פתיחה: נבואה ערב הגזר דין
פרק כ"ה בירמיהו הוא פרק של סיכום ושל תפנית. הנביא עומד בשנה הרביעית ליהויקים, ומכנס את כל שנות נבואתו לכלל חשבון אחד גדול: עשרים ושלוש שנה של דיבור, של השכמה, של שליחת נביאים - ואין שומע. ומכאן ואילך מתחילה הנבואה על כוס החמה, שאותה ישתו ישראל וישתו כל הגויים. בחלק שלפנינו נלמד את הפסוקים הראשונים של הפרק, עד ההכרזה על פרעונו של מלך בבל עצמו.
הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה עַל־יִרְמְיָהוּ עַל־כָּל־עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל׃
המלבי"ם מבאר ש"על ירמיהו" פירושו כמו "אל ירמיהו" - הנבואה אשר הייתה אל ירמיהו, ותוכנה: על כל עם יהודה. רש"י מוסיף נקודה חשובה: זו השנה שבה נחתם גזר דינם שיגלו וישתו את כוס החמה, כפי שיתואר בהמשך הפרק: "קח את כוס היין החמה הזאת". וכיוון שמדובר כאן ברגע של חתימת גזר דין, שולח הקדוש ברוך הוא את הנביא להוכיח אותם קודם לכן - אולי בסופו של דבר לא תוטל עליהם הכוס, אולי לא ייחתם דינם לרעה, אולי ישובו בתשובה. זהו דיבור של רגע לפני הגלות.
אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל־כָּל־עַם יְהוּדָה וְאֶל כָּל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר׃
הרד"ק מפרש גם כאן ש"על" הוא כמו "אל": אשר דיבר ירמיהו אל כל עם יהודה ואל כל יושבי ירושלים. אבל המלבי"ם אינו מפרש כאן "על" במובן "אל", אלא מדייק בשינוי הלשון: היו כאן שתי קבוצות. יושבי ירושלים עמדו לפני הנביא פנים אל פנים, ואליהם הוא מדבר בלשון נוכח - "ואל כל יושבי ירושלים". לעומת זאת עם יהודה, כלומר תושבי המחוז שמחוץ לעיר, לא היו עומדים מולו, ולכן עליהם אי אפשר לומר שדיבר אליהם, אלא שדיבר עליהם - שהרי אמר מה עתיד להיות להם. מכאן הדיוק: "על כל עם יהודה" שאינם כאן, "ואל כל יושבי ירושלים" שעמם הוא מדבר פנים אל פנים.
עשרים ושלוש שנות תוכחה
מִן־שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן־אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֵלָי וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם׃
רש"י והרד"ק עושים את החשבון: יאשיהו מלך שלושים ואחת שנה, ונבואת ירמיהו החלה בשנה השלוש עשרה למלכותו, כלומר לאחר שתים עשרה שנות מלוכה. נמצא שבימי יאשיהו התנבא ירמיהו תשע עשרה שנה (שלושים ואחת פחות שתים עשרה). כעת אנו כבר בשנה הרביעית ליהויקים בנו: תשע עשרה ועוד ארבע - הרי עשרים ושלוש שנה.
וְשָׁלַח יְהֹוָה אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא־הִטִּיתֶם אֶת־אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ׃
מהי לשון "אשכים ודבר"? המפרשים מסבירים שהאל"ף כאן במקום ה"א, כמו "השכם ודבר", והיו"ד יתרה. המלבי"ם מציע שהנביא מדבר כאן על עצמו: בפסוק הבא נאמר על הנביאים "השכם ושלוח", ואילו כאן, על עצמו, הוא אומר "אשכים" - ולכן באה האל"ף.
המלבי"ם מבאר שבשני הפסוקים הללו בא הנביא לפרט כיצד מוצו כל האפשרויות לקרב אותם. ראשית, מצד השולח: "היה דבר ה' אלי" - הרי זה דיבור אלוקי אליכם, ולמרות זאת לא שמעתם. שנית, מצד השליח: "ואדבר אליכם" - והשליח הוא נביא ה'. שלישית, לא היה זה פעם אחת בלבד, שתוכלו לומר שהיה מזמן ונשכח, אלא "אשכים ודבר" - יום אחר יום. רביעית, לא רק אני, שמא לא התחברתם דווקא אליי, אלא "ושלח ה' אליכם את כל עבדיו הנביאים", ואף הם "השכם ושלוח" - שוב ושוב. ועם כל זה לא שמעתם ולא קיבלתם, ויתרה מזו - אפילו לא הטיתם אוזן לשמוע, אפילו לא רציתם להקשיב ולבחון אולי יש כאן דבר, ולו בלי לקבל.
שני מסלולים: תשובה שלמה או לכל הפחות עזיבת עבודה זרה
לֵאמֹר שׁוּבוּ־נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וּשְׁבוּ עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן־עוֹלָם וְעַד־עוֹלָם׃
וְאַל־תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֺת לָהֶם וְלֹא־תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלֹא אָרַע לָכֶם׃
כאן פורש הנביא שתי אפשרויות. האחת: תשובה שלמה - "שובו נא איש מדרכו הרעה ומרוע מעלליכם", ואז "ושבו על האדמה", השגחה לטובה, ישיבה בארץ שנתן ה' לכם ולאבותיכם למן עולם ועד עולם. זהו סל ההטבות המלא.
והאפשרות השנייה: גם אם לא תצליחו בתשובה שלמה, ותישארו בשאר העבירות, לפחות את הגרוע מכל - עבודה זרה - עזבו: "ואל תלכו אחרי אלוהים אחרים לעובדם ולהשתחוות להם". ומה השכר אז? "ולא ארע לכם". שימו לב לניסוח: אין כאן הבטחה להיטיב, שהרי אינכם שבים, אלא הבטחה שלא להרע. כלומר, תונחו תחת הטבע. אם תעבדו עבודה זרה - ארע לכם בהשגחה מפורשת; ואם לא תעבדו עבודה זרה - לכל הפחות אניח אתכם ביד הטבע ולא אביא עליכם רעה בהשגחה.
"למען הכעיסני" - צערה של שכינה
וְלֹא־שְׁמַעְתֶּם אֵלַי נְאֻם־יְהֹוָה לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם לְרַע לָכֶם׃
המלבי"ם מבאר כאן ביאור נפלא: "הכעיסני במעשה ידיכם לרע לכם" - הכעסתם אותי בכך שעל ידי מעשה ידיכם הוכרחתי להרע לכם, ואין חפצו של הקדוש ברוך הוא להרע לבריותיו. נמצא שגם עצם הדבר שהוא נאלץ להביא עליכם רעה - גם זו הכעסה.
וזה ממש כדברי הנפש החיים, שביאר שכאשר אדם עובר עבירה הוא חוטא בכפליים: החטא האחד - הכעיס את ה', שציווה שלא לעשות והוא עשה. ומכיוון שכך, נצרך הקדוש ברוך הוא להענישו, וברגע שהוא מעניש - השכינה מצטערת, "קלני מראשי קלני מזרועי". נמצא צער כפול: פעם אחת במה שהמרה את פי ה', ופעם שנייה במה שאילץ את ה' להענישו, והקדוש ברוך הוא מצטער בכך.
שליחת נבוכדראצר וחורבן כולל
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת יַעַן אֲשֶׁר לֹא־שְׁמַעְתֶּם אֶת־דְּבָרָי׃
הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת־כָּל־מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם־יְהֹוָה וְאֶל־נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל־יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם׃
"יען אשר לא שמעתם את דברי" - את התוכחה שהוכחתי אתכם כל השנים. הרד"ק מבאר ש"ואל נבוכדראצר" חוזר על לשון השליחה: הנני שולח ולוקח את כל משפחות צפון, וכן אני שולח אל נבוכדראצר מלך בבל עבדי, ואביא את כולם על הארץ הזאת ועל יושביה.
אלא שיש להבין: ניחא "והבאותים על הארץ הזאת ועל יושביה" - הרי הוכחתי אתכם שנים ולא שמעתם, ולכן באה הצרה. אך מה עניין "ועל כל הגויים האלה סביב והחרמתים ושמתים לשמה"? מדוע תבוא הפורענות גם על הגויים?
מבאר המלבי"ם: על ידי שאני מעניש אתכם, נענשים גם כל הגויים, וכדברי חז"ל "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל". וכיצד? המערכה - הוראת הכוכבים והמזלות - חייבה באותה תקופה שנבוכדנצר ישלוט, וההוראה הזאת אינה נוגעת לנו לבדנו אלא כוללת גם את האומות. אלא שישראל הם מעל המזל, ובכוחם לפעול ולצאת מהוראת המערכה. ואילו היינו זכאים, היה הקדוש ברוך הוא הופך את המערכה, ובמקום שנבוכדנצר ישלוט - אנחנו היינו משפילים וממגרים אותו. ואז גם האומות היו מרוויחות, שהרי שלטונו לא היה עלינו בלבד אלא גם עליהן. נמצא שהיחידים שבכוחם לפעול נגד המערכה זה אנחנו, ואילו פעלנו - היינו מצילים גם את האומות. וכיוון שלא שמענו ולא היינו ראויים, לא בוטלה הוראת המערכה, והתקיימה הן עלינו והן על הגויים. הרי שהכול חוזר אלינו.
מכאן גם מובן מדוע נאמר בהמשך "ועבדו הגויים האלה את מלך בבל שבעים שנה". האברבנאל מבאר שלכל אחד משבעת כוכבי הלכת יש זמן מיוחד ומניין שנים מיוחד של השפעה, וסך כל ההשפעות הוא שבעים שנה. ובא הכתוב להורות שנבוכדנצר קיבל את שלטונו מן הכוכבים, וכל שבעת הכוכבים מורים על ממשלתו, עד שיעבור סיבובם של כולם - שבעים שנה - ורק אז תיפול מלכותו ויתהפך הגלגל. וכמובן אין כאן חלילה דעת הגויים שתלו הכול בכוכבים; אין לכוכבים כוח עצמי, והכול ממנו יתברך. "מזל" הוא מלשון שפע היורד ונוזל מן העולמות העליונים למטה, והקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם דרך השפעת הכוכבים.
דקדוק: "לשמה" ו"לחרבות עולם"
המלבי"ם עומד על דקדוק בלשון הכתוב: "ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם". לכאורה שממה חמורה מחורבה, וכלל הוא שכאשר מונים רעות הולכים ומחריפים, וכאן נראה שהולכים ומקילים. אלא שיש להבין: אמנם עצם השממה חמורה יותר, אבל "חרבות עולם" חמור ממנה מבחינה אחרת - שממה יכולה לחלוף, שכן יום יבוא והארץ תתחיל לצמוח ותיתן יבולה והכול ישוב לחיים; אך הבתים שנהרסו נשארים הרוסים. גם לאחר שהארץ תיתן פריה והשממה תישכח, החורבות עדיין עומדות, ועד שלא ייבנו - נשארו לחורבה. לכן "חרבות עולם" בא באחרונה, שכן הוא לעולם.
המצודת ציון מבאר ש"שמה" הוא מלשון תמהון - שאדם רואה את הדבר ותמה; "ולשרקה" - השמעת קול בקיבוץ שפתיים, שריקה. וכפי שראינו כמה פעמים: "כל הרואה ישום וישרוק" - ישתומם מלשון תמהון, וישרוק כדרך אדם השורק מרוב תדהמה. זו תהיה המציאות: יראו ארץ שהייתה משובחת והנה היא חרבה.
"נבוכדראצר מלך בבל עבדי"
יש להיזהר ולא לבלבל בין תואר זה לבין "משה עבד ה'". אצל משה הכוונה שביטל את כל רצונותיו לכבוד הבורא יתברך, והיה עובד ה' במלוא מובן המילה - וזהו תואר של מעלה. כאן הכוונה אחרת, כמו אדם האומר על פלוני "זהו העבד שלי", היינו שכל שליחות שאשלח אותו - ילך. וכך מבאר המצודת דוד: "עבדי" - שילך בשליחותי. אין זה תואר כבוד, אלא מי שמוציא אל הפועל את רצון הבורא בהוראתו יתברך.
אובדן קולות החיים
וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר׃
כאן מתאר הנביא את גודל השבר בשלוש מדרגות יורדות. "קול ששון וקול שמחה" - זהו קולו של אדם שמצבו טוב ומצליח, והכול אצלו שמח. "קול חתן וקול כלה" - זה כבר אינו תלוי בהצלחה מיוחדת, אלא זהו סימן ליישוב העולם, לקיום, לחיים, לזיווגים; ואף זה לא יהיה. "קול רחיים ואור נר" - אפילו כשהארץ חרבה, עדיין צריך ריחיים כדי להכין מזון ואור נר כדי לחיות בבית; והנה גם זה ייאבד, כי הארץ תהיה שממה לחלוטין, ולא יישארו בה אפילו כורמים ויוגבים, לא יישאר מאומה.
וחז"ל דרשו את "קול רחיים" כסימן לסעודת מצווה: כשהיו עושים ברית מילה היו שוחקים סממנים לרפואת התינוק, וקול הריחיים הוא קול השחיקה. נמצא שלא יהיה קול ששון ושמחה - שהיא שמחת נישואין, ולא קול ריחיים - שהיא שמחת ברית מילה. ו"אור נר" - זה משתה, שהיו מדליקים במשתאות נרות רבים. הרד"ק אף הוא מפרש שהדברים חוזרים על סעודת שמחה, אלא שלדעתו הטחינה היא טחינת תבלין לצורך הסעודה עצמה; ואילו לפי רש"י הטחינה היא לסממנים לרפואת המילה. ובעניין הנרות מסכים הרד"ק לרש"י שהיו מדליקים נרות רבים בבית המשתה, וכתרגום: "קל סיעאן דמשבחין בנהור בוצין" - קול חבורות המהללות ומשבחות לאור הנרות.
ומה ההבדל בין שמחה לששון? אומר המלבי"ם: ששון הוא בגלוי, ושמחה היא בלב - "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו"; ואילו ששון הוא כשאדם שש ועלץ, ושמחתו פורצת גבולות ויוצאת החוצה.
חורבן ייחודי לארץ הזאת
וְהָיְתָה כָּל־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה׃
לכאורה כבר נאמר קודם שהכול יהיה לשמה ולחרבות עולם, ומה נוסף כאן? אלא שכאן מתחדש חורבן ייחודי לארץ הזאת. אמנם החורבן יהיה כולל, שהרי נבוכדנצר ישלוט בכל הארצות, אך ארצנו תהיה חרבה ושוממה באופן מיוחד - משום שהיא תמרוד בנבוכדנצר. יתר העמים לא ימרדו בו אלא יקבלו את עולו ויעבדוהו שבעים שנה, ולכן אצלם לא תהיה חורבה ושממה מוחלטת; אבל אתם תמרדו, ולכן החורבה והשממה כאן יהיו ייחודיות.
הפקידה על בבל בתום שבעים שנה
וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל־מֶלֶךְ־בָּבֶל וְעַל־הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם־יְהֹוָה אֶת־עֲוֺנָם וְעַל־אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם׃
לאחר שמלך בבל יוציא לפועל את הגזירה - וזוהי בחינת "עבדי", שהוא מקיים את הציווי - ייענש גם הוא. וכדברי הגמרא: בא הקדוש ברוך הוא להחריב את ירושלים ולקנח ידיו באותו אדם. זו הסיבה שנירון קיסר חזר בו, שהבין שבסופו של דבר מי שיעשה את המעשה ישלם מחיר יקר. וכך גם כאן.
המלבי"ם מבאר את פרטי הפסוק: "ועל הגוי ההוא" חוזר על מלך בבל שהוזכר קודם - היינו בבל עצמה, עיר המלוכה; "ועל ארץ כשדים" - זו הארץ בכללה. על כולם אפקוד את עוונם, על מה שהחריבו ארצות ועינו את בני העולם.
וכיצד מגיעים לשבעים שנה? הרד"ק עושה את החשבון: נבוכדנצר עצמו מלך ארבעים וחמש שנה, שהרי אוויל מרודך בנו מלך בשנת שלושים ושש לגלות יהויכין, כמבואר בסוף ספר מלכים ובסוף ספרנו, ויהויכין גלה בשנת שמונה לנבוכדנצר - הרי ארבעים וחמש. אוויל מרודך מלך עשרים ושלוש שנה, שהרי מצאנו שבלשצר נכדו מלך שלוש שנים, ומעשרים ושש נשארו לאוויל מרודך עשרים ושלוש. ובלשצר לא השלים שלוש שנים, שכן בשנה השלישית נהרג. החשבון: ארבעים וחמש ועשרים ושלוש הרי שישים ושמונה, ועוד שנתיים של בלשצר - הרי שבעים. והנה קיבלנו את שלושת הדורות שהובטחו לנבוכדנצר בעניין המכתב שהלך והחזיר: הוא ובנו ובן בנו - נבוכדנצר ארבעים וחמש, אוויל מרודך עשרים ושלוש, ובלשצר נכדו שנתיים וקרוב לשלוש. ומדוע נאמר "כמלאות" ולא "במלאות"? משום שבלשצר היה בתוך השנה השלישית, ואי אפשר לומר שהמניין מדויק לגמרי, ולכן "כמלאות", בכ"ף הדמיון.
וְהֵבֵאתִי עַל־הָאָרֶץ הַהִיא אֶת־כָּל־דְּבָרַי אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ אֵת כָּל־הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אֲשֶׁר־נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל־כָּל־הַגּוֹיִם׃
"את כל דבריי אשר דיברתי עליה" - זו הנבואה הייחודית שניבא ירמיהו על בבל, המופיעה בסוף ספרו. "את כל הכתוב בספר הזה אשר ניבא ירמיהו על כל הגויים" - אלו הנבואות מפרק מ"ו ואילך, שמשם מתחיל "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על הגוים". כלומר: מלבד המנה האישית שתקבל בבל בנבואה המיוחדת לה, יש גם נבואה כללית על כל הגויים, ובבל בכללם ככל הגויים - ונמצא שהיא מקבלת מינון מוגבר.
"כפועלם וכמעשה ידיהם"
כִּי עָבְדוּ־בָם גַּם־הֵמָּה גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדוֹלִים וְשִׁלַּמְתִּי לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם׃
כל הגויים שבבל הצרה להם והרעה להם - הם יעבדו בבבל וישיבו לה את כל הרעות שעשתה להם. כל מה שהצרת לאומות, האומות ייפרעו ממך. רש"י מבאר שמדובר במדי ובפרס, שהם ייפרעו בסופו של דבר מן הכשדים. ובכך "ושילמתי להם כפועלם" - יקבלו בחזרה את הרעה שפעלו לאחרים, מידה כנגד מידה.
ומה ההבדל בין "פועלם" ל"מעשה ידיהם"? מבאר המלבי"ם: "פועלם" הוא ההתעסקות בדבר, עצם הפעולה והעשייה; "מעשה ידיהם" הוא הסיום, הגמר, התוצאה. ואומר הקדוש ברוך הוא: אשלם להם גם על עצם המעשה וגם על ההתעסקות שהובילה אליו. שהרי כאשר התעסקו להוציא את המעשה לפועל, עשו זאת באכזריות, בחימה, מתוך רוע לב - וגם זה יבוא בחשבון. הקדוש ברוך הוא נפרע גם על עצם המעשה וגם על איכותו, באיזו צורה נעשה ובאיזו רוח.
לסיכום:
הפרק נפתח ברגע של חתימת גזר דין - השנה הרביעית ליהויקים - וקודם לכן שולח הקדוש ברוך הוא את נביאו לסכם עשרים ושלוש שנות תוכחה שבהן מוצו כל האפשרויות: דיבור אלוקי, שליח נביא, השכמה יומיומית, ושליחת כל הנביאים - ובכל זאת "ולא הטיתם את אוזנכם". הוצעו שני מסלולים: תשובה שלמה ובעקבותיה ישיבה בטוחה בארץ, או לכל הפחות עזיבת עבודה זרה ובעקבותיה "ולא ארע לכם". משנדחו שניהם, באה גזירת נבוכדראצר "עבדי" - מי שמוציא לפועל את שליחות ה' - וחורבן שכולל גם את הגויים, שכן ישראל שהם מעל המזל יכלו להפוך את המערכה ולהציל אף אותם. ואולם אין הגזירה סוף דבר: בתום שבעים שנה, כמניין השפעת שבעת כוכבי הלכת, ייפקד עוון בבל עצמה, ותקבל "כפועלם וכמעשה ידיהם" - על המעשה ועל האכזריות שבו כאחד.