פרק כ"ח בירמיהו הוא המשך ישיר לפרק הקודם. ירמיהו הולך עם מוטות ומוסרות על צווארו, וממחיש בכך את דבר ה' שעל העם והגויים להכניס את צווארם תחת עולו של מלך בבל. כנגדו קם חנניה בן עזור, נביא שקר, ומתנבא נבואה הפוכה בדיוק. הפרק כולו הוא עימות פומבי בין השניים בבית ה', לעיני הכהנים ולעיני כל העם, והוא מסתיים במיתתו של חנניה באותה שנה.
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית יְהוָה לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר
"בשנה ההיא" - באותו זמן שבו המליך נבוכדנאצר את צדקיהו על חמשת המלכים, בתחילת מלכותו, כפי שהתבאר בפרק הקודם. ואז בא חנניה בן עזור, נביא שקר, ומשמיע נבואה בפרהסיה בבית המקדש.
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל
כלומר: אתה ירמיהו עושה עול ומוסרות ואומר "הכניסו צוואריכם וראשכם תחת עולו של מלך בבל", ואני אומר נבואה הפוכה - העול כבר נשבר. ולא רק מעלינו, אלא גם מעל אלה שכבר גלו לבבל נשבר העול, וגם הם ישובו.
בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל
וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם יְהוָה כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל
בתוך שנתיים, כך הוא מבשר, יחזרו כל הכלים שלקח נבוכדנאצר, וגם כל הגולים יחזרו לארצם ויהיו בני חורין, כיוון שעולו של מלך בבל יישבר.
שואלים חז"ל: מניין לו לחנניה לומר דברים אלה, מה הטעה אותו? ומשיבים: חנניה שמע את ירמיהו מתנבא בשוק העליון "הנני שובר את קשת עילם" - נבואה שנאמרה אף היא בראשית ממלכת צדקיהו, והיא מובאת בהמשך הספר בפרק מ"ט. ועילם סמוכה לבבל. עשה חנניה קל וחומר לעצמו: ומה עילם, שלא באה אלא לעזור לכשדים, ה' שובר את עולה - הכשדים עצמם, הבבלים עצמם, על אחת כמה וכמה. למדן היה חנניה זה. ומכוח אותו קל וחומר הלך לשוק התחתון ואמר שם את "נבואתו". כל סמכותה של הנבואה הזאת אינה אלא מסקנה שהסיק מדברי ירמיהו.
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית יְהוָה
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יְהוָה יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית יְהוָה וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה
פשט הדברים: ירמיהו אומר לו - וכי אתה סבור שאיני רוצה שהכלים יחזרו? שאני מחפש את רעתם של ישראל? שאם אני מתנבא עליהם נבואה קשה, סימן שאני מחפש עליהם דברים שליליים? הלוואי כדבריך, הלוואי שישובו הכלים, הלוואי שכל העניין הזה יסתיים. אבל אני אומר את האמת, והאמת קשה לשמיעה - וכך עתיד להיות.
ובמדרש אמרו חז"ל: אמר לו ירמיהו, אם יתקיימו הדברים כדבריך, אדרבה אני מעוניין בהם, שהרי אני יוצא מורווח ואתה מופסד. אני כהן, ואוכל מקודשי שמים; אם יישאר הבית על תילו - יש קרבנות, יש תרומות ומעשרות, כדאי לי. אבל קח בחשבון שאתה מפסיד, שהרי אתה גבעוני, ועל הגבעונים נגזר להיות חוטבי עצים ושואבי מים לבית המקדש. הרד"ק אמנם כותב שעל פי הפשט חנניה היה יהודי שגר בעיר גבעון ולא גבעוני, אך כך אמרו חז"ל בדרך דרש.
מכאן למדו חז"ל שכל המחניף לרשע סופו נופל בידו או ביד בנו או ביד בן בנו. ויש כאן תביעה על ירמיהו: כשיצא ירמיהו מירושלים ללכת ולראות את השדה של חננאל בן דודו, תפס אותו יראייה בן שלמיה בן חנניה וטען "הנה הוא נופל אל הכשדים", שהוא הולך ליצור קשר עם האויב, והכניסוהו לבית הכלא וקלעוהו בחצר המטרה, וסבל שם ירמיהו הרבה. ולמה? מפני שהחניף לרשע, ונפל ביד נכדו. ומי היה סבו של אותו יראייה? חנניה בן עזור. והיכן החניף לו? כאן, במה שאמר "אמן כן יעשה ה'" - כאילו הוא מאשר את דבריו. היה עליו לומר בפירוש: שקר גמור הוא, אני מתנגד למה שאתה אומר, לא זה דבר ה'.
המלבי"ם מבאר את הדברים באופן אחר: "אמן" הוא מלשון אמת. ירמיהו אומר לו: אמת אתה אומר, שהרי גם אני מנבא שהכלים ישובו - אלא שאני אומר בעוד שבעים שנה, ואתה אומר בעוד שנתיים. נמצא שזו "מילתא דמשתמע לתרי אנפי", דבר הנשמע לשתי פנים: מצד אחד משתמע שהוא עונה אמן על דבריו ומייחל שיתקיימו; ומצד שני משתמע שהוא אומר לו - אמת הדבר, ה' יקים את דבריך שהכלים ישובו, אבל לא בעוד שנתיים אלא בעוד שבעים שנה. אמת רחוקה.
אלא שהכהנים והעם הבינו כפירוש הראשון. ירמיהו התכוון ללעוג לו, והם שמעו כאילו הוא מסכים עמו ומאשר את דבריו. לכן דקדק הכתוב וכפל: "ויאמר ירמיה הנביא אל חנניה הנביא לעיני הכהנים ולעיני כל העם", ושוב "ויאמר ירמיה הנביא". מהי הכפילות? מבאר המלבי"ם: האמירה הראשונה היא זו שהכהנים והעם שמעו, והבינו ממנה כאילו הוא מסכים. ולכן הוצרך ירמיהו לאמירה נוספת, אמירה בפני עצמה, כדי לסתור את דבריו ולהעמידם על דיוקם: אל תבינו כפשוטו כאילו "הלוואי שכך יהיה", אלא דעו שדבריו שקר גמור, שאין הכלים אמורים לחזור בעוד שנתיים.
אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם
הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר
הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה בֶּאֱמֶת
כאן מניח ירמיהו כלל יסוד ובסיסי בנבואה: נביא נבחן רק בנבואה לטובה. אם ניבא לטובה ולא התקיימו דבריו - הרי הוא נביא שקר, שהרי נבואה טובה אין הקב"ה חוזר בו ממנה. אבל אם ניבא לרעה ולא באו דבריו, אין בכך שום ראיה שהוא שקרן, שכן ייתכן מאוד שה' ניחם על הרעה והחליט שלא להביאה.
ומה בעצם אומר לו ירמיהו? דבריך ייבחנו בהתקיימותם. אם נבואתי שלי לא תתקיים - עדיין אין הוכחה שאיני נביא אמת, שהרי התנבאתי לרעה וייתכן שה' ניחם. אבל אם נבואתך שלך לא תבוא - זו הוכחה ניצחת שאתה נביא שקר. נמצא שדווקא בדבריך יהיה המבחן. ורק צריך להמתין - שנתיים.
המלבי"ם מוסיף ביאור נפלא: רוב הנבואות שבידינו הן נבואות פורענות, ולא במקרה. תפקידו של הנביא אינו ללטף לעם את האגו, אלא להחזירם בתשובה ולתקנם. מה טעם לבשר לאדם שבעוד שנה או שנתיים יהיה טוב? כשיבוא הטוב ממילא יראה אותו. (נבואות עתידיות על ימות המשיח, "וגר זאב עם כבש", הן עניין אחר לגמרי.) אבל להודיע לאדם שבעוד שנה או שנתיים תבוא רעה - זה חשוב, שכן בכוחו למנוע אותה: יעשה תשובה, יתקן, ובכך הרעה תיפסק.
ואם כן, שואל המלבי"ם בשם ירמיהו, לשם מה בכלל שולח ה' נביא לבשר דבר טוב? התשובה: בעיקר כדי להחזיק את האדם בחזקת נביא. כיצד נדע אם נביא אתה? אמור נבואה טובה, שהרי רק בנבואה טובה נבחן הנביא. וכמו שכתוב בתורה: "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'" - "הדבר אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר", הוא הדבר אשר לא דברו ה'. וכפי שהתבאר, זה נאמר דווקא בייעודים הטובים ולא בנבואות הרעות.
לכן אומר לו ירמיהו: הנביאים שהיו לפני ולפניך התנבאו על ארצות רבות וממלכות גדולות "למלחמה ולרעה ולדבר" - פורענויות בלבד, שאין הקב"ה שולח נביא לנבא טובות. "והנביא אשר ינבא לשלום" - אם יש נבואה טובה, אין תכליתה אלא ש"בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת". ואם כן, אתה שבאת לבשר בשורה טובה - אם אמנם שלחך ה', הרי זה רק כדי שכשיתקיימו הדברים נדע שאתה נביא אמת. נמתין אפוא למבחן: שנתיים אמרת, נחכה שנתיים. ובינתיים אין בנבואתך ולא כלום, ואי אפשר להסתמך עליה כלל. את הציונים בודקים אחרי המבחן, לא לפניו.
וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ
הדברים לא מצאו חן בעיני חנניה, ובפרט עצם האמירה שדבריו זקוקים לבחינה ואין בהם ממש עד שיעמדו במבחן. (ואל תתפלאו שהכתוב קורא לו "חנניה הנביא" - פעמים רבות קורא הכתוב "נביא" אף לנביאי השקר.) חנניה נוטל את המוטה מעל צווארו של ירמיהו - מוט שהלך עמו חמש עשרה שנה, כמבואר בפרק הקודם - ושובר אותו.
ויש לשאול: מדוע בכלל עושה הנביא פעולה פיזית מעבר לאמירת הנבואה? אמרת - אמרת, ודי בכך. אלא שמצינו שוב ושוב: קח מגילה וכתוב עליה כך וכך והשלך אותה אל תוך נהר פרת; קח צלוחית חדשה ועשה בה כך וכך; אלישע אומר למלך שיילחם בארם - קח חיצים וירה אותם לעבר ארם, ואחר כך הך בחיצים על הקרקע.
הרמב"ן מבאר: ההמחשה מוציאה את הדברים מן הכוח אל הפועל. כשיש מעשה, הדברים חדלים להיות ערטילאיים ומקבלים קיום כלשהו בעולם המעשה. ירית את החיצים לאותו כיוון - כאילו כבר התקיים הדבר. ושימו לב: נבואה שנעשתה בהמחשה שוב אינה מתבטלת, אלא חייבת להתקיים. ולכן כשהכה המלך בקרקע רק שלוש פעמים, אמר לו אלישע: מדוע רק שלוש? לו היית מכה עוד, היית מכה את ארם עד כלה. ההמחשה נותנת תמיד ביטוי עז ומוחשי יותר לנבואה.
ודומה לזה מה שמספרת הגמרא באישה אחת שקיללה את החכם ואמרה לו "תתהפיך כורסייך" - כלומר שתרד מגדולתך או שתמות. מיד אמר החכם לעבדיו: קחו את הכיסא והפכוהו. נטלו את הכיסא והפכוהו. למה? כדי לתת לדברים מימוש וקיום באופן פיזי; משהתהפך הכיסא - נגמר הדבר, כבר התקיימו הדברים.
מכאן גם עצה טובה שהבאתי בספר "במשנת החלומות": אדם שחלם שדלת ביתו נפלה - בספרים מבואר שרמז הוא, חלילה, שאשתו תמות. מה יעשה? כותב החתם סופר: יפרק את דלת ביתו ויפילה, ואז יש לחלום קיום במציאות מסוימת, ושוב אין הוא צריך להתקיים במובנו הסימלי. כמובן שלא תמיד הדבר אפשרי: אם ראה שקורות ביתו נפלו, לא ילך ויביא חצי טון דינמיט. אלא כשהדבר אפשרי - יעשה כן.
וכך כאן: המוטות שעל צוואר ירמיהו באו לבטא שהנבואה הזאת תתקיים בכל מצב, שהרי נבואה שנלווה אליה מעשה מוכרחת להתקיים. לכן לא הייתה לחנניה ברירה: כדי לבטל נבואה כזאת הוא חייב מעשה כנגד מעשה. לכן נטל את המוטות ושברם, לומר: הנה עשיתי מעשה המנוגד למעשך. המוטות הן עולו של מלך בבל, ושבירתן היא שבירת העול.
וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ
וירמיהו הולך לדרכו: הוא חושש להשיב לו דבר מדעתו שלא נאמר לו מפי ה', ואין לו טעם להתעמת עמו, שכן כבר אמר את אשר ציווהו ה'. לכן עוזב והולך.
וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר
הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל
אומר לו הקב"ה: לך ואמור לו - מוטות עץ שברת, אבל דע שתחתיהן יבואו עתה מוטות ברזל. נדמה לך שביטלת את הדברים? לא זו בלבד שלא ביטלת, אלא שהקשית והחמרת, והעונש יהיה נורא יותר. שכן אם אני מתרה בכם ואתם מקבלים את ההתראה ומשנים את דרכיכם - יש סיכוי שמשהו יתבטל. אבל אם אני מתרה ולא די שאינכם שומעים, אלא אתם עוד מנסים לבטל את דברי, להכחיש ולהשתיק את הנבואה - סימן שאתם זקוקים לעונש חמור יותר. המרד בנבוכדנאצר יביא עליכם עול ברזל: עתה יש עול עץ, ואין ספק שאף הוא עול, אבל על ידי המרידה הוא ישעבד אתכם הרבה יותר.
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ
"וגם את חית השדה נתתי לו" - כפי שהתבאר, שרכב על ארי וקשר תנין בראשו.
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ יְהוָה וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר
אתה מבטיח להם הבטחות שווא, הבטחות שקר, ואינך שליח מאת ההשגחה כלל.
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל יְהוָה
"הנני משלחך מעל פני האדמה" - ולאן ישלח אותו? אל תוך האדמה. זו הכוונה: משלח אותך מעליה לתוכה. ואמר לו "השנה אתה מת", אבל מתי ייקבר - את זה לא אמר לו.
וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי
החודש השביעי הוא תשרי, וכבר שנה חדשה. שואלים חז"ל: אם כן לא התקיימה נבואת ירמיהו?! אלא מת בערב ראש השנה, וציווה את בניו לפני מותו: יודע אני שהובטחתי למות השנה, והנה אני עומד למות; מצווה אני עליכם - את הקבורה ואת פרסום המיתה תשהו עד לאחר ראש השנה. ולמה? כדי להראות שירמיהו שיקר.
שימו לב מה מתחולל כאן. אדם עומד על זיבולא בתרייתא, כבר ברגל וחצי בקבר, ומה חשוב לו? שיישאר רושם שירמיהו שיקר ושהוא עצמו צדק. לצאת צודק בעיני העם, אפילו מתוך הקבר. הוא רואה שהוא חי בשקר, הוא רואה שנבואת הנביא התקיימה בסופו של דבר, ובכל זאת הוא מתעקש וממשיך בדרכו הנלוזה. יש כאן גילוי מבהיל על הטבע האנושי. ר' חיים שמואלביץ ב"שיחות מוסר" ייחד שיחה שלמה לעניין הזה: רצונו של אדם להישאר צודק עד הסוף, אף שהאמת טופחת על פניו, וממשיך להתעקש, ומת, ועדיין ממשיך להתעקש.
הרד"ק כותב שעל פי הפשט אין כאן קושיה כלל. הקושי נובע מן ההנחה שאמר לו "השנה הזאת אתה מת", ולכן היה צריך למות בסוף אלול, ומכאן הסבירו חז"ל שמת בסוף אלול ונקבר אחרי ראש השנה. אבל באמת לא כך אמר לו, אלא "השנה אתה מת" - בתוך שנה. ספור שנים עשר חודשים, שס"ה יום מרגע הנבואה, ובתוכם תמות. אין הכוונה לשנה העברית ואין א' בתשרי קובע, אלא התאריך המקביל שנה בדיוק מזמן הנבואה, מיום ליום. ולפי זה ייתכן מאוד שהנבואה נאמרה בא' או בב' בתשרי של השנה שעברה, ונמצא שמת בתוך שנה ממש, ואין הכרח לומר שהסתירו את מיתתו. אך אנו אין לנו אלא דברי חז"ל; מה שהרד"ק מבאר אינו אלא דרך ליישב את המקראות על פי פשוטם, אבל חז"ל אמרו שציווה להעלים את מיתתו.
פרק כ"ח מציג את העימות בין ירמיהו לחנניה בן עזור, שבנה נבואת שקר על קל וחומר שהסיק מדברי ירמיהו על עילם, והבטיח החזרת הכלים והגולים בתוך שנתיים. ירמיהו עונה לו "אמן כן יעשה ה'" - דבר המשתמע לשתי פנים: הלוואי, ומאידך אמת אתה אומר אך בעוד שבעים שנה ולא בעוד שנתיים; ומכיוון שהעם הבינו כפשוטו, נכפל "ויאמר" כדי לסתור את דבריו במפורש. ירמיהו מלמד את כלל הנבואה: נביא נבחן רק בנבואת טובה, ולכן דבריו של חנניה עומדים למבחן ואין להסתמך עליהם עד שיתקיימו. חנניה שובר את המוטה כדי לעשות מעשה כנגד מעשה, שהרי נבואה שנלוותה לה המחשה חייבת להתקיים; ותשובת ה': מוטות עץ שברת ותחתיהן יבואו מוטות ברזל, כי המרד מכביד את העול. ולבסוף נגזר עליו "השנה אתה מת", ומת בשנה ההיא, כשלפי חז"ל ציווה להעלים את מיתתו כדי להיראות צודק - עדות מצמררת לעקשנות האנושית שאינה מוותרת על השקר אפילו על סף הקבר.