פתיחה: פרק של נחמה בלב הפורענות
פרק ל' בירמיהו נפתח בציווי מיוחד: הקדוש ברוך הוא אומר לירמיהו לכתוב את דבריו על ספר. אלו אינם דברי תוכחה נוספים, אלא נבואות טובות שעתידות להתקיים באחרית הימים. הנביא אומר אותם דווקא סמוך לנבואות הפורענות שהזכיר לעיל, ומבאר הרד"ק: לאחר שאמר להם דברים קשים של פורענות, רצה לומר להם פרשה שיש בה נחמה, כדי שתהיה לאותו הדור נחמה - שכשם שתתקיים הפורענות בקרוב, כך ידעו שגם הנחמה תתקיים באחרית הימים, שהרי מי שהתנבא על זו התנבא גם על זו.
הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ כֹּֽה־אָמַ֧ר יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּתׇב־לְךָ֗ אֵ֧ת כׇּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתִּי אֵלֶ֖יךָ אֶל־סֵֽפֶר׃
אף שנאמר "אשר דיברתי" בלשון עבר, מסביר הרד"ק שהכוונה "אשר אני מדבר עתה" - אין מדובר על נבואות שכבר נאמרו, אלא על נבואות שהוא עומד למסור לו כעת.
המלבי"ם מדייק בלשון "כְּתׇב־לְךָ": לא נאמר "כתוב לעם". הנבואות הללו לא נמסרו לירמיהו כשליחות לנבא בפני העם, אלא הקדוש ברוך הוא הודיע לו אותן בדרך של הודעה, וציווהו לכותבן על ספר שיהיה בזה למזכרת לדור אחרון. אלו דברי תנחומים: כשם שהתקיימו דבריו הקשים של ירמיהו לעיני כל, כך יֵדע הדור האחרון שגם הדברים הטובים נאמרו ועתידים להתקיים. לכן אין כאן ציווי "הודע לעם", אלא רצון שהדברים יעמדו על ספר ימים רבים, וכשהעם יקרא בהם ידע שהנחמות עתידות לבוא.
"כי הנה ימים באים" - למי כותבים אם הכל אובד?
כִּ֠י הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְ֠שַׁבְתִּ֠י אֶת־שְׁב֨וּת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל וִֽיהוּדָ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה וַהֲשִׁבֹתִ֗ים אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לַאֲבוֹתָ֖ם וִֽירֵשֽׁוּהָ׃
רש"י מבאר את סמיכות הדברים: שלא תאמר למה לכתוב, הרי ממילא יאבדו כולם ואין מי שיקרא בספר ואין מי שיזכרנו. כל הנבואות שראינו לעיל מדברות על כליה ואבדון, ומה טעם לכתוב דברים למי שלא יקרא? על כך אומר הקדוש ברוך הוא: דע לך שימים באים ושבתי את שבות עמי ישראל.
הרד"ק מדגיש ש"ימים באים" מוסב לעתיד לימות המשיח, שהרי נאמר "עמי ישראל ויהודה", ואילו מגלות בבל לא שבו אלא יהודה ובנימין בלבד. משמע שאין הכתוב מדבר על הגאולה מגלות בבל לקץ שבעים שנה, אלא על הגאולה העתידה, שבה כולם ישובו.
המלבי"ם מוסיף: משום כך תכתוב את הדברים - כדי שידעו בדור האחרון ויקראו בהם. ובשני הביטויים שבפסוק יש שני עניינים: "ושבתי את שבותם" מוסב על מעלתם, ו"והשיבותים אל הארץ" על שיבתם הפיזית. אשיב אותם למעלה שהייתה להם מקדם, וגם אשיב אותם לארץ שהייתה להם מקדם.
"קול חרדה שמענו" - מי החרד?
וְאֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶל־יְהוּדָֽה׃
המצודות מפרש "אל ישראל ואל יהודה" - עליהם, כלומר הדברים שדיבר הקדוש ברוך הוא על העתיד לבוא עליהם. וכפי שהסברנו, אין כאן מסר הנמסר אליהם בפועל, אלא דברים הנכתבים לעתיד לבוא.
כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה ק֥וֹל חֲרָדָ֖ה שָׁמָ֑עְנוּ פַּ֖חַד וְאֵ֥ין שָׁלֽוֹם׃
רש"י מביא יש מפרשים שהדברים מוסבים על שמועת בבל: אלו שהיו בבבל שמעו שעתידה לבוא צרה על בבל, ונבהלו שמא ייפגעו גם הם. ומיד הוא מביא את הקו שהסביר הרד"ק, שמדובר על העתיד לבוא, ומדרש אגדה דורש זאת על מלחמת גוג ומגוג.
מי אומר "קול חרדה שמענו"? לדעת הרד"ק - האומות בימות המשיח. כשיבוא הקדוש ברוך הוא לגאול את עמו, תאמרנה האומות "קול חרדה שמענו", שתאחז בהן חרדה כשיבינו שיום הדין מגיע. המלבי"ם לעומתו מסביר שהדברים נאמרים בזמן מפלת בבל, ואלו דברי ישראל: הם חרדו שמא מפלת בבל תפגע גם בהם, ועוד פחדו מפחד האויב, שכן אז לא היה שלום בארץ.
"אם יולד זכר" - משל חבלי הלידה
שַׁאֲלוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ אִם־יֹלֵ֖ד זָכָ֑ר מַדּ֩וּעַ֩ רָאִ֨יתִי כׇל־גֶּ֜בֶר יָדָ֤יו עַל־חֲלָצָיו֙ כַּיּ֣וֹלֵדָ֔ה וְנֶהֶפְכ֥וּ כׇל־פָּנִ֖ים לְיֵרָקֽוֹן׃
פשט הדברים: בררו נא האם הזכר יולד? הרי האישה היא היולדת, והיא היולדת בחבלים - בקושי. ואם כן, מדוע אני רואה כל גבר וידיו על חלציו כיולדה, כאילו אחזוהו חבלי לידה? הרד"ק מבאר שנקט דווקא בחבלי יולדה משום שהם הקשים שבחבלים, קושי גדול מכל שאר הייסורים, ולכן המשיל את חבלי האנשים מרוב הצרה לחבלי היולדה. "ונהפכו כל פנים לירקון" - מרוב הכאב ינוס הדם מפניהם ויהיו כירוקים.
המלבי"ם מסביר אחרת. לשיטתו הנבואה מתארת את ישראל המפחדים מן הצרה שתבוא על בבל, שמא ייפגעו גם הם, והנביא שואל: למה אתם מפחדים? והמשל אינו במקרה דווקא ביולדת. כשרוצים לכבוש עיר מחפשים היכן להבקיע את החומה, ועל ידי ההבקעה חודרים פנימה. כך האם היא כעין העיר, והוולד יוצא ממנה על ידי שהוא בוקע את מקורה. ומי הוא הגורם להריון ולחבלים? הזכר. והוא עצמו, הגורם למצב, אינו חל ואינו כואב, אין לו חלחלה ואין לו חבלים בעת הלידה.
מספרים על אדם שהמתין בחדר ההמתנה בשעה שאשתו ילדה, והיה בלחץ נורא. בכל פעם שיצאה האחות שאל: נו, מה נולד? לבסוף יצאה ואמרה לו: אדון כהן, ברוך השם נולדה לך בת במזל טוב. פרץ בשמחה גדולה: ברוך השם, ברוך השם! שאלה אותו: מה השמחה הגדולה? אמר לה: ברוך השם, שלפחות אני יודע שכשהיא תגדל היא לא תצטרך לעבור את מה שאני עברתי היום... הזכר, ברוך השם, אינו עובר חבלי לידה; האישה היא שעוברת אותם.
וזו שאלת הנביא: "שאלו נא וראו אם יולד זכר" - הרי הזכר, שעל ידו בא ההריון, על כל פנים אינו יולד; ומדוע אפוא ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה? והנמשל: ישראל הם כזכר, הם הגורמים את החבלים לבבל. כמו שהזכר גורם את החבלים לנקבה, כך ישראל מביאים את הצרה על בבל, כמו שנאמר "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך גמולך, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". ואם כן למה לכם לזעוק? כשם שביולדת אין הזכר המביא את החבלים הוא הזועק, כך כאן: על ידיכם באו חבלי הלידה של בבל, שמתוכם תצאו אתם לגאולה ובבל תתייסר - ומדוע אפוא תסבלו ותחששו? למה "כל גבר ידיו על חלציו כיולדה"?
"ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע"
ה֗וֹי כִּ֥י גָד֛וֹל הַיּ֥וֹם הַה֖וּא מֵאַ֣יִן כָּמֹ֑הוּ וְעֵֽת־צָרָ֥ה הִיא֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וּמִמֶּ֖נָּה יִוָּשֵֽׁעַ׃
לפי ההסבר שהדברים מוסבים על מפלת בבל, אומר רש"י שזהו יום הריגת בלשאצר. ולפי ההסבר שמדובר על העתיד לבוא, זהו יום מפלת גוג, במלחמת גוג ומגוג. הרד"ק מבאר "ועת צרה היא ליעקב" על מלחמת גוג, שבאותה שעה תהיה צרה ליעקב, וכמו שנאמר בישעיה "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", וכמו שנאמר בנבואת דניאל "והייתה עת צרה אשר לא נהייתה" וגו'. מכאן שהמלחמה עצמה לא תהיה פשוטה.
וכבר עמדנו על כך במקום אחר: במלחמת גוג ישנן שתי נבואות - מאחת משתמע קושי גדול לעם ישראל, ומן השנייה משתמע שעם ישראל לא יסבלו כלל. ובאמת אלו שני מסלולים, והכל תלוי בזכותנו. אם נהיה ראויים, מלחמת גוג ומגוג תעבור עלינו כשהמלכים נלחמים אלה באלה ואנו לא נסבול; ואם לא נהיה ראויים, אוי ואבוי - "חצי העיר יצאו בגולה" וגו', והנבואה מתארת דברים קשים שיעברו גם על עם ישראל. על כן נאמר "כי גדול היום ההוא מאין כמוהו ועת צרה היא ליעקב" - לא יהיה פשוט גם לעם ישראל. אגב, הגמרא דורשת פסוק זה על ימי אסתר: עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע - "ממנה" אותיות "מהמן", מהמן עצמו תבוא הישועה.
המלבי"ם מסביר: לכן כל גבר ידיו על חלציו וצועק "הוי", כפי שהפסוק פותח, והזמן הבא יהיה בבחינת צרה ליעקב. ואומר להם הנביא: אף שאתם חוששים, ואף שעת צרה היא ליעקב, דעו לכם נבואה מאת השם - "וממנה יוושע". מאותה צרה עצמה עתידים להיוושע. האומות ילקו, וישראל, אף שתעבור עליהם כוס ואף שיסבלו, סופם להיוושע ואילו לאומות לא תהיה ישועה.
שבירת העול וניתוק המוסרות
וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם ׀ יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת אֶשְׁבֹּ֤ר עֻלּוֹ֙ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֔ךָ וּמוֹסְרוֹתֶ֖יךָ אֲנַתֵּ֑ק וְלֹא־יַעַבְדוּ־ב֥וֹ ע֖וֹד זָרִֽים׃
"אשבור עולו" - עולו של גוג ומגוג, או עולו של כל גוי וגוי שהטיל עול על ישראל בגלות. וכן מתרגם התרגום: "אתבר ניר עממיא מצואריכון" - אשבור את עול העמים מעל צוואריכם.
יש לשים לב שהפסוק משנה מלשון לנוכח ללשון נסתר: "אשבור עולו מעל צווארך" - לנוכח, ואחר כך "ומוסרותיך אנתק" ולא "ומוסרותיו". על כך אומר הרד"ק, וכן הוא מזכיר בכמה מקומות, שכן דרך המקרא לדבר פעם לנוכח ופעם שלא לנוכח, ומצינו כן במקראות נוספים, ואין בזה קושי.
המלבי"ם מבאר את ההבדל שבין "עול" ל"מוסרות": העול הוא כובד המס והעבודה שמכבידים עליהם. ולפעמים העול נשבר אך הם עדיין אסורים במוסרות השעבוד - עדיין תחת ידו, אלא שהסירו מעליהם את המיסים ואת העבודה הקשה. כמו עם ישראל בשנה האחרונה לפני צאתם ממצרים: עדיין היו תחת עולו של פרעה, אך מכובד המס והעבודה כבר נפטרו, ועדיין היו אסורים תחתיו. לפיכך אומר הכתוב: לא רק שאשבור את העול מעל צווארך, אלא גם "מוסרותיך אנתק" לחלוטין, שתוכל לצאת ולא תהיה נתון כלל תחת ממשלתו. ודוגמה לדבר: תחת כורש היו בלא עול, ואחר כך גם נתן להם רשות לעלות ולבנות את בית המקדש - זהו השלב השני, ניתוק המוסרות.
עוד עומד המלבי"ם על השינוי שבסוף הפסוק: אמר "מעל צווארך" לנוכח, ואחר כך "ולא יעבדו בו עוד זרים" ולא "בך". מסביר המלבי"ם שהיות שהוא מדבר כאן על העול, כוונתו: לא יעבדו עוד זרים בצוואר ובעול שעליו. לא יצטרכו להמשיך לעבוד בעול שהטילו עליהם זרים, ולא יהיה עוד עול מונח על צווארם.
"ואת דוד מלכם" - ותקופת המבחן של בית שני
וְעָ֣בְד֔וּ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וְאֵת֙ דָּוִ֣ד מַלְכָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָקִ֖ים לָהֶֽם׃
מיהו "דוד מלכם"? הרד"ק מביא שתי אפשרויות: דוד המלך עצמו, שהקדוש ברוך הוא יקימנו מעפרו בתחיית המתים; או שהכוונה למשיח שהוא בנו, ושמו ייקרא דוד על שם דוד אביו, ראש השושלת.
המלבי"ם מסביר שהדברים תלויים זה בזה: אם יעבדו את השם אלוהיהם - אז יעבדו גם את דוד מלכם, ויהיה להם מלך מבית דוד. הא בהא תליא. רוצים לזכות למלך המשיח? "ועבדו את השם אלוהיהם". ואם לאו - יצטרכו לעבוד את האומות.
ובכמה מקומות מבאר המלבי"ם שאילו היו ישראל עובדים את השם בבית שני, היו זוכים לגאולה העתידה. שהרי בית שני נחרב בסופו, והיו שחששו לכך מראש - ויש אומרים שמשום כך בני תימן לא עלו, שידעו שעתיד להיחרב. ואם כן מה הייתה המגמה בבניין בית שני? שואל המלבי"ם: אם אמורה להיות גאולה, מדוע לא בנה לנו מיד את הבית השלישי ונגמר העניין? אלא מראש רואים שמדובר בבית שעדיין עתיד להיחרב. וכי בנו לנו דבר זמני? התשובה: זו הייתה תקופת מבחן. הקדוש ברוך הוא החזיר אותם לארצם ונתן להם עוד הזדמנות. אילו בתום התקופה היינו עובדים את השם ולא מקלקלים בשנאת חינם ובכל מה שהיה לפני חורבן בית שני, היינו זוכים שהבית השלישי יירד בנוי באש ותהיה הגאולה השלמה. אך כיוון שלא עברנו את המבחן בהצלחה, זכינו במרכאות לחוות גלות נוספת, שרק אחריה נזכה לבניין הבית השלישי.
מה בא המלבי"ם ליישב בזה? כל פירושו בפרק זה הולך בקו שהנבואה מדברת על בבל, בעוד רש"י והרד"ק הביאו שתי אפשרויות - בבל או גוג ומגוג. אם מדובר בגוג ומגוג, "ואת דוד מלכם אשר אקים להם" מובן היטב; אך אם מדובר בבבל, איזה "דוד מלכם" יש כאן? על כן מבאר המלבי"ם שהכוונה שיהיה להם מלך מבית דוד. ואף שבפועל לא הייתה זו המציאות - היו לנו נשיאים בישראל, כרבי וכדומה, אך לא מלך מבית דוד - אומר המלבי"ם שאילו היו זוכים ועוברים את תקופת המבחן בהצלחה עם שיבתם מבבל, היו זוכים שגם אקים להם מלך מבית דוד. אלא שמשלא עבדו את השם אלוהיהם כראוי, הסתיימה תקופת המבחן של בית שני בכישלון חרוץ ובגלות נוספת.
"אל תירא" ו"אל תחת" - שני סוגי פחד
וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־יְהֹוָה֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲקֹ֛ב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃
הרד"ק מבאר: "הנני מושיעך מרחוק" - מן הארץ הרחוקה שאתם בגלותה, משם אושיע אתכם. "ואת זרעך" - אלו הבנים הקטנים, שלא יאמר אדם: אולי הגדולים יצליחו להימלט מן הגלות, אך הקטנים יישארו בארץ שביים. על כן נאמר "ואת זרעך מארץ שבים". ולא זו בלבד, אלא שהיציאה תהיה בנחת - "כי לא בחיפזון תצאון ובמנוסה לא תלכון" - אלא "ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד".
המלבי"ם מסביר שכאן הנביא מסיים את מה שפתח בו, "קול חרדה שמענו". ראינו שהעם חרדו ופחדו שמא מה שעומד להתרחש בבבל יפגע גם בהם. אומר להם: דעו לכם, עת צרה היא ליעקב אך ממנה יוושע, ולכן "אל תירא עבדי יעקב". אינך צריך לירוא מן המהומות שיהיו בבבל כשבלשאצר ייהרג ומכל מה שעתיד להיות.
ומהי הכפילות "אל תירא" ו"אל תחת", ומדוע בתחילה "עבדי יעקב" ואחר כך "ישראל"? מבאר המלבי"ם: יראה עניינה פיזי - מישהו מאיים עליי במקל ואני ירא. חִתַּת, לעומת זאת, עניינה נפשי - פחד בנפש, לא ממשהו פיזי, אדם הנשבר נפשית. והנה "יוסף דעת יוסף מכאוב": ככל שאדם בעל דעת יותר, כך הוא מבין את המצב לעומקו והדבר משפיע עליו נפשית. ולעומתו אמרו חכמים ששוטה אינו מרגיש - הכל עובר לידו, הפגזים שורקים סביבו ואינו שם לב למתרחש.
ואגב, אנשים הסובלים ממוגבלויות התברר שאינם סובלים ממחלות המודרניות: אין להם בעיות לב, אין להם אולקוס, אין להם קריש דם במוח - כל מה שהסטרס המודרני גורם אינו אצלם. השוטה אינו מרגיש, ואינו לוקח דבר ללב, ולכן אין לו בעיות לב. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להתחלף איתו, אך נבין מכאן שהאנשים הפחותים אינם מרגישים בבעיות האמיתיות, אלו הקשורות לנפש; ואילו המשכילים והמעמיקים, כשקורה דבר הם מבינים את פנימיותו וזה יוצר אצלם משהו פנימי. הפשוט, לעומת זאת, מבין רק כשמישהו מרים עליו מקל - את זה אפילו כלב מבין, להבדיל.
וזהו שנאמר כאן: "אל תירא" - יראה עניינה גופני, והיא ההפך מגבורה, ולכן נאמרה כלפי "עבדי יעקב", שיעקב הוא דרגה נמוכה, בחינת עקב. אל תירא מן החששות והאיומים שמבחוץ. ולעומת זאת "אל תחת ישראל" - ישראל הוא לשון שררה ודרגה גבוהה, והחתת היא שבירת הנפש, שבר ונפילה וירידה, מלשון "ניחת", ירידה. כלומר: שלא תרד נפשית מחמת המצב הנורא שיעבור עליך. וגם היום, כשרוצים לומר על אדם שהוא במצב רגשי ירוד, אומרים שהוא ב"דאון" - זהו "אל תחת", השפלת הרוח והנפש, הנפש הנתונה בשפלות ובדיכאון. ולכן לאתם החשובים, שמרגישים בדברים יותר, נאמר "ואל תחת ישראל".
שני שלבי הישועה: כורש ודריווש
"כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" - מבאר המלבי"ם: כאשר תיחרב בבל, יפקוד אותם השם על ידי כורש. כשנחרבה בבל נטלו כורש ודריווש את המלוכה, וכבר אז נתן השם ישועה - זהו השלב הראשון. ואחר כך "ואת זרעך מארץ שבים" - הדור שאחריו, בימי דריווש, שבימיו כבר שבו מן הגולה.
בדרך זו עוקף המלבי"ם את הצורך בפירוש הרד"ק, שהוא קצת דחוק - שלא תחשוב שרק אתה תצא מן הגלות ובניך יישארו יושבים שם; שהרי מדוע היינו חושבים כך? ואילו לפי המלבי"ם הדברים נפלאים: "הנני מושיעך מרחוק" - הישועה הראשונית על ידי כורש, עצם היציאה מעולו של נבוכדנצר ושושלתו ובלשאצר היא כבר ישועה, אלא שבשלב זה עדיין אין גאולה. "ואת זרעך מארץ שבים" - הבנים כבר יהיו בימי מלכות דריווש, ודריווש ייתן באורנמתא דמלכא רשות לעם לעלות, והם יזכו לצאת מארץ שביים.
"ושב יעקב" - לארצו; "ושקט" - מן הרגש הפנימי ומן הפחד הפנימי; "ושאנן" - מן הפחד החיצוני; "ואין מחריד" - שבמציאות לא יהיה שום דבר הגורם חרדה. ועל מה סומך המלבי"ם שה"שאנן" מוסב על הרעש שמבחוץ וה"שקט" על המנוחה הפנימית? כפי שראינו בישעיה, שאנן הוא ההפך משאון: שאון מורה על קול המולה, ושאנן מורה שהוא יושב לבדו בלא שאון, בלא המולה מבחוץ - כלומר בלא אומות הבאות מבחוץ להטרידו. ואילו שקט מתייחס לנפש האדם, כמו שאנו מתבטאים גם היום "שקט נפשי", המנוחה הפנימית. ולכן נקט בשתי נקודות אלו כנגד שני הדברים שהזכיר למעלה: כנגד "אל תירא עבדי יעקב" וכנגד "ואל תחת ישראל" - שתהיו גם שקטים מבפנים וגם שאננים מבחוץ.
לסיכום:
הקדוש ברוך הוא מצווה את ירמיהו לכתוב את נבואות הנחמה על ספר, לא כשליחות לדור שלו אלא כמזכרת לדור אחרון: כשם שהתקיימו דברי הפורענות, כך יתקיימו דברי הנחמה. הנביא מנחם את החרדים מפני מפלת בבל, ומראה להם במשל חבלי הלידה שהם עצמם הגורמים לחבליה של בבל, ואין להם לזעוק. אמנם "עת צרה היא ליעקב", אך "וממנה יוושע" - מתוך הצרה עצמה תצמח הישועה. הקדוש ברוך הוא ישבור את העול וינתק את המוסרות, ואם יעבדו את השם יזכו גם למלך מבית דוד, וכפי שהסביר המלבי"ם, בית שני היה תקופת מבחן שלא עמדנו בה. ולסיום מרגיע הנביא בשני מישורים: "אל תירא" מן האיום החיצוני, "ואל תחת" מן השבר הפנימי, ובסוף - "ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד", שקט מבפנים ושאנן מבחוץ.