פתיחה: איגרת מירושלים לגולי בבל
פרק כ"ט בירמיהו הוא פרק של איגרת. ירמיהו הנביא יושב בירושלים, ואילו סולתה ושמנה של העיר כבר גלתה לבבל בגלות יכניה. הוא שולח אליהם "ספר", כלומר איגרת (כלשון הכתוב במגילת אסתר "ונשלוח ספרים ביד הרצים"), ובה בשורה קשה אך מחשלת: הגלות אינה זמנית, היא תארך שבעים שנה, ולכן התארגנו לחיים שלמים בבבל. הפרק כולו הוא מאבק בין נבואת האמת של ירמיהו לבין נבואות השקר הנעימות של נביאי בבל.
פסוקים א-ג: אל מי נשלחה האיגרת ובידי מי
וְאֵלֶּה דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמְיָה הַנָּבִיא מִירוּשָׁלָ͏ִם אֶל־יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה וְאֶל־הַכֹּהֲנִים וְאֶל־הַנְּבִיאִים וְאֶל־כׇּל־הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מִירוּשָׁלַ͏ִם בָּבֶלָה׃
האיגרת נשלחת אל זקני הגולה, אל הכהנים, אל הנביאים ואל כל העם שהוגלה לבבל. הגלות עדיין איננה מושלמת: צדקיהו עדיין מולך בירושלים, וחלק גדול מן העם עדיין יושב בארץ. אבל החלק הנכבד כבר יצא.
אַחֲרֵי צֵאת יְכׇנְיָה־הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה וְהַסָּרִיסִים שָׂרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלָ͏ִם׃
המלך, האם המלכה, הסריסים, השרים, וכן החרש והמסגר, בעלי המלאכה והחכמים שבעם, כולם כבר יצאו. סולתה ושמנה של העיר כבר איננה.
בְּיַד אֶלְעָשָׂה בֶן־שָׁפָן וּגְמַרְיָה בֶּן־חִלְקִיָּה אֲשֶׁר שָׁלַח צִדְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֶל־נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה לֵאמֹר׃
ירמיהו מנצל משלחת דיפלומטית: צדקיהו שולח את אלעשה בן שפן ואת גמריה בן חלקיה אל נבוכדנאצר, וביד השליחים הללו נשלחת האיגרת. ותוכן האיגרת מפורט מכאן ואילך.
פסוקים ד-ו: בנו בתים, קחו נשים, אל תמעטו
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכׇל־הַגּוֹלָה אֲשֶׁר־הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלַ͏ִם בָּבֶלָה׃ בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת־פִּרְיָן׃
זהו ציווי מפורש מאת השם: בנו בתים ושבו בהם, נטעו גנות ואכלו את פירותיהן. והטעם: אינכם עומדים לצאת מבבל בתקופה הקרובה. תארו לעצמכם איזו נבואה זו הייתה בעיניהם.
קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ־שָׁם וְאַל־תִּמְעָטוּ׃
רבים מן הגולים סברו שהגלות זמנית ואוטוטו חוזרים, בפרט לאחר ששמעו את נביאי השקר שקמו להם בבבל. ולכן אמרו: לא נתחתן כאן, נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו ונתחתן שם. גם את ילדינו לא נחתן בגולה, נחתן אותם כשנשוב. אומר להם הנביא: אל תטעו. לא רק אתם תישאו נשים בגולה, אלא גם בניכם ובנותיכם יינשאו שם, וגם הם עוד יספיקו ללדת בנים ובנות בעודכם בגלות. אל תמנעו עצמכם מפריה ורביה מחמת מחשבת טעות שהנה אתם חוזרים.
ולא עוד, אלא שאם תשלחו את בניכם להינשא בארץ ישראל, דעו שסופם יהיה כסופם של היושבים בארץ. ומה יהיה סופם? העתידים שבארץ לגלות, כפי שירמיהו מכריז כל הזמן: אם ימרדו במלך בבל יגלו, ויבואו עליהם חרב ורעב ודבר ומיתה. על כן אל תעשו טעות כזאת: היכן שאתם נמצאים, שם התבססו, כי הגלות עדיין ארוכה.
פסוק ז: הוי מתפלל בשלומה של מלכות
וְדִרְשׁוּ אֶת־שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל־יְהֹוָה כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם׃
כאן מקור לדברי חז"ל: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". בכל מקום מוכרח שיהיה שלטון. גם אם אין זה מלך צדיק, עצם זה שהוא מחזיק את המלוכה ביד ברזל מונע צרות רבות. ראו מה קרה בעיראק מאז שהפילו את סדאם: כל יום מכוניות תופת, מלחמות פנימיות, רציחות, עשרות הרוגים מדי שבוע. רבים שם מתגעגעים לתקופתו. מלך עריץ ואכזר היה, אבל היה שקט. אנרכיה גרועה מכול, ועדיף כל מלכות שהיא ובלבד שלא תהיה אנרכיה.
לכן אומר להם הנביא: דרשו את שלומה של העיר, כי כל עוד אין מלחמה אתם ניצולים, ואם תפרוץ מלחמה אין חכמות, אתם חלק מן העיר. ומוסיף המלבי"ם: על ידי שיהיה להם שפע, השפע הזה ישפיע גם עליכם.
פסוקים ח-ט: אל ישיאו לכם נביאיכם
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל־יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר־בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם וְאַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים׃
לשון "השאה" כבר פגשנו: "הנחש השיאני ואוכל", כלומר הסיתני ופיתני. אל תניחו לנביאיכם, הם נביאי השקר, שיסיתו ויפתו אתכם, וגם לא לקוסמים שלכם, העושים מיני קסמים כביכול לאמת את דבריהם.
ומהו "חלומותיכם אשר אתם מחלמים"? מבאר הרד"ק: אתם עצמכם גורמים שה"נביאים" שלכם יחלמו חלומות, שכן מכיוון שאתם מקשיבים לחלומותיהם, הדבר מעודד אותם לחלום כל מיני חלומות כדי לבוא ולספר לכם אותם וכדי שתושפעו מהם. אתם "מחלמים" אותם, כלומר גורמים להם לחלום.
הסבר נוסף: "מחלמים" מלשון שאלת חלום. שאלת חלום פירושה שהאדם שואל שאלה ועונים לו מן השמים. בספרי "במשנת החלומות" הבאתי כמה וכמה דרכים שהיו נוהגים בהן בזמנם לעשות שאלות חלום ולקבל עליהן תשובות, וכן דוגמאות רבות לשאלות ולתשובות שהתקבלו. נמצא שאתם עצמכם מסבבים את החלומות על ידי שאלת החלום ששאלתם.
והסבר נוסף אומר המלבי"ם: אתם מסבבים את החלומות בכך שאתם מהרהרים בדבר כל היום, וכמאמר הגמרא שהרהר בזה כל היום ובלילה ראה. רוב חלומות האדם נובעים מהרהורי ליבו. נמצא שאלו חלומות יזומים, אתם גורמים לעצמכם לחלום את הדבר. ולכן אל תשמעו אל חלומותיכם אשר אתם גורמים לחלום.
כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם־יְהֹוָה׃
מה שהם מדברים בשמי, שקר הוא. לא שלחתים.
פסוק י: שבעים שנה, ותאריך יעד מדויק
כִּי־כֹה אָמַר יְהֹוָה כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת־דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃
אל תקשיבו לנביאים המבטיחים שאוטוטו תושב גלות יכניה ואוטוטו יחזיר אתכם מלך בבל לארץ. נבואת שקר היא. דעו שהגלות עוד ארוכה, ואני נותן לכם תאריך יעד מדויק: כאשר תמלאנה שבעים שנה למלכות בבל, מיום שמלך נבוכדנאצר ועד ימי כורש, אז תתבטל מלכות בבל ואפקוד אתכם. "אפקוד אתכם" פירושו שכורש יעורר, והעם יתעורר אל הגאולה.
אלא שאז יבואו צרי יהודה ובנימין ויעשו להם צרות, ובעקבות זה יבטל כורש את ההסכמה הראשונית שנתן לבניית בית המקדש. יעברו עוד שמונה עשרה או תשע עשרה שנה, ואז יתמלאו שבעים שנה במדויק לחורבן ירושלים, ואז תהיה הגאולה. וכך אכן היה: לאחר אותן שנים באה תקופתו של דריווש, בנה של אסתר, והוא חידש את הרישיון לבנות את בית המקדש. נמצא שכל העיכוב של צרי יהודה היה מכוון מן השמים, כדי שימלאו השנים בדיוק.
פסוק יא: מחשבות שלום ולא לרעה
כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת־הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם־יְהֹוָה מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה׃
הקדוש ברוך הוא אומר להם: כל מחשבותיי עליכם מחשבות שלום. מה שאמרתי לכם שתהיו שבעים שנה בגלות אינו לרעתכם אלא אדרבה. שהרי כך אומרת התורה: "או אז יכנע לבבם הערל". לגלות יש אלמנט מזכך. לא סתם הגליתי אתכם, אין זה עונש ואין זו נקמה, אלא מחשבות שלום, כדי שלאחר מכן תהיה לכם תקווה ותשובו בסופו של דבר אל הארץ.
ואם תאמרו: וכי לא היה טוב יותר להשאיר אותנו בארץ? הנה מה שאומרת הגמרא. כמה זמן אמר להם משה שיעבור עד שיגלו מן הארץ? "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ", ו"ונושנתם" בגימטריה תתנ"ב, 852. והכתוב ממשיך "ואבדתם מהר מעל הארץ הטובה". ובפועל תוך כמה זמן אבדו? 850 שנה מכניסתם לארץ. הקדוש ברוך הוא הקדים את הקץ בשנתיים. אמר רבא: מכאן אתה למד שה"מהרה" של הקדוש ברוך הוא היא 850 שנה.
שמעו כמה זה נוגע לנו. אדם מתפלל: ריבונו של עולם, שיחסל הקדוש ברוך הוא את האויב במהרה. אומר בורא עולם: אין בעיה, תוך 850 שנה העניין סגור. בן אדם אין לו סבלנות, הוא רוצה עכשיו, ברגע זה. אבל הקדוש ברוך הוא אומר: ה"מהר" שלי הוא 850 שנה. ובאמת "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור", אלף שנה הן יום אחד, ואם כן כשהשם עושה דבר מהר, הרי הוא מסיימו עוד באותו יום ממש. זו הצרה שלנו: חוסר סבלנות.
ומה למדנו מכאן? שאילו היינו מגיעים למניין 852 היה מתקיים בנו חלילה סוף הפסוק, "ואבדתם". הקדוש ברוך הוא הקדים את הגלות בשנתיים וכך לא אבדנו. נמצא שלפעמים הקדמת הגלות היא לטובתנו. אדם אומר: הלוואי שהיינו נשארים עוד שנתיים בארץ. אומרים לו: לא, אילו נשארת עוד שנתיים הייתה זו צרה גדולה הרבה יותר. שמח שגלית מוקדם.
וזה בדיוק מה שאומר כאן הקדוש ברוך הוא: אני חושב עליכם מחשבות שלום, כי רצוני שכאשר תשובו לכאן תתקיימו. אך אם אחזיר אתכם לפני הזמן, לפני שתסיקו מסקנות, לפני שתקבלו על עצמכם לתקן ולשפר את דרכיכם, לפני שיכנע לבבכם הערל, תבוא אחר כך גלות קשה יותר. מה הרווחתם? לכן אדרבה, טוב לכם להישאר עוד זמן בגלות. שבעים שנה הן זמן נכבד, ובזמן הזה שאו נשים, הולידו ילדים, חתנו את בניכם, בנו בתים וטעו כרמים, יש לכם עוד די והותר זמן בגלות.
"אחרית ותקווה": ראשית של רשעים ואחרית של צדיקים
שואל המלבי"ם: מהי "אחרית ותקווה"? ומבאר, שה"אחרית" מציינת תמיד את האושר האחרון ואת התכלית. לרשעים יש ראשית, ולצדיקים יש אחרית. הרשעים מצליחים בעולם הזה, אך בסופו של דבר אובדת אחריתם, וכמו שנאמר "לא תהיה אחרית לרע", ו"הנה אחרית גויים מדבר". לעומתם הצדיקים, הצלחתם בסוף: "להיטיבך באחריתך", "ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". סוף טוב הכול טוב.
על הרשעים נאמר "יציצו כמו עשב". מה טיבו של עשב? צומח מהר. קצת מים נוטפים מן המזגן, ותוך יומיים צומחת עשבייה גדולה. קצת שמש חזקה, ונגמרו המים, והכול מת. כשם שקם כך נפל, כקיקיון דיונה. ולעומתו "צדיק כתמר יפרח". עד שאתה רואה תמרים מן התמר אתה מזיע הרבה, אבל כשהוא כבר גדל הוא קיים, הוא נשאר לדורות.
וזו נקודה שכדאי להתבונן בה גם במציאות שסביבנו. העולם החילוני מצטייר כעולם של כיף, של הנאות ותאוות משולחות רסן, ואי אפשר להתווכח שתאוות העולם פתוחות בפניו. אבל בואו נבחן כמה ארוכה תקופת ה"כיף". בערך מגיל חמש עשרה ועד גיל שלושים או שלושים וחמש לכל היותר. אתה מגיע לגיל שלושים וחמש, נהנית וכייפת, ופתאום אתה מוצא את עצמך בלי אישה, בלי ילדים, בלי משפחה, אדם גלמוד. וכך גם אצל האישה: נהנתה ממסיבות וכיפים, ופתאום היא בת שלושים ושתיים ושלושים ושלוש, השעון הביולוגי מתקתק, היא מסתכלת במראה ורואה שאין זו אותה אחת שניבטה משם לפני עשר שנים, וההזדקנות אצל הנשים מהירה יותר. ואז מתחילים להילחץ. חלון ההזדמנויות קצר מאוד, וההנאה קצרה מאוד.
וכשמתבגרים, אדם מגיע לגיל ארבעים כבר מקומט, ורק אז מתחיל לחפש איך לבנות בית ולהביא ילדים. כשילדך יהיה בן חמש עשרה אתה תהיה בן חמישים וחמש, כבר זקן וכבר עייף מלגדל ילדים. ואילו השכן שלך שומר המצוות, נכון שהייתה לו אישה אחת ולא "כייף", אבל כשאתה מגיע לגיל שלושים וחמש כבר בנו חגג בר מצווה, וכבר יש לו חמישה ושישה ושבעה ילדים ובית מסודר ויש לו לאן לחזור. וכשאתה בן ארבעים וחמש, הוא כבר מחתן את ילדיו, ואחר כך הוא כבר סבא, ואתה עדיין גלמוד ומחפש את הכיפים ואת ההנאות. כשאתה בן חמישים, לו כבר יש נכדים סביבו ומשפחה ענפה, ואתה עוד מחפש מישהי שתסתכל עליך. אנשים אלה מסכנים באמת. וגם אם יתחתן, באיזה גיל יתחתן? ומכיוון שהורגל תמיד לחפש בחוץ, עיניו בחוץ, וכי ייהנה ממה שיש לו? וכי ייטב לו במה שיש לו?
ואפילו מי שיש לו ילדים, אם לא חינך אותם על פי התורה, יש לו בן אחד בלוס אנג'לס ובת אחרת במקום אחר, והוא מספר שכשהוא מתקשר אליו הוא מרגיש שהילד מחפש איך לסיים את השיחה. מי בכלל חושב עליו? וכשהוא כבר לא מרגיש טוב, פתאום כולם מגיעים, למה? אוטוטו יש ירושה. כמה אנשים רחוקים ממצוות אתם מכירים שילדיהם באמת מעריכים אותם, קשורים אליהם, דואגים ומתקשרים? לא שאין, אבל אין זה הרוב. ואיני מדבר על הדור הקודם, שגם הרחוקים ממצוות היה להם כבוד הורים. אני מדבר על הדור של היום, שלא מעניין אותו האבא ולא האמא, ובלבד שלא יפריעו לו, ומסתכל עליהם כעל כספומט. אדם כזה כביכול נהנה וכייף בחיים, אבל תקופה קצרה, ולאחר מכן הכול מתפוגג.
זה שאומר לך המלבי"ם: הצדיקים מצליחים בסוף. תאמר: הנה אני עכשיו מכייף והוא תקוע בישיבה. נכון, צודק אתה. בהתחלה זה עמל, בהתחלה זו השקעה, אבל בהמשך נראה אותך. תשב מול אותו אדם על ספסל וסופר אוטובוסים, ואילו הוא "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", מגיע למדרשה, יושב ועוסק בתורה, יש לו הנאה, יש לו משפחה, ילדים, נכדים וכבר נינים. הכול תלוי במה שאדם משקיע. השקיע בראשית, תהיה לו אחרית. חשב לעשות את הראשית כיף, אין תקווה לאחריתו.
פסוקים יב-יג: תפילה בגולה כתנאי לגאולה
וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם׃
כאשר תקראו אותי, כלומר תשובו בתשובה ותתפללו אליי, אשמע אליכם ואחזיר אתכם ואגאל אתכם. ובכך מלמד אותם הנביא יסוד גדול: אל תחשבו שאתם מוכרחים בית מקדש כדי שתפילתכם תישמע. גם בלא בית מקדש, גם בהיותכם בגולה, תפילתכם נשמעת. וזהו גם תנאי הגאולה. שהרי צריך שיכנע הלב הערל, וכיצד ייכנע? על ידי "וקראתם אותי". כל עוד הייתם כאן הייתם משתחווים קדמה לשמש ואחוריכם אל היכל השם, נורא ואיום, ופוערים עצמם כנגד בית המקדש רחמנא ליצלן, ומאסתם בהשם אלוקיכם. אבל כשתהיו בגלות ותקראו אליי, זו עצמה תהיה סיבת הגאולה.
וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכׇל־לְבַבְכֶם׃
"ובקשתם" אומרים חז"ל כאדם המבקש אבידה, "ומצאתם" כאדם המוצא מציאה. ואז אומר הקדוש ברוך הוא: אשוב אליכם. אלא שיש תנאי: "כי תדרשוני בכל לבבכם", שהדרישה והבקשה תהיינה בכל הלב.
פסוק יד: גאולה ראשונית וגאולה שלמה
וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם־יְהֹוָה וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכׇּל־הַגּוֹיִם וּמִכׇּל־הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם נְאֻם־יְהֹוָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם׃
אמלא את שאלתכם, אשיב את שבותכם, אחזיר אתכם לארץ ישראל, אעשה קיבוץ גלויות, ותזכו להתפלל כאן בבית המקדש.
כאן מבאר המלבי"ם יסוד גדול, שנראה אותו בעזרת השם גם בספר דניאל וגם בספרי עזרא ונחמיה: הגאולה שהייתה בימי עזרא ונחמיה הייתה גאולה ראשונית בלבד, לא גאולה שלמה. עלו מבבל ארבעים ושניים אלף בלבד. הגאולה הראשונית הזאת הייתה כעין הכנה אל הגאולה הסופית, כעין תקופת מבחן. אילו היה עם ישראל מתפלל אז אל השם ושב בתשובה שלמה ועושה רצונו, היה זוכה לגאולה הסופית המוחלטת.
נמצא שגם כשמדברים כאן על שבעים שנה שאחריהן תיתום הגלות, אין הכוונה לגאולה הסופית, אלא לגאולה הראשונית שתחזיר אתכם בראש ובראשונה לארץ. וכאשר תהיו כאן וייבנה בית המקדש ותתפללו אל השם, תהיו ראויים ותקבלו את הגאולה הסופית והמוחלטת. אז יתקיים "וקיבצתי אתכם מכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם", קיבוץ גלויות מלא והשבת כולם לארץ, וזה בשלב השני, לא בראשון.
אלא שלצערנו לא הגענו לשלב השני, כי בשלב הראשון כשלנו. נבנה בית המקדש ועמד ארבע מאות ועשרים שנה, ובאותן שנים הרשיעו, ובאותן שנים הייתה ביניהם שנאת חינם, ובאותן שנים נעשו ראויים לגלות נוספת. לא די שלא היו ראויים לגאולה השלמה, אלא שנעשו בלתי ראויים אפילו לבית המקדש עצמו, ונחרב גם הבית השני. נמצא שהתוכנית המקורית, להביא את הגאולה השלמה בעקבות הגאולה החלקית, לא יצאה אל הפועל.
פסוק טו: "הקים לנו השם נביאים בבלה"
כִּי אֲמַרְתֶּם הֵקִים לָנוּ יְהֹוָה נְבִאִים בָּבֶלָה׃
אומר להם הנביא: מה שאני אומר לכם ששבעים שנה תעברו ואז אפקוד אתכם, זו האמת. אבל כשאני אומר לכם זאת, מה אתם טוענים כנגדי? "הקים לנו השם נביאים בבלה". הנה יש לנו נביאים בבבל, והם מתנבאים שאוטוטו חוזרים. מה פתאום שבעים שנה? תוך שנתיים שובר השם את עול מלך בבל, מחזיר את הכלים ומחזיר את העם.
והאמת היא שנבואתם הרבה יותר אטרקטיבית. ירמיהו אומר: שבו שבעים שנה, התיישבו, שאו נשים והולידו ילדים. ובאים הנביאים האחרים ואומרים דברים הרבה יותר נעימים. וזו הייתה אחת הצרות הגדולות של נביאי האמת: דבריהם לא היו פופולריים. תמיד דיברו על דברים רעים וקשים העתידים לבוא. שהרי מה התועלת בנבואת טוב? כשהטוב יבוא נראה אותו. אבל נבואת פורענות נצרכת, כדי שתמנע את ביאת הרעה על ידי מעשים טובים ועל ידי תשובה.
לכן לעולם לא היו הנביאים פופולריים. קללו אותם, הענישו אותם, רדפו אותם. "גווי נתתי למכים ולחיי למורטים, פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק". ביזו אותם, הכניסו את ירמיהו לחצר המטרה, כמעט הטביעוהו בטיט. צרות רבות סבלו והיו נרדפים.
ואילו נביאי השקר, הם היו התקשורת של אותו דור. תמיד רק דברים טובים ונחמדים: כמה העם הזה נפלא, איזה נוער נחמד יש לנו, נוער הנרות ונוער הכיכרות, כמה הם איכותיים וטובים. ואם אינם עומדים במבחנים, נוריד את הרף. ואם אין הדבר מתאים, לא ייסקר. ואל תראו רק את הרע, הביטו גם על החיובי. ובקיצור, הכול נפלא, הכול טוב, הכול מצוין. זה מה שאנשים אוהבים לשמוע. אבל התחל לדבר על דברים לא טובים, על כך שהמצב בדרדור ושהמצב הרוחני בירידה קשה, ומיד אומרים לך אל תדבר דברים רעים. מי אינו זוכר את הרב פרץ המסכן, כשדיבר בענייני שבת וחילול שבת, וכשאמר שמונים אחוז מן הרוסים גויים (והיום כבר אומרים תשעים), איזה עליהום עשו עליו. אף אחד אינו אוהב לשמוע דברים רעים. ולכן אתם באים ואומרים: הנה יש לנו נביאים המנבאים לנו נבואות טובות, ואומרים שאוטוטו אנו עומדים לחזור.
לסיכום:
איגרת ירמיהו אל גולי בבל מלמדת יסוד גדול בהשגחה: הגלות אינה נקמה אלא מחשבות שלום. "בנו בתים, קחו נשים, ורבו שם", כי הגלות ארוכה, ודווקא ההשלמה עם אורכה היא המאפשרת קיום. "ודרשו את שלום העיר", שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. ומנגד, אזהרה חדה מפני נביאי שקר, קוסמים וחלומות יזומים המבטיחים ישועה מיידית. שבעים השנה נקצבו במדויק, וכל עיכוב שבדרך היה מכוון מלמעלה. "אחרית ותקווה": לרשעים ראשית ואין להם אחרית, ולצדיקים האחרית היא ההצלחה. ותנאי הגאולה נתון בידינו: "וקראתם אותי והתפללתם אליי", "כי תדרשוני בכל לבבכם". הגאולה הראשונית של עזרא ונחמיה נועדה להיות מבוא לגאולה השלמה, ומשלא עמדנו במבחן נחרב גם הבית השני, וממתינים אנו עדיין לאותה גאולה שלמה במהרה בימינו.