פתיחה: כוס היין החמה
בחלק זה של הפרק עובר ירמיהו מן התוכחה אל עם יהודה אל נבואה כוללת על כל הגויים. הקדוש ברוך הוא מראה לו במראה הנבואה כוס יין, והוא מצווה להשקות ממנה את כל האומות. הכוס היא משל לפורענות העתידה לבוא, וסדר ההשקאה הוא סדר הפורענות: תחילה ירושלים, ואחריה מצרים, פלשתים, אדום ומואב, צור וצידון, ועד קצה הארץ - ולבסוף מלך בבל עצמו. הפרק נחתם בתיאור חורבן הנווה, אבדן המנוס מן הרועים ועזיבת השכינה את מקומה.
קח את כוס היין החמה
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵלַי, קַח אֶת־כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה הַזֹּאת מִיָּדִי, וְהִשְׁקִיתָה אֹתוֹ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם.
כוס היין החמה היא נבואת הפורענות שנמסרת כאן, והיא נמשלה לכוס יין. ירמיהו מצווה לקחת אותה מידו של הקדוש ברוך הוא ולהשקות ממנה את כל הגויים, כלומר: להתנבא להם שהסוף שלהם קרב ושהפורענות עומדת בפתח. הרד"ק מבאר ש"יין החמה" הוא כמו סמיכות - יין של חמה, כדרך "הספר המקנה" שהכוונה ספר המקנה, או "עם המלחמה" שהכוונה עם המלחמה. היין בא לבטא את החמה והפורענות שיש להשם כנגד האומות, שייפרע מהן.
המלבי"ם מוסיף שזו מליצה על כך שגם בין האומות עצמן יתהוו מרדים ומהומות רבות, בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים". ונעיר: מציאות שבה האומות מסוכסכות זו בזו היא בדרך כלל מציאות טובה לעם ישראל. כאשר האומות שרויות במנוחה, הן פנויות לטפל בנו. אבל כאשר הם עסוקים זה בזה עד למעלה ראש, יש לנו שקט. מקסימום זולג מדי פעם איזה טיל. ואנחנו מאחלים להם שיימשכו המלחמות ביניהם, ושכל צד יזכה לנצח את רעהו, במהרה אמן.
וְשָׁתוּ וְהִתְגֹּעֲשׁוּ וְהִתְהֹלָלוּ מִפְּנֵי הַחֶרֶב אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֹתָם.
"והתגועשו" - רש"י מביא מן התרגום: ישתגעון. "והתהוללו" - לשון הוללות, שיִשְׁטו. המלבי"ם מדייק בביאור המילים: "התגועשו" הוא רעש הגוף, כשהגוף רועד וגועש; "התהוללו" הוא בלבול השכל. כלומר תהיה חרב איש ברעהו, והיא תביא עליהם רעד בגוף וטירוף בדעת.
ואקח את הכוס - סדר האומות
וָאֶקַּח אֶת־הַכּוֹס מִיַּד יְהֹוָה, וָאַשְׁקֶה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־שְׁלָחַנִי יְהֹוָה אֲלֵיהֶם.
לקחתי את הכוס כפי שהראה לי במראה הנבואה, והשקיתי את הגויים. כלומר: ראיתי במראה הנבואה כיצד אני משקה אותם - ופירושו של דבר שניבאתי להם את הנבואה שציווה אותי הקדוש ברוך הוא להתנבא.
אֶת־יְרוּשָׁלִַם וְאֶת־עָרֵי יְהוּדָה וְאֶת־מְלָכֶיהָ אֶת־שָׂרֶיהָ, לָתֵת אֹתָם לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה לִשְׁרֵקָה וְלִקְלָלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.
הנבואה פותחת דווקא בירושלים, שכן גם היא בכלל הפורענות: הם המרו את פי השם ולא שמעו לשוב בתשובה. ומדוע היא ראשונה ברשימה? מפני שירושלים נחרבה תחילה, ורק אחריה נחרבה מצרים, כדברי המלבי"ם. "כיום הזה" - רש"י מבאר שירמיהו כתב את ספרו אחר החורבן, ולכן הוא אומר: כמו שאתם רואים אותה חרבה כיום הזה, כך התנבאתי להם.
אֶת־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְאֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־שָׂרָיו וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ.
וְאֵת כָּל־הָעֶרֶב וְאֵת כָּל־מַלְכֵי אֶרֶץ הָעוּץ, וְאֵת כָּל־מַלְכֵי אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְאֶת־אַשְׁקְלוֹן וְאֶת־עַזָּה וְאֶת־עֶקְרוֹן וְאֵת שְׁאֵרִית אַשְׁדּוֹד.
"כל הערב" מבאר המלבי"ם: תערובת של אומות שלא היה להן מלך. לכן לא נאמר כאן "מלכי הערב", כדרך שנאמר "כל מלכי ארץ העוץ", שהרי לאנשי הערב לא היה מלך אלא היו אנשים מעורבבים, כעין ערב רב. וכן דעת הרד"ק, שהערב הוא עם מקובץ מעמים שנתערבו יחד.
אשקלון, עזה ועקרון היו ערי פלשתים, כידוע מספר שופטים, ולכל אחת מהן היה מלך מיוחד. ואילו אשדוד כבר נכבשה בידי פרעה, ולכן נאמר עליה "שארית אשדוד" בלבד - כפי שנראה בפרק מ"ז. הרד"ק מוסיף שכאשר לכד נבוכדנצר את אשדוד כבר מצא אותה חרבה בחלקה על ידי מלך מצרים או זולתו, ולכן לא נשארה אלא שארית.
והנה קשה: אם נאמר "כל מלכי ארץ פלשתים", למה לפרט אחר כך אשקלון עזה ועקרון? מבאר הרד"ק ש"כל מלכי ארץ פלשתים" הכוונה לשאר ארץ פלשתים - מלבד אשקלון, עזה, עקרון ואשדוד היו עוד ערים, כמו שמצינו בספר שמואל בעניין טחורי הזהב והצרה שבאה עליהם בעקבות לקיחת הארון, שנאמר שם "מעיר מבצר ועד כפר הפרזי". למדנו שהיו ערים נוספות מלבד הערים הגדולות.
ואיזו עיר חסרה כאן? גת. מבאר הרד"ק: מפני שדוד לקח את גת מיד פלשתים, כמובא בדברי הימים "ויקח את גת ואת בנותיה מיד פלשתים", והיא מתג האמה הנזכר בספר שמואל. לפיכך שוב אינה נמנית בכלל ערי הפלשתים.
אֶת־אֱדוֹם וְאֶת־מוֹאָב וְאֶת־בְּנֵי עַמּוֹן.
וְאֵת כָּל־מַלְכֵי־צֹר וְאֵת כָּל־מַלְכֵי צִידוֹן, וְאֵת מַלְכֵי הָאִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיָּם.
כל אלה, אומר רש"י, הם שכניה של ארץ ישראל מסביב.
וְאֶת־דְּדָן וְאֶת־תֵּימָא וְאֶת־בּוּז וְאֵת כָּל־קְצוּצֵי פֵאָה.
דדן, תימא ובוז אף הם מבני ישמעאל ומבני קטורה, ששכנו סביבותיהם. ומהו "קצוצי פאה"? פאה עניינה קצה וסוף הדבר: "פאת שדך" היא סוף השדה, ופאת השיער היא הקצה שבראש. "קצוצי פאה" משמעו השוכנים בקצה הקצה, ממש בסוף העולם.
והמלבי"ם מבאר ש"קצוצי פאה" מוסב על יתר בני ישמעאל ובני קטורה, שהיו קוצצים את בשר עורלתם. "פאה" רומזת לעורלה, שהיא פאת הגוף וקצהו, והם קצוצי הפאה.
וְאֵת כָּל־מַלְכֵי עֲרָב וְאֵת כָּל־מַלְכֵי הָעֶרֶב הַשֹּׁכְנִים בַּמִּדְבָּר.
"כל מלכי ערב" - רש"י מפרש ערביה, ארצות ערב. "וכל מלכי הערב" - סומכיותה של ערביים, כלומר הסמוכים להם, או ערבוב של ערביים. הרד"ק מבאר שהם הערביים יושבי האוהלים, כמו שנאמר "לא יהל שם ערבי", שמשמעו לא יבנה שם אוהל, והכוונה לבדואים. ושים לב להבחנה: לעיל נאמר "ואת כל הערב" בלי מלכים, ואילו כאן מדובר במלכי הערב השוכנים במדבר - אלו אינם אותם הערב שהוזכרו קודם, שהרי לאותם לא היו מלכים ולא שכנו במדבר.
וְאֵת כָּל־מַלְכֵי זִמְרִי וְאֵת כָּל־מַלְכֵי עֵילָם וְאֵת כָּל־מַלְכֵי מָדָי.
"זמרי" - אומר הרד"ק, ייתכן שהוא זמרן מבני קטורה.
וְאֵת כָּל־מַלְכֵי הַצָּפוֹן הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים אִישׁ אֶל־אָחִיו, וְאֵת כָּל־הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם.
הקדוש ברוך הוא אומר לו שאת כל אלו ישקה מן הכוס, כלומר שגם עליהם תעבור הפורענות. "הקרובים והרחוקים איש אל אחיו" - אלו הקרובים זה לזה ואלו הרחוקים זה מזה. ומיהו "מלך ששך"? אומרים חז"ל בגמרא: ששך זו בבל, בחילוף אותיות א"ת ב"ש - א' מתחלפת בת', ב' בש', כ' ול' אף הן מתחלפות, ונמצא ששך היינו בבל. ומלך בבל ישתה אחריהם: לאחר שיתמו לו שבעים שנה, ישלם את מלוא החשבון.
שתו ושכרו וקיו - ארבע מדרגות בשכרות
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ וְנִפְלוּ וְלֹא תָקוּמוּ, מִפְּנֵי הַחֶרֶב אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֵיכֶם.
המלבי"ם מבאר שיש כאן סולם של ארבע מדרגות. יש אדם ששותה ואינו משתכר - אומר להם: שתו וגם שכרו. יש אדם שמשתכר אבל קיבתו כבטון יצוק, מנירוסטה, ושום אלכוהול אינו מזיז לו והוא אינו מקיא - אומר להם: וקיו, גם זה ישפיע עליכם. ויש מי שמקיא ועדיין עומד על רגליו, שהיין עוד לא הפיל אותו - אומר להם: ונפלו. ויש מי שנופל ואחר כך מצליח איכשהו להתנדנד ולקום - על זה אומר: ולא תקומו, תקרסו ולא תקומו עוד.
ומעשה בשיכור שעצר אותו שוטר, בדק אותו ואמר לו: חביבי, המצב שלך ממש לא טוב. הנה פס הכביש בצד, לך עליו ישר. אמר לו: מה אתה צוחק עליי, קודם תיישר את הפס.
ומה הנמשל? אומר המלבי"ם: השיכור המקיא ונופל הוא משל לכך שירצו לפרוק את עול מלך בבל ולהקיא אותו מקרבם. אבל מלך בבל מושל בכיפה והוא המצר להם, והשם שולח בהם חרב עם בעם, ועל ידי זה כולם יפלו תחתיו. כלומר: אתם חושבים להילחם בו ולמרוד בו, אך עצם הניסיון "להקיא" אותו יביא לנפילתכם - נפילה שלא תקומו ממנה, כשיכור שרוצה להוציא את מה שבתוכו ובסופו של דבר נופל ומתבוסס בקיאו.
וְהָיָה כִּי יְמָאֲנוּ לָקַחַת־הַכּוֹס מִיָּדְךָ לִשְׁתּוֹת, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת שָׁתוֹ תִשְׁתּוּ.
מי שימאן לקחת את הכוס, דהיינו מי שירצה להילחם בנבוכדנצר ולהתעקש ולקום כנגדו - אמור לו שלא יועיל לו דבר, ובכל אופן ישתה את הכוס. הקדוש ברוך הוא יביא את הדברים לידי כך שנבוכדנצר יכניע את כולם.
בעיר אשר נקרא שמי עליה אנוכי מחל להרע
כִּי הִנֵּה בָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עָלֶיהָ אָנֹכִי מֵחֵל לְהָרַע, וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ? לֹא תִנָּקוּ, כִּי חֶרֶב אֲנִי קֹרֵא עַל־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת.
המלבי"ם מבאר: עם ישראל נתון תחת השגחת השם, ולכן נקראת ירושלים "העיר אשר נקרא שמי עליה". ואף על פי כן שם תהיה ההתחלה - מזלו של נבוכדנצר ישלוט עליהם תחילה. וקל וחומר לשאר האומות שאין שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא עליהן, שוודאי יפלו תחתיו.
ומהו "אנוכי מחל להרע"? מבאר המלבי"ם שלפעמים הקדוש ברוך הוא מחריד את הגויים כדי שישראל ייקחו מוסר, כמו שנאמר "הכרתי גויים נשמו פינותם, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר" - "נשמו פינותם" היינו ששממו מגדליהם העצומים, פינותם, בחינת "היתה לראש פינה". המטרה היא שעם ישראל יראה את צרות האומות ויבוא לידי יראת שמים, וממילא לא יצטרך הקדוש ברוך הוא להביא את הפורענות עלינו. אנחנו רואים רעידת אדמה בקצה העולם, והדבר עצמו מזעזע אותנו.
אלא שכאן ההיפך: "בעיר אשר נקרא שמי עליה אנוכי מחל להרע" - את תחילת הרעה אני מביא דווקא על ירושלים. ואם כן כבר אין לנו את הפריבילגיה להתבונן בצרת האומות וללמוד מהן מוסר. כאשר הצרה באה על האומות, עדיין יש צד שניקח מוסר וננקה; אבל כשאי אפשר להינקות, כשהצרה חייבת לבוא בכל מקרה, אומר הקדוש ברוך הוא: אני מביא אותה ישירות וקודם כל על עם ישראל. וזהו "ואתם הינקה תנקו? לא תנקו".
השם ממרום ישאג - שאגה מול קול
וְאַתָּה תִּנָּבֵא אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם יְהֹוָה מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ, שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל־נָוֵהוּ, הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
רש"י מביא את דרשת חז"ל המוכרת מן הגמרא במסכת ברכות, ש"שאוג ישאג על נווהו" היינו שהקדוש ברוך הוא מתאבל על חורבן ביתו. אך את מכלול הפסוק מבאר המלבי"ם. יש נתינת קול ויש שאגה, וגם בשפה המדוברת נתינת קול חלשה משאגה; אדם השואג - קולו עצום ורב. וכאן נאמרו שני ביטויים זה מול זה: "ממרום ישאג" מול "וממעון קודשו ייתן קולו".
מה ההבדל בין "מרום" ל"מעון קודשו"? "מרום" היא הנהגת המערכת, הנהגת השמים והכוכבים. "מעון קודשו" היא ההנהגה שמעל הכוכבים, ההנהגה ההשגחית שלמעלה מן המערכת, השולטת גם במערכת עצמה. והנה במרום תמיד יש קול: הנהגת הכוכבים תמידית היא, ותמיד אפשר לערוך מפה אסטרולוגית ולראות מה מורים הכוכבים. אין לנו היום הבנה בזה, אבל באופן עקרוני חכמה כזו הייתה ידועה לחכמי קדם, והיא דבר תמידי - אין מצב שהכוכבים אינם מראים דבר; תמיד הם במעמד ובמיקום מסוים, ויש ביניהם השפעות הדדיות המורות על השפעות היורדות לכאן.
ואילו כאן נאמר שהשם ממרום ישאג - לא קול רגיל אלא שאגה. מכוח מה? על ידי ש"ממעון קודשו ייתן קולו". קולו של השם אינו נשמע באופן תמידי ממעון קודשו; לראות את יד השם בניסים ובפעולות שלמעלה מן הטבע - אין לנו את זה בתמידות. אבל כאן ההנהגה הנסתרת, ההנהגה הניסית שממעון קודשו, תיתן את קולה, כלומר יצאו ממנה השפעות, וההשפעות הללו יגיעו אל הכוכבים. ואז מן המרום, ממקום הכוכבים, לא יהיה עוד קול רגיל אלא שאגה גדולה ועצומה - לפי שהיא מגיעה מלמעלה, מן החלק העליון הנסתר, ואינה טבעית. וכל זה "על נווהו": השאגה היא להחריב את בית המקדש.
"הידד כדורכים יענה" - רש"י מבאר שהידד הוא קול שהיו משמיעים אנשים העושים מלאכה כבדה, כדי לעודד את עצמם ולתת לעצמם קצב. כשרוצים להזיז דבר בכוח, עושים "היי הופ, היי הופ", וכולם פועלים יחד. כך היה דרכם בהרבה מלאכות: החותרים בספינות, האורגים שהיו משמיעים קול בשעת האריגה כמין זמר המכניס לקצב, וכן מה שנאמר על הי והיא, שניים שהיו בתקופתם של עזא ועזאל הנפילים שירדו מן השמים, שהיו משמיעים קולם בשעת מלאכה. וכך הייתה דרכם של דורכי הגיתות, שהיו משמיעים קולות קצביים כדי לדרוך את הענבים במרץ.
ו"יענה" כאן אינו מלשון תשובה על שאלה אלא מלשון הגבהת הקול, כמו "וענית ואמרת ארמי אובד אבי" - שרש"י מפרש שם שמגביה קולו. והנמשל: הקדוש ברוך הוא ישאג על נווהו, וכנגד שאגת האריה יענו כל טורפי הטרף - נבוכדנצר ושאר האומות יתעוררו ויבואו להחריב את נווהו. כדרך הדורכים, שאחד צועק לחברו וחברו עונה כנגדו. נמצא שהפסוק מתאר את חורבן בית המקדש ואת האופן שבו ייעשה על ידי האומות.
בָּא שָׁאוֹן עַד־קְצֵה הָאָרֶץ, כִּי רִיב לַיהֹוָה בַּגּוֹיִם, נִשְׁפָּט הוּא לְכָל־בָּשָׂר, הָרְשָׁעִים נְתָנָם לַחֶרֶב נְאֻם־יְהֹוָה.
"שאון" הוא המיית קול, כמו "שאון מים רבים", והוא ביטוי גם לכל התרגשות ורעש כללי. וכן תרגם יונתן: "מטא אתרגושא" - הגיע רעש והמיה. אותה המיה, שהיא שאגת השם, מגיעה עד קצה הארץ. "כי ריב להשם בגויים" - לקדוש ברוך הוא יש ריב עם הגויים באופן כללי, ומשפט באופן פרטי עם כל אלו שחטאו כנגדו. מכוח הריב הכללי יש סכנה לכולם, ומכוח המשפט - הרשעים שהרשיעו באופן ספציפי, מהם ייפרע הקדוש ברוך הוא באופן אישי.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת, הִנֵּה רָעָה יֹצֵאת מִגּוֹי אֶל־גּוֹי, וְסַעַר גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ.
"רעה יוצאת מגוי אל גוי" - אומר רש"י: אני מסכסכן זה בזה. הרד"ק מבאר שפרשה זו קשורה לעניין שלפניה, דהיינו לחורבן בית המקדש, ובזה תלוי גם כיצד נפרש בהמשך "עזב ככפיר סוכו": אם הדברים מוסבים על בית ראשון, הרי זה המשך לנאמר לעיל; ואם על בית שני, הרי כאן מתחיל עניין חדש. "וסער גדול" מלשון סערה, "מירכתי ארץ" - מבאר המלבי"ם שזהו נבוכדנצר, שיתעורר לבוא עליהם ולהחריבם.
וְהָיוּ חַלְלֵי יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ, לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ, לְדֹמֶן עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ.
החרב תהרוג רבים, ולא זו בלבד שרבים ימותו, אלא שלא יהיה לחיים פנאי להתעסק עם המתים. ולכן מה שנדרש באופן טבעי בשעת לוויה - ההספד - לא יהיה: "לא יספדו". ולא עוד, אלא שאפילו לאסוף את הגופות למקום אחד, גם בלא קבר פרטי, לא יוכלו: "ולא יאספו". ואפילו לכסותם בעפר לא יהיה מי שיעשה: "ולא יקברו", אלא "לדומן על פני האדמה יהיו", מגודל הצרה והאסון שלא יהיה מי שיתעסק בקבורתם.
הילילו הרועים - נפילת המנהיגים
הֵילִילוּ הָרֹעִים וְזַעֲקוּ וְהִתְפַּלְּשׁוּ אַדִּירֵי הַצֹּאן, כִּי־מָלְאוּ יְמֵיכֶם לִטְבוֹחַ, וּתְפוֹצוֹתִיכֶם, וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה.
"הרועים" הם המלכים, ו"אדירי הצאן" הם השרים, כדברי המלבי"ם. "כי מלאו ימיכם לטבוח" - הגיע הזמן שעליו שלח הקדוש ברוך הוא את נבואותיו, שאתם עתידים להיות למטבח, שיבוא הצר ויהרוג בכם. "ותפוצותיכם" - הגיע הזמן שתהיו נפוצים אל הגולה ותפוצו מן הארץ.
"ונפלתם ככלי חמדה" - רש"י מבאר: אם תאמרו חשובים אנו הרבה, הרי יש כלי חמדה של זכוכית שנופל ומשתבר ואובד. כלומר: אתה מרגיש חשוב, אגרטל יוקרתי מקריסטל השווה אלפי דולרים - ובזריקה אחת לרצפה הוא מתנפץ. גם אם אתה חש חשוב כל כך, דע שהמציאות יכולה להתהפך ברגע.
והמלבי"ם מוסיף עומק: כלי חמדה, כל עוד הוא שלם - יקר הוא מאוד; אך משנפל ונשבר וניזוק, שוב אינו נחשב לכלום. אגרטל סיני עתיק מלפני שלושת אלפים שנה, אחרי שנשבר לרסיסים אין מה לעשות בו. רוב הכלים העתיקים אמנם שבורים ומודבקים, אבל זה כששניים שלושה שברים; מה שהתפורר לרסיסים - אין לו תקנה. כך אומר להם: הנפילה שלכם תהיה נפילת כלי חמדה, שאחריה אין אומרים "עדיין שווה חמישים אחוז" - אלא בעקבות ירידתכם לגולה לא תהיו שווים מאומה.
וְאָבַד מָנוֹס מִן־הָרֹעִים, וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצֹּאן.
כשיגיע זמן הטביחה, לא יהיה לרועים מקום לנוס אליו ולא יהיה מקום פליטה לאדירי הצאן. המלבי"ם מבחין בין "מנוס" ל"פליטה": מנוס נאמר בדרך כלל על בעל שכל - אין אומרים "החמור נס" אלא "האדם נס", ומנוס מדבר במי שיש בו דעת; ואילו פליטה נאמרת גם בבעלי חיים.
והדברים נוקבים: בדרך כלל הרועים, כלומר המנהיגים, מכינים לעצמם מקום מפלט מראש. לצדקיהו הייתה מערה. למנהיגים יש דרכי בריחה או מדינות מקלט - כמו שסופר על אסד שהכין לעצמו כל מיני אפשרויות למקרה הגרוע ביותר, מדינה שתקלוט אותו ותגן עליו שלא יעמידוהו לדין בהאג על רצח עם. הרועים מסודרים יותר, הם מתכננים מנוס. אומר להם הנביא: אל תבנו על זה, "ואבד מנוס מן הרועים" - למנהיגים לא יהיה לאן לנוס. וגם הצאן, העם, לא יהיה לו מקום פליטה.
קוֹל צַעֲקַת הָרֹעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצֹּאן, כִּי־שֹׁדֵד יְהֹוָה אֶת־מַרְעִיתָם.
המלכים והשרים ישאגו בקול, לפי שהשם שודד את מרעיתם. כלומר: כולם יבחינו בכך שזה מאת השם. לא עונש טבעי הוא ולא תוצאה של מהלך כוכבים - לכולם יהיה ברור ששאוג שאג על נווהו, וכאן עונש השגחי מאת השם.
וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם, מִפְּנֵי חֲרוֹן אַף־יְהֹוָה.
רש"י מבאר ש"נדמו" לשון חורבה, כמו "הדמנו" וכמו "לכו ונלכה ונדמה שם". והרד"ק מפרש "ונדמו" כמו נכרתו. "נאות השלום" הם מקומות המרעה שבהם רעו בשלווה ובשקט, והמשל הוא על המדינות ועל כל עריהם: אותם מקומות נכרתו מפני חרון אף השם, ולא יישאר עוד מקום שיהיה בו שלום.
עזב ככפיר סוכו
עָזַב כַּכְּפִיר סֻכּוֹ, כִּי־הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה, מִפְּנֵי חֲרוֹן הַיּוֹנָה וּמִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ.
רש"י מביא את תרגום יונתן: "גלה מלכא מכרכיה" ככפיר העוזב את סוכו - יגלה המלך מעירו כמו כפיר היוצא מסוכתו. הרד"ק מבאר: מתי עוזב הכפיר את סוכתו? כשאין לו מה לאכול, כשהוא רעב. וכך כביכול הקדוש ברוך הוא עזב את סוכו - והיכן סוכו? המקום שבו שכינתו סוככת, בית המקדש. כאריה העוזב את מקומו כשאינו מוצא שם את פרנסתו, כך עזב הקדוש ברוך הוא את בית המקדש, לפי שלא מצא בו עוד רצונו: בתוך בית המקדש הכניסו עבודה זרה ובתוכו הכעיסו את השם. לא שהקדוש ברוך הוא זקוק לקרבנות, אך משאין כאן עבודת השם, אין לו כביכול מה לעשות בסוכו. ומכיוון שעזב את המקום והסתיר פניו ממנו - נחרב בית המקדש.
"כי היתה ארצם לשמה" - אומר הרד"ק: עוד בטרם נחרב הבית כבר הייתה ארצם לשמה, ובכל זאת לא לקחו מוסר. ומשלא לקחו מוסר, עזב הקדוש ברוך הוא את סוכו, את בית המקדש.
המלבי"ם מבאר אחרת: "עזב ככפיר סוכו" מוסב על חרון אף השם. חרון אפו הוא ככפיר השואג לטרף, כמו שראינו לעיל "שאוג ישאג על נווהו". עד עתה היה הכפיר, החרון אף, בתוך סוכו, במקומו; ועכשיו עזב ככפיר סוכו - יצא החרון אף כלפי חוץ כדי להשחית.
ומיהו "חרון היונה"? לפי המלבי"ם זהו נבוכדנצר, שסמל דגלו יונה. וכך היה דגל מלכות אשור ובבל, על שם מלכה קדומה שנקראה כן, ועל שמה עשו את היונה לסמלם. "ומפני חרון אפו" - חרון אפו של השם, שהרי נבוכדנצר הוא שבט אפו, והוא שהביא את אותו חרון היונה.
ותרגום יונתן מפרש: "חרב סנאה דהיא כחמר מרויא" - חרב האויב שהיא כיין משכר, "ומן קדם תקיף רוגזיה". לפי זה "יונה" מלשון יין ושכרות. ורש"י מביא ביאור נוסף: "חרון היונה" מלשון הונאה, כמו "לא יונה איש את עמיתו" - הונאה עניינה לרמות, לשקר ולצער, כהונאת דברים המצערת את חברו; ואותה חרב המצערת את הכלל נקראת "חרב היונה".
לסיכום: בחלק זה של הפרק לוקח ירמיהו מיד השם את כוס היין החמה ומשקה ממנה את כל האומות, ובראשן ירושלים - לפי שהיא נחרבה תחילה, ולפי שכאשר אין עוד אפשרות להינקות על ידי מוסר מצרות הגויים, הרעה מתחילה דווקא בעיר אשר נקרא שם השם עליה. ארבע מדרגות השכרות - שתו, שכרו, קיו, ונפלו ולא תקומו - מלמדות שכל ניסיון להקיא את עול מלך בבל יביא לנפילה שאין ממנה קימה. השאגה שממרום, הבאה מכוח קולו של הקדוש ברוך הוא ממעון קודשו שלמעלה מן המערכת, מעוררת את טורפי הטרף לענות הידד כדורכים ולהחריב את הנווה. הרועים ואדירי הצאן ייפלו ככלי חמדה שאין לו תקנה, לא יימצא להם מנוס ולא פליטה, ונאות השלום ייכרתו. ולבסוף: עזב ככפיר סוכו - השכינה עוזבת את בית המקדש, וחרון היונה וחרון אפו עושים את שלהם.