הפרק שלפנינו הוא מפרקי הנחמה של ירמיהו, ובחלק שאנו לומדים כאן הנביא מתאר את מצבה של האומה כחולה אנושה שכל הרופאים התייאשו ממנה - ודווקא מתוך אותה נקודת שפל מבטיח הקדוש ברוך הוא רפואה שלמה, פרעון מן המכים, בניין העיר והמקדש, ומלכות מקרב העם. נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד מבארים אותם המלבי"ם, הרד"ק ורש"י.
"אך אותך לא אעשה כלה" - ייסורים כן, כליה לא
כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ, כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם, אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ.
אומר הקדוש ברוך הוא: אני אושיע אותך, ולא יהיה דינך כדין שאר האומות. כבר הסברנו שעם ישראל פחד - שמא בצרה העוברת כעת על בבל ניפגע גם אנחנו, שהרי תמיד כשיש מלחמות בין אויבים, ישראל נמצאים בתווך והם אלה שלוקים. על כך בא הנביא ואומר: אין לך מה לדאוג. "אעשה כלה בכל הגויים" - המלחמות אינן באות בשבילך, הן באות כדי לכלות את הגויים: כשדים, אשור, אותם מקומות שאליהם הוגלית. ואם כל אלה שמהווים איום כלפיך יכלו - מי יחריד אותך? זהו "ואין מחריד".
אבל שימו לב ללשון: "אך אותך לא אעשה כלה". לא נאמר "לא יהיו לך ייסורים", אלא "לא אעשה כלה". משמע שייסורים כן יהיו, וזה ממשיך מיד: "ויסרתיך למשפט". כליה לא תהיה, אבל ייסורים כן. וכמו שכתוב בעמוס: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם". שואלת הגמרא: וכי משום שאתכם ידעתי - לכן אפקוד עליכם? "ידעתי" הוא לשון חיבור ואהבה, כמו "וידע אדם את חוה אשתו". וכי בגלל האהבה מגיע עונש? כן.
משל למה הדבר דומה: אומרים לך שיש כמה ילדים למטה שמציקים, הורסים או מקלקלים. אתה יורד, ורואה בתוכם את התכשיט שלך. את מי אתה מעניש? אולי אפילו נותן סטירה? לילד שלך. הוא צועק: אבא, יש כאן עוד עשרה ילדים, ודווקא לי, הבן שלך, נתת סטירה? והתשובה: דווקא משום שאתה הבן שלי. הם - שיעשו מה שהם רוצים, אם לא יהיו מחונכים, אם יהיו מקולקלים, זו הבעיה של אבא שלהם. כל אחד יש לו את אבא שלו. לאומות העולם אין הקדוש ברוך הוא אב; לישראל הוא אב, "בני בכורי ישראל". והיות שהשם אוהב אותנו, כשאנחנו סוטים מן הדרך - האב מיישר את בניו. כל הגאולה וכל העתיד תלויים בנו, בעם ישראל, ולכן "אפקוד עליכם".
"ונקה לא אנקך" - מסביר הרד"ק שהוא לשון הכרתה, כמו "ונקתה לארץ תשב", וכמו "כי כל הגונב מזה כמוה נקה". כלומר: לא אנקה אותך מן העולם. אדם שנכרת - העולם כביכול "נקי" ממנו. גם היום משתמשים בביטוי "יצא נקי מנכסיו", כלומר נכרת מכל נכסיו. אף כאן: "ונקה לא אנקך" - לא אכלה אותך. וכך גם מתרגם התרגום: "ושיצאה לא אשיצינך" - כליה לא אעשה בך.
המכה האנושה: "אין דן דינך למזור"
כִּי כֹה אָמַר ה' אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ, נַחְלָה מַכָּתֵךְ. אֵין דָּן דִּינֵךְ לְמָזוֹר, רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ.
"אנוש לשברך" - זה החולי החיצוני, מכה אנושה. "נחלה מכתך" - גם החולי הפנימי, אף הוא חולי גדול מאוד. ועל מצב כזה נדרשת רפואה יוצאת דופן, מה שנקרא "אקסטרה", כדי להצליח לצאת ממנו. ובא הנביא ואומר: "אין דן דינך למזור" - אין אדם שסבור שתהיה לך ישועה. בקיצור, הרופאים תמימי דעים שכדאי כבר להתארגן עם המודעות והרמקולים. אף אחד לא רואה סיכוי שתהיה לך רפואה.
מהו "מזור"? כבר הסברנו כמה פעמים: מזור הוא רפואה, על שם שהיו זורים על הפצע סממנים לרפואה. ומכאן גם האיסור בשבת - אין היתר לעשות רפואה משום שחיקת סממנים, שמא יבוא אדם לשחוק סממנים כדי לשים על המכה, וייכשל באיסור טוחן שהוא איסור תורה. על כל פנים, מזור הם הסממנים שהיו זורים על המכה, ו"אין דן דינך למזור" - אין מי שדן את דינך שתהיה לך רפואה כלשהי.
ומהו "רפואות תעלה"? הרד"ק אומר שתעלה היא רפואה, וכפל העניין במילים שונות. רש"י מסביר ש"תעלה" היינו המועילה - אין מי שטוען שאיזו רפואה תועיל לך. אבל המלבי"ם מסביר ש"תעלה" היא מלשון תעלת מים. כשרוצים לבטא שאדם על בוריו אומרים שעצמותיו "כדשא תפרחנה", יש בהן חיות ולחות; וההיפך מזה הוא כשהעצמות מתייבשות, כמו בחזון העצמות היבשות, וכמו "ונתייבשה גרם" - סימן שהאדם בדעיכה. כאשר העצמות לחות ובריאות, יש שם תעלה: השיקוי של העצמות ולחות השורש הנמשך כתעלת מים, שממנו "רוטפש בשרו וישוב לימי עלומיו", כלשון המלבי"ם על פי איוב. מכוח העצמות הבריאות והזרימה הפנימית הטובה - גם הבשר חוזר ומבריא.
לפי זה מבאר המלבי"ם: "אין דן דינך למזור" - מפני ש"רפואות תעלה אין לך", אין שיקוי לעצמות וכוח טבעי שיוכל לסבול את הרפואה עד שיתגבר הטבע על החולי. יש מצבים שאומרים על חולה: הוא צריך ניתוח. ומדוע אין מנתחים אותו? מפני שלא ישרוד אותו. אפשר שההרדמה תהיה עבורו שנת עולמים, ואפשר שהגוף לא יעמוד בטראומה של החיתוך והחיבור. כשהגוף חלש מאוד, הניתוח עצמו ימית את החולה. כך גם כאן: אין שיקוי לעצמות שיחזיר אותן לבריאותן, וממילא כל תרופה שתינתן לא תתגבר על החולי, אלא הטבע החולה הוא שיגביר את המחלה. ואילו כשהיסודות בריאים - גם אם יש חולי בבשר, מכוח העצמות הטובות והזרימה שבהן יתרפא גם הבשר.
והנמשל, אומר המלבי"ם: לא ייתכן שיתרפאו על ידי הנביאים והמוכיחים, משום שהיסודות עצמם - יסודות האמונה, היראה והמוסר, שהם בבחינת ה"עצמות" - חסרים אצלם. וכשאין יסוד, כל תרופה שתיתן לא תרפא את הבשר.
"כל מאהביך שכחוך"
כָּל מְאַהֲבַיִךְ שְׁכֵחוּךְ, אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ, כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי, עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ.
"כל מאהביך" - אשור ומצרים, שהיית הולכת אליהם לבקש עזרה, שכחו אותך ואינם דורשים אותך. ומדוע? "כי מכת אויב הכיתיך". מבאר הרד"ק, וכן המלבי"ם, שהיות שמסרתי אותך ביד הגוי המר והנמהר והאכזרי - הכשדים - אין הם יכולים לעזור לך, שהרי אפילו את עצמם אין הם יכולים להושיע מיד הכשדים. אני בעצמי מפחד ממנו, וכי אלך להושיעך מידו?
הרד"ק מביא ביאור נוסף בשם אביו, המתחבר למשל החולה שנאמר קודם. כשבני אדם באים לבקר חולה, הדבר תלוי במצבו: אם רואים שעדיין יש לו סיכויי החלמה, מבקרים ומדברים איתו, שהרי סוף כל סוף הוא עתיד להישאר כאן. אבל כשרואים שהאדם כבר עם רגל אחת בקבר ונוטה למות - המאהבים הרעים עוזבים אותו, שהרי "כבר לא יצא ממנו שום דבר". ואילו המאהבים הטובים, ידידי אמת, עושים עמו חסד של אמת: גם אם לא יקבלו ממנו כלום, נשארים לסעוד אותו בחוליו עד זיבולא בתרייתא, עד הרגע האחרון. ואצלך - "כל מאהביך שכחוך", בין הרעים ובין הטובים, כולם, ודנו אותך כמי שחוליו למיתה. ומהו "מוסר אכזרי"? מבאר הרד"ק: מוסר של אדם אכזרי, "מוסר" מלשון ייסורין, ייסורים על ידי אכזר - הכשדים ונבוכדנצר שהיו רשעים ואכזרים.
המלבי"ם מסביר: "כל מאהביך שכחוך אותך לא ידרושו" - היית כחולה שכולם מתייאשים ממנו, וגם כשהם באים כביכול לבקר אותך, אין הם דורשים אותך כלל; לא מעניין אותם אם המצב השתפר או אם החולי קל, הם מסתכלים עליך כעל אדם שחי על זמן שאול, שאוטוטו בקבר. ומדוע? "כי מכת אויב הכיתיך... על רוב עונך". אויב דרכו להמית ולא לייסר - הוא רוצה לכבוש מדינה וממית את כל העומדים בדרכו, אין לו עניין בייסורים. ואם הוא אכזרי, הוא מוסיף לייסר את המוכה בייסורים קשים. וכאן נאמרו שניהם: גם מכת אויב, שהיא מכת מוות, וגם "מוסר אכזרי", ייסורים קשים - חמור אף מן האויב. והטעם: "על רוב עונך עצמו חטאותיך" - "רוב" בכמות, "עצמו" באיכות. היה כאן גם ריבוי וגם עבירות חמורות וגדולות במיוחד, ולכן ראוי העונש בהתאם.
"מה תזעק על שברך"
מַה תִּזְעַק עַל שִׁבְרֵךְ אָנוּשׁ מַכְאֹבֵךְ, עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ.
ראשית, שימו לב שהנביא עובר כאן ללשון זכר, בעוד שהפסוקים הקודמים היו בלשון נקבה: "אין דן דינך למזור", "כל מאהביך שכחוך". אומר הרד"ק: אל תתפלא, כבר כתבנו כמה פעמים שכשמדברים אל ישראל אפשר לדבר בלשון זכר - ישראל, ואפשר בלשון נקבה - כנסת ישראל; גם כלל ישראל נזכר בלשון נקבה.
ותוכן הדברים: מה אתה צועק על השבר שלך? צעקה של אדם היא כטרוניה כלפי שמיא. אמנם יש לך שבר, ואמנם "אנוש מכאובך", אבל הכול בא על רוב עוונך ועוצם חטאותיך. השבר הזה הוא בגלל העוונות והחטאים, ואילו היית שב בתשובה - המכות והייסורים היו נפסקים. אם כן, על מה יש לך לבכות ולזעוק? על עוונותיך ועל חטאותיך, שבגללם "עשיתי אלה לך".
המלבי"ם עומד על ההבדל בין עוון לחטא: עוון הוא מזיד, עיוות השכל, אדם שעושה מן העבירה אידיאולוגיה. חטא הוא שגגה, או דבר הנובע מתוך תאווה. ולפי זה, לכאורה, היה ראוי לומר להפך: "על רוב חטאותיך" - שהרי הריבוי שייך לחטאים, "ועצמו עוונותיך" - שהרי לעוונות שייכת העוצמה, הרוע והזדון. מדוע אפוא הפך הכתוב את הביטויים? אומר המלבי"ם: בא להשמיע רבותא. העוון כשלעצמו הוא דבר עצום ונורא, עיוות השכל לעשות במזיד - ולא די בכך, אלא שגם רבו; לא רק שהם עוצמתיים אלא שהתרבו. והחטאים, שבאופן טבעי הם מרובים, שהרי אדם הנכשל בשגגה נוטה להיכשל הרבה - אצלך גם עצמו: אין אלה חטאים קלים אלא חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין, חטאים קשים וחמורים.
מידה כנגד מידה באומות
לָכֵן כָּל אֹכְלַיִךְ יֵאָכֵלוּ וְכָל צָרַיִךְ כֻּלָּם בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ, וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה וְכָל בֹּזְזַיִךְ אֶתֵּן לָבַז.
מסביר המלבי"ם: היות שכל המכות לא היו אלא בשביל העוונות, יוצא שכאשר נתכפרו העוונות אין עוד טעם להמשיך ולהכות. כל קיומם של המכים - האומות - הוא כדי ש"אשור שבט אפי", כדי שייפרעו מאיתנו; וכשכבר אין צורך להיפרע מאיתנו, שהרי מעשינו תוקנו, אין סיבה להשאיר את המכים.
וכל אחד יקבל מידה כנגד מידה, כפי הטבע והעניין שעשה. היו שהרעו לישראל בגוף והיו שהרעו בממון. אלו שהרעו בגוף - או שהמיתו ואיבדו, או שלקחו לשבי. כנגד אלה שהמיתו נאמר "כל אוכליך יאכלו", שאכילה כאן היינו מיתה; וכנגד אלה שהצרו ולקחו בשבי - "וכל צריך כולם בשבי ילכו". ואלו שהרעו בממון נחלקים לשניים: יש שחמסו כדי לקחת, ויש שכל מטרתם הייתה להשחית, אפילו בלא ליהנות. כנגד המשחיתים: "והיו שאסיך למשסה", ששוסס הוא תמיד לשון השחתה; וכנגד הבוזזים להנאתם: "וכל בוזזיך אתן לבז" - אותם שרצו ביזה, יבוזו אותם. המלבי"ם מדגיש ש"שאסיך" הוא מלשון שסה ומשסה, שורש ש.ס.ס, וגדרו אדם שעיקר מגמתו להשחית: יכול להיות שבתחילה בזז, אבל אם נשאר משהו הוא דואג שלא יישאר כלום, ומשחית את השאר. זהו גדרו של שוסס, לעומת הבוזז שכל רצונו לקחת.
"כי אעלה ארוכה לך" - ומדוע ייענשו האומות
כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה', כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ.
כאן ניתן הטעם ל"כל אוכליך יאכלו וכל צריך כולם בשבי ילכו": היות שאני אעלה לך ארוכה וארפא אותך מן המכות, שוב אין טעם להותיר את האומות שייסרו אתכם. מה הטעם להשאיר את המקל כשאין בו עוד צורך?
יש כאן כפל לשון, ומבאר המלבי"ם: "אעלה ארוכה" - שהשבר יתרפא, ולמה נקראת רפואת השבר "ארוכה"? מפני שהבשר מתארך ומכסה את מקום השבר, וכמו "ותעל ארוכה לחומות ירושלים". ומטעם זה נאמר בעניין ארוכה לשון צמיחה: "וארוכתך מהרה תצמח" (ישעיהו נ"ח) - כיוון שמדובר בהתארכות הבשר, כאילו הבשר צמח. ו"ממכותיך ארפאך" - גם מן המכות הפנימיות ארפא אותך. הרי כאן גם עניין השבר וגם עניין המכה.
וכאן מתורצת השאלה המפורסמת: אם האומות עשו רצון השם, ואשור הוא "שבט אפי", מדוע מגיע להן עונש ולא שכר? מדוע השבט הזה נשרף בסוף? מסביר המלבי"ם שזו הסיבה הנזכרת בפסוק: "כי נדחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה". הם קראו לך בשם נידחה, ואמרו: ציון נידחה, השם הדיח אותה לעד. הם שכחו שאנחנו כבן שקלקל מעשיו אצל אביו, והאב מסרוֹ ביד אחר שיכהו כדי שהבן ישוב אל אביו - ובמצב כזה מוטלת על המכה אחריות גדולה מאוד שלא להפליא מכותיו יתר על המידה, שאם לא כן יכעס עליו האב, שהרי כל כוונת האב היא שהבן יחזור אליו. והם שכחו זאת, ואמרו: כבר אין מי שידרוש אותם, אפשר להכות בלא גבול, אף אחד לא יבקש ממך דין וחשבון. "ציון היא דורש אין לה" - אין מי שידרוש את ציון, יראה מה עשו לה וייטול את ריבה. ולכן עשו בנו הגויים כלה ונחרצה. וזהו ההסבר המוכר לכולנו: "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה" - הגויים הוסיפו הרבה מדעתם, ועל כך מגיע להם עונש, שהרי עשו הרבה מעבר למה שנגזר עלינו.
ומדוע כפל הכתוב "נדחה" ו"דורש אין לה"? אומר המלבי"ם: פעמים ששה מן הצאן נידחת ומתרחקת, ועדיין הרועה הולך לחפש אחריה. אבל כאן לא די שהיא נידחת, אלא שאין מי שדורש; הרועה אף אינו יוצא לחפשה. זו אינה סתם נידחת - "דורש אין לה".
שלבי הבנייה: מאוהל למשכן ולעיר
כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם, וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב.
אומר הקדוש ברוך הוא: ציון איננה נידחה. בתחילה יהיה זה בגדר אוהל - "הנני שב שבות אהלי יעקב"; בשלב הבא יהיה להם משכן קבוע - "ומשכנותיו ארחם"; ולאחר מכן "ונבנתה עיר על תילה", שתיבנה העיר כולה כמקדם, ואז ייבנה בית המקדש - "וארמון על משפטו ישב", שהמלך יישב בארמונו כפי חוקי בית המקדש. ומהו "על משפטו"? כפי שכבר למדנו בספר מלכים, אין בונים את בית המקדש לפי נתונים ארכיטקטוניים, אלא לפי תוכנית מדויקת מאת השם - "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". לכן הוא מוכרח להיות כמשפטו.
המלבי"m מדייק בהבדל שבין אוהל למשכן: האוהל עראי והמשכן קבוע, והאוהל אף מציין דיור עממי יותר, פשוטי העם. לכן נאמר "הנני שב שבות אהלי יעקב" - על אלה שהשם היה רחוק מהם, פשוטי העם, ועל השיבה הפשוטה של האנשים למעונותיהם. לעומת זאת יש מקומות שבהם שורה השכינה, ועליהם נאמר "ומשכנותיו ארחם" - שהקדוש ברוך הוא ישיב את שכינתו למקומה, למקום המקדש. ומדוע כאן "ארחם" ולא "אשיב"? מפני שמקומות אלו עומדים בקדושתם ובמדרגתם גם כשהם שוממים, ואינם זקוקים אלא לרחמים; אי אפשר לומר בהם לשון השבה, שהרי הקדוש ברוך הוא כביכול עדיין שם. ואילו אוהלי יעקב, שאינם בקדושתם, אותם צריך להשיב, כי כביכול לא היה בהם כלום. וכנגד "הנני שב שבות אהלי יעקב" נאמר "ונבנתה עיר על תילה" - במקום האוהלים תהיה עיר; וכנגד "ומשכנותיו ארחם", שהוא מקום השראת השכינה, נאמר "וארמון על משפטו ישב", עם כל דיני בניין בית המקדש.
וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה וְקוֹל מְשַׂחֲקִים, וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ.
"ויצא מהם תודה" - הודאה על הניסים שנעשו להם. "וקול משחקים" - מרוב הטובה שישפיע עליהם הקדוש ברוך הוא יהיה קול שחוק, ושחוק הוא שמחה. "והרבתים ולא ימעטו" - ריבוי, ברוב עם, שלא יהיו עם מועט אלא עם רב. "והכבדתים ולא יצערו" - רבים מפרשים "הכבדתים" מלשון ריבוי, אך אין זה מובן, שהרי הוא כפילות של "והרבתים". אלא הכוונה לכבוד ולמשרה, שתהיה להם שררה. ו"יצערו" הוא לשון מיעוט, אך לא מיעוט בכמות אלא באיכות, כמו "והיה ראשיתך מצער" - שלא יהיו מושפלים וחסרי כבוד, אלא מעלתם תגדל.
וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן, וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לֹחֲצָיו.
"והיו בניו כקדם" - שיהיו בני אל חי. "ועדתו" - כלל העדה והסנהדרין, "לפני תכון", שאשכון בתוכם. ולא יהיה עוד כבתחילה, שעזבו את השם ומסרם ביד האומות, אלא "ופקדתי על כל לוחציו" - כל מי שילחץ את ישראל, הקדוש ברוך הוא ייפרע ממנו.
"והיה אדירו ממנו" - מנהיג מקרב העם
וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא, וְהִקְרַבְתִּיו וְנִגַּשׁ אֵלָי, כִּי מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה'.
כיום, גם אם יש לנו ראש ממשלה וממשלה, כולנו יודעים עד כמה הממשלה הזאת עצמאית; בעל המאה הוא בעל הדעה, והדוד סם הוא שקובע אם יוציאו כאן מרפסת או לא, איפה נבנה, איך נבנה ומה נעשה. אנחנו עדיין כפופים לאומות, ואין אדירנו ממנו. אבל בעת הגאולה - "והיה אדירו ממנו", האדיר והמושל יהיה מקרב העם ולא בן נכר; ולא כמו בבית שני, שהאדירים היו מן העמים אשר סביבותינו והם שמשלו בנו.
"ומושלו מקרבו יצא" - אומר המלבי"ם: מבחירת העם. מעניין - אולי המלבי"ם מתנבא כאן על דמוקרטיה. אבל פשטות הדברים היא שהמושל יהיה מרוצה לעם, שהעם ירצה באותו מושל. "והקרבתיו" - אקרב אותו שיהיה מקרובי ה' העומדים בהיכלו, כמו שנאמר "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך", שאומרים אותו בברית מילה, וכמו "להקריב אתכם אליו" שהבדיל הקדוש ברוך הוא את שבט לוי מעדת ישראל. הכול יהיה ברצון השם, שיבחר לו אדם שיהיה סגולה מכלל ישראל, ואותו יקרב, והוא יהיה למושל - כשבט לוי, כזרע אהרן וכשושלת דוד, שהקדוש ברוך הוא קירב אליו אדם והוא המנהיג. ועל ידי שאקרב אותו אליי - בזה הוא ייגש אליי.
"כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי" - מי יערב את ליבו לגשת אליי בלא שאני הגשתיו, שלא ברצוני? דוגמה לכך עוזיהו, שניגש להקטיר קטורת בבית המקדש, ומיד פרחה הצרעת במצחו. הניגש שלא ברצון השם - חס ושלום עונשו מיידי. וכתוב שבבית שני היו מחליפים כוהנים גדולים מדי שנה, ולא היו צריכים לפטרם: ביום הכיפורים היו מכניסים אותו לקודש הקודשים בשרשרת ומושכים אותו החוצה, מפני שלא היה שורד. וכך אירע לקורח, שערב ליבו לגשת אל השם, וראינו מה עלה בגורלו; ולהבדיל אלף הבדלות גם נדב ואביהוא, שערב ליבם לגשת ולהקטיר אש זרה אשר לא ציווה. אומר השם: "והקרבתיו ונגש אלי" - רק מי שאני אקרבנו, הוא ייגש אליי.
רש"י לעומת זאת מסביר את "מי ערב את ליבו לגשת אליי" על האומות: בזמן בית שני, אם רצו ישראל למנות להם מושל משלהם, היו האומות מעכבות וממנות איזו בובה מטעמן שתעשה רצונן, ופעמים רבות היו מורדים בהם, כמו צדקיהו ואחרים. על כך אומר הקדוש ברוך הוא: אז יהיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא, ואם תאמר שהאומות יעכבו - "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי", מי יערב את ליבו לבטל מינוי שאני מיניתי, מי ייגש אליי למלחמה כדי למחות בידי כביכול.
וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.
כלל האומה תחילה יהיו לי לעם, על ידי מעשיהם הטובים, ועל ידי כך אהיה להם לאלוהים. כלומר, זה יתחיל באתערותא דלתתא, מאיתנו, מלמטה, ואז תתעורר כנגדה אתערותא דלעילא - "ואנכי אהיה לכם לאלוהים".
יום הדין הגדול
הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה סַעַר מִתְגּוֹרֵר, עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל.
כל זה יהיה בתחילה, עוד לפני שיגיע התיקון הגמור. אבל עוד יבוא יום ה', הוא יום הדין הגדול, שאז בתיקון הגמור "סערת ה' חמה יצאה": החמה העצורה כביכול בליבו של הקדוש ברוך הוא על מעשי הרשעים תהפוך לסערה. "סער מתגורר" - כלשוננו היום, מתגורר היינו חונה ודר, מלשון "ארץ מגורי"; הסער הזה כאילו יגור על ראש הרשעים כדי להענישם.
לֹא יָשׁוּב חֲרוֹן אַף ה' עַד עֲשֹׂתוֹ וְעַד הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ.
לא ישוב חרון אף ה' עד שיעשה את מזימות ליבו ויעשה משפט ברשעים, כמו שכתוב "הנה היום בא בוער כתנור... והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש". וזה יהיה באחרית הימים, שאז "תתבוננו בה" ותכירו שזו יד ה' ומעשה ה'.
ושימו לב: אז לא יהיה הסדר כפי שנאמר קודם, "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוהים", שתתחילו אתם ואני אחריכם. שהרי נאמר: "בעת ההיא נאום ה' אהיה לאלוהים לכל משפחות ישראל והמה יהיו לי לעם" - לעתיד לבוא תחילה אהיה אני להם לאלוהים, ורק אחר כך יהיו הם לי לעם. הדבקות של אלוקים בהם היא, כלשון המלבי"ם, החסד הבלתי מביט על הכנת המקבל, אם ראוי אליה או לא. זהו חסד ה' בדרגה הגבוהה, שאינו מתבונן אם אתה ראוי ואם הכנתך ראויה לאותו חסד; חסד שהוא קיים לעולם, מבחינת הנהגת הייחוד, שהיא נתינה וחסד בלא גבול, גם שלא על פי הכללים הידועים ושלא על פי כללי המשפט. ואז השראת השכינה תתחיל כביכול ממנו, ומכוח שהשם ידבק בהם - "והמה יהיו לי לעם". וזו מדרגה גבוהה יותר מן הקודמת: קודם נדרשה אתערותא דלתתא, ואילו לעתיד לבוא הכול יתחיל באתערותא דלעילא.
לסיכום:
בפרק זה מבטיח הקדוש ברוך הוא שהוא יעשה כלה בגויים ולא בנו: ייסורים כן, כליה לא, שכן "רק אתכם ידעתי" - מי שהוא בן, אביו מייסרו. הנביא מצייר את ישראל כחולה אנוש שאין לו מזור, שכן נפגמו יסודות האמונה שהם ה"עצמות" שמהן נמשכת כל רפואה, וכל אוהביו נטשוהו. אך דווקא משם באה ההבטחה: העוונות מתכפרים, ועם כפרתם אין עוד צורך במקל - האומות שהפליאו מכותיהם ואמרו "ציון נידחה, דורש אין לה" ייענשו מידה כנגד מידה. ואז "אעלה ארוכה לך": שיבה מאוהל למשכן, בניין עיר וארמון על משפטו, ריבוי, כבוד ושררה, סנהדרין ושכינה בתוכנו, ומושל מקרב העם שהקדוש ברוך הוא בעצמו מקרבו. ולבסוף יום הדין הגדול לרשעים, ומדרגה חדשה בברית: לא עוד "והייתם לי לעם" תחילה, אלא "אהיה לאלוהים לכל משפחות ישראל" - חסד שאינו מביט בהכנת המקבל, ומתוכו נהיה אנחנו לו לעם.