פתיחה: פרק של נחמה - המשכו של הפרק הקודם
פרק ל"א בירמיהו הוא פרק של נחמה וגאולה, והמלבי"ם מוצא בו המשך ישיר לפרק הקודם. בפרק הקודם הסברנו שההתעוררות האלוקית להשפיע עלינו חסד תתחיל ממנו יתברך, באתערותא דלעילא. כאן בא הנביא ומראה שהדברים מקבילים למה שראינו בתחילת הספר: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחריי במדבר". שם ראינו שהקדוש ברוך הוא זוכר לנו את החסד שעם ישראל הקדימו לו תחילה - שהכירו בו עוד לפני שקיבלו ממנו טובה. עוד לא קיבלנו תורה וכבר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכאשר בא משה לדבר אליהם "ויאמן העם". הלכנו אחרי השם כביכול בעיניים עצומות. אחר כך באה אהבת הכלולות, שעם ישראל נעשה כמו בנישואין עם קודשא בריך הוא על ידי התורה, ולאחר מכן הלכנו אחריו במדבר בגודל הביטחון. אומר השם: כנגד כל זה גם אני אשיב לכם.
"מצא חן במדבר" - דור המדבר או מדבר העמים
כֹּה אָמַר יְהֹוָה מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל׃
נלמד תחילה לפי רש"י, שהוא הפירוש הפשטני: "מצא חן במדבר" - מצא חן בעיניי דור המדבר. "עם שרידי חרב" - עם ששרד את החרב, חרב מצרים, חרב עמלק שבא עליהם, חרב הכנענים שתקפו אותם. "הלוך להרגיעו ישראל" - השם הוליך אותם במדבר כדי להביאם אל מקום מרגועם, אל ארץ ישראל.
המלבי"ם מפרש אחרת. לדעתו אין מדובר כאן בדור המדבר כלל, אלא ב"מדבר העמים", כלשון יחזקאל (פרק כ'): "והבאתי אתכם אל מדבר העמים". המדבר שכאן הוא הגלות. אומר הקדוש ברוך הוא: העם הזה, שהוא שרידי חרב, מצא חן בעיניי בגלות. אחרי כל השמדות והרציחות שעשו בנו האומות, ונשארו מהם רק שרידי חרב - הם ימצאו חן בעיניי, ואקל מעליהם את עול הגלות. וזהו "הלוך להרגיעו": השם ילך אליהם אל המדבר וימציא להם מרגוע. וזה כנגד "לכתך אחריי במדבר" - אתם הלכתם אחריי במדבר, גם אני אלך ואחפש אחריכם במדבר העמים ואוציא אתכם מן הגלות.
"מרחוק ה' נראה לי" - ניסים נסתרים
מֵרָחוֹק יְהֹוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל־כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד׃
אומר המלבי"ם: בתחילה יֵראה להם השם מרחוק. אפילו שהוא עדיין עומד מרחוק, דהיינו שההשגחה איננה בגילוי אלא עטופה בהסתר, בניסים נסתרים - כבר אז יראו אותו מרחוק, כבר אז יכירו שהשם משגיח עליהם, על ידי שהוא מקל מעליהם את עול הגלות.
אפשר לומר שהדברים מדברים על זמננו. היו כאן ניסים אין סוף, והם ניסים נסתרים: שעם ישראל הצליח לכבוש את הארץ, ששש מאות אלף איש היו כאן במלחמת השחרור כשהרוב המכריע בכלל לא ידעו לאחוז בנשק, ובכל אופן הצליחו להתגבר על עמי ערב. אלה ניסים, אלא שהם מעוטפים בתוך הטבע וכביכול אינם ניכרים. זהו "מרחוק ה' נראה לי" - בתחילה ההתגלות האלוקית תהיה מרחוק, והשם יקל מעלינו את עול הגלות. שהרי בלי כל ספק, עד כמה שאנחנו מתלוננים כאן בארץ, עדיין אנחנו רחוקים מעול הגלות ברוך השם. כל יהודי כאן היום הוא כמו מיליונר לפני מאתיים שנה, ואיני מדבר על המנוחה והשקט והשלווה שיש ליהודי כאן.
אגב, זו סיבה מוצדקת לאלה שגרים בצרפת, והיום גם קצת באמריקה ובעוד מקומות, להתחיל לחזור לארץ. אף על פי שלכאורה אנחנו המקום המסוכן ביותר לעם היהודי - שהרי כאן מרוכזים הכי הרבה יהודים, ומי שרוצה חלילה להשמיד את העם היהודי או לשלוח פצצה, יש לו כתובת - בכל זאת "בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". כך אמרו גדולי ישראל אפילו בשואה. כך אמר החפץ חיים כששאלו אותו. החפץ חיים נפטר עוד לפני השואה, והיה רואה בחלומותיו חלומות קשים של אש שורפת ומכלה הכול, והיה עושה תעניות - ומי יודע, אלמלא תעניות החפץ חיים ותענית החלום שלו, איך הייתה השואה מסתיימת. וכששאלו אותו ומה יהיה, ענה: "בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". על כל פנים, אף שעם ישראל כאן בארץ לכאורה במצב של סכנה, כדברי המלבי"ם יקל מעליהם עול הגלות וימצאו מרגוע. ואף שעדיין אין זו הגאולה, כבר "מרחוק ה' נראה לי" - כבר אפשר לראות את יד השם.
ואז יאמר להם השם: "אהבת עולם אהבתיך" - תתעורר אותה אהבה של אהבת הכלולות שהייתה מעולם, ועל ידי אותה אהבה אמשוך אותך מן הגלות, "על כן משכתיך חסד". זה כנגד "אהבת כלולותייך" ו"חסד נעורייך": כשם שאַת האמנת בי בחסד בעת יציאת מצרים, כך גם אני אתן בכם אמון בחסד ואגאל אתכם גאולת עולמים. והאהבה תבוא דווקא מכוח מציאת החן במדבר, כלומר מכוח הגלות. הגלות היא זיכוך. כמו אב שהיכה את בנו ואחר כך ניחם ומתחרט ורוצה להשיבו אליו, כך כביכול הקדוש ברוך הוא שם אותנו בגלות לתיקוננו, והגלות עצמה מביאה לידי מציאת חן. אנו מוצאים חן בעיני השם בגלל אותו "מדבר" שעברנו, על ידי אורך הגלות ועל ידי מה שסבלנו שם, ואז יגאלנו גאולת עולמים.
הדיאלוג שבין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא
לפי הרד"ק הפסוקים הללו מבטאים דיאלוג בין כנסת ישראל לבין הקדוש ברוך הוא. הרד"ק מפרש את "מצא חן במדבר" על תקופת יציאת מצרים, והנה כנסת ישראל בגלות משיבה: נכון, ריבונו של עולם, העם יצא ממצרים ומצא חן בעיניך במדבר - אבל זה היה מזמן. "מרחוק ה' נראה לי" - פעם היה כך, אבל עכשיו בגלות הסתרת פניך ממני, וכל שאני יכולה לומר הוא שזה היה מרחוק.
ותשובת האלוקים: "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד". אומר הקדוש ברוך הוא: לא, אתם טועים. האהבה שלי אינה אהבה לפי שעה אלא אהבה לעולם. "על כן משכתיך חסד" - לכן נגליתי לך בכבודי על הר סיני, להראות שהחיבור הזה הוא קשר עולמי ולא קשר זמני. ואפילו שעזבתי אותך, עדיין אני מבטיח לך.
"עוד אבנך ונבנית" - בניין שלישי שהוא בניין עולם
עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים׃
הקדוש ברוך הוא אומר: הגם שאתם אומרים שאני רחוק, אני מבטיח לך "עוד אבנך ונבנית". "אבנך" - אחד, "ונבנית" - שניים. בעבר היו לך שני בניינים בידי אדם, בית ראשון ובית שני, ולכן חרבו. אבל אני עוד אבנה אותך, בית שלישי, שיהיה בניין עולם.
הרד"ק מוסיף שאין "אבנך ונבנית" מדבר רק על הבניין. בבית הרוס האבנים מתפזרות, וכשרוצים לבנותו מחדש אוספים אותן ומסדרים אותן. כך גם עם ישראל, שהם כאבנים מפוזרות בעולם, והקדוש ברוך הוא אומר: אאסוף אותך וממך ייעשה בניין שלם של בית ישראל. והוא מכנה אותה "בתולת ישראל", שתהיה כבתולה אשר לא נבעלה על ידי אדונים זרים. היום אין אנו כבתולה אלא כבעולה, שהרי יש לנו בעלים ואדונים, אבל אומר השם: תהיי "בתולת ישראל", כמי שלא היו לה אדונים מעולם. "עוד תעדי תופייך" - מרוב הטובה תשמחי בתופים ובמחולות, שיהיו לך כעדי, כתכשיט.
גם המלבי"ם מסביר ש"אבנך" הוא בניין המלוכה ובניין בית המקדש, ו"תעדי תופייך" על הניסים שאעשה לך. יהיה לך מחול משחקים כמו שיצאו הנשים אחרי מרים בתופים ובמחולות על נס קריעת ים סוף, כך תצאי במחולות על הקיבוץ ועל בניין בית המקדש.
"עוד תטעי כרמים בהרי שומרון"
עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ׃
יש כאן הבטחה שבהרי שומרון עוד יהיו כרמים, והבטחה זו מתגשמת מול עינינו. ובמילה "וחיללו" יש שני פירושים. רש"י אומר: נטעו נוטעים וחיללו את הנטיעות בשנה הרביעית, שפודים אותן בכסף - זהו החילול. כלומר יגיעו למצב שהנטיעות יגדלו ויגיעו לשנה הרביעית שאפשר לאוכלן, שהרי שלוש שנים ראשונות "ערלים לא ייאכל", ובשנה הרביעית "קודש הילולים" - מחללים ואוכלים.
ולמה מזכיר דווקא את החילול? מסביר הרד"ק, שדרכם הייתה לעשות את החילול במשתה ובשמחה. כפי שהזכרנו כמה פעמים, כשהיו גוזזים את הצאן או מכניסים את התבואה, בשלב שבו היו מקבלים את כל תבואת השדה או הצאן היו עושים שמחה. כך גם כאן: כשהיו מחללים את הכרם, זה היה השלב שאפשר ליהנות ממנו, והיו עושים שמחה וריקודים. אגב זה העניין שהיו רגילים לרקוד עם מיני גידולי הארץ, וזה מה שמביאים בקדמונים כטעם לחג הסוכות - שבזמן האסיף לוקחים מינים מגידולי הארץ ורוקדים עמהם: לולב, אתרוג, הדס וערבה, להודות להשם, שכך היה מקובל בזמנם. ומשום שדרכם הייתה לעשות שמחה נקרא "קודש הילולים", מלשון הלל. ובזמן שהם בפחד אין איש עושה שמחה והלל, ולכן אומר הנביא: יבוא זמן ש"נטעו נוטעים וחיללו" ויעשו מסיבות ושמחה לרגל חילול הכרמים.
ולמה הזכיר דווקא הרי שומרון? אומר הרד"ק: מפני שבתקופת בית ראשון היו שם בפחד מן האויב ימים רבים, והיו במצור. לכן מזכיר שדווקא המקום ההוא, מקומם של עשרת השבטים, עוד יזכה לעדנה, ושם ייטעו כרמים.
המלבי"ם מפרש אחרת. תחילה בעניין שומרון הוא מביא ממיכה א' שהייתה שומרון "לעיי השדה למטעי כרם", כלומר הכותים שהושיב שם סנחריב נטעו שם כרמים, מפני ששומרון חרבה לחלוטין. איפה נוטעים כרמים? לא בשטח בנוי אלא בשדות. כלומר שומרון חרבה כל כך עד שהפכה לשדה, כמו "ציון שדה תיחרש", ואז נטעו שם הכותים כרמים. ואומר הנביא: את תטעי שם כרמים במקום אשר "נטעו נוטעים וחיללו" - ו"חיללו" לפי המלבי"ם אינו כרש"י וכרד"ק, אלא שהשומרונים שנטעו שם כרמים הוציאו אותם לחולין, לא עלו עמהם לרגל ולא נתנו ביכורים. במקום שבו נטעו הנוטעים ועשו את פירותיהם חולין - את תטעי כרמים ותעלי אותם לרגל להביא מפריים בית ה' לביכורים.
"קראו נוצרים בהר אפרים" - מי הם הנוצרים
כִּי יֶשׁ־יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
"יש יום" - יגיע יום שיקראו נוצרים בהר אפרים. רש"י מביא פירוש אחד ש"נוצרים" הם צופים, אלה העומדים בראשי המגדלים הגבוהים כדי להכריז בקול הנשמע למרחוק. ופירוש אחר: "נוצרים" מלשון שמירה, כמו "נוצר חסד לאלפים" - יבוא יום שיקראו לאותם ששמרו את התורה והמצוות ויאמרו "קומו ונעלה ציון". כך גם תרגם יונתן: "ארי אית אריכות יומיא וסגי טובא שעתיד הקדוש ברוך הוא למיתב לצדיקיא דנטרו אורייתי מלקדמין" - שעתיד הקדוש ברוך הוא לתת לצדיקים ששמרו תורתי בעבר. נמצא שה"נוצרים" הם נוצרי תורתו ופיקודיו, שומרי התורה והמצוות.
ובוודאי אין לטעות ולומר שמדובר כאן בנוצרים במובן המוכר. הביטוי "נוצרים" בהקשר ההוא בא מן העיר נצרת, וזה ביטוי מאוחר הרבה יותר, כבר מתקופת התלמוד, ואילו כאן אנו עומדים בתקופת בית ראשון, שבה לא היו אפילו חלומות באספמיא על מושג כזה של נצרות. אין כאן לא קשר ולא רמז, אלא או צופים בראשי המגדלים או שומרים, כמו "נוצר חסד לאלפים".
ומוסיף המלבי"ם: תחת המצב שהיה בזמנו של הנביא, שהיו מעמידים שומרים בהר אפרים כדי שישראל לא יעלו לירושלים - אותן פרוזדאות שהציב ירבעם להגביל את העם ולמנוע מהם לעלות - יבוא יום ויעמדו נוצרים ושומרים שיקראו אדרבה: "קומו ונעלה ציון". ואדרבה, הם ישמרו שכל אחד יעלה את פירותיו, את נטע הרבעי ואת שאר הביכורים, לעלות לירושלים ולומר "קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו".
"רונו ליעקב שמחה" - שתי דרגות בגאולה
כִּי־כֹה אָמַר יְהֹוָה רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע יְהֹוָה אֶת־עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל׃
אומר הרד"ק שזה ייאמר על תחילת הגאולה: כשיבוא קול הבשורה של הגאולה, הקדוש ברוך הוא כביכול מצווה אותנו - רוננו ושמחו, הגיע זמן גאולתכם. "וצהלו בראש הגויים", ומתרגם התרגום "ודוצו בריש גלי לעיני כל עממיא" - השמחה תהיה בריש גלי, לא כמצב שבו עם ישראל תמיד חושש וירא מן הגויים. לא יהיה עוד מצב של גלות, אלא השמחה תהיה בגלוי. "השמיעו הללו ואמרו הושע ה' את עמך" - השמיעו את הבשורה, הללו את השם, ובקשו שהישועה תושלם, וכשם שהשמעת אותנו את הבשורה כן תשלים את הישועה. ואומר השם: אעשה כדבריכם. ומכאן ההמשך, "הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים".
המלבי"ם מדייק: למה פעם נאמר "יעקב" ופעם "ישראל"? כידוע יש הבדל בין השמות. "יעקב" מדבר על עם ישראל במצבם הנמוך, מלשון עקב, ו"ישראל" מדבר עליהם במצבם הגבוה, לשון שררה. "רונו ליעקב שמחה" - בתחילה ירננו על השמחה שתהיה ליעקב. ומהי שמחתו של יעקב? "וצהלו בראש הגויים" - שיוסר מאיתנו השעבוד, וזה עצמו יהיה לנו סיבה לשמוח ולצהול. נהיה בראש הגויים, הגויים יתנו לנו כבוד, ואחרי שעד היום אנחנו מושפלים ונבזים נהיה למעלה. זו שמחתם של הפחותים שבעם: קיבלנו חופש, אין עוד שעבוד, עם ישראל זוכה להכרה באומות. בשביל הפשוטים, בשביל העמך, זו הגאולה - לא רודפים אותנו, יש לנו כבוד בעולם.
אבל "ישראל", הם האנשים הרוחניים יותר, עובדי השם - להם לא יספיק. לא די להם בגאולה הפיזית של יעקב. הם ירצו את הגאולה הרוחנית, שהקדוש ברוך הוא ישיב שכינתו לציון. ולכן בעת ההיא "השמיעו" והכריזו בפרסום, "הללו" את השם, על ידי שתאמרו "הושע ה' את עמך" - ומי הוא "עמך"? "את שארית ישראל", הצדיקים. ריבונו של עולם, אנו מבקשים ישועה אמיתית: החיבור עם קודשא בריך הוא, חזרת הנבואה, קרבת אלוקים. זו הישועה שאנו מבקשים, שתהיה ממך, שתהיה ניכרת ושתהיה רוחנית.
בזה מוסבר גם מה שאירע בדורות האחרונים. קיבוץ הגלויות לא נעשה על ידי שומרי מצוות שעמדו בראש. אומנם בעבר היו שומרי המצוות בראש, כעליית הגר"א ורבי יהודה החסיד והבעל שם טוב ותקופות שבהן באו לכאן יהודים יראים ושלמים, אבל בגאולה האחרונה אנחנו רואים שנעשה הדבר על ידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות. ובשבילם מהי הגאולה? כפי שמדגיש הנביא: "רונו ליעקב שמחה" - מהי שמחת יעקב? "וצהלו בראש הגויים", שאנחנו זוכים להכרה מן האומות. זו בשבילם השמחה. אבל באמת אין זו הגאולה השלמה. שהשדות נותנים את פריים - יפה וטוב, וזה קץ מגולה, זו תחילת הקץ. אבל למה אנחנו באמת מצפים? לבניין בית המשפט העומד בהדרו ובתפארתו בירושלים? לאצטדיון טדי? לאצטדיון ארנה? כשאנו מבקשים שירושלים תיבנה ותיכונן, האם זהו בניינה של ירושלים, או שמא כל אלה הם חורבנה? בניינה של ירושלים הוא כאשר השכינה נמצאת במקומה, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, כאשר עם ישראל מתקרבים להשם ודבקים בו ויש השפעה רוחנית - זו הגאולה השלמה. ולכן ישראל יבקשו "הושע ה' את עמך", ישועה ממך, ישועה רוחנית. ואילו ליעקב די בגאולה מדינית: נגאלנו, אנחנו בראש הגויים, קיבלנו הכרה, האו"ם מכיר בנו, ולא משנה מה יכתבו ומה יאמרו עלינו - העיקר שמכירים בנו, שיש אומה כזאת ששמה ישראל. זו בחינת יעקב, בחינה נמוכה מאוד. הבחינה הגבוהה היא לזכות באמת בקרבת אלוקים אמיתית, במהרה אמן ואמן.
"בם עיוור ופיסח" - גאולה בנחת ובנס
הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה׃
למה הזכיר דווקא צפון? אומר הרד"ק: כי רוב הגלויות בצפון. "בם עיוור ופיסח" - הגאולה תהיה בנחת כל כך, שגם העיוור והפיסח, וגם ההרה והיולדת, יוכלו ללכת לאיטם. הדרך תהיה ישרה ולא ייכשלו בלכתם. באופן רגיל העיוור, הפיסח, ההרה והיולדת נחשלים מאחור, אבל כאן הגאולה תהיה בנחת ויוכלו ללכת לאיטם בלי חשש.
המלבי"ם מדייק בלשון: "הנני מביא אותם מארץ צפון" - שם הם כבר מאוגדים ומרוכזים, ואינם חסרים אלא הבאה בלבד. לעומת זאת "מירכתי ארץ", מקצוות הארץ, שם הם מפוזרים, ולכן נאמר "וקיבצתים". "בם עיוור ופיסח" - אפילו במקומות שאין בהם אלא עיוור אחד ופיסח אחד, רק שני אנשים מעם ישראל, ואפילו שניהם בעלי מומים, אומר הקדוש ברוך הוא: גם אותם אגאל. גם אנשים תשושים ומעטים וחסרי כוח, גם להם תהיה גאולה.
"הרה ויולדת יחדיו" - לפי המלבי"ם אין זה כפשוטו, אישה הרה ואישה יולדת, אלא נס: האומה כמו תהרה ותלד מיד. באופן מיידי יהיה ההיריון והלידה כאחד, פתאום ייוולד קהל גדול לעם ישראל וקהל עצום ישוב לכאן. בדרך הטבע ההיריון נמשך תשעה חודשים עד הלידה, אבל כאן הגאולה תהיה מיידית כל כך, כמי שהרתה וילדה בו זמנית. וזו מליצה נפלאה: שגם ממקומות שנדמה שאין שם מבני ישראל אלא מעטים, ואף אותם מעטים אינם יכולים בדרך הטבע ללכת בדרך, זה עיוור וזה פיסח - בכל זאת באופן מיידי יתרבו עד שיתלווה עליהם קהל עצום ורב.
"בבכי יבואו" - בכי של תשובה או בכי של שמחה
בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל־נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי־הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא׃
רש"י אומר: "בבכי יבואו" - על ידי תפילה ותשובה, והוא בכי על העוונות. הרד"ק לעומתו מסביר שזה בכי של שמחה, כמו "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך", וכמו "ויפול על צוואריו" - שכולם בכי של שמחה. ובאמת כשעלו לכאן מחוץ לארץ, אנשים נשקו את עפר הארץ ובכו, בכי של שמחה שזכו לעלות לארץ ישראל. "ובתחנונים אובילם" - הרד"ק מסביר תחנונים מעניין חמלה ורחמים, כמו "חלונה פני אל ויחוננו", שהכוונה וירחם עלינו: ברחמים אגאל אותם. "אוליכם אל נחלי מים" - כמו "על נחלי מים", וכמו "וינהג את הפלישתי אל מצחו" שהוא על מצחו, כלומר אנהל אותם על נחלי מים, בהנהגה של נחת, "בדרך ישר לא ייכשלו בה".
"כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא" - למה הזכיר דווקא את אפרים? אומר הרד"ק כמה טעמים: ראשית, מפני שהם רוב ישראל, שאפרים הם עשרת השבטים, וכיוון שהמלכות הראשונה שם הייתה מאפרים, פעמים רבות קורא לכל עשרת השבטים בשם אפרים. שנית, מפני שהבכורה ניתנה ליוסף, ולכן קורא לו "בכורי" שהוא בן יוסף. ועוד: שהוא חביב עליי כבן הבכור, שכשם שהבן הבכור חביב על אביו כך אפרים חביב עליי, כמו "בני בכורי ישראל". וכך תרגם יונתן: "אפרים חביב הוא קדמיי", חביב הוא לפניי.
המלבי"ם מסביר: "בבכי יבואו" - יהיו דומים לבן הבוכה לפני אביו ומתחנן שיחזירו לביתו. לפי זה אין זה בכי של שמחה, אלא קרוב יותר לדברי רש"י שזה עניין של תשובה - יבכו ויתחננו להשם שיגאלם, כבן שגורש מבית אביו ומתחנן שיחזירנו. ולפי זה גם "תחנונים" אינם במובן של חמלה כרד"ק, אלא במובן של התחננות. "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" - על ידי שיתחננו יזכו שאוביל אותם אל ארץ ישראל, ואמלא את בקשתם ואוליכם אל נחלי מים, כמו שכתוב "כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם", ואעשה את דרכם ישרה, כמו שכתוב "ושמתי כל הריי לדרך" - שלא יצטרכו ללכת בנהרות או במקומות שאי אפשר לעבור בהם, אלא הדרך תהיה ישרה לפניהם. "כי הייתי לישראל לאב" - וזו סיבה לרחם עליהם, וגם הם יהיו כבן, שיכבדו אותי, לא כמו שהיה עד עתה שהמרו את פי השם, אלא ינהגו בי בכיבוד אב, ועל זה נאמר "ואפרים בכורי הוא".
אובילם ואוליכם - "נישא על כנפי רוח"
יש כאן ביאור נפלא של המלבי"ם בביאור המילות: מה ההבדל בין להוביל לבין להוליך? "המוביל" נושא דבר שאינו יכול ללכת ברגליו, כמו שאנחנו אומרים היום שמובילים אותו ברכב; ו"המוליך" - בדבר ההולך ברגליו. לכן תחילה נאמר "אובילם", ואחר כך "אוליכם", שכבר יוכלו ללכת ברגליהם. ושימו לב ללשונו של המלבי"ם: "והושאל על נשיאת האדם, כאילו נישא על כנפי רוח". הוא מתאר את הגאולה שעם ישראל יבואו לכאן כאילו נישאים על כנפי רוח. מה זה אם לא מטוסים? עם ישראל הגיעו לכאן על כנפי נשרים, במבצע מרבד הקסמים ובשאר מיני טיסות. והמלבי"ם כתב את הדברים עוד לפני שהייתה המציאות הזאת בעולם.
"מזרה ישראל יקבצנו" - הזריעה שתכליתה קצירה
שִׁמְעוּ דְבַר־יְהֹוָה גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ׃
למה צריך לשמוע ולהגיד? אומר המלבי"ם: מפני שזה דבר חידוש, וכשאדם שומע דבר חידוש הוא מיד מפרסמו. אנחנו חיים בדור של פרסום, שכל דבר צריך מיד להודיע לכולם. ומהו החידוש? "מזרה ישראל יקבצנו" - הקדוש ברוך הוא בעצמו, שזרה את ישראל, הוא בעצמו יקבצם. וכשם שהזרייה הייתה למעלה מן הטבע, שהרי הפיזור היה על פני כל הגלובוס, ואין פזורה כפזורה היהודית, כך גם הקיבוץ יהיה באופן ניסי ועל טבעי.
זה מתאים גם לדברי הרד"ק, שעל ידי כך יידעו הגויים שלא הם הגלו אותנו בכוחם ובגבורתם, אלא הקדוש ברוך הוא רצה ומסר אותנו בידם. שהרי תראה: כאשר רצה - מזרה ישראל, וכאשר רצה - יקבצנו. מה שהצלחת לקחת ולשלוט בנו לא בכוחך הוא, וכשירצה להוציאנו מידך אין הדבר בכוחך כלל, כי אז השם יקבצנו.
ומוסיף המלבי"ם: גם הזרייה עצמה תכליתה לצורך הקיבוץ, כמו שכתוב "וזרעתיה לי בארץ". אדם הזורע - למה הוא מפזר? כדי לאסוף אחר כך. אילו רצה היה משאיר אצלו, אלא שכל אחד מבין שמפזרים מעט כדי לאסוף הרבה. כך פיזורם של ישראל בין האומות הוא בחינת זריעה, והזריעה לתכלית הקצירה: שעל ידי כך יתקנו ישראל את דרכיהם ויצמחו מבחינה רוחנית, ואחר כך יוכלו להיגאל.
"ושמרו כרועה עדרו" - כרועה השומר את העדר שלו, ולא עדר של אחרים. הגמרא אומרת שהרוצה לאבד ממונו ישכור פועלים ואל יישב עמהם. אדם שרוצה לאבד ממונו - ישכור פועל ויבוא עוד יום ועוד יום, ויראה שהעבודה מתקדמת לאט לאט, כל פעם עוד תלם ועוד חפירה. רוצה אתה שהעבודה תלך כראוי - שב עמהם. כולנו יודעים שכשבעל הבית עושה את העבודה זה זריז, מהיר ותכליתי, וכשנותנים לפועל לעשות זה בעצלתיים. לכן נאמר "כרועה עדרו", עדר שהוא שלו, ולא כרועה השומר את עדרו של בעל הבית, שאחריותו קלושה ואכפתיותו מוטלת בספק. וכרועה השומר את עדרו שלו הוא משגיח על כל אחד מן הצאן, שלא ייפקד אף לא אחד מהם.
"פדה" ו"גאל" - רחמים וקרבה
כִּי־פָדָה יְהֹוָה אֶת־יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ׃
השם יפדה את יעקב מן הצרות, ויגאל אותו מצד הקרבה שיש לו עמנו, גם מיד חזק ממנו - אף שהאויב המחזיק בנו חזק מאיתנו, יגאלנו השם. ו"ממנו" היינו מיעקב, ולא חלילה מקודשא בריך הוא.
ומה ההבדל בין "פדה" ל"גאלו"? אומר המלבי"ם: פדייה היא הצלה מצד הרחמים - מרחם אני עליך ופודה אותך. ואילו גאולה תמיד היא מצד קרבה, כמו "כי גואלנו הוא", ו"אם יש לאיש גואל" - הגואלים תמיד הם קרוביו. והיות שהקדוש ברוך הוא הוא גואלנו, כלומר יש לו קרבה עמנו, "בנים אתם לה' אלוקיכם", לכן יילחם בעדנו. וזהו הדיוק: "פדה ה' את יעקב" - פדייה אדם עושה אפילו לזר, מתוך רחמים, אבל להילחם עבורו? על כך יאמר: לשלם אני מוכן, אבל להילחם - לא עד כדי כך. ואילו אם אני קרובך, גם אילחם עבורך. לכן נאמר "וגאלו", שגואל הוא קרוב, ולכן גם "מיד חזק ממנו" - שאף אם תהיה אומה חזקה מאיתנו, הקדוש ברוך הוא יילחם בשבילנו לגאול אותנו מידם.
"ונהרו אל טוב ה'" - שפע רוחני ושפע גשמי
וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם־צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל־טוּב יְהֹוָה עַל־דָּגָן וְעַל־תִּירֹשׁ וְעַל־יִצְהָר וְעַל־בְּנֵי־צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא־יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד׃
הרד"ק מביא את תרגום יונתן: "ובאו וריננו במרום ציון" - "בטור בית מקדשא", יבואו וישמחו בהר בית המקדש שייבנה בציון. "ונהרו" - ילכו במרוצה, כמו "ונהרו אליו כל הגויים", ורש"י מסביר שייאספו כנהר. והנהר עצמו נקרא כך, כנראה, על שם שהוא שוטף במרוצה. "ולא יוסיפו לדאבה עוד" - לא יהיה להם עוד עצב ודאגה, אלא יהיו רגועים ונחים בשלווה על השם.
אומר המלבי"ם: "ונהרו אל טוב ה'" - הטוב הרוחני. אין מדובר כאן במשהו פיזי וגשמי, אלא בהשפעה רוחנית. ואילו "על דגן ועל תירוש ועל יצהר" - זו כבר הגשמיות. נמצא שיש כאן שני היבטים: הגאולה כוללת בתוכה את קרבת אלוקים, שעד עתה כמו נפסקה מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמיים ובעת הגאולה תהיה לנו קרבת אלוקים, וזהו "ונהרו אל טוב ה'". וחוץ מזה, ואולי בהתאם לזה - שהרי "והיה אם שמוע", שכשעושים רצון השם ממילא "ונתתי גשמיכם בעיתם" וכל השפע הטוב מובטח - נאמר "על דגן ועל תירוש ועל יצהר", שכל אלה יהיו לנו בשפע גדול בעת הגאולה.
ומצד שינהרו אל טוב השם, שהוא ההתקרבות הרוחנית, על ידי זה "והייתה נפשם כגן רווה" - זה החלק הנפשי, הטוב הרוחני: כגן הרווי מהשקיה, כך תהיה נפשנו שבעה מטוב השם. ומצד ההשפעה הגשמית, דגן תירוש ויצהר, בא ההמשך "ולא יוסיפו לדאבה עוד" - לא יהיה להם עוד עוני ומחסור, כמו שכתוב "עיני דאבה מני עוני", שיש בחינת דאבה הנובעת מעניות. לא תהיה עניות, כי יהיו דגן ותירוש ויצהר ובני צאן ובקר. נמצא ששני הדברים יהיו בגאולה העתידה: גם השפע הרוחני וגם השפע הכלכלי.
לסיכום:
פתיחת פרק ל"א היא תשובת הקדוש ברוך הוא לחסד נעורינו: כשם שהלכנו אחריו במדבר, כך ילך הוא אחרינו אל "מדבר העמים" ויקל מעלינו את עול הגלות. תחילה "מרחוק ה' נראה לי", בניסים נסתרים ובהשגחה עטופה בטבע, ואחר כך תתעורר אהבת עולם ותימשך הגאולה בחסד. הנביא מבטיח בניין שלישי שהוא בניין עולם, כרמים בהרי שומרון ועלייה לרגל, נוצרים־שומרים שיקראו "קומו ונעלה ציון", וקיבוץ ניסי מארץ צפון ומירכתי ארץ, שגם עיוור ופיסח נגאלים בו והאומה כמו הרה ויולדת כאחת. אך בתוך כל זה טמון הלקח המרכזי: יש שמחת יעקב, שהיא הסרת השעבוד וההכרה בין הגויים, ויש בקשת ישראל - "הושע ה' את עמך" - שהיא הישועה הרוחנית, קרבת אלוקים והשבת השכינה לציון. הגאולה השלמה כוללת את שניהם: "ונהרו אל טוב ה'" ברוחניות, ו"על דגן ועל תירוש ועל יצהר" בגשמיות, "והייתה נפשם כגן רווה ולא יוסיפו לדאבה עוד".