פרק כ"ז בירמיהו הוא פרק של מעשה סמלי. הנביא מצטווה לשאת על צווארו עול של בהמה, ולשלוח מסר לחמישה מלכי הסביבה שבאו לקשור קשר עם צדקיהו כנגד מלך בבל. המסר אחד: הקדוש ברוך הוא הוא שמסר את השלטון בידי נבוכדנאצר, וכל המורד בו - מורד למעשה בגזירת שמים, וסופו חרב ורעב ודבר וגלות. לעומת זאת המכניס צווארו בעול - יישאר על אדמתו.
בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל־יִרְמְיָה מֵאֵת יְהֹוָה לֵאמֹר׃
הנבואה נמסרה לירמיהו בשנה הראשונה למלכות יהויקים. כבר כאן נאמר לו מה יהיה לאחר ממלכת יהויקים וממלכת יהויכין, כאשר ימלוך צדקיהו.
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל־צַוָּארֶךָ׃
המוטות הם מוטות העול, כעול הבהמה. המוסרות הן הרצועות שבהן קושרים את העול. את כל המערכת הזאת נצטווה ירמיהו לתת על צווארו שלו. רש"י כותב שחמש עשרה שנה היו המוסרות על צווארו: משנה אחת ליהויקים ועד השנה הרביעית לצדקיהו, עד שבא חנניה בן עזור ושיבר את המוטות מעל צווארו, כפי שנראה בהמשך.
וְשִׁלַּחְתָּם אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל־מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל־מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל־מֶלֶךְ צֹר וְאֶל־מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶל־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
חז"ל אומרים שנבוכדנאצר מלך בבל המליך את צדקיהו והשליט אותו על חמשת המלכים המוזכרים כאן: אדום, מואב, בני עמון, צור וצידון. צדקיהו מונה על ידי נבוכדנאצר להיות ראש להם. כאן עולה קושי: הפסוק הראשון מדבר בראשית ממלכת יהויקים, וכאן כבר מדובר בצדקיהו. המלבי"ם מבאר שעל פי הכרח הכתובים חייבים לפרש שכבר בתקופת יהויקים היה צדקיהו שני למלך, כמשנה למלך, ובמעמד הזה הוא נזכר כאן - עוד לפני שמלך ממש.
וְצִוִּיתָ אֹתָם אֶל־אֲדֹנֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל־אֲדֹנֵיכֶם׃
את המלאכים, כלומר את השליחים ששלחו חמשת המלכים, מצטווה ירמיהו לצוות שיעבירו את המסר אל אדוניהם - אל המלכים ששלחו אותם.
אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת־הָאָרֶץ אֶת־הָאָדָם וְאֶת־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי׃
אומר הקדוש ברוך הוא: אני עשיתי את הארץ, ויש לי קניין בין בגוף הארץ ובין בחיים שעליה - האדם והבהמה אשר על פני הארץ. כל הבריאה נעשתה בכוחי הגדול, וקיומה המתמשך הוא בזרועי הנטויה.
ומה פירוש "זרוע נטויה"? הזרוע תמיד נטויה. רבי חיים מוולוז'ין מבאר בנפש החיים, וכן מובא בספרי המקובלים, וכן מדויק מלשון התפילה ומעוד מקורות, שהקדוש ברוך הוא לא יצר את העולם יצירה חד פעמית והסתלק ממנו מבחינת קיומו, אלא בכל רגע ורגע הוא מחיה את העולם ברצונו: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" - לא רק בכל יום אלא בכל רגע ורגע. משל למה הדבר דומה? אם אגביה עכשיו את הכוס ואחזיק אותה באוויר, ישאלו: איך היא עומדת? מפני שברגע זה אני תופס אותה. ברגע שאסיר את ידי, היא נופלת. כך כביכול הקדוש ברוך הוא תופס בכל רגע את העולם ומחיה אותו, וברגע שיסיר רצונו ממנו - העולם מתבטל. זו "זרועי הנטויה".
"ונתתיה לאשר ישר בעיני" - אני הוא הנותן את הארץ למי שישר בעיני, אני הוא הממנה את המלכים המתנשאים לכל לראש, ואני מיניתי את נבוכדנאצר. הכול ממנו יתברך.
וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת־כׇּל־הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעׇבְדוֹ׃
מסרתי את כל הארצות האלה בידו, והוא מושל בכיפה. ומהו "חית השדה נתתי לו לעבדו"? חז"ל אומרים שכאשר היה נבוכדנאצר בין החיות, היו החיות מביאות לו מאכל ומשתה. כפי שנלמד בעזרת השם בספר דניאל, נבוכדנאצר גורש מארמונו ובמשך שבע שנים היה כחיית השדה, אוכל עשב וחי בין החיות, ובאותה תקופה היו החיות משמשות אותו.
אלא שהרד"ק אומר שזו דרך דרש, ולפי פשט הכתובים באותו זמן הוא אכל עשב ולא נזקק לחיות שיביאו לו מזון - "ועשבא כתורין לך יטעמון", יאכילוך עשב כשוורים. אם כן מהו "חית השדה נתתי לו לעבדו"? אומרים חז"ל: נבוכדנאצר היה רוכב על ארי וקושר תנין בראשו - רוכב על אריה ועושה לו כתר מנחש מלופף על ראשו, להראות שהכול יראים ממנו ושהוא ראש לכול. ועוד ביאור: חז"ל אומרים שהיה משתמש בחיות רעות במלחמה, פילים ואריות, כדרך הקדמונים, וזהו שחיות השדה משמשות אותו בצאתו לקרב. ומשום כך הוא מבקש מהם שלא ינסו למרוד בו.
וְעָבְדוּ אֹתוֹ כׇּל־הַגּוֹיִם וְאֶת־בְּנוֹ וְאֶת־בֶּן־בְּנוֹ עַד בֹּא־עֵת אַרְצוֹ גַּם־הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים׃
השם מבטיח לו שלושה דורות של מלוכה: הוא, בנו - אויל מרודך, ובן בנו - בלשצר. בלשצר הוא שאיבד את המלוכה, כמו שנאמר "ביה בליליא קטיל בלשאצר", כפי שנראה בספר דניאל. "עד בוא עת ארצו גם הוא" - עד שיגיע גם זמנה של ארצו להיכבש, "ועבדו בו גויים רבים ומלכים גדולים".
מבאר הרד"ק: חמשת המלכים שלחו אל צדקיהו, ששלט עליהם מטעם נבוכדנאצר, והציעו לו לקשור קשר ולמרוד במלך בבל. לכן שולח להם ירמיהו את המוסרות ואת העול ואומר להם: דעו לכם, כך אמר השם, עליכם לתת את צוואריכם תחת עולו של מלך בבל, כי אני המלכתי אותו. זו מטרת השליחות וזו מטרת הנבואה.
וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא־יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת־נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא־יִתֵּן אֶת־צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל־הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם־יְהֹוָה עַד־תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ׃
מי שלא ימסור עצמו בידו - אומר הקדוש ברוך הוא - אפקוד עליו בחרב ברעב ובדבר, "עד תומי אותם בידו", עד שיושלמו וייתנו באופן מוחלט בידו.
המלבי"ם מעיר שבאמת באותה תקופה היו ממלכות גדולות שלא היו תחת יד נבוכדנאצר, ומי שמעיין בקורות דברי הימים רואה ששלטונו לא היה שלטון מוחלט. אלא שהממלכות הקטנות היו מוכרחות לחסות בצילה של מלכות גדולה. כך דרכו של עולם: אם אין לממלכה הקטנה מי שיגן עליה, יכולה השכנה החזקה לבוא ולבלוע אותה. לפיכך היו הממלכות הקטנות נכנעות למלכות גדולה, מעלות לה מס, והיא מחויבת לשמור על שלומן. נמצא שמי שאינו תחת נבוכדנאצר חייב להיות תחת מלכות גדולה אחרת שתגן עליו מפניו. ועל זה אומר הכתוב: הגוי והממלכה אשר לא יעבדו אותו ולא יתנו צווארם בעולו - בחרב וברעב ובדבר אפקוד עליהם, עד שיושלמו כולם בידו.
והרי מלך עריץ ורשע היה, ומדוע זכה למלכות של שלושה דורות? מובא שכאשר נשלחה איגרת אל חזקיהו מלך יהודה מאת ברודך בלאדן בן בלאדן, היה נבוכדנאצר השליח והסופר. באיגרת נכתב: מאת ברודך בלאדן, אל חזקיהו מלך יהודה, אל ירושלים עיר הקודש ואל השם אלוקי ישראל. אמר נבוכדנאצר: אם אתם אומרים שהשם הוא אלוקי ישראל, כיצד כותבים אותו בסוף? יש להקדימו! הלך שלושה צעדים, לקח את האיגרת וכתב מחדש: אל השם אלוקי ישראל, אל ירושלים, ולבסוף חזקיהו המלך. בזכות אותם צעדים זכה למלכות של שלושה דורות: הוא, בנו אויל מרודך ונכדו בלשצר. ולכן אומר השם: אני מסרתי את המלכות בידו.
וְאַתֶּם אַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־נְבִיאֵיכֶם וְאֶל־קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל־עֹנְנֵיכֶם וְאֶל־כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר־הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל׃
"נביאיכם" - אלו נביאי השקר. "קוסמיכם" - השואלים בקסמים. "חלומותיכם" - אנשים המגידים עתידות על ידי שאלת חלום. "עונניכם" - סוג של מכשף, כדרך שמנתה התורה מעונן ומנחש ומכשף; והמעונן הוא האומר עונה פלונית טובה לעשות בה כך וכך ועונה אחרת אינה טובה, כביכול יש קובע זמנים ועונות. "כשפיכם" - העוסקים במיני כשפים. כל אלה היו אומרים לעם: אל תדאגו, לא תגיעו לידי כך שמלך בבל ישלוט עליכם. הם הרגיעו את העם - ברגיעה של שקר. ועל זה אומר להם הנביא: אל תשמעו אליהם.
כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם׃
"למען הרחיק אתכם מעל אדמתכם" אין פירושו שכוונתם להרחיק אתכם - שהרי אין להם מטרה כזאת. אלא שזו תהיה התוצאה: סופם שיועילו להרחיק אתכם מעל אדמתכם. שהרי כל עוד תשבו על אדמתכם ותעלו מס למלך בבל - תישארו כאן ולא תגלו. אבל אם תמרדו, אומר בורא עולם, אהיה בעזרתו של נבוכדנאצר ואדיח אתכם מעל אדמתכם, וכך תאבדו.
וְהַגּוֹי אֲשֶׁר יָבִיא אֶת־צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ־בָּבֶל וַעֲבָדוֹ וְהִנַּחְתִּיו עַל־אַדְמָתוֹ נְאֻם־יְהֹוָה וַעֲבָדָהּ וְיָשַׁב בָּהּ׃
כאן מונח כל הרעיון של המוסרות, וזה החלק הסמלי של הדבר: ראו, צריך להביא את הצוואר בעול מלך בבל. ומי שיעשה כן - "והנחתיו על אדמתו", ינוח על אדמתו, יוכל לחרוש ולזרוע ולקצור ולשבת בה.
וְאֶל־צִדְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה דִּבַּרְתִּי כְּכׇל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר הָבִיאוּ אֶת־צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ־בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ׃
כך הוא מודיע לחמשת המלכים: לא רק לכם אני אומר את הדברים, אמרתי אותם גם לצדקיהו. ואם כן מה תועיל לכם הברית עם צדקיהו כנגד עול מלך בבל? צדקיהו לא יוכל להגן עליכם, שהרי גם הוא מחויב להביא את צווארו בעול מלך בבל. נמצא שהקשר שלכם לא יועיל.
לָמָּה תָמוּתוּ אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא־יַעֲבֹד אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל׃
למה תמותו אתה ועמך בחרב ברעב ובדבר? שהרי כך ייעשה לכל מי שלא יקבל על עצמו את עול השעבוד למלך בבל.
וְאַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם׃
כבר אמר זאת, ומדוע חוזר? מפני שקודם דיבר אל חמשת המלכים, וכאן הוא חוזר ומזהיר את צדקיהו ואת שריו.
כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם־יְהֹוָה וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר לְמַעַן הַדִּיחִי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם אַתֶּם וְהַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם׃
אין הם שלוחים ממני, אומר הקדוש ברוך הוא, והם מתנבאים בשמי לשקר. ושוב, "למען הדיחי אתכם" פירושו: זה מה שיועילו לכם - שבסופו של דבר תגורשו מן הארץ, אתם והנביאים הניבאים לכם. אמנם נעים מאוד לשמוע נבואה האומרת אין לכם מה לדאוג, מלך בבל לא יוכל לעשות לכם מאומה. אבל למעשה, אומר להם ירמיהו, דעו שתיפלו בידו. אל תקשיבו לדברים.
וְאֶל־הַכֹּהֲנִים וְאֶל־כׇּל־הָעָם הַזֶּה דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה אַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־דִּבְרֵי נְבִיאֵיכֶם הַנִּבְּאִים לָכֶם לֵאמֹר הִנֵּה כְלֵי בֵית־יְהֹוָה מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה כִּי שֶׁקֶר הֵמָּה נִבְּאִים לָכֶם׃
כלי בית המקדש כבר גלו בגלות יכניה, ואנו עומדים בתקופת צדקיהו שלאחריה. באו נביאי השקר והבטיחו לעם הבטחות טובות: כה אמר השם, הכלים שגלו לבבל עתידים לחזור, ובעוד שנתיים ישיב השם את הכלים ותשוב הממלכה - ובלבד שלא תיכנעו למלך בבל אלא תמרדו בו. נבואה נפלאה ומעודדת, אלא שכולה שקר גמור. ולא די שהכלים ההם לא יחזרו, אלא שגם הכלים שנותרו כאן עתידים ללכת. ואמנם הכלים שבו בסופו של דבר, בימי עזרא ונחמיה, אבל לא לזה כיוונו נביאי השקר, כפי שיתבאר מיד מתי באמת נאמר שישובו.
אַל־תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם עִבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ־בָּבֶל וִחְיוּ לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חׇרְבָּה׃
אל תקשיבו להם, כי אם תעשו כדבריהם תהיה העיר הזאת חורבן. שמעו לי והביאו צוואריכם תחת עולו של מלך בבל.
וְאִם־נְבִאִים הֵם וְאִם־יֵשׁ דְּבַר־יְהֹוָה אִתָּם יִפְגְּעוּ־נָא בַּיהֹוָה צְבָאוֹת לְבִלְתִּי־בֹאוּ הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בְּבֵית־יְהֹוָה וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלַ͏ִם בָּבֶלָה׃
אם נביאים הם ודבר השם עמם - יתפללו לפחות שהכלים הנמצאים כאן לא ילכו לבבל. עד שאתה מתנבא שהכלים שבבבל יחזרו, עשה טובה והתפלל שמה שיש כאן לא ייצא. המלבי"ם מבאר: לירמיהו נאמר בנבואה מפורשת שגם הכלים שנותרו כאן ילכו לבבל, ואם כן לא ייתכן שהראשונים ישובו בעוד שהשניים עומדים לגלות. לכן אומר להם: אם באמת יש דבר השם עמכם, ודאי נאמר לכם ההפך, שהכלים הנותרים יובאו בבלה.
וכאן יסוד חשוב: נבואה שנאמרה לנביא לא בדרך שליחות אלא בדרך הודעה בלבד - מטרתה שיתפלל. שהרי אם הנבואה באה בדרך שליחות, לך והודע לעם, המטרה ברורה: שהעם יחזרו בתשובה. אבל אם הקדוש ברוך הוא מודיע לנביא עצמו "לך אני מגלה שעתיד להיות כך וכך" - למה גילה לו? כדי שיתפלל וישנה את המצב. זו מטרת הנבואה. ולכן אומר להם ירמיהו: אם השם גילה לכם משהו ולא על מנת למסור - "יפגעו נא בה'", כאן מועילה תפילה. התפללו לפני השם שלא יקרה הדבר.
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֶל־הָעַמֻּדִים וְעַל־הַיָּם וְעַל־הַמְּכֹנוֹת וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בָּעִיר הַזֹּאת׃
"אל העמודים" - כלומר על העמודים, עמודי הנחושת שהיו בבית המקדש. "ועל הים" - זה ים הנחושת, ימו של שלמה, כעין גיגית ענקית שבה היו מים לקידוש ידיים ורגליים לכהנים. "ועל המכונות" - אלו בסיסי הכיורים; עשרה כיורים עשה שלמה, ולכל כיור הייתה כעין עגלה מלמטה שבה הסיעו אותו, והיא הנקראת מכונה. ועל יתר הכלים הנותרים בעיר יש נבואה.
אֲשֶׁר לֹא־לְקָחָם נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בַּגְלוֹתוֹ אֶת־יְכׇנְיָה בֶן־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה מִירוּשָׁלַ͏ִם בָּבֶלָה וְאֵת כׇּל־חֹרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם׃
כל הכלים האלה עדיין לא נלקחו על ידי נבוכדנאצר בתקופת גלות יכניה בן יהויקים.
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל־הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית יְהֹוָה וּבֵית מֶלֶךְ־יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם׃
בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פׇּקְדִי אֹתָם נְאֻם־יְהֹוָה וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃
אמת, הכלים ישובו - אבל מתי? "עד יום פקדי אותם". רק בזמן שאפקוד אותם, אומר הקדוש ברוך הוא, אז יחזרו. ומתי היה יום הפקודה? בימי כורש, כפי שנראה בספר עזרא, שנתן רשות להעלות את הכלים, ומנויים שם אלפי כלים שעלו מבבל חזרה לירושלים. ובעניין בניין הבית: כורש נתן רשות, וצרי יהודה כתבו שטנה כנגד הרשות הזאת והבניין הופסק; ולאחר מכן דריווש שקם אחריו נתן אישור להמשיך לבנות - הוא דריווש בנה של אסתר, והוא שאישר לבנות את בית המקדש, וגם הסכים לנחמיה לעלות ולחונן את הריסותיה של ירושלים.
המלבי"ם מדייק ששני דברים נאמרו כאן: האחד - שיתר הכלים יובאו בבלה; והשני - שביום הפקודה יושבו הכלים לארץ ישראל. הנבואה הראשונה התקיימה במלואה, וכל הכלים נלקחו לבבל, כפי שנראה בעזרת השם בסוף הספר. אבל האמירה השנייה, על השבתם, לא נתקיימה אלא בכלי השרת של זהב וכסף, שהושבו בימי כורש הראשון כשנמסרו אלפי כלים ביד ששבצר הנשיא, כמו שכתוב בספר עזרא. ואילו העמודים וים הנחושת שעשה שלמה - כלי הנחושת - לא הושבו.
ומשום כך נאמר הדבר בלשון כפולה: "כה אמר ה' צבאות אל העמודים ועל הים" - עליהם נאמר "בבלה יובאו" בלבד, בלי חזרה, שהרי העמודים והים באמת לא חזרו. ונבואה נוספת: "כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל על הכלים הנותרים" - אלו כלי הכסף והזהב, שעליהם נאמר גם "והעליתים והשיבותים אל המקום הזה". ולכן בדיבור הראשון נאמר "כה אמר ה' צבאות" בלבד, ובדיבור השני נאמר "כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל": שהכלים ילכו לבבל - זה מצד שהשם הוא אלוקי הצבאות ועושה ממשלה כחפצו; ושהכלים ישובו - זה מצד שה' צבאות הוא אלוקי ישראל, ובאהבתו דואג להשיב לישראל את כליהם.
בפרק זה נצטווה ירמיהו לשאת מוסרות ומוטות על צווארו כמסר חי לחמשת המלכים שביקשו למרוד בבבל יחד עם צדקיהו: בורא עולם, שברא את הארץ בכוחו הגדול ומקיים אותה בזרועו הנטויה בכל רגע, הוא שמסר את הממשלה בידי נבוכדנאצר לשלושה דורות. לכן המכניס צווארו בעול יישב על אדמתו, והממאן ייתם בחרב ברעב ובדבר. אזהרה חוזרת ונשנית נאמרת לחמשת המלכים, לצדקיהו ולשריו, ולכהנים ולעם: אל תשמעו לנביאי השקר, לקוסמים ולמעוננים המבטיחים ישועה מהירה והשבת כלי המקדש. אדרבה, אם נביאים הם - יתפללו שהכלים הנותרים לא ילכו. וסוף דבר: כל הכלים ירדו בבלה, וביום הפקודה בימי כורש הושבו כלי הכסף והזהב - שכן ה' צבאות הוא אלוקי ישראל.