פרק כ"ד בירמיהו הוא נבואת מראה קצרה ונוקבת. הקדוש ברוך הוא מראה לירמיהו שני סלים של תאנים, ובהם נמשלות שתי הגלויות: גלות יהויכין (יכניה) שגלתה ראשונה, וגלות צדקיהו שבאה אחריה, בפעם השנייה שעלה מלך בבל על ירושלים. כל עניינה של הנבואה לשלול מחשבה מוטעית: שמא מי שנשאר בירושלים הוא הטוב יותר, ומי שהוגלה הוא הרע. הנביא מגלה שההיפך הוא הנכון.
הִרְאַנִי יְהוָה וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל יְהוָה, אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת יְכָנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת הֶחָרָשׁ וְאֶת הַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלִַם וַיְבִאֵם בָּבֶל.
המפרשים מבארים ש"דודאי" הוא כמו "דודי", והאל"ף יתרה. אין מדובר כאן בדודאים (הצמח), אלא בדודים, כלומר שני סלים ובתוכם תאנים. "מועדים" פירושו מוכנים, מיועדים - התאנים היו מוכנות לאכילה, והן מונחות לפני היכל ה'.
בפסוק הזה המלבי"ם לא ביאר דבר, ולכאורה היה מתבקש כאן ביאור מאוד. מסתבר שהוא כן ביאר, אלא שהדברים נשמטו מן הדפוס, וכך גם משתמע מהמשך דבריו, שהוא חוזר לדברים שלכאורה ביאר בפסוק א'. על כן נביא כאן את ביאורו של האברבנאל, שהמלבי"ם עצמו נסמך עליו פעמים רבות ומכנה אותו "הרי"א" (רבנו יצחק אברבנאל).
מבאר האברבנאל: הקדוש ברוך הוא הראה לירמיהו את גלות בני יהודה העתידה, וגם מה יהיה עמם לאחר שילכו בגולה. לכן הראה לו שני סלים מלאים תאנים המוכנים לפני היכל ה'. ומה עושים פירות בבית המקדש? אלו מן הביכורים שהביאו לבית המקדש והונחו שם.
שואל האברבנאל: לכאורה הסדר אינו מתאים. היה צריך לפתוח בזמן - "אחרי הגלות נבוכדראצר... את יכניהו", ורק אז לומר "הראני ה' והנה שני דודאי תאנים". קודם קובעים את הזמן ואחר כך מספרים את המראה. למה הפך הכתוב את הסדר?
והתשובה: משום ששני הדודים עצמם הם המרמזים לשתי הגלויות. הדוד האחד מרמז ליכניה, שגלה תחילה עם שרי יהודה ועם החרש והמסגר; והדוד השני מרמז לצדקיהו ולשריו ולשארית העם, שגלו לאחר מכן. לכן פתח הכתוב בעצם המראה, ואחר כך פירט את הגלות שהמראה מדבר בה.
מהו "החרש והמסגר"? חז"ל דורשים: "החרש" מלשון חרש, "המסגר" מלשון סגור. אותם שגלו בתחילה היו היועצים, החכמים וגדולי התורה. נקראו "חרש", לפי שהיו כה גדולים בתורה, שכאשר אחד מהם היה מדבר - הכל שותקים כחרש אילם שאינו מסוגל לדבר. כלומר, כשהוא קם לדבר, הדברים כל כך עצמתיים, אמיתיים ונכונים, שכל השאר משתתקים. ונקראו "מסגר", לפי שאחרי שהיה סוגר עניין מסוים ומגיע למסקנה - אין מי שיפתח. אין מי שיאמר "אולי בכל זאת אפשר לומר עוד משהו"; אם הוא סגר, סימן שבדק את כל האפשרויות ואין מה להוסיף. כמו שהגמרא מגיעה למסקנה, וזו המסקנה: אין ראשון או גאון שיבוא ויאמר "אמנם רבינא ורב אשי אמרו כך, אבל אפשר לתרץ" - אי אפשר. אחרי שהם סגרו, אף אחד לא פותח. הרי שמדובר בחכמים גדולים ממש.
כאן עיקר כוונת הנבואה. מכיוון שיכניה ושריו וחכמיו גלו, וצדקיהו ושריו נותרו בירושלים, עלול אדם לחשוב: הנה השם הגלה את הרעים והשאיר את הטובים, ומשמע שצדקיהו ואנשיו טובים וצדיקים יותר. את המחשבה הזו בא הנביא לשלול מן היסוד.
לכן הוא אומר: ראיתי שני דודי תאנים "מועדים לפני היכל ה'" - מועדים לפורענות. שניהם עומדים לפני הקדוש ברוך הוא, ושניהם מועדים שייפרע מהם. בזה נראה שהקדוש ברוך הוא עושה עמהם משפט, וגלותו של צדקיהו היא רק עניין של זמן. מה שלא גלו עדיין אינו מפני שהם טובים יותר, אלא מפני שעדיין לא הגיע זמנם. דע לך, אומר הנביא, שעל פי מעשיהם שניהם שווים. ואף שצדקיהו מצד עצמו היה מלך צדיק והגון לעומת יהויקים, כללות העם הייתה שלילית, ועל כללות העם מדובר כאן.
הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת, וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ.
"הדוד אחד" - בסל אחד ראיתי תאנים טובות מאוד "כתאני הבכורות", תאנים שבישלו כל צורכן כביכורי תאנים, שהן חשובות וחביבות על מוצאיהן.
מסביר המלבי"ם על פי דברי חז"ל במדרש: התאנה, אם אין לוקטים אותה מיד כשניכרת בה ההבשלה - היא מתבקעת, מעט שמש והיא מתליעה, מרקיבה ונמאסת. את התאנים צריך לקטוף אפילו כשהן מעט בוסר; אם תמתין עוד קצת, אחר כך אין מה לעשות עם זה. והנמשל: התאנים הטובות הן גלות יהויכין, שנלקטה ראשונה מארץ ישראל. הם נקטפו בזמנם, ולכן הם באופן יחסי כתאנה המבכרת, התאנים המשובחות.
על פי משפט הלשון היה צריך לומר "הדוד האחד", כמו "את הכבש האחד תעשה בבוקר", ואין אומרים "את הכבש אחד". אלא מבאר המלבי"ם, שכיוון שכל אחד מהם היה מיוחד בפני עצמו - זה בבבל וזה בירושלים, וכל קבוצה היא ייחודית - לכן קרא לו "אחד", שפירושו מיוחד בפני עצמו, ולא "האחד".
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ, וָאֹמַר תְּאֵנִים, הַתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת טֹבוֹת מְאֹד וְהָרָעוֹת רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ.
הקדוש ברוך הוא שואל אותו מה הוא רואה, והוא עונה: תאנים. יש תאנים בכורות, טובות, שהגיע זמנן להתבשל, ואני רואה שהטובות הללו טובות מאוד. ולעומתן הרעות - אלו שלא קטפו אותן בזמן, והן מסמלות את צדקיהו שלא נקטף בזמנו מארץ ישראל אלא נשאר כאן - הרעות רעות מאוד אשר לא תאכלנה מרוע.
שואל המלבי"ם: מה פירוש הכפל "הטובות טובות מאוד והרעות רעות מאוד"? מה בא הכתוב לומר בניסוח זה? ומבאר: יש טוב ורע יחסיים, ויש טוב ורע בעצם. אתה שואל אם דבר פלוני טוב או רע - אני אומר לך: ביחס לאחר הוא רע, אבל מצד עצמו הוא טוב; וביחס למשובח ביותר הוא רע. ולעומת זאת יש רע שהוא רע בעצם, בלי שום יחס, רע מצד עצמו.
וכך גם בטוב. אפשר לדבר על אסירים בכלא ולומר: זה אסיר טוב. למה? כי אינו עושה בלגנים גדולים, רק מעט. מהו "טוב" כאן? ביחס לשאר הקרימינלים שמסתובבים שם הוא אסיר טוב, אסיר הולם ונאה. אבל אם תרצה לדון מצד עצמו - האם תיקח אותו כחתן לבתך? אל תיסחף. הטוב כאן יחסי בלבד: ביחס למעשיהו הוא בסדר, אך ביחס לאנשים נורמטיביים אין זה טוב. ולעומת זאת אפשר לומר על אדם שהוא טוב בעצם: בכל מדד ובכל פרמטר שתמדוד אותו, איך שתבדוק, הוא טוב.
אומר המלבי"ם: כאן בא הכתוב לומר שהטובות והרעות שראה הן טובות ורעות מצד עצמן, טוב ורע מוחלטים ולא יחסיים. "הטובות טובות מאוד" - מצד עצמן הן טובות מאוד; "והרעות רעות מאוד" - לא רק ביחס לאחרות, אלא מצד עצמן הן רעות. הטובות נוספה בהן תוספת טובה ונעשו טובות מאוד, לפי שנלקטו מיד ונעשו משובחות וראויות לאכילה; והרעות, לפי שלא נלקטו מיד, השהייה עצמה גרמה שנעשו שליליות עד אשר לא תאכלנה מרוע.
והנמשל: גלות יכניה, כיוון שנלקטה מיד וגלתה בזמנה, הצדיקו את מעשיהם שם בגולה ושיפרו את דרכיהם. ולעומת זאת צדקיהו ואנשיו, שנשארו כאן בארץ, המשיכו ברשעם - התאנים שלא נלקטו בזמנן לגלות נעשו רעות בעצם.
וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה.
כתאנים הטובות שנלקטו בזמנן, כך אכיר לטובה את גלות יהודה שנלקטה בזמנה ונעשתה טובה עד מאוד. מה ששילחתי אותם מן המקום הזה היה לטובתם, ועצם השילוח שיפר והטיב אותם - שילוח טוב היה זה.
ומדייק המלבי"ם: המילה "לטובה" חוזרת על שני הדברים שנאמרו לפניה. גם על "אשר שילחתי" - שהשילוח היה לטובתם, וגם על "אכיר" - שאכיר אותם לטובה.
וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס, וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ.
"ושמתי עיני עליהם לטובה" - אשים עליהם עיני, והשגחתי תהיה עליהם גם בגלות. קודם כל שם, במקום שבו הם נמצאים: לא השלכתי אותם, אלא אני משגיח עליהם השגחה לטובה. ומעבר לכך יש כאן הבטחה נוספת: "והשיבותים על הארץ הזאת" - שהם עתידים לחזור בימי כורש, עזרא ונחמיה. "ובניתים ולא אהרוס" - תהיו בנויים, ולא כמו עכשיו שהיה כאן הרס וחורבן. "ונטעתים ולא אתוש" - ולא אגלה אותם עוד.
וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה, וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם.
ובפרט שאין עוד סיבה לחורבן ולגלות: אני נתתי להם לב לדעת אותי, ומכוח זה יהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים, ועל ידי הגלות ישובו אליי בכל לבם - וממילא לא יהיו ראויים עוד לפורענות וגלות.
וְכַתְּאֵנִים הָרָעוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ, כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, כֵּן אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו וְאֵת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלִַם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְהַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וכמו התאנים הרעות שלא נלקטו בזמן והותלעו, אשר לא תאכלנה מרוע - כך אתן את צדקיהו מלך יהודה ואת שריו ואת שארית ירושלים. כל אלה שלא נלקטו לבבל, סופם שיגלו: הנשארים בארץ הזאת והיושבים בארץ מצרים, ואחר כך יינתנו לזעווה וכפי שיתבאר בפסוק הבא. עצם העובדה שלא נלקטו בזמן, כלומר שלא גלו בזמנם, תהיה להם לרעה. אל תחשבו שבזה שלא גליתם אתם טובים יותר מאלה שגלו - אלא עוד רעה ופורענות מעותדות לבוא עליהם.
עומד כאן המלבי"ם על דקדוק: מה צורך לומר "כי כה אמר ה' כן אתן את צדקיהו", והרי כבר נאמר לעיל שזו נבואה מאת ה'? ומבאר: ניתן היה לחשוב שמה שאמר ירמיהו לעיל בפסוק ג', "והרעות רעות מאוד אשר לא תאכלנה מרוע", הם דבריו הפרטיים של ירמיהו, שמבטא בהם את דעתו האישית. בא הקדוש ברוך הוא ומגלה לו: דע לך, מה שאמרת "אשר לא תאכלנה מרוע" אינו דברים פרטיים שלך - אני הכנסתי אותם בפיך, "כי כה אמר ה'". הדברים ניתנו בפיו על פי דבר ה', שיש כאן נבואה ממש: כן אתן את צדקיהו מלך יהודה ואת שריו, שיהיו כאותן תאנים רעות.
וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְרָעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה בְּכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם.
מהי "זעווה"? מסביר המלבי"ם שהוא מלשון לזוע, לזוע ממקומו. נגזר עליהם שנבוכדנאצר ירדוף אחריהם, ומכוח אותה גזירה לא רק ישראל יהיו נרדפים, אלא גם כל האומות שהם נמצאים ביניהן. שהרי נבוכדנאצר רודף אחרינו, ואם נברח למקום אחר - הוא יגיע גם לשם. נמצא שהוא יזעזע וכל הממלכות יזועו בעקבות רדיפתו אחרינו, וכולם יהיו זעים ונעים מכוח זה שאנחנו נברח לשם. וזה "ונתתים לזעווה לרעה לכל ממלכות הארץ" - כל ממלכות הארץ יהיו בתנועה, יזועו מכוח תנועתם של ישראל.
"חרפה" זה ביזיון וחירוף. "שנינה" פירושו שישננו בך, שידברו הכל בפורענותם ויאמרו: ראית איזו צרה גדולה קרתה לעם ישראל. וזהו גם שכתוב בתורה "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך", "והיית שם למשל ולשנינה".
וזהו דבר מדהים: נבואה שאלמלא התורה אומרת אותה, איך אפשר היה לאומרה, ואיך היה אפשר לדעת אותה? התורה מספרת לנו מראש: אתם תהיו מועטים, אתם תהיו מפוזרים בכל האומות - ועם כל זה כולם כל הזמן ידברו על היהודים. אין לזה שום הסבר ואין לזה שום דמיון היסטורי. עם שפוזר מארצו לרסיסים, ובמקומות מושבותיו "לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך", וכולם רודפים אותו - מובטח לכאורה שהעם הזה יכלה. ועם כל זה הקדוש ברוך הוא מבטיח: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". כולם ירצו לכלותם - והם לא יכלו. וכולם ידברו בהם.
מישהו עשה פעם סקר ומצא שלמעלה משבעים אחוז מהחלטות האו"ם הן נגד מדינת ישראל. וכי אין עוד אומות בעולם? אין עוד בעיות בעולם? ברוך השם, הבעיות עם אסד נפתרו, בעיקר העם שלו נפתר, וכל מיני בעיות אחרות. בקיצור, אין לנו בעיות - יש לנו בעיה עם ישראל. והעם היהודי הוא העם המדובר ביותר בכל מקום: בעיתונות, בתקשורת, ובמה לא. בוחרים נשיא לארצות הברית - ומה הדיון? מה היהודים חושבים, עם מי היהודים, מה היהודים יאמרו.
מספרים שפעם פגש שר סיני את שר החוץ הישראלי ושאל אותו: תגיד לי, כמה אתם היהודים? ענה לו: משהו כמו חמישה, שישה, שבעה מיליון. אמר לו: מה, זה המספר שלכם? אנחנו יותר ממיליארד, ואיננו תופסים בעיתונות אפילו פרומיל מן הנפח שהיהודים תופסים. מעבר לכך שהיהודים ידועים כאלי עיתונות, נניח לזה - אבל כמה כותבים עליהם! ואמר לו: שתדע לך, אצלנו בסין כשעושים מפקד אוכלוסין, חמישה מיליון זה טעות דגימה. אתם נופלים אצלנו בטעות דגימה, ואתם עושים כזה רעש שכל העולם שומע עליכם.
וכך גם ראש הממשלה: יש לו משהו לומר נגד נשיא ארצות הברית, והוא יוצא נגדו ראש בראש. איזו מרפסת מזרח תיכונית קטנה שאין רואים אותה על הגלובוס, ומתגרה בפיל הענק. לא רוסיה ולא פוטין - ובכל זאת יושב כאן מישהו קטן ומתגרה בנשיא ארצות הברית. אין להאמין עד כמה כל העולם כולו מדבר על עם ישראל. וזהו "למשל ולשנינה ולקללה": ישננו בך - אבל לא בתשבחות, אלא קללות בעיקר, זה בעיקר מה שתקבל שם.
וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר, עַד תֻּמָּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם.
מסביר המלבי"ם שפסוק זה מדבר באותם שירצו לשוב לארץ ישראל: הם יתעקשו כנגד הגלות ויחליטו שבכל אופן הם חוזרים, ובהם תשולח החרב, הרעב והדבר. "עד תומם" - עד אשר יכלו מעל האדמה.
הנבואה הזאת מלמדת יסוד גדול בהשגחה. שני סלי תאנים עומדים "לפני היכל ה'", שניהם מועדים למשפט, ואין לומר שהנשארים בירושלים טובים מן המוגלים - אלא רק שזמנם עוד לא הגיע. גלות יהויכין נמשלה לתאני הבכורות שנלקטו בזמנן ולכן נעשו טובות מאוד בעצם: השילוח היה לטובתם, הם הצדיקו מעשיהם בגולה, והשגחת ה' עליהם לטובה - עד ההבטחה שיושבו לארץ, ייבנו ולא ייהרסו, וייטעו ולא ינותשו, ויינתן להם לב לדעת את ה' וישובו אליו בכל לבם. ואילו צדקיהו ואנשיו, שלא נלקטו בזמנם, נמשלו לתאנים שהותלעו ונעשו רעות בעצם, ועליהם נגזרו הזעווה, החרפה, המשל, השנינה והקללה בכל מקומות פיזורם, והחרב והרעב והדבר על המתעקשים. ומתוך הפורענות הזאת מבצבצת גם נבואת הנצח: שעם קטן ומפוזר יהיה למשל ולשנינה בפי כל העולם - ואף על פי כן "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם".