בחלק זה של פרק כ"ט ירמיהו ממשיך את איגרתו אל גולי בבל. עד כה הוא הודיע להם להתיישב בבבל ולא להאמין לנביאי השקר המבטיחים שיבה מהירה. כעת הוא מוסיף ומודיע נבואה קשה על הנשארים בירושלים, ולאחר מכן מוסר שתי נבואות אישיות וחריפות נגד שלושה נביאי שקר: אחאב בן קוליה, צדקיהו בן מעשיה ושמעיה הנחלמי. הפרק כולו מלמד עד כמה ריפד הקדוש ברוך הוא את דרכו של ירמיהו, בכך שסילק מן השדה, אחד אחד, את מתחריו השקרנים.
כִּי־כֹה אָמַר יְהֹוָה אֶל־הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב אֶל־כִּסֵּא דָוִד וְאֶל־כׇּל־הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת אֲחֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָצְאוּ אִתְּכֶם בַּגּוֹלָה׃
כאן ירמיהו מוסר נבואה אל המלך היושב על כיסא דוד, והוא צדקיהו, שלא גלה, ואל כל העם שעדיין נותר בירושלים - "אחיכם אשר לא יצאו אתכם בגולה". והנה תוכן הנבואה:
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּם אֶת־הַחֶרֶב אֶת־הָרָעָב וְאֶת־הַדָּבֶר וְנָתַתִּי אוֹתָם כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים אֲשֶׁר לֹא־תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ׃
הקדוש ברוך הוא מודיע לגולים: לא די שאתם לא תשובו לכאן בקרוב, אלא שגם אלה שנותרו בארץ עתידים לגלות. "תאנים השוערים" - מפרש הרד"ק: תאנים מלוכלכות ומקולקלות, מלשון "שערוריה עשתה". תאנים רעות שאינן ראויות לאכילה. וההיגיון פשוט: אם אלה שכאן יימסרו לחרב, לרעב, לדבר, לשבי ולביזה, כיצד ייתכן שאלה שבבבל יבואו לכאן וייגאלו? זו הנבואה שבאה לסתום את הגולל על תקוותם לשוב בשבעים השנים הקרובות.
וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחֶרְפָּה בְּכׇל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־הִדַּחְתִּים שָׁם׃
מהי "זעוה"? פירוש אחד: מלשון זעזוע, שכל הרואה אותם יזדעזע. פירוש שני: מלשון פינוי והדחה ממקום למקום. ובאמת שורש המילה זעזוע הוא זז ממקומו, "לא קם ולא זע ממנו" - זע היינו נע. וכשם שנידה נקראת כך על שם שהיא מרוחקת ונדה ממקומה, כך "זעוה" עניינה לזוע ממקומו. אומר להם: תזדעזעו ותתרחקו לכל ממלכות הארץ.
תַּחַת אֲשֶׁר־לֹא־שָׁמְעוּ אֶל־דְּבָרַי נְאֻם־יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיהֶם אֶת־עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם־יְהֹוָה׃
"השכם ושלוח" - אומרים חז"ל שהיה שולח להם נביאים בוקר וערב, ולא היו שומעים. ואכן, מי שיתבונן במקראות יראה עשרות נביאים, וכולם - תרי עשר, ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל - התנבאו בתקופה שלפני החורבן. שפע של שליחים, ואיש לא הטה אוזן.
וְאַתֶּם שִׁמְעוּ דְבַר־יְהֹוָה כׇּל־הַגּוֹלָה אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתִּי מִירוּשָׁלַ͏ִם בָּבֶלָה׃
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־אַחְאָב בֶּן־קוֹלָיָה וְאֶל־צִדְקִיָּהוּ בֶן־מַעֲשֵׂיָה הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי שָׁקֶר הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִכָּם לְעֵינֵיכֶם׃
אחת הבעיות הקשות של נביא האמת הייתה ההתמודדות מול נביאי השקר, שהיו הרבה יותר אטרקטיביים. כאן ירמיהו מוסר מסר ישיר, מעין מעטפת נפץ, לשני נביאי השקר המושחתים שהיו בבבל: אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה. אומר להם: תקבלו ראיה לדבריי שהם נביאי שקר ושדבריי הם דבר השם - השם נותן אותם ביד נבוכדראצר מלך בבל, והוא יהרוג אותם לעיניכם.
וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ יְהֹוָה כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר־קָלָם מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּאֵשׁ׃
"ולוקח מהם קללה" הוא ההפך מ"בך יברך ישראל". כשם שכשרוצים לברך אומרים "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", כך כשירצו לקלל יאמרו: ישימך השם כצדקיהו וכאחאב. ומהו "קלם"? שעשה מהם קליות באש, ותכף נראה כיצד ממש הקפיץ אותם על המחבת. ושימו לב: בפסוק כ"א נכתב "אחאב" ובפסוק כ"ב "אחב" - קיצר לו את השם לגנאי. ואכן לפעמים אריכות השם היא לגנאי, כמו שמצינו שאבשלום אמר לתמר "האמינון אחיך היה עמך", וקרא לו בשם גנאי, לשון קטנות.
יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת־נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם־יְהֹוָה׃
שני הדברים קשורים זה בזה: הם ניאפו את נשי רעיהם על ידי שדיברו דבר בשם השם לשקר, שהיו אומרים שיש בידם נבואה לכך. ו"אנוכי היודע ועד" - יודע אני שדבריהם שקר, ועד אני על מעשיהם, שאף שעשו אותם בהסתר, הקדוש ברוך הוא מעיד בדבר.
מדרש תנחומא פרשת ויקרא סימן ו' דורש את הפסוק "שש הנה שנא ה'... עינים רמות, לב חורש מחשבות אוון, ורגלים ממהרות לרוץ לרעה" - אלו אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה, שהיו חוטאים בירושלים. ולא די להם בכך: משגלו לבבל היו מוסיפים חטא. נביאי שקר היו, ולא הניחו אומנותם בבבל, אלא המשיכו לנבא נבואות שקר, והיו מסרסרים זה לזה בעבירות - מתווכים זה לזה בעבירה.
וכיצד עבדה המערכת? היה אחאב בן קוליה נכנס אצל גדולי מלכות בבל ואומר: הקדוש ברוך הוא שלחני לומר דבר לאשתך. אמר לו הבעל: הרי היא לפניך, היכנס. היה מתייחד עמה ואומר לה: הקדוש ברוך הוא מבקש להעמיד ממך נביאים, לכי ושמשי עם צדקיה בן מעשיה הנביא והולידי ממנו נביאים. שימו לב לתחכום: אילו היה אומר לה לשמש עמו, הייתה אומרת - למה שאאמין לך, הרי אתה בעל אינטרס, ואין אדם חוטא ולא לו. לכן שידר אמינות: חלילה, לא בשבילי, יש כאן נבואה מאת השם. והייתה שומעת לו ושולחת אחר צדקיה, והוא בא ומשמש עמה. וצדקיה בן מעשיה אף הוא כך היה עושה, היה מסרסר לאחאב. וזו הייתה אומנותם - היו מסרסרים זה לזה נשים בזנות.
ולא הסתפקו בפשוטי העם, אלא כיוונו לחשובות, לנשות המלכים. ובואו וראו כמה היו רשעים: הוציאו להם שם בבבל שהם נביאים גדולים. תראו שלא המציאו את הגלגל - כל הטכניקות היו ידועות כבר אז. פעם לא יכלו להפיץ את עצמם באינטרנט; היו שיטות אחרות, כמו אותם מקובלים של היום עם כרטיסי ביקור ובלנקים ומשרד מסודר. וכך היו עושים: אישה מעוברת הייתה רואה אחד מהם ושואלת - אם נביא אתה, מה אני מעוברת, זכר או נקבה? נביא אמור לדעת הכל ולספק תשובות לכל השאלות. היה אומר לה: זכר. ואחר כך היה יוצא לשכנותיה ואומר: פלונית תלד נקבה, ביניכם, בסוד. ילדה זכר - אמרה: התקיימו דברי הנביא. ילדה נקבה - היו השכנות אומרות לה: כך אמר לנו הנביא מראש, אלא שלא רצה לצערך, ראה אותך בהריון וקשה לך, ולכן אמר לך זכר. ואם תשאל, מה היה עושה אילו קרה ההפך - הרי הוא אומר: לא רציתי שיעשו לה עין הרע, לכן אמרתי לשכנות נקבה, שירדו ממנה.
ממשיך המדרש: היו עושים כך עד שהגיעו לשמורת אשתו של נבוכדנצר. לא פחות ולא יותר, כיוונו לאישה החשובה ביותר. נכנס צדקיהו ואמר לה: הקדוש ברוך הוא שלחני אלייך, לכי ושמשי עם אחאב ותולידי נביאים.
המשך המעשה מופיע בגמרא בסנהדרין צ"ג עמוד א', ושם הגירסה מעט שונה: לא שמורת אשתו של נבוכדנצר אלא בתו. הגמרא מביאה את הפסוקים "אל אחאב בן קוליה ואל צדקיהו בן מעשיה הנבאים לכם בשמי שקר", ו"אשר קלם מלך בבל באש", ודורשת: "אשר שרפם" לא נאמר אלא "אשר קלם". אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: מלמד שעשאם כקליות - כמו פופקורן שקופץ בסיר.
הלכו אל בתו של נבוכדנצר. אמר לה אחאב: כה אמר השם, השמיעי אל צדקיה. וצדקיה לא היה מוכן לוותר על חלקו, ואמר: כה אמר השם, השמיעי אל אחאב. הלכה ואמרה זאת לאביה. אמר לה: אלוקיהם של אלה שונא זימה הוא, כשיבואו אלייך שלחי אותם אליי. כשבאו, שלחה אותם לאביה. שאל אותם: מה אמר לכם השם? אמרו לו: כך וכך. אמר להם: והרי את חנניה מישאל ועזריה שאלתי בעניין הזה, והם אמרו לי שהדבר אסור. אמרו לו: הם לא קיבלו הוראה ואנחנו קיבלנו, וגם אנחנו נביאים כמותם, וכי פחותים אנו מהם?
אמר להם נבוכדנצר: דבריהם של חנניה מישאל ועזריה מקובלים עליי יותר משלכם, משום שהם עברו אצלי את כור המבחן ואתם לא. ומהו כור המבחן? מבחן האש. חנניה מישאל ועזריה היו בגו אתון נורא יקידתא ורקדו שם, ומלאך גבריאל הצטרף אליהם. אמר להם: בואו ונראה אם גם אתם יודעים לרקוד בתוך האש. כאן כבר לא מצא הדבר חן בעיניהם. אמרו לו: אין זה דומה, הם היו שלושה ואנחנו שניים, ושלושה נפיש זכותייהו. אמר להם: צודקים, בחרו לכם שלישי. ומי ייבחר? מישהו שיש לו תעודת ביטוח, ביטוח צד ג' שיבטח את כל השלושה. בחרו את יהושע הכהן הגדול, וסברו: יבוא יהושע שזכותו גדולה ויגן עלינו, ואם הוא יפעיל מזגן בתוך כבשן האש - ניצל גם אנחנו.
הורידו אותם וזרקו אותם לאש. השניים נשרפו, ואילו יהושע הכהן הגדול ניצל, אלא שנחרכו כנפי בגדיו, שנאמר "ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה'", וכתוב שם "הסר הבגדים הצואים מעליך", וכתיב "ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן".
אמר לו נבוכדנצר ליהושע לאחר שיצא שלם: יודע אני שצדיק אתה, אבל יש לי עליך קושיה - מדוע אחזה האש מעט בשולי בגדיך? הרי בחנניה מישאל ועזריה כתוב "וריח נור לא עדת בהון", אפילו ריח של שרוף לא היה בהם. אדם שנכנס לדירה שיש בה עשן של שריפה יוצא מסריח מעשן, ואילו הם נכנסו לכבשן האש ולא היה בהם ריח אש כלל, אלא ריח בשמים מגן עדן, מן המלאך שרקד עמם. אמר לו יהושע: יש הבדל עצום - הם היו שלושה ואני הייתי צדיק יחידי, ולצדיק יחידי אין די זכות שלא תאחז האש כלל בבגדיו. שאל נבוכדנצר: והרי אברהם היה יחידי, והאש לא אחזה בו כלל! ומנין לנבוכדנצר הדבר? כי נבוכדנצר הוא גלגולו של נמרוד, שהשליך את אברהם לכבשן האש, וכי לא ידע מה אירע שם?
והשיב לו יהושע תשובה מפולפלת: אינו דומה - שם לא היו עמו רשעים, וכאן היו עמי רשעים. אצל אברהם לא היה מי שיוסיף על האש, ואילו אצלי שני הרשעים הללו גרמו לאש חזקה יותר, עד שהשפיעה גם עליי. וכעין מה שאמרו על יעקב אבינו, שכשהיה עובר ליד בתי כנסיות היה מפרכס לצאת. ולכאורה, מה חסר לו? יושב עם המלאך, לומד תורה, נר דלוק על ראשו, וצופה מסוף העולם ועד סופו. מילא עשיו, שיש לו עבודה זרה בבטן ורוצה לצאת, אבל יעקב? אלא שעדיף לצאת וללמוד תורה לבד, מאשר ללמוד תורה מפי מלאך עם חברותא כמו עשיו. וכך גם כאן: עדיף להיות לבד בכבשן האש מאשר עם חברותא כמו שני הליצים הללו, שרק גורמים לאחיזת האש. וזהו שאומרים בני אדם: שני אודים יבשים ואחד רטוב - היבשים מבעירים את הרטוב.
אלא שהגמרא שואלת: מאיזה טעם נענש? ברור לה לגמרא שיהושע דחה את נבוכדנצר בקש, רצה לצאת ממנו בשלום ולכן השיב לו כך. אך באמת האש לא הייתה צריכה להיאחז בו כלל, ומה זה משנה מי היה עמו? אם אחזה בו האש, יש כאן אלמנט של עונש. אמר רב פפא: שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהם. וזהו שכתוב "ויהושע היה לבוש בגדים צואים", וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהם.
ומהו עניין הבגדים? הבגדים מורים על הנפש, כמו חלוקא דרבנן, שהוא הלבוש שיש לנשמה בעולם האמת, והמשל לו בעולם הגשמי הוא הבגדים. וכשרוצים לומר שהנשמה למעלה היא בלא מצוות, מגדירים אותה ערומה, ערטילאית. נמצא שהמצוות הן החלוקא דרבנן שלמעלה. וכשנאמר על יהושע הכהן הגדול שבגדיו צואים, הכוונה שיש בו איזשהו פגם.
וזהו גם שאמרו חז"ל "לעולם יהיו בגדיך לבנים", כלומר נקיים. ואין הכוונה רק לבגדים ממש, שאמנם נכון שלא ילך אדם בבגדים מלוכלכים, אלא הכוונה בעיקר לנשמה, שלא יהיה בה שום פגם. והלוואי שיהיו בני אדם מדקדקים בנשמתם כדרך שהם מדקדקים בבגדיהם. אתה רואה אדם שהכל אצלו טיפ טופ, הנעל מבריקה כראי, המכנסיים תואמים במדויק, הקפל יורד עד הפומפון של הנעל - הכל מסודר, ורק מבחינה רוחנית, השם ירחם. אדם צריך לדעת: "בגדיך לבנים" הוא משל על הנשמה, שתהיה נקייה ומזוככת ובלא פגם. וכאן רמזו ליהושע דווקא בבגדיו, שהם מסמלים את הנפש.
וְאֶל־שְׁמַעְיָהוּ הַנֶּחֱלָמִי תֹּאמַר לֵאמֹר׃
"הנחלמי" - יש מפרשים על שם מקומו, מקום ששמו נחלם או חולם, שהוא היושב שם. והרד"ק מסביר שהוא היה חולם להם חלומות, נבואות כביכול, שכולם עתידים לשוב לירושלים.
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַעַן אֲשֶׁר אַתָּה שָׁלַחְתָּ בְשִׁמְכָה סְפָרִים אֶל־כׇּל־הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַ͏ִם וְאֶל־צְפַנְיָה בֶן־מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן וְאֶל כׇּל־הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר׃
תראו כמה חוצפן ועז פנים היה שמעיה הנחלמי. לא הסתפק בנבואות השקר שניבא לבני הגולה, אלא שלח ספרים ואיגרות גם לירושלים, אל כל העם ואל צפניה בן מעשיה הכהן ואל כל הכהנים.
יְהֹוָה נְתָנְךָ כֹהֵן תַּחַת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לִהְיוֹת פְּקִדִים בֵּית יְהֹוָה לְכׇל־אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל־הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל־הַצִּינֹק׃
כותב לו שמעיה: השם מינה אותך לכהונה תחת יהוידע הכהן, ואתה ממונה ומופקד על בית השם, ואחראי על כל איש משוגע ומתנבא. ומדוע מכנים נביא "משוגע"? מפני שכשהיה הנביא מקבל את נבואתו היה הדבר כאדם שחטף וולטז' גבוה: שוכב בארץ, כל גופו רועד, כל עשתונותיו נטרפות עליו, ונראה כמשוגע, כאדם החולה במחלת הנפילה. "מהפכת" - יש מפרשים מלשון בית סוהר, כמו "כיפה" שהיא בית כלא, ויש מפרשים שהוא מין עינוי שהיו מענים בו את מי שהמלכות לא חפצה בו, כעין גלגל שהיו מהפכים בו את האדם והיו בזה ייסורים גדולים. ו"צינוק" הוא הסד: הידיים והראש נתונים בתוך לוח עץ, והאדם אינו יכול לזוז כלל, כאותם ציורים שהיו על קופסאות הטבק של פעם, וכדרך האינקוויזיציה.
וְעַתָּה לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעַנְּתֹתִי הַמִּתְנַבֵּא לָכֶם׃
נביא שקר בבבל שולח מכתבים לארץ אל צפניה הכהן וטוען: הרי אתה ממונה על כל איש משוגע ומתנבא, ותפקידך להשתיק את הניבאים בשקר - כיצד אתה מניח לירמיהו לבוא ולנבא לכם דברים מליבו? לא די שהוא נביא שקר, אלא שהוא עוד שולח איגרות לארץ כדי להשתיק את נביא האמת.
כִּי עַל־כֵּן שָׁלַח אֵלֵינוּ בָּבֶל לֵאמֹר אֲרֻכָּה הִיא בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת־פְּרִיהֶן׃
וכאן מתגלה עיקר תלונתו: נכנס לו קונקורנט. הוא טוען - ירמיהו אינו מסתפק בנבואות שהוא מוסר אצלכם בירושלים, אלא עוד שולח איגרות אלינו לבבל ומרפה את לבב העם, ואומר להם לבנות בתים, להתיישב ולהשתקע. בבל היא השטח הטריטוריאלי שלנו, ולא די בנזק שהוא עושה בירושלים אלא שהוא בא לעשות לנו נזקים גם כאן.
וַיִּקְרָא צְפַנְיָה הַכֹּהֵן אֶת־הַסֵּפֶר הַזֶּה בְּאׇזְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא׃
צפניה הכהן מקריא את האיגרת באוזני ירמיהו עצמו, והיה בזה עזות גדולה מאוד. לא זו בלבד שלא הצניע את הדבר, אלא הקריאו קבל עם באוזני הנביא, ועזות זו גדולה אף מעצם שליחת המכתב.
וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר׃
שְׁלַח עַל־כׇּל־הַגּוֹלָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֶל־שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי יַעַן אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם שְׁמַעְיָה וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו וַיַּבְטַח אֶתְכֶם עַל־שָׁקֶר׃
אומר השם לירמיהו: שלח לכל בני הגולה ותודיע שהיות ושמעיה מתנבא להם נבואת שקר ואני לא שלחתיו, והבטיח אותם על שקר -
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי פֹקֵד עַל־שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי וְעַל־זַרְעוֹ לֹא־יִהְיֶה לוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ־הָעָם הַזֶּה וְלֹא־יִרְאֶה בַטּוֹב אֲשֶׁר־אֲנִי עֹשֶׂה־לְעַמִּי נְאֻם־יְהֹוָה כִּי־סָרָה דִבֶּר עַל־יְהֹוָה׃
מצד אחד אנו רואים כמה קשה היה לירמיהו. ללכת ולנבא לעם נבואות קשות כל הזמן, להיות נביא הזעם, זה שמבשר את הרעה, ובסופו של דבר גם לכתוב את מגילת איכה - זה תפקיד לא פשוט כלל, ואיש אינו אוהב את נושאו. אבל מאידך גיסא אנו רואים שהקדוש ברוך הוא דאג לסקל מן השדה את נביאי השקר: ראינו את חנניה בן עזור שבא לסתור את נבואת השם, ונאמר לו "השנה אתה מת"; ראינו את אחאב בן קוליה ואת צדקיהו בן מעשיה שקלם מלך בבל באש; וכעת את שמעיה הנחלמי שהתנגד לנבואת ירמיהו, ואף לו מבטיח הקדוש ברוך הוא קללה.
כל אלה הם למעשה הבטחות שבאו לסייע לנבואתו של ירמיהו שתתקבל על לב העם. שכן נבואתו מצד עצמה יש לה חיסרון גדול - היא נבואה לא טובה, וקשה לה להתקבל. אבל כשהעם רואה כיצד נביאי השקר נופלים אחד אחד, נפעלים שני דברים: ראשית, שוב אין לאיש אינטרס להיות נביא שקר, כי יפחד; ושנית, העם רואה שירמיהו הוא נביא אמת שדבריו צריכים להתקבל בצורה מוחלטת, וכל השאר הם נביאי שקר שאין להתייחס לדבריהם.
בחלק זה של הפרק ירמיהו סותם את הגולל על תקוות השיבה המהירה: לא רק שהגולים לא ישובו, אלא גם הנשארים בירושלים עם המלך צדקיהו עתידים לחרב, לרעב ולדבר ולהיות כתאנים הרעות שאינן נאכלות. לאחר מכן הוא מוסר נבואות עונש אישיות לנביאי השקר: אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, שסרסרו זה לזה בעבירה בשם נבואה, ונקלו באש כקליות בידי נבוכדנצר; ושמעיה הנחלמי, שהעז לשלוח איגרות לירושלים כדי להשתיק את ירמיהו, ונגזר עליו ועל זרעו שלא יהיה לו איש יושב בתוך העם ולא יראה בטוב אשר יעשה השם לעמו. מן הסיפורים למדנו גם על אחריותו של יהושע הכהן הגדול שלא מיחה בבניו, ועל כך ש"בגדים" הם משל לנשמה - שיקפיד אדם על נקיון נפשו לא פחות משהוא מקפיד על נקיון לבושו.