פרק כה - כוס החמה לגויים - חלק א

ספר ירמיהו פרק כ"ה. הדבר אשר היה על ירמיהו על כל עם יהודה בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, היא השנה הראשונית לנבוכדראצר מלך בבל. הדבר אשר היה על ירמיהו, על, מסביר המלבי"ם כמו אל, דהיינו הנבואה אשר הייתה אל ירמיהו על כל עם יהודה. נבואה ביחס לעם יהודה. מתי זה היה? בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו. אומר רש"י, זה שנה שנתחתם גזר דינם שיגלו ושישתו כוס החמה. כמו שכתוב בהמשך, קח את כוס החמה וכולי. וכאן, כיוון שמדובר פה על הגזר דין, אז לכן קודם הגזר דין הוא שולח את הנביא שיוכיח אותם. אולי כוס החמה הזאת בסופו של דבר לא תוטל עליהם, אולי לא יתחתם גזר דינם לרעה, אולי ישובו בתשובה. אז לכן הדבר אשר היה על ירמיהו על כל עם יהודה בשנה הרביעית, רגע לפני הגלות.

אשר דיבר ירמיהו הנביא על כל עם יהודה ואל כל יושבי ירושלים לאמור. מה זה אשר דיבר ירמיהו הנביא על כל עם יהודה? אז הרד"ק מסביר, כמו שהסביר המלבי"ם לאל, על ירמיהו, אז הרד"ק מסביר פה אל. הדבר אשר דיבר ירמיהו הנביא אל כל עם יהודה ואל כל יושבי ירושלים לאמור. לעומת זאת, המלבי"ם כאן את העל לא מסביר במובן של אל, אלא המלבי"ם מסביר שהיו שתי קבוצות. היו יושבי ירושלים, והנביא הרי היה בירושלים, אז אל יושבי ירושלים הוא מדבר בנוכח. לעומת זאת, עם יהודה, יהודה הרי זה מחוז, זה גם מחוץ לירושלים, ויושבי יהודה לא היו שם מולו, מול הנביא. אז ממילא כשאתה רוצה להגיד עם מי הוא מדבר, אז אני אומר, הוא מדבר אל יושבי ירושלים, והוא מדבר על יושבי יהודה, כי יושבי יהודה לא פה, אז אני לא אגיד שהוא מדבר אליהם. אז הוא מדבר עליהם, כי הוא הרי אומר מה עתיד להיות להם, אז הוא מדבר עליהם. ואלה שנמצאים פה הוא מדבר איתם נוכח, אז הוא מדבר אליהם. אז לכן אומר המלבי"ם, על כל עם יהודה שאינם כאן, ואל כל יושבי ירושלים שאיתם הוא מדבר פנים אל פנים לאמור.

מן שלוש עשרה שנה ליאשיהו בן אמון מלך יהודה ועד היום הזה, זה שלוש ועשרים שנה, היה דבר השם אליי ואדבר אליכם אשכים ודבר ולא שמעתם. ושלח השם אליכם את כל עבדיו הנביאים, השכם ושלוח, ולא שמעתם ולא הטיתם את אוזנכם לשמוע. לאמור, שובו נא איש מדרכו הרעה ומרוע מעלליכם, ושבו על האדמה אשר נתן השם לכם ולאבותיכם למן עולם ועד עולם. ואל תלכו אחרי אלוהים אחרים לעובדם ולהשתחוות להם, ולא תכעיסו אותי במעשה ידיכם ולא ארע לכם. ולא שמעתם אליי נאום השם, למען הכעיסני במעשה ידיכם לרע לכם. רציתי שיהיה לנו סקירה כלשהי על לאן הנבואה כאן הולכת. הוא פותח בזה ממתי היא בעצם הנבואה. ואז הוא אומר להם, מן 13 שנה ליאשיהו בן אמון מלך יהודה ועד היום הזה. כמה זה? זה 23 שנה. אז רש"י והרד"ק עושים את החשבון. יאשיהו מלך יהודה מלך 31 שנה. בשנה ה-13, דהיינו אחרי 12 שנה למולכו, בשנה ה-13 התחילה נבואתו של ירמיהו. נמצא שירמיהו מתנבא בימי יאשיהו 19 שנה, כי הוא מתחיל רק אחרי 12 שנה שהוא מולך, בשנה ה-13 הוא מתחיל את הנבואה. אז 31 פחות 12 שנה הראשונות שבהם הוא לא התנבא, נשארנו עם 19. אז יוצא שבזמן יאשיהו הוא מתנבא 19 שנה. עכשיו אנחנו לא בזמן יאשיהו, אנחנו כבר עברנו את התקופה הזאת, אנחנו בשנה הרביעית ליהויקים בנו. אז 19 שנה ועוד ארבע שנים שכבר מולך יהויקים, זה 23 שנה. הגענו ל-23 שנה.

והנה אני מדבר אליכם השכם ודבר. מה זה השכם ודבר? אז כאן המפרשים מסבירים שהא' במקום ה', כמו השכם ודבר, והי' יתרה. המלבי"ם מסביר שיש אפשרות לומר שהנביא כאן מדבר על עצמו, כי לאחר מכן בפסוק הבא הוא מדבר, שלחתי את הנביאים השכם ושלוח. אז הם זה השכם, לעומת זאת אני זה אשכים, כמו אשכים. כביכול הנביא מדבר על עצמו, לכן נותן המלבי"ם הסבר למה זה באות א'. וכאן בעצם בא המלבי"ם ומסביר שהוא בא לומר להם ולפרט להם, בואו וראו איך כל האופציות מוצו. איך כל האפשרויות שניתנות כדי לקרב אתכם, בכולן כבר נקטנו. הוא אומר, א', דבר ראשון, בוא תראה מי השולח, דבר השם. יש פה דיבור אלוקי אליכם אל העם. ועם כל זה לא הייתם מוכנים לשמוע. דבר שני מצד השליח, ואדבר אליכם, אני דיברתי אליכם, והשליח הרי הוא נביא השם. דבר שלישי, זה לא היה רק פעם אחת. תגיד אולי פעם אחת אמר, כן, זוכר משהו, היה מזמן, שכחנו. לא, הוא אומר, זה אשכים ודבר, כל יום שלחנו אותם מחדש. דבר נוסף, תגיד אולי זה, הנביא ההוא לא, לא התחברנו אליו. כן, ושלח ושלח השם אליכם את כל עבדיו הנביאים, השכם ושלוח. לא רק אותי, אלא גם את כל עבדיו. ולא שמעתם ולא הטיתם את אוזנכם לשמוע. הוא אומר, וזה לא היה פעם אחת, אלא השכם ושלוח, הכוונה שוב ושוב. ועם כל זה לא שמעתם ולא קיבלתם, ויתרה מכך, אפילו לא הטיתם אוזנכם לשמוע. פירושו של דבר, אפילו לראות, אולי בכל זאת נראה משהו, אפילו גם אם לא לקבל, אבל לפחות נטה אוזן, גם את זה לא רציתם.

לאמור, שובו נא איש מדרכו הרעה, אני אמרתי לכם נבואות טובות. שובו נא איש מדרכו הרעה ומרוע מעלליכם, ושבו על האדמה אשר נתן השם לכם ולאבותיכם למן עולם ועד עולם. דהיינו, הנבואה הזאת נמסרה לכם, שתחזרו מדרכיכם הרעות ותשבו על האדמה. דהיינו, אם אתם תשובו מהדרך המקולקלת שלכם, השם ישגיח עליכם לטובה, שבו על האדמה עד עולם. ושימו לב, ולא זו בלבד, גם אם אתם לא תשובו משאר העבירות, אבל, ואל תלכו אחרי אלוהים אחרים לעובדם ולהשתחוות להם, ולא תכעיסו אותי במעשה ידיכם ולא ארע לכם. שומעים? הוא בעצם נותן שתי אופציות. אפשרות אחת, תשובו מהדרכים המקולקלות שלכם לחלוטין, השגחתי עליכם לטובה. אומר להם, תשבו על האדמה שנתן לכם השם ולאבותיכם למן עולם ועד עולם, הוא ייתן אותה לכם ולבניכם עד עולם. זה מה שנקרא סל הטבות. אבל גם אם אתה לא תהיה כל כך מוצלח בתשובה שלך, לפחות אל תלכו אחרי אלוהים אחרים. גם אם תישאר בשאר העבירות, אבל לפחות את הגרוע מכל, לעבוד עבודה זרה, לעובדם ולהשתחוות להם, לפחות את זה, לא תכעיסו אותי במעשה ידיכם. ואז מה כאן ההטבה? ולא ארע לכם. פה אין הבטחה שאני אעשה לכם טובה, כיוון שאתם ממשיכים בשאר מעשיכם המקולקלים. אבל על כל פנים, מה כן? אני לא ארע לכם. מה פירוש הדבר לא ארע לכם? הגם שלא אשוב להיטיב לכם, כי אתם הרי לא תשובו, אבל לא ארע לכם בפועל, אלא תשימו לב, אתם תהיו תחת הטבע. אם אתם תעבדו עבודה זרה, אז בהשגחה מלאה אני ארע לכם. אבל אם אתם לא תעבדו עבודה זרה, אז לפחות אני אניח אתכם ביד הטבע ולא אעשה לכם רעה בהשגחה.

ולא שמעתם אליי נאום השם למען הכעיסני במעשה ידיכם לרע לכם. ולא שמעתם אליי נאום השם, לא הקשבתם. למען הכעיסני במעשה ידיכם לרע לכם, הכוונה היא שימו לב, הכעיסני במעשה ידיכם לרע לכם, תשמעו איזה ביאור נפלא אומר המלבי"ם. הכעסתם אותי במעשה ידיכם שנאלצתי לעשות רע לכם. ראינו בזה הסבר נפלא מאוד של הנפש החיים, שהנפש החיים מסביר שבעצם כשבן אדם עובר עבירה, הוא חוטא בכפליים. החטא האחד, הכעסת את השם. השם אמר לא לעשות ואתה עשית. עכשיו הקדוש ברוך הוא צריך לתת לך עונש. וברגע שהשם נותן לך עונש, שכינה מצטערת. הכעסת את השם עוד פעם. ציערת את השם עוד פעם. כי השם צריך להעניש אותך, ויש לו בזה צער. שכינה מה אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי. אז השכינה מצטערת. אז יש פה צער כפול לשכינה. בכל פעם כשהמרית פי השם, ופעם כשאילצת את השם להעניש אותך, הוא מצטער בזה. מעין זה אומר כאן גם כן המלבי"ם. הכעיסני במעשה ידיכם לרע לכם. הכעסתם אותי במה שעל ידי מעשה ידיכם הוכרחתי להרע לכם, ואין חפץ השם להרע לבריותיו. אז גם בזה הכעסתם את הקדוש ברוך הוא, שנאלץ להביא עליכם רעה.

לכן כה אמר השם צבאות, יען אשר לא שמעתם את דבריי, הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון נאום השם, ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי, והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה, ועל כל הגויים האלה סביב, והחרמתים ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם. אומר השם, היות ולא שמעתם את דבריי, הכוונה את התוכחה אשר הוכחתי אתכם, לכן הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון נאום השם, ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי. הרד"ק מסביר שה'ואל נבוכדראצר' הכוונה היא זה חוזר על השולח. אני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון נאום השם, ואני שולח גם כן אל נבוכדראצר מלך בבל עבדי. ואני אביא את כולם על הארץ הזאת ועל יושביה. את כל משפחות צפון וכן את נבוכדנצר מלך בבל עבדי. אביא אותם ועל כל הגויים האלה סביב, והחרמתים ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם. מה קשור כל הגויים? מילא אתה אומר אביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה, כמו שאמר קודם, הוכחתי אתכם הרי במשך שנים ולא שמעתם, אז אני אביא עליכם כעת את הצרה והאסון שעליה אני כבר מדבר במשך שנים. אבל מה שייך לומר ועל כל הגויים האלה סביב והחרמתים? זאת אומרת תבוא הצרה גם על הגויים וגם אותם אני אחריב ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם.

מסביר המלבי"ם, שעל ידי שאני אעניש אתכם, אני אעניש גם כן את כל הגויים. כיוון שחז"ל אומרים אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. מה כוונת הדברים? אומר המלבי"ם, בזמנו המערכה, מעבר למה שהסברנו כעת, המערכה הייתה מחייבת שנבוכדנצר יהיה שליט על. זאת אומרת, על פי המזל כך נגזר. כך מורים כוכבי המערכה. המערכה בעצם היא לא אינדיבידואלית לנו, אלא המערכה כוללת אותנו וכוללת גם את האומות. רק מה? ישראל הם מעל המזל. זאת אומרת, אנחנו יכולים לפעול פעולות לצאת מן המזל. לצאת מהוראת המערכה. ומה שמורים הכוכבים ומה שמורה המזל, בכוחנו יש לצאת מההוראה הזאת. ובמצב הזה שבו עם ישראל אינם זכאים, אין לנו את הזכות לצאת ממה שמורה המערכה. אם באמת היינו זכאים, שימו לב מה אז היה קורה. הקדוש ברוך הוא היה מהפך את המציאות, הפך המערכה. ואז נבוכדנצר אמור לשלוט? לא, ונהפוך הוא. כיוון שאנחנו זכאים, אז אנחנו נשפיל ונמגר את נבוכדנצר. שימו לב מה אז היה קורה. שגם האומות היו מרוויחות מזה. כיוון ששלטונו של נבוכדנצר לא היה רק עלינו, היה גם על האומות. עכשיו, כך הורתה המערכה. אבל היחידים שיש להם כוח לפעול נגד המערכה זה אנחנו. ואם אנחנו היינו פועלים פעולה כלשהי נגד המערכה, אז אנחנו היינו מצליחים להציל גם את האומות מהצרה הזאת. כי אם היינו מצליחים לפעול פעולה כלשהי בהשגחת השם, בכך שישראל הם לא תחת המזל, הם מעל המזל, אז הקדוש ברוך הוא היה מכניע את נבוכדנצר. אם היה מכניע את נבוכדנצר, ממילא נבוכדנצר לא היה מצר גם כן לאומות. יוצא אם כן שעל ידי שאנחנו לא שמענו, התקיימה כעת הוראת המערכה גם על הגויים. יוצא שבסופו של דבר הדבר שוב פעם חוזר אלינו. אז מעבר לכך שכשאנחנו חוטאים אז הקדוש ברוך הוא מביא פורענות לעולם, והפורענות היא בעצם שוטפת הכל, ואין כל פורענות שבאה לעולם שלא באה אלא בשביל ישראל, מעבר לכך, עצם המציאות שאנחנו לא ראויים, לא יכלנו לבטל את הוראת המערכה, וממילא המערכה הזאת נתקיימה, הוראת המערכה, הכוונה כוכבים והמזלות, הדבר הזה התקיים הן עלינו והן על האומות.

לכן הוא מסביר, אנחנו נראה בהמשך, שבפסוק י"א הוא אומר ועבדו הגויים האלה את מלך בבל שבעים שנה. לא בכדי כתוב 70 שנה. אומר האברבנאל, יש לכל אחד משבעת הכוכבים, שבעת כוכבי הלכת, יש לו זמן מיוחד, מניין מיוחד מהשנים, כמה הוא משפיע. סך כל ההשפעות של שבעת כוכבי הלכת הם 70 שנה. ובזה הוא בעצם בא להורות שנבוכדנצר קיבל מן הכוכבים, כמו שהסברנו. ודאי כוכבים זה לא כוח עצמי, הכל זה ממנו יתברך. מזל זה מלשון שפע היורד נוזל ומשפיע מן העולמות העליונים כלפי מטה. אז לא לחשוב שאנחנו פה בדעה המשובשת של הגויים שראו את הכל בכוכבים. אלא כוונת הדברים היא, הקדוש ברוך הוא נתן ומנהיג את העולם במציאות הזאת דרך השפעת הכוכבים. הנה כתוב כאן 70 שנה, זהו שלטונו. כי באמת הוראת הכוכבים היא על 70 שנה. סכום כל הוראת הכוכבים זה 70 שנה. הדבר הזה אם כן בא להורות שכל השבעה כוכבים מורים על ממשלת נבוכדנצר, עד שיעבור סיבובם של כל השבעה כוכבים, שזה אומר 70 שנה, רק אז תיפול המלכות המוחלטת של נבוכדנצר, רק אז מה שנקרא יתהפך הגלגל.

אומר המלבי"ם, פה צריך לעמוד על דקדוק בלשון הכתוב. כתוב שהחרמתים ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם. אומר המלבי"ם, כשאנחנו בודקים מה יותר, שמה או חרבות עולם, אז ודאי ששמה זה משהו קשה יותר, שממה. זה אומר שממה. ואם כן, כבר אמרנו כמה פעמים שתמיד כאשר אני בא לומר על דבר רע, אז אני הולך ומוסיף, הולך ומחריף. פה זה הולך הפוך, אתה הולך ומקל. קודם שממה ואחרי זה חרבות עולם. שממה זה פחות חמור מאשר חרבות עולם. אלא מה, הוא אומר, דע לך ששממה לעומת חורבה, אמת ששממה זה יותר חמור. אבל חרבות עולם חמור יותר משממה. ולמה? מכיוון ששממה זה אומר הכל שומם. אבל יכול להיות מאוד שמתישהו יתחיל פה לצמוח והארץ תיתן יבולה והכל יחזור לחיות. אבל מה קורה עם הבתים שנהרסו אז? הם נשארו עדיין הרוסים. זה נקרא חרבות עולם. אז הגם שהארץ תיתן פריה והגם שכל השממה שהייתה כאן כבר תישכח, אבל החורבות עדיין נשארו. אז יוצא אם כן שחרבות עולם חמור יותר. כיוון שחרבות עולם זה לעולם. עד שלא יבנו את הבתים החרבים, עדיין הם נשארו לחורבה. ולכן זה לשממה ולחרבות עולם.

המצודת ציון מסביר ששמה זה מלשון תמהון. שבן אדם רואה את הדבר הזה והוא תמה, זה נקרא שמה. ולשרקה הכוונה היא השמעת קול בקיבוץ שפתיים, זה לשרקה. זה מה שאנחנו קוראים שריקה. וראינו את זה כמה פעמים, כל הרואה ישום וישרוק. מה זה ישום? ישתומם. ישתומם הכוונה מלשון תמהון. וישרוק, כמו שבן אדם שורק לתדהמה, אז זאת תהיה המציאות שאנשים יראו מה קרה לארץ שהייתה ארץ משובחת ופתאום יראו אותה חרבה.

נשים לב שהכתוב כאן מכנה את נבוכדראצר מלך בבל עבדי. לא להתבלבל בין זה לבין מה שכתוב לדוגמה אצל משה, עבד השם. כי מה שכתוב אצל משה עבד השם, פירושו שמשה ביטל את כל הרצונות שלו לכבוד הבורא יתברך. אז משה הפך להיות עובד השם במלוא מובן המילה. מהבחינה הזאת הוא נקרא עבד השם. לעומת זאת, יש בחינה של עבד, כמו שאני אומר לך, פלוני הוא העבד שלי. מה זה אומר? כל שליחות שאני שולח אותו הוא הולך. זה מה שכתוב כאן. אומר המצודת דוד, אל נבוכדראצר מלך בבל עבדי, הכוונה שהוא ילך בשליחותי. זה הכוונה עבדי. לא לתואר כבוד, אלא למישהו שיעשה ויוציא אל הפועל את רצונו של הבורא, בהוראתו יתברך.

והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול ריחיים ואור נר. עכשיו הוא יתאר את גודל השבר. והוא אומר, והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה. כאשר הבן אדם המצב שלו טוב, המצב שהוא בהצלחה, יש לו קול ששון וקול שמחה. הכל אצלו שמח. ששון. אומר, לא רק זה, אלא גם קול חתן וקול כלה. קול חתן וקול כלה זה לא רק בזמן ההצלחה, אלא באופן תמידי כשיש יישוב בעולם, יש קיום, יש חיים, יש זיווגים. אומר, גם זה לא יהיה. יהיה מצב שגם זיווגים לא יהיו. אז לא רק שלא יהיה שמחה על הצלחה וטוב מופרזים, גם זיווגים, שזה מה שנקרא דבר מתבקש וטריוויאלי, גם זה לא יהיה. ולא זו בלבד, גם קול ריחיים ואור נר. גם כאשר הארץ חרבה, אבל על כל פנים צריך ריחיים כדי לתקן ולהכין את המזון. צריך אור נר כדי לחיות בתוך הבית. הוא אומר, דע לך שההמציאות תהיה שכל זה יאבד. לא יהיה קול ריחיים וקול נר, כיוון שהארץ תהיה שממה לחלוטין. אז זאת אומרת, גם כורמים ויוגבים לא יישארו כאן, לא יישאר כאן מאומה.

חז"ל אומרים שקול ריחיים זה בא לסמן סעודת מצווה. היו עושים ברית מילה, אז היו שוחקים סממנים לרפואה. אז קול ריחיים זה מה שהיו עושים לצורך הברית, לשחוק סממנים. אז לא יהיה קול ששון וקול שמחה, שזה שמחה של נישואים, וגם לא שמחת ברית מילה, שזה קול ריחיים, לשחוק סממנים לצורך רפואת התינוק. ואור נר, זה הכוונה למשתה. שהיו במשתאות מדליקים נרות רבים. הרד"ק מסביר גם הוא שזה חוזר על סעודת שמחה, רק שהוא מסביר שהיו טוחנים תבלין לסעודת השמחה. יוצא שאליבא דהרד"ק הטחינה פה זה לצורך גוף האכילה. לעומת זאת, לפי איך שרש"י מסביר, הטחינה היא לצורך סממנים לרפואת המילה, כן, לרפואת התינוק. והנרות, כמו שרש"י אמר, כך גם כן אומר הרד"ק, שהיו מדליקים נרות רבים בבית המשתה. כמו שהתרגום אומר, קל סיעאן דמשבחין בנהור בוצין. כאלה שמהללים ומשבחים באור הנרות. המלבי"ם אומר, מה ההבדל בין שמחה לבין ששון? אומר המלבי"ם, ששון זה בגלוי, ושמחה זה בלב. נתת שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו. לעומת זאת ששון, ששון זה כאשר אדם שש ועולץ, השמחה שלו היא פורצת גבולות, היא יוצאת כלפי חוץ.

והייתה כל הארץ הזאת לחורבה לשמה, ועבדו הגויים האלה את מלך בבל שבעים שנה. הארץ כולה תהיה לחורבה לשמה. לחורבה, זאת אומרת חוץ ממה שתהיה חרבה מכל, עם כל הארצות, כמו שראינו לעיל שהחורבן יהיה חורבן כולל, כי נבוכדנצר ישלוט בכל הארצות, היא תהיה חרבה ושוממה באופן ייחודי לה, כיוון שהיא תמרוד בנבוכדנצר. יתר העמים לא ימרדו בו. יתר העמים יעבדו את בבל 70 שנה. והייתה כל הארץ הזאת לחורבה לשמה, ועבדו הגויים האלה את מלך בבל 70 שנה. הם יעבדו את מלך בבל 70 שנה ולכן אצלם לא תהיה חורבה ושממה מוחלטת. אבל אתם הרי תמרדו, לכן הארץ הזאת תהיה חורבה ושמה ייחודיים. ולמה אנחנו מסבירים כך? מכיוון שכבר אמרת קודם שיהיה הכל לחורבה ושמה. אז מה עכשיו הוספת? הוספתי שיהיה חורבן ייחודי לארץ הזאת מחמת שהיא תמרוד, מה ששאר הגויים יבואו בעול מלך בבל 70 שנה ולא ימרדו בו.

והיה כמלאות שבעים שנה, אפקוד על מלך בבל ועל הגוי ההוא נאום השם את עוונם, ועל ארץ כשדים ושמתי אותו לשממות עולם. אומר הקדוש ברוך הוא, אחרי שמלך בבל יוציא לפועל את הגזירה שגזרתי, וזה הבחינה של עבדי, שהוא מקיים את הציווי שלי, לאחר מכן הוא ייענש. כמו שהגמרא אומרת, בא קודשא בריך הוא לאחרובי לירושלים ולכפורי ידיה בההוא גברא. זה הסיבה שהוא חזר, נירון קיסר חזר. למה? כיוון שהוא הבין שבסופו של דבר הקדוש ברוך הוא מה שנקרא יקנח ידיו באותו אדם. זאת אומרת, מי שיעשה את הדבר הזה ישלם מחיר יקר. אז זה גם כן מה שקורה כאן. כמלאות 70 שנה אפקוד על מלך בבל ועל הגוי ההוא נאום השם. פירושו של דבר, לא רק על מלך בבל אני אפקוד, אלא גם על הגוי ההוא. מה זה ההוא? ההוא, מסביר המלבי"ם, שזה חוזר על מה שאמרתי קודם, על מלך בבל ועל הגוי ההוא, בבל. הכוונה היא הגוי של בבל, הכוונה עיר המלוכה. אני אפקוד את עוונם, מה שהם החריבו ארצות, ועל ארץ כשדים, ושמתי אותו לשממות עולם. הכוונה ארץ כשדים זה בכללה. בבל זה היה עיר המלוכה, וארץ כשדים זה היה המקום הכולל, נקרא ארץ כשדים. על כולם אפקוד את כל מה שהם עשו ועינו את בני העולם. איך כמלאות 70 שנה? אז הרד"ק עושה את החשבון, נעשה אותו בקצרה. אומר הרד"ק, נבוכדנצר עצמו מלך 45 שנה. איך את זה אנחנו יודעים? כי הרי אוויל מרודך בנו, מלך בשנת ל"ו לגלות המלך יהויכין, כמו שכתוב בספר מלכים בסוף, וגם בסוף הספר הזה. יהויכין גלה בשנת שמונה לנבוכדנצר. הנה הגעת ל-45. אוויל מרודך מלך 23 שנה. איך אתה מגיע לזה? כי הרי מצאנו שבלשצר בנו מלך שלוש שנים. נשאר לנו ביחד מ-26, נשאר לנו 23. השלוש לא שלמו לבלשצר, כי בשנה השלישית נהרג. חשבון, 45, 23, הרי 68. שנתיים לבלשצר, כי הרי הוא לא השלים את אותה שנה, הרי 70. הנה קיבלנו ביחד שלוש דורות שהובטחו לנבוכדנצר בגלל העניין הזה שהלך והחזיר את המכתב וכולי. שלוש דורות שהובטחו לו, זה הוא ובנו ובן בנו. זה נבוכדנצר 45, אוויל מרודך 23, ובלשצר נכדו שנתיים, קרוב לשלוש שנים, ביחד קיבלת 70 שנה. לכן הוא אומר כמלאות 70 שנה אפקוד על מלך בבל. למה הוא לא אומר במלאות? מכיוון שבלשצר רק בשנה השלישית, ולכן יוצא שאי אפשר להגיד שזה ממש מדויק, אלא זה כמלאות, כ' הדמיון.

והבאתי על הארץ ההיא את כל דבריי אשר דיברתי עליה, את כל הכתוב בספר הזה אשר ניבא ירמיהו על כל הגויים. והבאתי על הארץ ההיא את כל דבריי אשר דיברתי עליה, זה הנבואה שניבא ירמיהו, נבואה ייחודית שהוא ניבא על בבל, וזה מופיע בסוף ספרו, ספר ירמיהו. ועל כל הכתוב בספר על כל הגויים, שגם הנבואות שניבא ירמיהו מפרק מ"ו, שמשם הוא מתחיל אשר היה דבר השם אל ירמיה על כל הגויים, כל הנבואות שהוא ניבא על כל הגויים יביא גם על בבל. זאת אומרת שחוץ ממה שאתם תקבלו את המנה האישית שלכם, יש גם כן נבואה על כל הגויים, והנבואה על כל הגויים כוללת את בבל, שגם היא ככל הגויים. ואז אם כן יוצא שהם יקבלו מינון מוגבר.

כי עבדו בם גם המה גויים רבים ומלכים גדולים, ושילמתי להם כפועלם וכמעשה ידיהם. כי עבדו בם גם המה גויים רבים. כל הגויים שעד עכשיו בבל הצר עליהם, הרע עליהם, הם יעבדו בבבל והם ישיבו להם את כל הרעות שעשו להם. זאת אומרת, כל מה שאתה הצרת לאומות, האומות כעת ייפרעו ממך. רש"י אומר שמדברים פה על מדי, על פרס, שהם ייפרעו בסופו של דבר מהכשדים. ועל ידי זה ושילמתי להם כפועלם, הם יקבלו בחזרה את הרע שהם פעלו לאחרים, מידה כנגד מידה. שימו לב, כתוב ושילמתי להם כפועלם וכמעשה ידיהם. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין פועלם לבין מעשה ידיהם? אומר המלבי"ם, פועלם זה ההתעסקות בדבר. עצם זה שבן אדם פועל בדבר מה, זה נקרא פועל. ולעומת זאת מעשה ידיהם זה הסיום, זה הגמר, זה הפיניש. הוא אומר, על זה אני אשלם להם על עצם המעשה, וגם על עצם ההתעסקות, שהתעסק כדי להוציא את המעשה לפועל. לא רק על מעשה ידיהם, גם על פועלם. פירושו של דבר, הרי כאשר אתה התעסקת להוציא את המעשה לפועל, הדבר היה באכזריות, היה בחימה, היה מתוך רוע לב. אומר, גם זה יבוא בחשבון. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא ישלם גם על עצם המעשה וגם על איכותו. באיזה איכות הוא היה ובאיזה צורה הוא היה, גם על זה הקדוש ברוך הוא ייפרע מהם.