פסוק כ"ה. שמעתי את אשר אמרו הנביאים הניבאים בשמי שקר לאמור חלמתי חלמתי. שמעתי את מה שהנביאים שבודים שקר, אלה שהיו אומרים שהקדוש ברוך הוא שלח אותם כדי להתנבא, הם היו אומרים שקר, שהיו אומרים חלמתי חלמתי. אלה דברי השקר שהיו אומרים. פירושו של דבר, הם היו חולמים חלומות הבל, והיו באים לספר אותם כאילו החלום שהוא חלם הוא חלום נבואי. וזה מה שהוא אומר חלמתי חלמתי, אומר הרד"ק, למה הכפילות? כדי לחזק את העניין. כדי שיאמינו לו ויבינו שזה לא סתם חלום, זה חלום שיש בו ממש.
עד מתי היש בלב הנביאים ניבאי השקר ונביאי תרמית ליבם. עד מתי, מסביר המלבי"ם, השאלה היא עד מתי הם יחליפו את החלום בנבואה אמיתית? עד מתי הם ישתבשו לחשוב שהנבואה האמיתית זה בעצם החלום שהם חלמו, הם חושבים שמה שחלמתי זה נבואה. עד מתי הם ישתבשו לחשוב שמה שהם חלמו זה דבר השם? אומר, זה טעות גמורה. יש הבדל עצום בין הנבואה לבין החלום. הגם שכמו שאמרנו שהחלומות הם בדרך כלל היו הנבואה. זאת אומרת, כשהקדוש ברוך הוא מדבר עם הנביא, הוא מדבר איתו דרך החלום. רק משה רבנו יכל פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות. אבל באופן הרגיל, זה היה בדרך של חלום. אבל יש הבדל עצום, ואני גם בזה מאריך בזה במשנת החלומות, בהסבר בהבדל בין חלום נבואי לבין חלום בעלמא. איך בן אדם לא ישתבש לחשוב שבעצם הייתה לו נבואה, לא מדברים על זמננו, בזמננו אין נבואות, אבל שלא יטעה לחשוב שהייתה לו נבואה בזמנם, אלא ידע שמה שהוא קיבל זה היה רק חלום. החלום הפשוט הוא בא על ידי כוח המדמה. הכוונה על ידי הדמיונות של האדם. החלום הנבואי זה מסר מאת השם. זה מה שהוא אומר, היש בלב הנביאים ניבאי השקר? וכי הם מדמים שיש בליבם חלום שהוא נבואי? הרי בחלום הנבואי, בליבו של הנביא לא היה שום ספק שהוא מקבל נבואה מאת השם. זאת אומרת, הנביא אף פעם לא היה קם בבוקר ושואל את עצמו, רגע, זה היה נבואה עכשיו או שזה היה רק סתם חלום? לא היה לו בזה ספק לעולם. ואני גם בזה מביא את אחת הראיות החזקות שמביאים בספרים, שבאמת לא ייתכן שלנביא היה ספק בזה, לא ייתכן שהנביא היה מפקפק האם חלומי זה חלום או נבואה. הראיה הגדולה ביותר זה מעקידת יצחק. קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. את כל זה הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם אבינו בנבואה, בחלום. אברהם אבינו יכל לקום בבוקר ולהגיד אה, חלומות שווא ידברו. תביא שלושה אנשים נעשה הטבת חלום ונמשיך הלאה. אתה רואה שאברהם אבינו לוקח את הבן שלו לעקוד אותו. זאת אומרת, הולך לשחוט את הבן שלו, שתאר לעצמך שאתה טעית וזה היה סתם חלום. זאת אומרת, אם ככה אתה מבין שהדבר הזה לא ייתכן לעולם. לא ייתכן לעולם שהנביא יטעה לחשוב שזה... לאברהם היה ברור שזה דבר השם. לא ייתכן שלנביא יהיה ספק. כי אם היה ספק כלשהו, לא היה הולך אברהם לעקוד את הבן שלו על אחד חלקי מאה שאולי זה היה רק חלום. אלא בבירור אתה מבין שלאברהם היה ידוע, זה לא סתם חלום, זה נבואה מאת השם. אבל האנשים הללו, עד מתי היש בלב הנביאים ניבאי השקר ונביאי תרמית ליבם? עד מתי האנשים הללו ימשיכו ויבדו שקר מתוך תרמית ליבם? מתוך הרמאות אשר בליבם, הכוונה ליבם מרמה אותם.
החושבים להשכיח את עמי שמי בחלומותם אשר יספרו איש לרעהו כאשר שכחו אבותם את שמי בבעל. הם חושבים להשכיח את עמי שמי. פירושו של דבר, הנביאים נביאי האמת שמדברים בשמי, אתה הרי סותר את דבריהם. אתה הרי דוחה את דבריהם. אתה הרי אומר לא לקבל אותם. אז מה אתה עושה בזה? משכיח את שמי מאת עמי. כי הנביאים נביאי האמת מזכירים לעם את שמי. אומרים להם השם אמר והשם הזהיר והשם מתרה. אתה בא ואומר לא לא, זה הכל שטויות, זה לא נכון. מה אתה עושה? אתה משכיח מעמי את שמי. החושבים להשכיח את עמי שמי בחלומותם אשר יספרו איש לרעהו. הם היו חולמים חלומות והיו הולכים ומספרים אותם איש לרעהו. הולכים לספר, חלמתי כך וראיתי כך, ובזה רוצים לומר כביכול שדברי נביאי האמת הם שקר. כאשר שכחו אבותם את שמי בבעל. והם חוזרים בזה על שיבוש אבותם, כי גם אבותם שכחו את שמי כאשר היו הולכים ומקבלים את דברי נביאי הבעל. הם היו אומרים להם נבואות בשם הבעל, ומכוח זה היו שוכחים שם השם. כמו שראינו באליהו בהר הכרמל, ששם היו ארבע מאות נביאי בעל. ואותם נביאי בעל היו מוסרים להם מסרים ואומרים להם נבואות כביכול בשם הבעל. אז כמו שהם היו מוסרים מסרים בשם הבעל להשכיח שמי, כך חולמי החלומות באים ומוסרים מסרים להשכיח את שמי, שלא יאמינו לנביאי האמת.
הנביא אשר איתו חלום יספר חלום ואשר דברי איתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאום השם. הנביא אשר איתו חלום יספר חלום. דהיינו, בא הנביא ואומר להם, בא הקדוש ברוך הוא ואומר להם, איך אתם משווים חלום של אדם שחלם דבר מה למי שקיבל נבואה מאת השם? הנביא אשר איתו חלום יספר חלום. יכול להיות מאוד שבאותו חלום יהיה איזה שהוא דבר אמת מועט.
סתם, הוא אומר תדע לך, מה לתבן את הבר נאום השם. הרי חלום הוא כולל בתוכו הרבה תבן מעבר לבר. הבר זה התבואה, תבן זה המוץ, זה הקליפות, זה הקש, זה מה שנלווה לתבואה עצמה. אז הוא אומר להם מה לתבן את הבר? הרי מי שדברי איתו ידבר דברי אמת. פירושו של דבר כאשר הנביא מקבל נבואה מאת השם, אין בה תבן כלל. אין בה שום תערובת של משהו שהוא לא דבר האלוקים.
ולעומת זאת כאשר אדם חולם חלום, כתוב כי בא החלום ברוב עניין. אחד מהמאפיינים של החלום הוא שהחלום כולל בתוכו גם כן דברים בטלים. ולכן מאוד מורכב ומסובך לפתור חלום, כי כדי לפתור חלום אתה צריך לדעת ולהוציא מתוכו מהו הבר ומהו התבן, לדעת לברור מתוכו. כמו שראינו אצל יעקב, השמש והירח והכוכבים. אז יעקב אמר לא ייתכן, כי הרי רחל מתה, אז איפה פה הירח? ומה יעקב, מה כתוב בחז"ל? שמה יעקב לא ידע שאין חלום בלא דברים בטלים. והחלק הזה של הירח זה היה חלק של הדברים הבטלים שבחלום. זה הסבר אחד.
הסבר שני, שזה מדבר לשפחות שגידלו אותו כאמן, כבלהה, ושהיא גידלה אותו כאמו, ואז ממילא היא בחינת ירח, כיוון שהיא גידלה את יוסף. על כל פנים, איך שלא יהיה, אנחנו מבינים שבחלום יש גם כן תוספת של דברים בטלים. אז החלומות שלכם הם חלומות שווא. זה לא נבואה שהנבואה היא 100 אחוזים של אמת וצדק. אז דברי החולמים זה כמו תבן. התבן אין בו הנאה, אומר הרד"ק, אלא למאכל בהמות או למלאכה. אבל הבר זה הדבר המבורר, זה מה שבררנו מתוך כל אותה תערובת, זה התבואה, זה מאכל לבני אדם. אז מה לתבן את הבר? איך אתה מערבב את התבואה עם התבן ועושה מזה דבר אחד? הרי ודאי שאלה שני דברים נבדלים.
עכשיו תשימו לב, תדקדקו בלשון. הנביא אשר איתו חלום יספר חלום, ואשר דברי איתו ידבר דברי. שומעים? מי שיש לו חלום אותו הוא מספר. מי שיש לו דברי הוא מדבר. מה ההבדל, אומר הרד"ק, בין לדבר לבין לספר? אומר הרד"ק, מי שמספר את החלום, זה רק סיפור דברים, משהו שהוא ראה בחלומו. כמו אדם שמספר משהו שהוא שמע. אין פה לשכל חלק, אלא זה רק דמיון. דמיון בלבד. רש"י אומר יספרנו לשון הוואי, כמו סיפורים. מספר סיפורים, זה הכוונה היספרנו פה. אבל אשר דברי איתו, הכוונה החלום הנבואי, זה ידבר, זה בכוח הדברי. כוח הדברי בספרים הקדושים הכוונה היא לכוח השכל. והוא בעצם מדבר דבר שבא מן השכל, כי הנבואה נמסרת בשכלו של האדם. ואז ממילא יוצא שבדבריו ובנבואתו יש אמת. זה לא סתם סיפורים, אלא הוא מדבר את דבר השם.
יש הבדל נוסף. לדבר זה תמיד בכוח. זה להנהיג. לעומת זאת אמירה היא רכה, סיפור זה משהו יותר רך. דיבור זה תמיד בכוח. כמו דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור. דבר במובן של מנהיג. החלום הוא בא בכוח. אנחנו נראה את זה בהמשך, שכאשר אדם היה חולם חלום, אז החלום היה גורם לבן אדם שכולו היה רועד והיה מקבל כאילו וולטז' גבוה. הבן אדם היה מרגיש פתאום איזה שהוא עוז ותעצומות שנכנסים בו בכוח עצום. הכוח שלו העצמי היה נחלש. רואים ששאול אפילו הבגדים אשר עליו היו כבדים לו, היה מתפשט מבגדיו מרוב העוצמה של כוח הדיבור האלוקי. לכן זה נקרא דיבור, כיוון שדיבור זה בכוח, מי שמנהיג אותו, כמו שאמרתי זה מלשון דבר, לכן זה נקרא דברי. לעומת זאת מה שחלם חלום זה סיפור דברים. סיפור, סתם סתם סיפורים. לכן אין איזה שהיא התפעלות בחלום, לכן אין איזה שהוא מצב שבו הגוף מאבד את עשתונותיו, אלא זה מציאות שעוברת ככה על הגוף כמו סיפור בעלמא.
יונתן תרגם, מביא הרד"ק, כמו שיש הבדל, אני מתרגם לכם, בין תבן לבין בר, כך יש הבדל בין רשעים לצדיקים. זאת אומרת, איך אתם הולכים ומערבבים ומקבלים דיבורים מאת הרשעים ולא מאת הנביאים שהם נביאי האמת שהם הצדיקים. חז"ל אומרים מה לתבן אצל הבר? מה עניין בר ותבן אצל חלום? אמר רבי יוחנן, כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. למעשה יש בזה אריכות דברים, אני כתבתי על זה פרק שלם במשנת החלומות על העניין הזה שחלום כולל בתוכו דברים בטלים, האם זה תמיד נכון, האם זה נכון גם לגבי חלומות אמת או שזה נכון רק לגבי חלומות סתם, ועוד כמה וכמה פרטים בעניין הזה של דברים בטלים בחלום, לא נתעכב על זה כעת, מי שירצה יוכל לעיין שם. המלבי"ם מסביר על פי אותו קו שהוא אמר קודם, שהנביא אף פעם לא טועה. הנביא לעולם ידע האם מה שקיבלתי זה חלום או שקיבלתי מסר מאת השם. הנביא אף פעם לא טועה.
אגב, אם כבר הזכרנו אז אני מזכיר, באמת בספר שאלה על זה מביאים ככה מפרשים תמיהה, הרי אתה רואה לדוגמה אצל שמואל שהוא חזר כמה פעמים לעלי כדי לשאול אותו האם קראת לי? הנה אתה רואה שהוא לא ידע, מה זה, הוא לא ידע נבואה. הוא לא ידע שזה נבואה מאת השם. איך אתה אומר שהנביא תמיד יודע מה זה נבואה? הנה תראה שהוא לא ידע. אז כתוב בספרים שבאמת יש הבדל בין מתלמד בנבואה לבין מי שהוא נביא. אז זה היה התגלות ראשונה אל שמואל. פעם ראשונה שהשם מדבר איתו. ולכן השם לא רצה להבהיל אותו, וקרא לו בקולו של עלי כקורא מרחוק. עד שהוא כבר לא נבהל ואז הוא כבר דיבר איתו. אבל באופן הרגיל אחרי שהנביא כבר מורגל בנבואה, אז אין מצב שבו הוא מתבלבל וחושב שאולי החלום שחלמתי הוא בעצם אולי נבואה. אין כזאת טעות.
אז אומר המלבי"ם זה גם כן מה שכתוב כאן. הרי אומר להם הנביא, הלא אומר הנביא אשר איתו חלום יספר חלום. ואשר דברי איתו ידבר דברי אמת. פירושו של דבר, אם הוא יודע שיש איתו חלום, אז הנביא יגיד אני חלמתי חלום. לעומת זאת אם הוא יודע שדברי איתו, הוא לא יערבב חלומות עם דברי. ועל ידי זה הוא יאמר דברי אמת. אין לו טעות לחשוב שדברי החלום הם אולי דברי נבואה. וכאן הוא מסביר שישנם שלושה הכרים והבדלים להבדיל בין החלום ובין הנבואה. דבר ראשון, כמו שראינו כעת, דברי איתו ידבר דברי אמת בלבד. כאשר זה דבר השם, זה רק אמת. אין שמה שום תערובת של שקר. זה חלוקה ראשונה.
הלא כה דברי כאש נאום השם וכפטיש יפוצץ סלע. רש"י אומר, לא היה להם לטעות ולדמות חלומות לומר שהם נבואה. כי דבר נבואה כשבאה בפי הנביא בגבורה היא באה, כאש בוערת, כמו שהסברנו. הנביא מרגיש אש בוערת בעצמותיו. כמו שכתוב בירמיהו ותהי בליבי כאש בוערת. כמו שכתוב ביחזקאל ויד השם עלי חזקה. אז אם כן איך אתם מבלבלים בין נבואה לבין חלום? כה דברי כאש נאום השם, כפטיש יפוצץ סלע. מי שמקבל נבואה זה הוא זה פטיש, הוא לא הוא לא טועה, הוא לא מתבלבל בזה. הרד"ק מסביר, הלא כה דברי, אומר הרד"ק הדברים שהאנשים החולמים אומרים אלה הם דברים בטלים. כי הנה תראה שהם אומרים שלום שלום ואין שלום. הם מוכרים לכם אשליות. אבל דברי הוא כאש נאום השם, הכוונה היא הנבואה שאני מסרתי שתהיה מלחמה ותהיה גלות ויהיה צרות, זה כמו אש שישרוף את כל מה שנמצא במציאות. אז אם כן יוצא שהרד"ק מסביר שפה כבר אנחנו לא מדברים על אופי החלום כמו שרש"י מסביר, אלא פה מדברים על הפורענות שתבוא עליהם בעקבות זה שהם לא מקבלים את דברי הנבואה. היות והם לא מקבלים את דברי הנבואה, אז כה דברי כאש נאום השם כפטיש יפוצץ סלע, הכוונה תבוא הפורענות בכוח רב. כפטיש יפוצץ סלע, שום דבר לא יעמוד כנגדו לבטל אותו, כי מה שאני אמרתי ומסרתי, אומר השם, בסופו של דבר יתקיים.
המלבי"ם הולך גם כן בקו של רש"י, וכמו שראינו לעיל המלבי"ם אומר ישנם שלושה מאפיינים המבדילים את הנבואה מהחלומות. והמאפיין הראשון ראינו שהנבואה היא אמת ברורה בלי שום תערובת של דברים בטלים. המאפיין השני, דברי כאש נאום השם. כמו שהאש בוערת ומפיצה אור במחשך, כך גם כן אדם שמקבל נבואה יש אור עצום על נפשו. אור אלוקים עליו. שלהבת יה בכוח הנפש, תאיר אור הנפש וקרניים מידה לה. הכוונה יש קרניים הזורחות ומאירות בנפשו. אנחנו לא יכולים להסביר את זה כאילו חווינו את זה, אבל הנביא מרגיש מה פירוש אור עצום בנפשו. והדבר השלישי, הוא יותר קל לנו להבנה, כפטיש יפוצץ סלע. כמו שלפטיש לוקח סלע ומפוצץ אותו לחתיכות, כך גם כן הנבואה מפוצצת את הגוף ויתבטלו כוחותיו וארכובותיו דא לדא נקשן. הכוונה היא אדם המקבל נבואה עובר למצב רטט. ארכובותיו דא לדא נקשן, ארכובות אלה הם הברכיים, והם נוקשות זו בזו, כשרוצה להגיד שהרגליים שלו רועדות, אז ארכובותיו דא לדא נקשן. אז אם כן דבר השם אין בו טעות. לא יכול לחשוב שאולי אולי זה הייתה נבואה. אם זה הייתה נבואה אז היית צריך, אתם יודעים איך היו קוראים לנביא? קוראים לו משוגע. למה היו קוראים לו משוגע? מכיוון שרחמנא ליצלן הוא היה כמו חולה אפילפסיה. הוא היה נופל על הארץ, עשתונותיו נטרפים, מאבד כל כוחותיו ומתחיל לרעוד. כיוון שנכנס בו כמו שאמרתי קודם איזה שהוא וולטז' אדיר שהכוח האלוקי מרעיד את כל גופו. אז מי שהיה רואה אותו היה חושב זה בטח איזה בן אדם משובש, זה זה בטח איזה אדם שחולה בנפילה או משהו מעין זה. הנה תראה מה מה מה קרה לו. אז כמו שהזכרנו על שאול, ששאול התפשט את כל בגדיו מפאת כובד משא הנבואה. כך שלמעשה אין לטעות בין נבואה לבין חלום. כי אם אתה היית רואה נבואה, היית מרגיש פטיש מפוצץ סלע, ואז היית יודע שבאמת זו נבואה וזה לא חלום.
אגב, התוספות במסכת שבת פ"ח אומרים, כפטיש יפוצץ סלע, הם מסבירים שהכוונה היא כמו סלע המפוצץ את הפטיש. כמו אבנים שחקו מים. כן? וכפטיש שאותו מפוצץ הסלע. וכפטיש יפוצץ סלע. ואם תסביר ותשאל, ואגב יש שמה הכרח בגמרא להסביר בדרך הזאת, כן, לא לא אכנס כעת למה. אבל על כל פנים אם תשאל הרי יותר הגיוני שפטיש מפוצץ סלע מאשר שסלע יפוצץ את הפטיש, אתה אומר כמו פטיש שאותו מפוצץ הסלע. התשובה היא שפה מדברים בסלע של סנפירינון, שסלע של סנפירינון זה כמו יהלום או אבן חזקה, שכאשר אתה מכה אז הברזל היה נשבר. לא הסלע היה נשבר אלא הברזל היה נשבר. וזה מה שכתוב כאן, כמו הפטיש שהסלע מסוגל לפוצץ אותו.
לכן הנני על הנביאים נאום השם מְגַנְּבֵי דְבָרַי איש מאת רעהו. אומר השם לכן הנני על הנביאים, הכוונה אני מבטיח לכלות אותם, את אותם נביאי השקר. הנה אני שולח רוגזי, תרגם את זה יונתן. הנני על הנביאים נאום השם מגנבי דברי איש מאת רעהו. לאחר מכן הוא אומר, הנני על הנביאים נאום השם הלוקחים לשונם וינאמו נאום. לאחר מכן, הנני על ניבאי חלומות שקר נאום השם ויספרום ויתעו את עמי בשקריהם ובפחזותם ואנוכי לא שלחתים ולא ציוויתים והועיל לא יועילו לעם הזה נאום השם. שלוש פעמים הנני על הנביאים. מסביר הרד"ק שזה נמסר כנגד שלושה מיני נביאים שהיו בזמנם, נביאי שקר, שהיו פועלים פעולות מתוחכמות כדי שהעם יאמינו בנבואתם השקרית.
החלק הראשון, אלה היו נביאים שהיו שומעים את דברי נביאי האמת. מה הם היו מתנבאים כנגד האומות? כמו ירמיהו שהיה מתנבא כנגד האומות, משא דמשק ועוד נבואות כנגד האומות, והיו הולכים ואומרים לעם, כה אמר השם לדמשק, כה אמר השם לעמון. הוא שמע מהנביא את מה שהנביא אמר, והולך ומוסר את זה כאילו זו נבואה שלו, כאילו שהוא קיבל את זה. ירמיהו היה אומר את זה בביתו, היה אומר את זה לתלמידים שלו, והם היו הולכים ומבשרים את זה לעם כאילו הם קיבלו את הנבואה הזאת. על זה הוא אומר הנני על הנביאים נאום השם מגנבי דברי איש מאת רעהו. מגנבי דברי איש מאת רעהו, הוא שמע מהנביא וגונב דבריו ובא כאילו לומר שהנבואה הזאת היא נבואה שלו. חז"ל אומרים זה נאמר על מי שמתנבא מה שלא נאמר לו, שימו לב, לא נאמר לו אבל משתמע מזה שלחברו כן נאמר. והגמרא מביאה דוגמה. דוגמה שצריך להבין אותה. הגמרא אומרת כגון חנניה בן עזור, דקאי ירמיה בשוקא העליון ואמר כה אמר השם צבאות הנני שובר את קשת עילם ראשית גבורתם. שימו לב, הם היו משתמשים בעיקר בנבואות נגד האומות. כי הנבואה נגד האומה אין לו בעיה לחזור עליה. אבל כאשר הוא ירצה לזייף דברי הנביא, מה זאת אומרת, לחקות דברי הנביא ולהפיץ דבריו בנבואה על עם ישראל, הוא לא יכול. כי הנביא על עם ישראל אומר דברים לא טובים. והם בדיוק זה ההפך, המטרה שלהם זה להגיד לעם ישראל דברים טובים. אז אם אני רוצה לחקות את הנביא כדי שיאמינו לי, אני יכול לחקות אותו רק בדבריו על האומות, כי זה באמת מתקבל בברכה. פורענות על האומות, העם היו מוכנים לשמוע. אבל לבוא ולהגיד מה הנביא אמר ביחס לעם ישראל, אז מה אני אבוא אגיד להם שהנביא ירמיה, אני אבוא אגיד להם נבואה שעם ישראל יגלו? הפוך, אני רוצה לומר להם שלא יגלו. אז מה הם היו עושים? היו משתמשים בנבואות שהנביאים היו מתנבאים על האומות, שהם נבואות רעות, כאילו זה אני קיבלתי וזה מתקיים, ואז עכשיו תאמינו לי מה שעכשיו אני אומר נבואות טובות ביחס לעם ישראל. אז מה עשה אמר ירמיהו בשוק העליון, כה אמר השם צבאות הנני שובר את קשת עילם ראשית גבורתם. נשא חנניה בן עזור קל וחומר בעצמו. הכוונה למד קל וחומר מצד עצמו. ומה עילם שלא באה אלא לעזור את כשדים, אמר הקדוש ברוך הוא הנני שובר את קשת עילם, אז כשדים עצמם על אחת כמה וכמה שהשם ישבור קשתם. בא חנניה בן עזור לשוק התחתון, אמר קיבלתי נבואה. מהי הנבואה? כה אמר השם אלוהי ישראל לאמור שברתי את עול מלך בבל. אומר לי, קיבלתי נבואה מאת השם שהשם שבר את הכשדים, את הבבלים. קיבלתי נבואה מאת השם. מה יוצא אם כן שהוא גנב את הנבואה הזאת מירמיה. שואלת הגמרא, מה אתה אומר לי שהוא מתנבא נבואה אשר לא נאמרה לו אבל נאמרה לחברו, כדוגמת הנבואה הזאת? הרי גם לחברו לא נאמר, כי גם ירמיה לא דיבר על הכשדים. ירמיה דיבר על עילם. ורק חנניה בן עזור לקח קל וחומר בעצמו ואמר אם עילם כמסייעים תישבר קשתם, אז בבל כיוזמים לא כל שכן שתישבר קשתם. אבל על כל פנים לא נמסרה כזאת נבואה. איך אתה אומר שהוא לקח אותה ממישהו אחר? אומרת הגמרא, כיוון דאיתיהיב קל וחומר, כמאן דאיתמר דמי. הגמרא אומרת שקל וחומר אדם יכול לדרוש מעצמו. גזירה שווה לדוגמה רק אם קיבל מרבו. אבל קל וחומר אדם יכול לדרוש מעצמו. אז אומרת הגמרא, כיוון דאיתיהיב קל וחומר, ניתנה רשות לבן אדם לדרוש קל וחומר בעצמו, אז חנניה בן עזור כאילו שמע מפורש מדברי ירמיה הנביא שהשם ישבור את עול קשת כשדים. אז זה ההנני הראשון. הנני על הנביאים נאום השם מגנבי דברי איש מאת רעהו. הולך שומע מנביא האמת ומפיץ את זה כאילו זה נבואה שלו.
החלק השני, זה הפסוק הבא. הנני על הנביאים נאום השם הלוקחים לשונם וינאמו נאום. פה מדברים, היו בהם נביאים שהם היו בעלי לשון צח, מתק שפתיים. עליהם כתוב הלוקחים לשונם וינאמו נאום. היו אומרים להם דברי שלום בשם השם, היו מראים להם פנים כדי לשכנע אותם לקבל את נבואתם. מה שנקרא רטוריקנים. אנשים שזו הייתה האומנות שלהם, אומנות הדיבור. על זה חז"ל אומרים מי שמתנבא מה שלא שמע. אלה נביאים לא היו הולכים לעשות העתקות מירמיה. אז למה שיאמינו לכם? כיוון שלשונם צח ושפתם גבוהה ודיבורם נאה, אז אנשים היו שומעים מהם אומרים תשמע זה זה נשמע כמו נביא. כאילו הוא עושה רושם שהוא יודע מה הוא מדבר. זה זה זה עושה רושם אמיתי. אז על ידי זה הם היו גם אומרים דברי שקר שהם לא שמעו כל עיקר. הם לא מגנבים. אלא הנביאים נאום השם הלוקחים לשונם וינאמו נאום. הם נואמים נאומים והנאום הזה היה עושה רושם אמיתי ואנשים היו מקבלים את זה. המלבי"ם מסביר בחלק ביאור המילים, שנאום הכוונה היא מאמר גזור ומסודר. הכוונה היא דבר מדוקדק שנמסר בצורה מדויקת. הרגילים בדיבורים הללו איך נקראים בלשון חז"ל? נאמנים. שומעים? אנחנו קוראים לזה היום נואמים. אבל בלשון חז"ל הם נקראים נאמנים. מסיר שפה לנאמנים. מי זה נאמנים? נואמי הנאומים. ומזה בא נאום פשע לרשע. ולרוב הנאום בא על דברי הנביאים. אז זה הוא אומר, אלה הם אנשים הלוקחים לשונם, הכוונה יש להם הרגל בלשונם לנאום נאום. הם מדברים דיבורים צחים ונעים, והיו אומרים להם, מראים להם פנים כביכול שרק טוב יהיה להם.
החלק השלישי, זה החלק של הפסוק לאחר מכן בפסוק ל"ב. אלה אנשים שהיו מתנבאים חלומות שקר. חולמים חלומות ובאים ואומרים שהחלומות שלהם הם נבואה, ומוסרים את הנבואה הזאת לעם כביכול בשם השם. זה החלק האחרון. הנני על ניבאי חלומות שקר נאום השם ויספרום ויתעו את עמי בשקריהם וכו'. הרד"ק מסביר מה זה הלוקחים לשונם? אז המלבי"ם הסביר זה מלשון הרגל לשון. אבל לעומת זאת הרד"ק מסביר שלוקחים לשונם זה כמו מחליקים לשונם. מה זה בעצם? כמו כבש כשב, קהל להק, שמלה שלמה, וכן הלאה. אז הלוקחים לשונם כמו מחליקים לשונם, כמו חיתתו ברוב לקחה. הכוונה בחלק שפתיה תדיחנו. במתק שפתיים. אז הלוקחים לשונם הם מחליקים בלשונם, הכוונה יש להם לשון חלקות שהם יודעים על ידה איך לשכנע את האנשים להאמין במה שהם אומרים ולעשות רושם שנבואתם מאת השם.
הנני על ניבאי חלומות שקר נאום השם ויספרום ויתעו את עמי בשקריהם ובפחזותם ואנוכי לא שלחתים ולא ציוויתים והועיל לא יועילו לעם הזה נאום השם. הנני על ניבאי חלומות שקר נאום השם ויתעו את עמי בהם. כל שלושת הכתות הללו שמנינו כעת, אומר לך הנה בורא, אנוכי לא שלחתים. לא מיניתי אותם כשליחים לעם. דבר שני, ולא ציוויתים. אמרת כבר לא שלחתים, מה זה לא ציוויתים? לא ציוויתים הכוונה לא דיברתי איתם כציווי לעצמם. אפילו בלי כשליחות לעם, אלא כציווי לעצמם. וחוץ מזה מה שהם, וממה שהם מנבאים דברי שקר, לפחות היה בזה תועלת, אבל הועיל לא יועילו לעם הזה נאום השם. זאת אומרת, מילא אתה בא לבדות משהו אבל לפחות תגיד דבר שיש בו תועלת. זאת אומרת, בן אדם יכול להמציא סיפור, לא יודע מה, לספר על איזה סיאנס שלו היה כדי לחזק את הציבור. בסדר, אז אני אומר, מה שהוא עשה זה מעשה לא ראוי, כיוון שיהדות זה אמת, ואמת משווקים באמת. אמת לא צריך, לא צריך לספר שקרים בשביל לשווק את ה... את מרכולתו. אבל היהדות היא אמת, אנחנו לא צריכים להמציא סיפורים. אבל בא בן אדם המציא איזה סיפור, איזה סיאנס שהיה, גילוי נשמות, אינני יודע מה, גן עדן, גיהנום וכולי, והצליח לסחוף אנשים כדי לקרב אותם ליהדות. אתם יודעים, היה פעם איזה דרשן שאמר לציבור, התחיל לעשות דרשה, אז הוא אמר לציבור שהוא שאל את הרב האם מותר לספר מעשה שלא היו, כן? האם מותר לספר סיפורים בדויים כדי לקרב אנשים בתשובה? אומר שאלתי את הרב האם הדבר הזה אפשרי? והרב אמר לי שהדבר הזה אפשרי. וזה הסיפור הראשון. [צחוק בקהל] שומעים? אז כך שלמעשה דרך היהדות היא לא לשווק את עצמה בכוח שקר. עכשיו שימו לב, עכשיו בן אדם פה ששיקר, לדוגמה בן אדם עכשיו בא ושיקר, סיפר על איזה סיאנס וגן עדן, גיהנום, הכל טוב ויפה, חוץ משקר אני לא יכול להגיד שהוא גרם נזק באופן בגדול. כיוון שאדרבה, הוא עוד קירב אנשים בתשובה. עכשיו אם בן אדם יעשה את אותו דבר כדי להביא אותם לידי עבודה זרה, אז זה פשע כפול. אתה גם שיקרת, סיפרת על משהו שלא היה, ודבר שני גם על ידי זה דירדרת את העם. הראשון עוד באיזה שהוא מקום הועיל. אולי עוד מישהו התחזק מזה. אצל השני עוד החלשת. זה מה שכתוב כאן. הוא אומר לא די בזה שלא שלחתים ולא ציוויתים, לפחות היו אומרים דברים שיש בהם תועלת, והועיל לא יועילו לעם הזה נאום השם. ההפך הוא הנכון, הוא עוד מטעים את העם נגד דרך השם, מטעים אותו מהדרך הנכונה והישרה.
פחזותם, מה שכתוב כאן בשקריהם ובפחזותם, מסביר הרד"ק, פחזות זה קלות. כמו פחז כמים אל תותר. הכוונה היא עושה מעשיו בקלות, מבלי התיישבות בדבר, מבלי התבוננות ומבלי מחשבה. אז הם בקלות דעתם עושים את פעולתם. כמו ריקים ופוחזים. זה ההפך מהבן אדם השקול, זה הבן אדם הפוחז שעושה מעשיו ברגע מבלי התבונן.
וכי ישאלך העם הזה או הנביא או כהן לאמור מה משא השם? ואמרת אליהם את מה משא ונטשתי אתכם נאום השם. אנחנו בפסוקים הבאים נראה שישנה התייחסות לצורה מסוימת שבה העם היו פונים אל הנביא, ודרך הפנייה הזאת הייתה מבטאת לעג וקלס לנבואתו. ואת הלעג הזה הם היו מבטאים במילים מה משא השם. משא, מ', ש', א'. ואנחנו נסביר לפי המפרשים כעת איפה פה בעצם הפגם של הביטוי הזה. רש"י מסביר, מה משא השם, לשון שחוק. לפי שנבואתו להם למשא. דהיינו מה, מה השם העמיס עלינו היום? תגיד איזה, איזה משא עכשיו יש לנו? מה משא השם? הם מתייחסים כביכול לנבואת השם כאיזה שהוא משא כבד שאותו צריך לשאת על גבם. המלבי"ם מסביר שהנבואות היו נקראות בלשון משא. כמו משא דמשק, משא עמון וכולי. משא. משא פירושו של דבר נבואה שהנביא היה נושא. והעם היו אומרים מה משא השם, הם התכוונו לומר שמשא זה מלשון משל. דהיינו כביכול אתה הנביא בא ממשיל משלים, כמו מספר סיפורים. איזה, איזה סיפור יש היום? מה, מה היום השם אמר לך? איזה סיפור הוא סיפר לך? ירמיה מעולם לא התנבא בנבואה של משא. זאת אומרת לא מצאנו כזה ביטוי בנבואתו של ירמיה. כי הנבואות של ירמיה היו על החורבן. ועל החורבן הוא לא השתמש במשא ומליצה. על החורבן הוא השתמש רק בנבואות המתארות בצורה מדויקת את מה שיהיה. כשאני מדבר על נבואה שהיא משא ומליצה, אז אני יכול לדבר על סיר נפוח אני רואה, אני יכול לדבר על כל מיני נבואות שבהם ככה בקבוק ועוד כל מיני דברים. מה זה? זה משל. זה משא. אצל ירמיהו אין משא. אין משלים. ירמיהו מדבר על חורבן כמות שהוא. הוא מתאר דברים קשים והוא מתאר את החורבן ללא כחל וסרק. הדור כאשר היו מגיעים אל הנביא, היו שואלים אותו בדרך ליצנות, מה משא השם? וכאשר הם היו, הכוונה איזה, איזה משל הפעם הוא סיפר? וכן כשהיו מספרים את הדברים של הנביא איש לרעהו, הם היו הופכים את דברי הנביא כביכול למשל. כאילו הנביא סיפר סיפור, הנביא סיפר איזשהו מלי, איזושהי מליצה. זה מה שאומר השם, וכי ישאלך העם הזה או הנביא או כהן לאמור מה משא השם? ואמרת אליהם את מה משא ונטשתי אתכם נאום השם. מה תהיה התשובה? אז רש"י מסביר, התשובה היא, ואמרת להם את מה משא, אתם למשא על הקדוש ברוך הוא. אתה שואל כביכול, לפי רש"י ההסבר הוא, איזה, מה השם העמיס עלינו? מה הוא מטעין עלינו? איזה משא הוא מביא עלינו? איזה משא? אתה המשא. אתה מטען כבד על הקדוש ברוך הוא. וכשבן אדם יש עליו מטען כבד מה הוא עושה? הוא פורק אותו. ונטשתי אתכם נאום השם. אז את המשא הזה השם עומד לנטוש. השם עומד לפרוק מעליו את המשא הכבד הזה. אז זה תשובה כנגד הלעג שאתם מלעיגים, אומרים זה משא כבד, אתם משא כבד כביכול על קודשא בריך הוא.
המלבי"ם מסביר, כאשר העם ישאל אותך מה משא, כמו שהסברנו שהכוונה היא בליצנות שלהם, והתשובה תהיה ואמרת אליהם את מה משא ונטשתי אתכם נאום השם. אז קודם כל המלבי"ם אומר שהכוונה שלהם בלהג הייתה כוונה נוספת. אומר המלבי"ם, כביכול שהנבואה כאשר השם מוסר אותה ביד הנביא, זה משא להשם. כביכול יש על השם איזה שהוא משא שהוא צריך לפרוק אותו. זה מה משא. זה משא להשם. ואז הוא אומר כנגד זה תגיד להם ונטשתי אתכם נאום השם. המשא הזה השם יפרוק. והנביא והכוהן והעם אשר יאמר משא השם ופקדתי על האיש ההוא ועל ביתו. וכן אם הם יאמרו אחד לחברו, יתבטאו בניסוח הזה משא השם, דהיינו מכל הנבואה יעשו משל ומליצה, ופקדתי על האיש ההוא, הכוונה אומר השם הוא יקבל עונשו.
כה תאמרו איש אל רעהו ואיש אל אחיו מה ענה השם ומה דיבר השם. לא מה משא השם, אלא הניסוח יהיה מה ענה השם ומה דיבר השם. מה ההבדל בין ענה לבין דיבר? המלבי"ם מסביר שכאשר הנביא שואל, היה השם עונה. וכאשר השם פונה תחילה, אז השם מדבר. אז אתם תשאלו מה ענה השם לדברי הנביא, לשאלת הנביא, ומה דיבר השם כשהוא התחיל את הדיבור. ומשא השם לא תזכרו עוד, כי המשא יהיה לאיש דברו. והפכתם את דברי אלוהים חיים השם צבאות אלוהינו. ומשא השם לא תזכרו עוד. לא תזכירו יותר בלשונכם את הביטוי משא. אז לפי המלבי"ם הכוונה היא לא תזכירו עוד משל ומליצה. לא תחשיבו יותר את דברי הנביא כמשל ומליצה. כי המשא יהיה לאיש דברו. הכוונה היא כאשר איש דברו, אדם רוצה לדבר דיבוריו, הכוונה דברי חולין, אז הוא רוצה להתאים אותם, הוא רוצה להביא אותם בצורה יותר ייחודית, אז הוא מדבר בלשון משא ומליצה. זה מה שהוא אומר, כי המשא יהיה לאיש דברו. כאשר בן אדם רוצה לומר את דברו, הוא ידבר במשא ומליצה. אבל אתם הפכתם את דברי אלוהים חיים השם צבאות אלוהינו. אתה לקחת דברי אלוהים חיים והופך אותו למה? למשל ומליצה. אתם משנים דברי השם צבאות אלוהים חיים למשל ומליצה.
המצודת דוד מסביר שהמשא, כי המשא יהיה לאיש דברו, הוא מסביר שדברי הנבואה הם כמו משא על הנביא. כבר דיברנו על זה כמה פעמים בעבר, שכאשר השם היה מדבר עם הנביא, אז הנבואה הייתה כמו אש בוערת בקרבו. כמו שכתוב ולא אדבר עוד בשמו והיה בליבי כאש נלאיתי כלכל, כך אומר ירמיהו בפרק כ'. פירושו של דבר, הנבואה זה זה זה עוצמה אדירה היושבת כביכול בקרבו, שהוא מרגיש צורך והכרח לומר אותה. הוא מרגיש צורך והכרח להוציא את הדברים. זאת אומרת דברי הנבואה הם כמו למשא על ליבו של הנביא שהוא מוכרח לפרוק אותו ולומר אותו. ואם כן הפכתם, אבל אתם מהפכים את דבריי, שהמילה משא היא כאילו לשומעים. אתם שומעים? דברי הנבואה הם כמו משא על ליבו של הנביא שהוא מוכרח לפרוק אותו ולומר אותו. מהבחינה הזאת זה משא. אבל מה אתם אומרים? זה למשא עלינו. זה למשא עלינו, כביכול הדברים שלך הם כבדים עלינו. זה זה זה כמה טונות שיושבות עלינו הנבואות שלך. אומר הנבואה באמת, כי המשא יהיה לאיש דברו. לפי המצודת דוד הכוונה היא הנביא המדבר, אצלו באמת זה משא. אבל לא אצלכם, אתם הפכתם דברי אלוהים חיים, מה שהוא משא אצל הנביא, להגדיר אותו כמשא אצלכם.
כה תאמר אל הנביא מה ענך השם ומה דיבר השם. גם אם תרצו לשאול את הנביא עצמו, דהיינו אם הוא עכשיו כעת מתנבא והוא לא יוכל להסתיר את זה, עם כל זה אל תזכירו שם משא. אלא כה תאמר אל הנביא מה ענך השם ומה דיבר השם. זאת אומרת, לפי המצודת דוד יש לנו כאן הסבר נפלא, למה הכפילות. פה בפסוק ל"ה, כה תאמרו איש אל רעהו ואיש אל אחיו מה ענה השם ומה דיבר השם. למה עוד פעם בפסוק ל"ז כה תאמר אל הנביא מה ענך השם ומה דיבר השם? אז ככה גם כן מסביר המלבי"ם, וזה פשוטו של מקרא, להבין את ההבדל, למה היה צריך לכפול. אבל לכאורה אם הוא כבר שלל את זה מראש, למה שהייתי חושב שלנביא כן אני יכול לומר את זה? ומכל שכן אם לחבר אני לא יכול לומר, כל שכן שלנביא שאני לא אומר. לפי דברי המצודות זה מובן נפלא. כי לפי דברי מצודת דוד, בעצם אצל הנביא זה אומנם משא. אצל הנביא זה משא, משהו שהוא חייב לפרוק. אתה, כאשר אתה פונה אל הנביא, גם אתה אל תשתמש במילה משא, גם ביחס אליו. אפילו שביחס אליו זה משא, אז אני אגיד מה משא השם? לא אצלי, אצלך. הביטוי משא הוא ביטוי מאוס, כיוון שהוא היה ביטוי למה שהם היו אומרים על עצמם, בשבילנו זה משא. אז אל תשתמש בביטוי הזה גם כשאתה פונה לנביא. ואם משא השם תאמרו, לכן כה אמר השם יען אומרכם את הדבר הזה משא השם, ואשלח אליכם לאמור לא תאמרו משא השם. ואם משא השם תאמרו, קודם כל יש פה פסוק ייחודי שיש כדוגמתו עוד שלושה במקרא, כפי שמציין כאן המנחת שי, ישנם ארבעה פסוקים במקרא ששם השם מופיע בהם ארבע פעמים. אם משא השם תאמרו כה אמר השם משא השם ואשלח אליכם לאמור לא תאמרו משא השם. ארבע פעמים מופיע שם השם. יש ארבעה פסוקים כאלה בכל התנ"ך. אם משא השם תאמרו, זאת אומרת הגם שאתם לא תשנו את דברי הנביא אלא רק תגידו משא השם, אתם תענשו על עצם הדיבור הזה. על עצם האמירה משא השם. ואשלח אליכם ולכן אני שולח אליכם ומזהיר אתכם עוד בטרם העונש לא תאמרו משא השם. דהיינו אחרי שכבר הזהרתי אתכם, אז פה ברור שאם אתם ממשיכים בדרך זו זה רק בכוונה להתלוצץ, שהדיבור הוא כביכול כמשא, דהיינו כמשל, או כמו ההסבר השני שהסביר המלבי"ם, שזה כמו משא על קודשא בריך הוא, יש עליו כאילו איזה משא שהוא צריך לפרוק אותו. רחמנא ליצלן. אז כיוון שכך, על זה ענוש תענשו. לכן הנני ונשיתי אתכם נשוא ונטשתי אתכם ואת העיר אשר נתתי לכם ולאבותיכם מעל פניי. לכן הנני ונשיתי אתכם נשוא. מה זה נשיתי אתכם נשוא? אז רש"י מסביר שהנשיתי זה מלשון גיד הנשה. כמו ונשתה גבורתם. מה זה? דבר שקופץ ומטלטל ממקום למקום. נשה, דהיינו שהגיד נשה, זז ממקומו. זה הסבר אחד. הרד"ק מסביר שנשיתי זה כמו זה שכחתי. כמו צור ילדך תשי, כן, כמו תהום הנשייה, ששמה מדברים על שכחה. ואגב מסבירים שזה ההבדל בין זכר לבין נשים, כיוון שהאיש הוא זכר, תפקידו לזכור את התורה. נשים זה מלשון שכחה, כיוון שאין לה את הציווי של הזכר לזכור את התורה. אז הנני ונשיתי אתכם נשוא, דהיינו אני מורה, ההנני, מסביר הרד"ק, מורה על מהירות הפעולה. כל מקום שכתוב הנני, הכוונה היא בזריזות. בזריזות אני מוכן ומזומן להביא עליכם רעה, ונשיתי אתכם נשוא. אומר הרד"ק, למה כפל? הכלל הוא כל מקום שהוא כופל את המקור וכותב אותו שוב פעם בסוף, זה בא לחזק את הפעולה. אם כתוב נשיתי אתכם, אז שכחתי. נשיתי אתכם נשוא, הכוונה אשכח במלוא הכוח. במלוא העוצמה, חיזוק הפעולה. אז כמו שאתם שוכחים את דבריי ואת האותות שאני עושה על ידי הנביאים ואתם מבזים אותם, אתם מואסים את דברי הנבואה, כך גם כן אני אשכח אתכם. ואפילו שקניתי אתכם וכרתי לכם ברית, אומר הרד"ק, אני את הברית הזאת אשכח, ומדוע? כי אתם תחילה ביטלתם את אותה ברית בלעג שאתם מלעיגים על הנביאים. הנני ונשיתי אתכם נשוא ונטשתי אתכם ואת העיר אשר נתתי לכם. ונטשתי אתכם הכוונה אני אעזוב אתכם ואת העיר אני אסלק את השכינה ממנה. מה שכתוב ונטשתי, כמו ונטשתי בת', אז זה ונטשתי בט'. כן? הם פעמים שהם מתחלפות, כמו תעה ותעה. תעה בט' ותעה בת'. כן? רק אנחנו בדרך כלל את התעה בט' מסבירים על תעה באיזה דבר, ותעה בת' על טעות בדרך. אבל על כל פנים אתה רואה ששניהם מעניין הטעות. אז גם נטשתי בת' ונטשתי בט' משמעותו לשון נטישה. אז הנני ונשיתי אתכם נשוא ונטשתי אתכם ואת העיר אשר נתתי לכם, גם את העיר אשר נתתי לכם אני אגלה אתכם ממנה, אסלק שכינתי ממנה ואגלה אתכם ממנה מעל פניי. המלבי"ם מסביר, ונשיתי אתכם נשוא, אני אשכח אתכם, ואטוש אתכם כדי שלא תהיו עליי למשא. וזה בעצם המשך של מה שאמרנו קודם. כיוון שאתם מדברים מה משא השם, דהיינו מה כבד על השם שהוא צריך להגיד לנו נבואה, אה, אתה מדבר על שלשם יש משא? המשא הוא אתם. אני אטוש אתכם כדי שלא תהיו לי למשא. והוא מסביר מה שכתוב נשיתי, שאנחנו מסבירים את זה או מלשון העברה ממקום למקום או מלשון שכחה, זה שני ביאורים שכבר ראינו. רש"י הסביר העברה ממקום למקום, קופץ ומטלטל, גיד הנשה. הרד"ק הסביר זה מלשון שכחה. אבל הוא מסביר הסבר שלישי, שהוא בא לידי ביטוי יותר בתרגום, כי התרגום אומר ונשיתי, ארטש יתכון מרטש. מה פירוש ארטש אתכם? פירושו של דבר חורבן, אחריב אתכם, כן? אז מאיזה לשון זה? הוא מסביר שזה מלשון שואה. אז יש לנו מלשון גיד הנשה, שזה תזוזה ממקום למקום, יש לנו מלשון נשייה, שזה שכחה, ויש לנו מלשון שואה, ונשיתי אתכם נשוא, הכוונה אביא עליכם שואה, ארטש אתכם, הכוונה אביא חורבן. ונתתי עליכם חרפת עולם וכלימות עולם אשר לא תישכח. ועליכם אביא חרפת עולם, מה זה חרפת עולם? הכוונה היא שהחורף, הביזיון שלכם, הגלות שלכם ביד הכשדים תהיה למשך זמן ארוך. לא מתכוונים לומר עולם לנצח, אלא הכוונה שהדבר הזה יהיה לזמן ארוך, כמו ועבדו לעולם, שאנחנו מסבירים 50 שנה, לא אין הכוונה היא שזה לנצח. אז גם פה כשכתוב חרפת עולם, הכוונה היא לזמן מרובה תהיה אותה חרפה, יהיה אותו ביזיון כאשר אתם תהיו שבויים ביד האויבים, אז זה חרפת עולם וכלימות עולם אשר לא תישכח. והסיבה, אומר המלבי"ם, כי זה מידה כנגד מידה. אתם התכוונתם לחרף את הנביא ולתת ביזיון לדברי הנבואה, שדברי הנבואה זה משלים, דברי הנבואה זה משא, כמו שהסברנו משא על השם, אתם התכוונתם לבזות, ולכן העונש שלכם מידה כנגד מידה, עליכם יהיה חרפת עולם וכלימות עולם. מה שלא מובן, שואל המלבי"ם, היה צריך להקדים את הכלימה לחרפה. כיוון שהחרפה גדולה מן הכלימה. ובדרך כלל המלבי"ם מסביר שכלימה זה מעצמו, וחרפה זה מה שמחרפים אותו אחרים. ותמיד להיות מחורף מאחרים זה ביזיון הרבה יותר גדול מאשר אדם רק מצד עצמו מרגיש בבושתו. רק הוא מסביר שחרפה זה בגלל דבר מה, וכלימה זה גם בלא שום סיבה. אז זה מה שהוא מסביר. הוא אומר לך ונתתי עליכם חרפת עולם, יחרפו אתכם, וזה מה שנקרא עוד באופן יחסית קל. ולמה? כיוון שהחרפות זה בגלל איזה שהוא דבר. הכוונה היא עשית משהו לא כהוגן, אז יחרפו אותך עליו. אנחנו עוד איכשהו מוכנים לספוג חרפות שהם על משהו שמגיע לנו. אבל כלימות, אומר כלימה זה גם בלא סיבה. הוא מכלים אותך גם בלא שיש פה איזה שהוא טעם. אומר חרפה זה גם שלא בפניו, הכלימה היא רק בפניו. אז לכן זה מובן למה חרפה ויתרה מכך כלימות. כי תמיד כשבאים להגיד על צרה, אף פעם לא אומרים צרה גדולה ואחרי זה קטנה. תמיד הולך ומוסיף, זה דרך הדובר. כשאדם רוצה לומר על דבר רע שיקרה, הוא אומר יפלו ככה ואפילו ככה וגם אלה יפלו, תמיד הולך ומוסיף. אז פה אנחנו חייבים למצוא את ההסבר איך חרפה שהוא חריף יותר הולך ופחות מכלימות, כי כלימות מופיע אחריו. אז הוא אומר כן, כיוון שהכלימה היא בפניו, אז זה עוד יותר חריף מחרפה שהוא שלא בפניו. והחרפה זה בגלל סיבה, והכלימה זה אפילו בלא סיבה, זה עוד יותר חריף מן החרפה במובן הזה, שיחלימו אותנו גם בלא סיבה וטעם. וזה יהיה כלימה וחרפה אשר לא תישכח.