פתיחה: נבואת ירמיהו בחצר בית ה' ומשפטו
פרק כ"ו בספר ירמיהו מתאר אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בחייו של הנביא: ירמיהו נשלח לעמוד בחצר בית ה' ולהשמיע באוזני כל הבאים להשתחוות את נבואת הפורענות, ובעקבות דבריו הוא נתפס ומועמד לדין נפשות. הפרק כולו הוא סיפור של מאבק בין מי שאוחזים שיש להמיתו על פי הדין, מי שרוצים להמיתו פשוט משום שדבריו אינם נעימים לאוזניהם, ומי שעמדו בפרץ והצילוהו. המלבי"ם מפרש את הפרק בשיטתיות מופלאה, ומיישב באמצעותה שורה של קושיות חמורות.
בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֵאֵת יְהֹוָה לֵאמֹר׃
רש"י מעיר כאן הערה חשובה לסדר הזמנים: "בראשית ממלכות יהויקים" - הפרשה הזאת קדמה לפרשה שלפניה בארבע שנים. כלומר, אין כאן המשך כרונולוגי למה שקראנו בפרק הקודם, אלא חזרה אחורה בזמן.
השליחות: "אל תגרע דבר"
כֹּה אָמַר יְהֹוָה עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־יְהֹוָה וְדִבַּרְתָּ עַל־כׇּל־עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֺת בֵּית־יְהֹוָה אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל־תִּגְרַע דָּבָר׃
הקדוש ברוך הוא מצווה את ירמיהו לעמוד בחצר בית ה', במקום שבו העם היו מתאספים, ולדבר אל כל הציבור המגיע מערי יהודה לעבוד את ה' בבית המקדש. "את כל הדברים אשר ציוויתיך" - אלו נבואות הפורענות, הנבואות שבהן הוא קורא להם לשוב בתשובה. ואל יגרע דבר, אלא יאמר את הכול כלשונו.
אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם׃
כאן מונחת כל תכלית הנבואה: "אולי ישמעו וישובו איש מדרכו הרעה". הרעה שאני חושב לעשות להם באה מפני רוע מעלליהם, ואם הם יינחמו וישובו מרוע מעלליהם - אומר הקדוש ברוך הוא - אף אני אתנחם מן הרעה, ואותה צרה לא תבוא עליהם כלל.
התנאי: תורה ונביאים
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם׃ לִשְׁמֹעַ עַל־דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם׃
התנאי כפול: שישמעו לדברי התורה ושישמעו לדברי הנביאים. "לשמוע על דברי עבדי הנביאים" פירושו כמו "ולשמוע" - הכול נאמר בנשימה אחת: ללכת בתורתי ולשמוע אל הנביאים אשר שלחתי אליכם השכם ושלוח, כלומר בכל פעם מחדש, ועם כל זה לא שמעתם. ואם בכל זאת אתם מתכוונים להמשיך באותה דרך קלוקלת - הרי עונשכם לפניכם.
וְנָתַתִּי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃
"כשילה" - שילה נלקחה בידי פלשתים במלחמה ואז נחרב משכן שילה, וכך יהיה גם הבית הזה. ומהו "אתן לקללה לכל גויי הארץ"? שכאשר ירצו גויי הארץ לקלל עיר, יאמרו: הלוואי ותהיה עירך כירושלים. העיר הזאת תיהפך למטבע של קללה בפי כל. ביטוי זה חוזר בעוד דוגמאות רבות, גם על שמות של אנשים, שפלוני יהיה לקללה וייקח ממנו קללה לכל עמי הארץ. וזה ההיפך הגמור מ"בך יברך ישראל" - שכשירצו לברך יאמרו "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה", וכשירצו לקלל יזכירו את שמם של נביאי השקר ודומיהם. כלומר, מדובר בצרה גדולה כל כך או בדבר שקנה לו שם רע כזה, שכל מי שרוצה לבטא רעה - מזכיר אותו.
תפיסת ירמיהו: "מות תמות"
וַיִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכׇל־הָעָם אֶת־יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית יְהֹוָה׃
הכוהנים כאן הם כוהני הבעל, והנביאים הם נביאי השקר. הם שומעים את ירמיהו מדבר את הדברים בבית ה', והדברים גוררים תגובה מיידית.
וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כׇּל־אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה לְדַבֵּר אֶל־כׇּל־הָעָם וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכׇל־הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת׃
ברגע שסיים את דבריו, אחזו בו בחוזקה ואמרו לו: אנחנו נמית אותך.
שאלות המלבי"ם על הפרק
המלבי"ם שואל כאן סדרה של שאלות, ואף שקשה להבינן לפני שראינו את כל הפרק, נקרא אותן בקצרה והדברים יתבהרו מאליהם בהמשך: בתחילה כתוב שכל העם אומרים "מות תמות" ונקהלים עליו, ואחר כך אותם עצמם אומרים "אין לאיש הזה משפט מוות" - אם כן, רוצים אתם להמיתו או שאין לו דין מוות? עוד: בתחילה העם תפסו אותו להמיתו, ואחר כך, משבאו השרים, נעשו העם יחד עם השרים כשופטים, שנאמר "ויאמרו הכוהנים והנביאים אל השרים ואל כל העם". ועוד: לאחר שכבר פסקו השרים והעם שאין לו משפט מוות, מה עוד נצרך מזקני העם? ועוד: הזקנים מביאים את סיפורו של מיכה המורשתי אחרי שכבר יצא ירמיהו זכאי בדינו, ומיד אחר כך מובא סיפורו של אוריהו שנהרג - וכיצד מספרים סיפור הסותר את מה שרצו לומר קודם? ולבסוף: הפרק מסתיים ב"יד אחיקם בן שפן הייתה את ירמיהו לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו", משמע שהעם כן ביקשו להמיתו, ואילו קודם נאמר שהעם המליצו בעדו.
שני מניעים שונים לאותה דרישה
אומר המלבי"ם: "ויתפשו אותו הכוהנים והנביאים וכל העם" - בתחילה אכן השתתפו גם העם עם הכוהנים במגמה להמית את ירמיהו, אך הכוונות והסיבות שלהם היו שונות לחלוטין. העם לא חשבו שירמיהו נביא שקר; הם ידעו היטב שירמיהו מנבא דברי אמת, אלא שהדברים לא נעמו להם. ומכיוון שכך, על פי עיקר הדין אין לו משפט מוות כדין נביא שקר, שהרי אנחנו אוחזים שדבריו אמת. ובכל זאת סברו שיש להרוג אותו, משום שירמיהו לעת עתה מהווה מפגע ומזיק להם: הוא עומד כאן ואומר דברים קשים, דברים שאינם נעימים, ואיננו רוצים לשמוע אותם. לא על פי הדין וההלכה, אלא כדי לסלק את מי שאומר לנו דברים שאינם ערבים לאוזנינו.
מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם־יְהֹוָה לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כׇּל־הָעָם אֶל־יִרְמְיָהוּ בְּבֵית יְהֹוָה׃
שימו לב לניסוח: "מדוע ניבאת בשם ה'". אין כאן טענה שהנבואה שקר וה' לא אמרה; הטענה היא שאף שהנבואה אמת, אינך צריך להתנבא נגד רצוננו. איננו רוצים נבואה כזאת, אפילו היא מאת ה'.
השרים באים לשפוט
וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲלוּ מִבֵּית־הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהֹוָה וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר־יְהֹוָה הֶחָדָשׁ׃
שרי יהודה הם השליטים, והם אלה שאמורים לברר אם יש כאן חיוב מיתה על פי הדין. לשרים אין אפשרות להמית חינם. העם אולי יאמרו שהוא מהווה מפגע וירצו להורגו, אבל השרים הבאים להמית צריכים מסמכים, ראיות והוכחות מדוע יש להמיתו, צריכים משפט ודין. ולכן דווקא כאן העם לוקחים צעד אחורה: מכיוון שהם מאמינים שירמיהו נביא אמת, הם יודעים שאין חוק להמיתו. נביא אמת אין דין להורגו, ורק נביא שקר יש סיבה להורגו. לכן העם אינם מתבטאים כאן, שכן לשיטתם אין שום עילה משפטית להרוג את ירמיהו.
מהו "שער ה' החדש"? ברש"י מובא בשם "אחרים הגיהו" - כלומר ישנם ביאורים ברש"י שאינם מרש"י עצמו אלא תוספות שנוספו במשך השנים, וכך בכמה מקומות - שכאשר גלה יהויכין וקצת כלי בית אלוהינו עמו, שברו חיילי נבוכדנצר את השער המזרחי, וחזר צדקיהו ובנה אותו, ועל שם כך נקרא "שער ה' החדש", השער שחידש צדקיהו. גם הרד"ק מפרש ששער ה' החדש הוא השער המזרחי, כתרגום "מדינחאה", ומסביר על פי חז"ל שנקרא "החדש" משום ששם חידשו סופרים את ההלכה - כלומר אין "החדש" מוסב על כך שהשער היה חדש, אלא על חידושי ההלכה שנאמרו שם. ומביא גם את ההסבר השני, שחידשו את השער עצמו, כדברי "אחרים" שברש"י.
טענת הכוהנים ונביאי השקר
וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל־הַשָּׂרִים וְאֶל־כׇּל־הָעָם לֵאמֹר מִשְׁפַּט־מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל־הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאׇזְנֵיכֶם׃
הכוהנים והנביאים, כפי שהסברנו, לא האמינו בנבואה כלל; הם היו בטוחים שירמיהו אומר שקר ובודה דברים מליבו. לכן כאשר באים השרים לשפוט, הם טוענים שעל פי המשפט מגיע לו מוות, שהרי יש דין נביא שקר ודינו מיתה. לעומתם העם שותקים, מפני שהם אוחזים שהוא נביא אמת ויודעים שאין מקום לדונו כנביא שקר.
ומי הם אותם נביאים? נביאי השקר. להם מאוד לא התאים שקם נביא אמת ואומר את הדברים ללא כחל וסרק. נביאי השקר, כפי שאמרנו כמה פעמים, אהבו ללטף את העם, לומר לו דברים הנעימים לו, לעודד אותו להאמין שיישאר בארצו ולא תהיה גלות ולא צרות והבית לא ייחרב. והנה בא אחד והורס את כל החגיגה. כך זה תמיד: "הדתיים" אוהבים להרוס את החגיגה, לספר על מלחמות גוג ומגוג וצרות, ולמה? הרי הכול נראה כל כך יפה, וכבר הצלחנו לשכנע את העם, ופתאום בא זה והורס הכול. לכן הם מבקשים להורגו כנביא שקר, שהרי לטענתם הם הם נביאי האמת. וזה ההבדל בינם לבין העם: העם אמרו להורגו מפני שאינו מתאים להם, ואילו הם אומרים שיש להורגו מפני שכך מחייב המשפט. נמצא, אומר המלבי"ם, שבנקודה זו לא הסכימו הכוהנים והנביאים עם העם, שהעם לא סברו שיש להורגו על פי הדין; אבל שני הצדדים הסכימו שיש להורגו, כל אחד מטעמו.
תשובת ירמיהו לשני הצדדים
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־כׇּל־הַשָּׂרִים וְאֶל־כׇּל־הָעָם לֵאמֹר יְהֹוָה שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל־הָעִיר הַזֹּאת אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם׃
אמר להם ירמיהו: לא מליבי בדיתי את הדברים. וכאן הוא עונה לשני הצדדים גם יחד. למבקשים להורגו על פי המשפט הוא משיב: דעו לכם שאיני נביא שקר. התורה ציוותה להרוג נביא שקר, אך נבואתי אמת, ה' שלחני להינבא על הבית הזה.
וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיִנָּחֵם יְהֹוָה אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם׃
וזו תשובתו לעם המבקשים להורגו רק כדי לסלק את אי הנעימות: אין לכם נחת מכך שתבוא רעה? אם כך, יש דרך פשוטה מאוד להסיר את הרעה. כשתהרגו אותי לא תסירו את הרעה כלל; תסירו לכל היותר את נורת האזהרה המהבהבת ומודיעה שהמנוע של המכונית עומד להישרף. לא הצלת בכך את המכונית ולא את המנוע, רק דאגת שאיש לא יציק לך, אבל הצרה בוא תבוא. הדרך האמיתית לתקן היא "היטיבו דרכיכם ומעלליכם". ואדרבה, השליחות שנשלחתי אליכם אינה כדי לומר לכם דברים רעים ולא נעימים, אלא כדי לתקן אתכם, כדי שייטב לכם להבא. הנבואה שלי אינה נזק, הנבואה שלי היא תועלת.
וַאֲנִי הִנְנִי בְיֶדְכֶם עֲשׂוּ־לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם׃
ומהי הכפילות "כטוב וכישר"? אלא כנגד שני הצדדים: לאלה האוחזים שמגיע לי משפט מוות, זהו ה"טוב בעיניכם" - אתם בטוחים שאתם עושים מעשה טוב, שהרי התורה מצווה להוציא נביא שקר להורג. ולעומתם, העם המבקשים להורגני רק מפני שדבריי אינם נעימים לאוזנם, זה אינו טוב כלל, אך על כל פנים הוא "ישר בעיניכם", כלומר זה מה שאתם רוצים ומה שמוצא חן בעיניכם, שלא יהיה מי שיאמר לכם דברים לא נעימים.
אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם־מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי־דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם וְאֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל־יֹשְׁבֶיהָ כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאׇזְנֵיכֶם אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
אומר להם ירמיהו: אם אתם סבורים שבכך תסלקו את הנזק - טעות בידכם. לא רק שלא תסלקו את הנזק, אלא דם נקי אתם נותנים עליכם ועל העיר הזאת, ותוסיפו חרון אף על מה שכבר רבץ עליכם, שהרי באמת ה' שלחני לדבר באוזניכם את כל הדברים האלה, ויחרה אפו על שהרגתם את נביאו.
"אין לאיש הזה משפט מוות"
וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים וְכׇל־הָעָם אֶל־הַכֹּהֲנִים וְאֶל־הַנְּבִיאִים אֵין־לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט־מָוֶת כִּי בְּשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ׃
הדבר מפליא, וזו שאלת המלבי"ם דלעיל: הרי קודם ראינו שהעם דרשו להוציא את הנביא להורג, וכיצד פתאום הם אומרים "אין לאיש הזה משפט מוות"? וביאורו של המלבי"ם נפלא מאוד: העם לא שינו כאן את דעתם כלל. הם מעולם טענו שאין לו משפט מוות - על פי משפט אין לו דין מוות, אלא שאנחנו העם איננו רוצים לשמוע אותו ולכן רצינו להורגו. והנה כעת, כשהם פונים אל הכוהנים והנביאים הטוענים שיש לו משפט מוות, הם משיבים להם: אין לאיש הזה משפט מוות, כי בשם ה' אלוהינו דיבר אלינו, ונביא שדיבר דבריו בשם ה' אי אפשר להמיתו בדין ובמשפט. להורגו הם עדיין רצו, משום שהוא מפריע להם, אבל אם אתם השרים באים להוציא פסק דין - על פי משפט אין דין להורגו.
עדות הזקנים: מיכה המורשתי
וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמְרוּ אֶל־כׇּל־קְהַל הָעָם לֵאמֹר׃ מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל־כׇּל־עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר׃
הזקנים באים ואומרים לעם: בואו וראו, היזכרו בהיסטוריה. מיכה המורשתי - אדם שבא מן העיר מרשה ולכן נקרא מורשתי - התנבא בימי חזקיהו כדברים האלה ממש, כאותם דברים שמתנבא לנו עתה ירמיהו ואינם נעימים לאוזנינו. ונבואתו הייתה קשה ביותר: "ציון שדה תחרש" - ירושלים תיחרש כשדה לזרוע בו, כלומר לא יישאר שם שום בניין; "וירושלים עיים תהיה" - עיים הם חורבות; "והר הבית לבמות יער" - הר הבית יהיה מלא גלי אבנים, דומה לבמות המצויות ביער, כלומר למקומות הגבוהים שביער.
הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְכׇל־יְהוּדָה הֲלֹא יָרֵא אֶת־יְהֹוָה וַיְחַל אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר עֲלֵיהֶם וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל־נַפְשׁוֹתֵינוּ׃
"ההמת המיתוהו?" - הלא לא המיתוהו כלל ולא פגעו בו. וכיצד הסירו את הצרה? על ידי שחילו את פני ה', "ויחל את פני ה' וינחם ה' אל הרעה". ואם כן, מה שאנו חושבים עתה, שבהריגת הנביא ניפטר מן הצרה - על זה אומרים הזקנים "ואנחנו עושים רעה גדולה על נפשותינו": בכך אנו מביאים על עצמנו רעה גדולה עוד יותר ממה שהיה קודם.
פרשת אוריהו בן שמעיהו
וְגַם־אִישׁ הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם יְהֹוָה אוּרִיָּהוּ בֶּן־שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים וַיִּנָּבֵא עַל־הָעִיר הַזֹּאת וְעַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּכֹל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ׃
וַיִּשְׁמַע הַמֶּלֶךְ־יְהוֹיָקִים וְכׇל־גִּבּוֹרָיו וְכׇל־הַשָּׂרִים אֶת־דְּבָרָיו וַיְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ הֲמִיתוֹ וַיִּשְׁמַע אוּרִיָּהוּ וַיִּרָא וַיִּבְרַח וַיָּבֹא מִצְרָיִם׃
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים אֲנָשִׁים מִצְרָיִם אֵת אֶלְנָתָן בֶּן־עַכְבּוֹר וַאֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל־מִצְרָיִם׃ וַיּוֹצִיאוּ אֶת־אוּרִיָּהוּ מִמִּצְרַיִם וַיְבִאֻהוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־נִבְלָתוֹ אֶל־קִבְרֵי בְּנֵי הָעָם׃
כאן מתעורר הקושי שהזכיר המלבי"ם בשאלותיו: כיצד ייתכן לומר סיפור אחר סיפור, כשהאחד סותר את חברו? בסיפור הראשון טענו: ראה, הנביא התנבא כדברים הללו ולא עשו לו מאומה, חזרו בתשובה ואדרבה ניצלו מן הצרה. ומיד אחר כך מובא סיפור דומה - הראשון מיכה המורשתי, והשני אוריהו בן שמעיהו - שהתנבא נבואה קשה, ברח למצרים, ולבסוף הרגוהו והשליכו את נבלתו אל קברי בני העם. מה זו סקירה היסטורית? מה אתם מבקשים לומר, שיש להורגו או שאין להורגו? בתחילה הבאת סיפור שמסקנתו שאין להרוג את הנביא, ואחר כך סיפור שיהויקים כן הרג נביא, שמסקנתו שכן יש להרוג.
שני יישובים: דברי חז"ל וביאור המלבי"ם
רש"י מביא את דברי חז"ל: מי שאמר זו לא אמר זו. החלק הראשון הם דברי צדיקים, שהרי מדובר בזקני העם, ובעם היו זקנים צדיקים והיו זקני אשמאי - זקנים שכאילו עברו בטל מן העולם, אנשים שככל שמזדקנים דעתם מיטפשת עליהם. הזקנים החכמים הם שאמרו שלא כדאי להורגו, וראו בהיסטוריה שכאשר בא נביא ואמר דברים קשים דומים לאלה - חזרו בתשובה והצרה סרה. ולעומתם קמו זקנים אחרים, זקנים רשעים, ואמרו: הנה היה אדם שהתנבא דברים קשים והרגוהו, אף ירמיהו ייהרג. כך מובא בספרי.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר שטענת זקני העם לא הועילה להציל את ירמיהו ממוות, מפני שבאותו הזמן עצמו התנבא אוריה כדברי ירמיהו, ואף הוא ניבא בשם ה', ובכל זאת נהרג בידי המלך. לפי המלבי"ם "וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו" אינו המשך דברי הזקנים כלל, אלא דברי כותב הספר: הזקנים אמרו שאין להורגו, וכעת בא הכתוב ומספר שבאותה תקופה היה נביא אחר שהתנבא דברים קשים והרגוהו, ודבר זה עורר תסיסה להרוג גם את ירמיהו.
ואל תאמר שהדבר נעשה בפתאומיות ובלא יישוב הדעת - הרי אוריהו ברח למצרים, ושלח המלך את אלנתן בן עכבור ואנשים איתו למצרים, והם חיפשוהו שם, הוציאוהו ממצרים והביאוהו אל המלך יהויקים, והכהו בחרב. רואה אתה שהיה זמן רב לחשוב על העניין; לא היה זה להט רגעי של כעס.
ואל תאמר שהרגוהו על פי בית דין, משום שאחזו שהוא נביא שקר - שהרי ראה כיצד הכוהו: בחרב. ואילו מיתתו של נביא שקר היא בחנק, ולמה אפוא הרגוהו בחרב? ועוד, ראה שהשליך את נבלתו אל קברי בני העם, ואילו מי שנהרג על פי בית דין, הלכה היא שנקבר בבית קברות מיוחד לחייבי מיתת בית דין, וכבר אמרו חז"ל ששני מיני קברות היו: קברות לנהרגין ולנחנקין וקברות לנסקלין ולנשרפין, וכאן לא נקבר באותו בית קברות כלל. מכאן למדנו שהריגתו לא הייתה כדין וכמשפט, אלא מתוך גחמתו של יהויקים שלא רצה לשמוע את דבריו. וכך היה עתיד להיעשות גם לירמיהו, שהרי זו אותה תקופה עצמה, ומתקבל על הדעת שכדבר הזה יעשו גם לו.
יד אחיקם בן שפן
אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן הָיְתָה אֶת־יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת־אֹתוֹ בְיַד־הָעָם לַהֲמִיתוֹ׃
מה בסופו של דבר שינה את המציאות וגרם לכך שלא הוציאו את ירמיהו להורג כפי שעשו לאוריהו בן שמעיהו? על כך מספר לנו הכתוב: יד אחיקם בן שפן הייתה את ירמיהו. הוא שהצילו מיד העם, מיד ההמון. שהרי כבר ראינו שעל פי משפט אין לו דין מוות, ואם כן הדבר היחיד שנותר הוא לינץ', משום שהעם אינם רוצים לשמוע את הדברים. ואלמלא עמד אחיקם כמגן בעדו, היו העם בחמתם הורגים אותו, ובפרט שכבר קיבלו לכך לגיטימציה מיהויקים שהרג את אוריהו בן שמעיהו, כך שלא הייתה להם שום מניעה. ו"יד" פירושה התאמצות, כלשון "נתן ידו" שפירושו התאמץ: התאמצותו של אחיקם בן שפן, ובכוח ידו שגבר על כולם, היא שהצילה את ירמיהו מיד העם.
לסיכום:
הפרק פותח בציווי לירמיהו לעמוד בחצר בית ה' ולומר לעם את כל דברי הנבואה בלא לגרוע דבר, בתקווה "אולי ישמעו וישובו". על דבריו הקשים - שהבית יהיה כשילה והעיר לקללה - נתפס ירמיהו ונדרש דינו למוות. המלבי"ם מגלה שמאחורי אותה דרישה עמדו שני מניעים שונים: הכוהנים ונביאי השקר תבעו "משפט מוות" על פי הדין, בטענה שהוא נביא שקר; והעם, שהאמינו שהוא נביא אמת, ביקשו להורגו רק כדי להשתיק את מי שאומר דברים שאינם נעימים לאוזנם. ירמיהו משיב לשניהם כאחד: לראשונים - באמת שלחני ה'; לאחרונים - היטיבו דרכיכם וסלקו את הרעה עצמה ולא את מבשרה, שאם תמיתוני דם נקי תיתנו עליכם. משבאו השרים לשפוט, פסקו הם והעם שאין לו משפט מוות, ובאו זקני הארץ והזכירו את מיכה המורשתי שלא הומת ושתשובת חזקיהו הסירה את הגזרה. ואף שבאותה תקופה עצמה נהרג אוריהו בן שמעיהו בידי יהויקים - שלא כדין וכמשפט, כפי שמוכח מן החרב ומן הקבורה בקברי בני העם - ניצל ירמיהו בזכות התאמצותו של אחיקם בן שפן, שעמד למגן בעדו בפני חמת ההמון.