", "ספקתי על ירך" - אינה נקראת כך במקרה, אלא היא באה על ספק ותמיהה. כמו "אב בקיאו", "תחת רשעים ספקם", על הכאת כף אל כף ואל ירך. במקום שהדבר בא על הכאת כף אל כף, זה בדבר שאדם מתפלא עליו, כמי שמסתפק ואומר: מה, ייתכן? הוא מכה כף אל כף על דבר שאינו מאמין בו, דבר שיש בו ספק. כמו "ויספוק כפיו... לקוב אויביי קראתיך והנה ברכת ברך" - דבר של ספק, איך ייתכן, דבר המעורר תמה. וכן "ספקו עלייך כפיים... הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי". הרי זה כאדם הסופק כפיו ועומד בספק ותמה איך אירע כדבר הזה. כך גם כאן: "אחרי היוודעי ספקתי על ירך" - התחרטתי על העניין, שהרי לבסוף אני חוזר ומקלקל.
"הבן יקיר לי אפרים"
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי־מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל־כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם־יְהֹוָה׃
רש"י אומר שאלה דברי השכינה. ראינו שאפרים מתנודד ומתחרט - "אחרי שובי נחמתי" - והקדוש ברוך הוא אומר: ליבי נהפך לרחם עליו. שהרי אפרים הוא בני יקירי, כאדם שיש לו בן יחיד והוא עושה את כל רצונו. אומר ה': חמלתי על בני, על אפרים. "ומדי דברי בו" - כל זמן שאני מדבר בו, "המו מעיי לו רחם ארחמנו" - אני זוכר אותו ורחמיי מתעוררים כלפיו.
ורש"י מביא מדרש מויקרא רבה: "מדי דברי בו" - די דיבורי שנתתי בו, שלימדתיו תורתי, לרחם עליו. כלומר, ה' זוכר שנתן לנו את התורה, ודי בעצם זה שקיבלנו את תורתו כדי לרחם עלינו.
ביאור המלבי"ם: תשובת ה' לטענת אפרים
לפי המלבי"ם, אחרי שהעם טענו שהייסורים אינם משנים את דרכם - שהרי "אחרי שובי נחמתי", "אחרי היוודעי ספקתי על ירך", "בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעוריי", וכל תשובתם זמנית - ושאלו מה התועלת בייסורים, באה כאן תשובת ה'. אתם מבקשים: מדוע על ידי ייסורים? הראה לנו אלוקותך, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ואז נתקרב אליך. אומר להם הקדוש ברוך הוא: יש הבדל עצום בין הדורות ההם לדורות של עתה.
ההבדל הוא בין "בן יקיר" לבין "ילד שעשועים". ילד שעשועים הוא ילד קטן שאינו מבין הרבה, וגם כשהוא חוטא ומכעיס את אביו, האב אוהב אותו מפני שהוא קטן ומשתעשע בו. בן יקיר הוא בן גדול, שיש לו מעלות רבות מצד יוקר מעלתו, וגם אם חטא - האב אוהבו מפני מעלתו, חשיבותו ודרגתו; גם אם יש בו חסרונות, מצד מעלתו ראוי לאוהבו.
אומר להם הקדוש ברוך הוא: במצרים, אף שלא הייתה לישראל שום מעלה, הם היו "ילד שעשועים" - "כי נער ישראל ואוהבהו". עוד היו קטנים, עוד בחיתולים, ועל ילדון אין מקפידים יתר על המידה גם כשהוא מקלקל. ולאחר מכן, במדבר וכשנכנסו לארץ, כשליוו אותם ניסים ורוח הקודש והשגחה מופלאת - אז עשיתי להם ניסים מפני שהיו "בן יקיר": הייתה להם מעלה מצד עצמם, היו ביניהם נביאים, שרי קודש וחכמים, וגם כשחטאו - "זכור אזכרנו", אני זוכר את בעלי המעלה שביניהם ועל ידי זה נושא את עוונם.
אבל הדור הזה: "הבן יקיר לי אפרים?" - האם אפרים היום הוא בן יקיר, שיש בו מעלה שהיא סיבה לעשות לו ניסים? הרי אין בו שום יקר ושום חשיבות. "אם ילד שעשועים?" - האם לפחות הוא עדיין ילד, שמצד זה תרחם עליו? ודאי שלא, שהרי כבר זקן ובא בימים. ילד שעשועים היינו רק בתחילת הדרך, במצרים, בחיתולים, כשלא הבנו ולא ידענו הרבה, ואז ראוי לרחם כמו שמרחמים על ילד משתובב. אבל היום הוא כבר אפרים, כבר מבוגר.
ומעיר המלבי"ם שהמאמרים כאן מקבילים. כנגד "הבן יקיר לי אפרים" בא "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" - שבן יקיר ראוי לזכור את מעלתו אפילו כשמדברים בו. ומהו "מדי דברי בו"? יש הבדל בין "לדבר על" לבין "לדבר ב": כל מקום שהדיבור בא עם אות בי"ת, משתמע ממנו גנות. אומר הקדוש ברוך הוא: "מדי דברי בו זכור אזכרנו" - גם כשאני מדבר בו ומוצא בו פגמים, אני זוכר את יקרת מעלתו, ואז ראוי לרחם עליו. וכנגד "אם ילד שעשועים" בא "על כן המו מעיי לו רחם ארחמנו" - שמשתעשעים בו והוא ילד קטן שמדי פעם משתובב, ולכן ראוי לעשות לו ניסים ולרחם עליו. אבל אתה - כיצד אתה מבקש שאעשה לך נפלאות ואוהב אותך כבימי קדם, כשאינך לא בן יקיר ולא ילד שעשועים?
לסיכום:
ראינו בקטע זה כיצד ההבטחה לשמחה שלמה - "ובחורים וזקנים יחדיו" בשמחה שווה, בבית שירד בנוי מן השמים - מלווה בהבחנה עדינה בין חיצוניות לפנימיות: אבל כנגד ששון, ויגון כנגד שמחה. משם עברנו לברכת הכהנים והעם, שמעבודת המקדש נמשך שפע לעולם כולו. בלב הפרק עומדת בכיית רחל: תרגום יונתן דרשו על הבכי לירמיהו, הרד"ק על עשרת השבטים, והמדרש על סנגוריית רחל שמסרה סימנים לאחותה וזכתה ל"יש שכר לפעולתך" לנצח. המלבי"ם חילק בין "בניה" של בנימין השבים בבית שני לבין "בניה" של יוסף שעליהם "מאנה להינחם כי איננו", והמגיד מווילנא לימד שהמיאון הוא על שהשבים אינם עוד בבחינת בנים - עד ש"ושבו בנים לגבולם" בתשובה שלמה. ולבסוף הוויכוח הגדול: אפרים טוען שהייסורים אינם מקרבים אלא מרחיקים כעגל לא לומד, ומבקש קירוב באהבה; והקדוש ברוך הוא משיב שאין הדור הזה לא בן יקיר ולא ילד שעשועים. ואף על פי כן, מדי דברו בו זכור יזכרנו, המו מעיו לו, רחם ירחמנו.