פתיחה: נבואת אמת מול חלומות שקר
בחלק זה של פרק כ"ג ממשיך ירמיהו בתוכחתו על נביאי השקר. אם עד כה דובר בהם באופן כללי, כאן נחשפים הכלים שבהם הם פעלו: חלומות שווא שהוצגו כנבואה, גניבת נבואות מנביאי האמת ונאומים מלוטשים שנועדו לשכנע את העם. בתוך כך מלמד אותנו הנביא יסוד גדול בהבדל שבין חלום לנבואה, ובסיום הפרק מתגלה גם יחסו הלגלגני של הדור לדבר ה', עד כדי כך שהתיבה "משא" הפכה בפיהם לכלי לעג.
"חלמתי חלמתי" - חלומות הבל בלבוש נבואה
שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמֹר חָלַמְתִּי חָלָמְתִּי׃
שמעתי את מה שאותם נביאים בודים משקר. הם טענו שהקדוש ברוך הוא שלחם להתנבא, ובפועל היו חולמים חלומות הבל ובאים לספר אותם כאילו היה זה חלום נבואי. הרד"ק שואל: מדוע נכפל "חלמתי חלמתי"? ומשיב שהכפילות נועדה לחזק את העניין, כדי שיאמינו לו ויבינו שאין זה סתם חלום אלא חלום שיש בו ממש.
"עד מתי" - האם ייתכן שנביא יטעה בין חלום לנבואה?
עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם׃
המלבי"ם מבאר: עד מתי ימשיכו להחליף את החלום בנבואה אמיתית? עד מתי ישתבשו לחשוב שמה שחלמו הוא דבר ה'? זו טעות גמורה, שכן יש הבדל עצום בין נבואה לחלום. אמנם דרך כלל הנבואה הגיעה אל הנביא בחלום, ורק במשה רבנו נאמר "פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות", אך עדיין קיים פער מהותי: החלום הפשוט בא על ידי כוח המדמה, כלומר מתוך דמיונותיו של האדם, ואילו החלום הנבואי הוא מסר מאת ה'.
וזהו שאומר הכתוב "היש בלב הנביאים נבאי השקר" - וכי הם מדמים שיש בליבם חלום נבואי? הרי בחלום הנבואי לא היה לנביא ספק כלשהו שהוא מקבל נבואה מאת ה'. נביא לא קם בבוקר ושאל את עצמו: האם זו הייתה נבואה או סתם חלום? ספק כזה לא היה קיים מעולם.
הראיה החזקה ביותר לכך היא מעקדת יצחק. "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" נאמר לאברהם אבינו בנבואה, בחלום. אברהם יכול היה לקום בבוקר ולומר: חלומות השווא ידברו, נביא שלושה אנשים נעשה הטבת חלום ונמשיך הלאה. והרי אנו רואים שאברהם הולך לעקוד את בנו, כלומר לשחוט את בנו. תאר לעצמך שטעית וזה היה סתם חלום. מכאן ברור שאין מציאות כזו: לאברהם היה ברור לחלוטין שזה דבר ה'. לו היה ספק כלשהו, לא היה מוסר את בנו לשחיטה על אחד חלקי מאה שמא זה רק חלום.
אלא שאותם אנשים ממשיכים לבדות שקר "מתרמית ליבם" - מתוך הרמאות אשר בליבם, שליבם מרמה אותם.
"להשכיח את עמי שמי" - כמו נביאי הבעל
הַחֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת עַמִּי שְׁמִי בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֲבוֹתָם אֶת שְׁמִי בַּבָּעַל׃
נביאי האמת מדברים בשמי ומזכירים לעם את שמי: ה' אמר, ה' הזהיר, ה' התרה. ואתה בא וסותר את דבריהם, דוחה אותם ואומר לעם שלא לקבלם - נמצא שאתה משכיח את שמי מעמי. וכיצד? "בחלומותם אשר יספרו איש לרעהו": היו חולמים והולכים ומספרים איש לרעהו, חלמתי כך וראיתי כך, וברצונם לומר בזה שדברי נביאי האמת שקר הם.
"כאשר שכחו אבותם את שמי בבעל" - הם חוזרים על שיבוש אבותיהם, שגם הם שכחו את שם ה' כאשר קיבלו את דברי נביאי הבעל. כפי שראינו באליהו בהר הכרמל, ששם היו ארבע מאות נביאי בעל שמסרו לעם מסרים ונבואות כביכול בשם הבעל. כשם שאלה השכיחו את שם ה' בשם הבעל, כך חולמי החלומות מוסרים מסרים שתכליתם להשכיח את שם ה' ולמנוע מן העם להאמין לנביאי האמת.
"מה לתבן את הבר" - חלום מעורב, נבואה זכה
הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה'׃
אומר להם הקדוש ברוך הוא: כיצד אתם משווים אדם שחלם דבר מה למי שקיבל נבואה מאת ה'? ייתכן בהחלט שבאותו חלום יימצא דבר אמת מועט, ואף על פי כן "מה לתבן את הבר". הבר הוא התבואה, והתבן הוא המוץ והקש והקליפות הנלווים לתבואה. החלום כולל בתוכו הרבה תבן יותר מן הבר, ואילו מי ש"דברי אתו" - כשהנביא מקבל נבואה מאת ה', אין בה תבן כלל, ואין בה שום תערובת של דבר שאינו דבר האלוקים.
לעומת זאת בחלום נאמר "כי בא החלום ברוב עניין", ואחד ממאפייני החלום הוא שכלולים בו גם דברים בטלים. משום כך פתרון חלום הוא מלאכה מורכבת, שהרי צריך לברור מתוכו מהו הבר ומהו התבן. כך ראינו בחלום השמש והירח והכוכבים: יעקב אמר שאין הדבר ייתכן, שהרי רחל כבר מתה, ואיפה כאן הירח? ואומרים חז"ל שלא ידע יעקב שאין חלום בלא דברים בטלים, והירח היה חלק מן הדברים הבטלים שבחלום. הסבר שני הוא שהכוונה לשפחה שגידלה אותו כאם, כבלהה, ומאחר שגידלה את יוסף הרי היא בבחינת ירח. כך או כך, אנו מבינים שבחלום מתערבת תוספת של דברים בטלים, ואילו הנבואה כולה מאה אחוז אמת וצדק.
הרד"ק מוסיף: התבן אין בו הנאה אלא למאכל בהמות או למלאכה, ואילו הבר הוא הדבר המבורר, שנבררה התערובת מעליו, והוא מאכל בני אדם. וכי תערבב תבואה ותבן ותעשה משניהם דבר אחד? הרי ודאי ששני דברים נבדלים הם.
"יספר חלום" מול "ידבר דברי" - דיוק הלשון
דקדקו בלשון הכתוב: מי שיש לו חלום - מספר, ומי שדבר ה' אתו - מדבר. מה בין לספר לבין לדבר? מבאר הרד"ק: המספר את החלום עוסק בסיפור דברים בלבד, משהו שראה בחלומו, כאדם המספר דבר ששמע. אין לשכל חלק בזה, אלא דמיון בלבד. ורש"י אומר "יספרנו" לשון הוואי, כמו סיפורים. אבל "אשר דברי אתו", דהיינו החלום הנבואי, זה בכוח הדברי, וכוח הדברי בספרים הקדושים הוא כוח השכל. הנבואה נמסרת בשכלו של האדם, ולכן דבריו הם אמת ולא סיפורים בעלמא.
יש כאן הבדל נוסף: "לדבר" הוא תמיד בכוח, מלשון הנהגה, כמו "דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור" - דבר במובן של מנהיג. ואילו אמירה רכה היא, וסיפור רך עוד יותר. הנבואה באה בכוח: כאשר אדם היה מקבל נבואה, כל גופו היה רועד, כאילו נכנס בו וולטאז' גבוה, והוא מרגיש עוז ותעצומות הנכנסים בו בכוח עצום בעוד כוחו העצמי נחלש. כך ראינו בשאול, שאפילו בגדיו כבדו עליו והיה מתפשט מבגדיו מרוב עוצמת כוח הדיבור האלוקי. לכן נקרא "דברי", כי דיבור הוא בכוח ובהנהגה. לעומת זאת החלום הוא סיפור דברים בלבד, ואין בו התפעלות ואין בו מצב שבו הגוף מאבד את עשתונותיו, אלא הוא עובר על הגוף כסיפור בעלמא.
יונתן תרגם, כפי שמביא הרד"ק: כשם שיש הבדל בין תבן לבר, כך יש הבדל בין רשעים לצדיקים. כלומר, כיצד אתם מערבבים ומקבלים דברים מפי הרשעים ולא מפי נביאי האמת שהם הצדיקים. וחז"ל אמרו: מה עניין בר ותבן אצל חלום? אמר רבי יוחנן, כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. יש בעניין זה אריכות דברים - האם הכלל הזה נכון תמיד, האם הוא נכון גם בחלומות אמת או רק בחלומות רגילים - ומי שירצה יעיין בהרחבה במקומו.
המלבי"ם ממשיך באותו קו: הנביא לעולם אינו טועה, ותמיד יודע אם מה שקיבל הוא חלום או מסר מאת ה'. וכאן נשאלת שאלה מפורסמת: הרי אצל שמואל מצאנו שחזר כמה פעמים אל עלי לשאול אם קרא לו, ומשמע שלא ידע שזו נבואה. אלא שכתוב בספרים שיש הבדל בין מתלמד בנבואה לבין נביא. זו הייתה ההתגלות הראשונה אל שמואל, פעם ראשונה שה' מדבר עמו, ולכן לא רצה ה' להבהילו וקרא לו בקולו של עלי כקורא מרחוק, עד שלא נבהל ואז דיבר עמו. אבל באופן הרגיל, לאחר שהנביא כבר מורגל בנבואה, אין מצב שיתבלבל ויחשוב שמא החלום שחלם הוא נבואה. טעות כזו אינה קיימת.
וזהו שאומר הכתוב לדעת המלבי"ם: אם יודע הנביא שחלום אתו, יאמר "חלמתי חלום", ואם יודע ש"דברי אתו", לא יערבב חלומות עם דבר ה', ועל ידי כך ידבר דברי אמת. אין לו טעות לחשוב שדברי החלום הם אולי דברי נבואה. וכאן מונה המלבי"ם שלושה סימני היכר המבדילים בין החלום לנבואה. הראשון כבר ראינו: "ידבר דברי אמת" - דבר ה' הוא אמת בלבד, בלי שום תערובת של שקר.
"כאש" ו"כפטיש" - שני הסימנים הנוספים
הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע׃
רש"י מבאר: לא היה להם לטעות ולדמות חלומות לומר שהם נבואה, כי דבר הנבואה כשהוא בא בפי הנביא, בגבורה הוא בא, כאש בוערת. הנביא מרגיש אש בוערת בעצמותיו, כמו שנאמר בירמיהו "ותהי בליבי כאש בוערת", וכמו שנאמר ביחזקאל "ויד ה' עלי חזקה". אם כן כיצד אתם מבלבלים בין נבואה לחלום? מי שמקבל נבואה - הרי היא כפטיש בקרבו, ואינו טועה ואינו מתבלבל.
הרד"ק מבאר בכיוון אחר: דברי החולמים הם דברים בטלים, שהרי הם אומרים שלום שלום ואין שלום ומוכרים לעם אשליות. אבל "דברי" - הנבואה שמסרתי שתהיה מלחמה וגלות וצרות, היא כאש שתשרוף את כל הנמצא. נמצא שלדעת הרד"ק אין הכתוב עוסק באופי הנבואה אלא בפורענות שתבוא עליהם על שלא קיבלו את דברי הנבואה: "כפטיש יפוצץ סלע" - תבוא הפורענות בכוח רב, ושום דבר לא יעמוד כנגדה לבטלה, כי מה שאמרתי ומסרתי סופו להתקיים.
המלבי"ם הולך בקו של רש"י, ומשלים את שלושת המאפיינים. הראשון: הנבואה אמת ברורה בלא תערובת דברים בטלים. השני: "דברי כאש" - כמו שהאש בוערת ומפיצה אור במחשך, כך מי שמקבל נבואה יש אור עצום על נפשו, אור אלוקים עליו, שלהבת יה בכוח הנפש, תאיר אור הנפש וקרניים מידה לה - קרניים הזורחות ומאירות בנפשו. איננו יכולים להסביר זאת כמי שחווה זאת, אך הנביא יודע מה פירוש אור עצום בנפשו. השלישי, והוא קל יותר להבנה: "כפטיש יפוצץ סלע" - כשם שהפטיש נוטל סלע ומפוצצו לחתיכות, כך הנבואה מפוצצת את הגוף ומבטלת את כוחותיו, וארכובותיו דא לדא נקשן, כלומר ברכיו נוקשות זו בזו מרוב רעדה.
מכאן שאין טעות בדבר ה'. ומטעם זה היו קוראים לנביא "משוגע", שכן בשעת הנבואה היה נראה רחמנא ליצלן כחולה נופל: נופל ארצה, עשתונותיו נטרפים, מאבד כוחותיו ומתחיל לרעוד, מפני הכוח האלוקי האדיר המרעיד את כל גופו. והרואה אותו היה חושב שזה אדם משובש או חולה נפילה. וכפי שהזכרנו בשאול, שהתפשט מכל בגדיו מפני כובד משא הנבואה. נמצא שאין לטעות בין נבואה לחלום, שכן אילו ראית נבואה היית מרגיש פטיש מפוצץ סלע, ואז היית יודע בבירור שזו נבואה ולא חלום.
אגב, התוספות במסכת שבת דף פ"ח מפרשים "כפטיש יפוצץ סלע" באופן הפוך: כפטיש שהסלע מפוצץ אותו, כעניין "אבנים שחקו מים", ויש שם הכרח בגמרא לפרש כך. ואם תשאל, הרי מסתבר יותר שהפטיש מפוצץ את הסלע? התשובה היא שמדובר בסלע של סנפירינון, שהוא כיהלום או אבן חזקה, שכאשר מכים בו הברזל נשבר ולא הסלע. וזהו "כפטיש" שהסלע מסוגל לפוצצו.
שלוש כיתות של נביאי שקר
לָכֵן הִנְנִי עַל הַנְּבִאִים נְאֻם ה' מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ׃
"הנני על הנביאים" - אני מבטיח לכלות את אותם נביאי שקר, ויונתן תרגם: הנני שולח רוגזי. שלוש פעמים חוזר הכתוב "הנני על הנביאים", ומסביר הרד"ק שהדברים נאמרו כנגד שלושה מיני נביאי שקר שהיו בזמנם, שפעלו פעולות מתוחכמות כדי שהעם יאמין בנבואתם השקרית.
הכת הראשונה: נביאים ששמעו את דברי נביאי האמת, בעיקר את הנבואות על האומות, כגון משא דמשק ושאר נבואות ירמיהו על הגויים, והיו הולכים ואומרים לעם "כה אמר ה' לדמשק", "כה אמר ה' לעמון", כאילו הם עצמם קיבלו את הנבואה. ירמיהו היה אומרה בביתו לתלמידיו, והם היו מבשרים אותה לעם כנבואתם. על זה נאמר "מגנבי דברי איש מאת רעהו".
ומדוע דווקא נבואות על האומות? משום שאת הנבואה נגד האומה אין להם בעיה לחזור עליה, אך את דברי הנביא על ישראל אינם יכולים לחקות, שהרי הנביא אומר על ישראל דברים קשים, והם מבקשים לומר לעם דברים טובים. ולכן היו נוטלים את נבואות הפורענות על האומות, שהעם היה מוכן לשמען, ומציגים אותן כנבואה שקיבלו והתקיימה, וממילא תאמינו לי גם עכשיו כשאני מבשר טובות על ישראל.
חז"ל אומרים שנאמר הדבר על מי שמתנבא מה שלא נאמר לו, אלא שמשתמע שלחברו כן נאמר, ומביאים דוגמה: כגון חנניה בן עזור, דקאי ירמיה בשוקא העליון ואמר "כה אמר ה' צבאות הנני שובר את קשת עילם ראשית גבורתם". נשא חנניה בן עזור קל וחומר בעצמו: ומה עילם שלא באה אלא לעזור את כשדים, אמר הקדוש ברוך הוא הנני שובר את קשת עילם, כשדים עצמם על אחת כמה וכמה. בא חנניה לשוק התחתון ואמר: קיבלתי נבואה, "כה אמר ה' אלוקי ישראל לאמור שברתי את עול מלך בבל". נמצא שגנב את הנבואה מירמיה.
ושואלת הגמרא: הרי גם לחברו לא נאמר הדבר, שכן ירמיה דיבר על עילם ולא על כשדים, וחנניה הוא שלמד קל וחומר מעצמו. ומשיבה: כיוון דאיתיהיב קל וחומר, כמאן דאיתמר דמי. קל וחומר אדם רשאי לדרוש מעצמו (לעומת גזירה שווה, שאינו דורש אלא אם קיבלה מרבו), ולכן נחשב כאילו שמע חנניה מפורשות מפי ירמיהו שה' ישבור את קשת כשדים.
הִנְנִי עַל הַנְּבִיאִם נְאֻם ה' הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם׃
הכת השנייה: נביאים שהיו בעלי לשון צחה ומתק שפתיים, מה שנקרא היום רטוריקנים, שאומנות הדיבור הייתה אומנותם. הם לא העתיקו מירמיהו כלום, אלא בכוח לשונם הצחה ושפתם הגבוהה עשו רושם של נביאים אמיתיים, והיו אומרים לעם דברי שלום בשם ה' ומראים להם פנים כדי לשכנעם לקבל את נבואתם. אנשים שמעו ואמרו: זה נשמע כמו נביא, נראה שהוא יודע מה הוא מדבר. וכך היו אומרים דברי שקר שלא שמעו כל עיקר.
המלבי"ם מבאר בביאור המילים ש"נאום" הוא מאמר גזור ומסודר, כלומר דבר מדוקדק הנמסר בצורה מדויקת, והרגילים בדיבורים אלו נקראים בלשון חז"ל "נאמנים" - אנו קוראים להם היום נואמים, וכלשון "מסיר שפה לנאמנים", ומזה גם "נאום פשע לרשע", ולרוב בא הנאום על דברי הנביאים. ולפיכך "הלוקחים לשונם" היינו שיש להם הרגל בלשונם לנאום נאום, לדבר דיבורים צחים ונעימים ולהראות פנים כאילו רק טוב יהיה להם.
הרד"ק מפרש "הלוקחים לשונם" מלשון מחליקים לשונם, בחילוף אותיות כמו כבש וכשב, קהל ולהק, שמלה ושלמה. וכעניין "החתתו ברוב לקחה" ו"בחלק שפתיה תדיחנו" - במתק שפתיים. כלומר יש להם לשון חלקות שבה הם יודעים לשכנע את האנשים ולעשות רושם שנבואתם מאת ה'.
הִנְנִי עַל נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר נְאֻם ה' וַיְסַפְּרוּם וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם ה'׃
הכת השלישית: אלה שהיו חולמים חלומות ובאים ואומרים שחלומותיהם נבואה, ומוסרים אותם לעם כביכול בשם ה'. וכנגד כל שלוש הכיתות אומר הבורא: "ואנוכי לא שלחתים" - לא מיניתי אותם כשליחים לעם. "ולא ציוויתים" - אף לא דיברתי אליהם כציווי לעצמם, בלא שליחות לעם.
ולא עוד, אלא שאם כבר בודים דברי שקר, לפחות תהיה בהם תועלת, ועל כך נאמר "והועיל לא יועילו לעם הזה". אדם יכול לבדות סיפור, כגון לספר על איזה מחזה שהיה לו, כדי לחזק את הציבור. גם זה מעשה שאינו ראוי, שהרי היהדות היא אמת, ואמת משווקים באמת, ואין צורך להמציא סיפורים כדי לשווק את המרכולת. ומעשה בדרשן אחד שפתח את דרשתו ואמר לציבור: שאלתי את הרב האם מותר לספר מעשים שלא היו כדי לקרב אנשים בתשובה, והרב השיב לי שאפשר. וזה הסיפור הראשון... נמצאנו למדים שדרכה של היהדות אינה לשווק את עצמה בכוח השקר.
אלא שיש להבחין: מי שבדה סיפור וקירב בו אנשים בתשובה, חוץ מעצם השקר אי אפשר לומר שגרם נזק גדול, אדרבה, אולי מישהו התחזק מכך. אבל מי שעושה זאת כדי להביאם לעבודה זרה, פשעו כפול: גם שיקר וסיפר דבר שלא היה, וגם דרדר בזה את העם. וזהו שנאמר כאן: לא די שלא שלחתים ולא ציוויתים, אלא שגם תועלת אין בדבריהם, ההפך הוא הנכון, הם מטעים את העם מדרך ה', מן הדרך הנכונה והישרה.
"ובפחזותם" - מבאר הרד"ק שפחזות היא קלות, כמו "פחז כמים אל תותר", שעושה מעשיו בקלות בלא התיישבות בדבר, בלא התבוננות ובלא מחשבה. וכמו "ריקים ופוחזים". זהו היפוכו של האדם השקול: הפוחז עושה מעשיו ברגע בלא התבוננות.
"מה משא ה'" - הלעג שבלשון
וְכִי יִשְׁאָלְךָ הָעָם הַזֶּה אוֹ הַנָּבִיא אוֹ כֹהֵן לֵאמֹר מַה מַּשָּׂא ה' וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת מַה מַּשָּׂא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם נְאֻם ה'׃
בפסוקים הבאים מתייחס הנביא לצורת פנייה מסוימת שבה היה העם פונה אליו, ואשר ביטאה לעג וקלס לנבואתו: "מה משא ה'". רש"י מבאר שזו לשון שחוק, לפי שנבואתו הייתה להם למשא: מה העמיס עלינו ה' היום? איזה משא חדש יש לנו? הם מתייחסים לנבואת ה' כאל משא כבד שצריך לשאתו על גבם.
המלבי"ם מבאר שהנבואות היו נקראות בלשון "משא", כגון משא דמשק ומשא עמון, שהוא הנבואה שהנביא נושא. והעם התכוונו ש"משא" הוא מלשון משל: כאילו אתה הנביא בא וממשיל משלים ומספר סיפורים. איזה סיפור יש היום? מה אמר לך ה' הפעם? והנה ירמיהו מעולם לא התנבא בלשון "משא", ולא מצאנו ביטוי כזה בנבואתו, משום שנבואותיו היו על החורבן, ועל החורבן לא השתמש במשא ומליצה אלא בתיאור מדויק של מה שעתיד להיות. נבואה שהיא משא ומליצה יכולה לדבר על סיר נפוח ועל בקבוק וכיוצא בזה, שהם משלים. אצל ירמיהו אין משלים: הוא מדבר על החורבן כמות שהוא ומתאר דברים קשים ללא כחל ושרק. והדור, כשהיה מגיע אל הנביא, היה שואל בדרך ליצנות: מה משא ה'? כלומר איזה משל סיפר הפעם. וכן כשהיו מספרים את דברי הנביא איש לרעהו, היו הופכים אותם כאילו היו משל ומליצה.
ומהי התשובה? רש"י מבאר: "ואמרת אליהם את מה משא" - אתם המשא על הקדוש ברוך הוא. אתה שואל מה הוא מטעין ומעמיס עלינו? אתה הוא המטען הכבד על הקדוש ברוך הוא. וכשיש על אדם מטען כבד, מה הוא עושה? פורק אותו. "ונטשתי אתכם נאום ה'" - את המשא הזה עומד ה' לנטוש ולפרוק מעליו. הרי זו תשובה כנגד הלעג.
והמלבי"ם מוסיף שבלעגם התכוונו לכוונה נוספת: כביכול הנבואה שה' מוסר ביד הנביא היא משא לה' עצמו, שיש עליו משא שהוא צריך לפרוק אותו. וכנגד זה אמור להם "ונטשתי אתכם" - את המשא הזה ה' יפרוק.
וְהַנָּבִיא וְהַכֹּהֵן וְהָעָם אֲשֶׁר יֹאמַר מַשָּׂא ה' וּפָקַדְתִּי עַל הָאִישׁ הַהוּא וְעַל בֵּיתוֹ׃
וכן אם יאמרו איש לחברו בניסוח זה, "משא ה'", שמכל הנבואה יעשו משל ומליצה - "ופקדתי על האיש ההוא", יקבל את עונשו.
הניסוח הראוי: "מה ענה ה' ומה דיבר ה'"
כֹּה תֹאמְרוּ אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶל אָחִיו מֶה עָנָה ה' וּמַה דִּבֶּר ה'׃
לא "מה משא ה'" אלא "מה ענה ה' ומה דיבר ה'". ומה בין ענה לדיבר? מבאר המלבי"ם: כאשר הנביא שואל, ה' עונה, וכאשר ה' פותח תחילה, ה' מדבר. לפיכך תשאלו מה ענה ה' לשאלת הנביא, ומה דיבר ה' כשהוא פתח בדיבור.
וּמַשָּׂא ה' לֹא תִזְכְּרוּ עוֹד כִּי הַמַּשָּׂא יִהְיֶה לְאִישׁ דְּבָרוֹ וַהֲפַכְתֶּם אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵינוּ׃
לא תזכירו עוד בלשונכם את הביטוי "משא". לפי המלבי"ם: לא תחשיבו עוד את דברי הנביא כמשל ומליצה. "כי המשא יהיה לאיש דברו" - כאשר אדם רוצה לומר את דבריו שלו, דברי חולין, ומבקש להביאם בצורה מיוחדת, הוא מדבר בלשון משא ומליצה. אבל אתם "הפכתם את דברי אלוהים חיים" - נטלתם את דברי אלוהים חיים והפכתם אותם למשל ומליצה, ושיניתם את דברי ה' צבאות אלוהים חיים למליצה בעלמא.
המצודת דוד מבאר בכיוון אחר: דברי הנבואה הם כמשא על הנביא. כבר דיברנו בזה כמה פעמים, שכאשר ה' היה מדבר עם הנביא הייתה הנבואה כאש בוערת בקרבו, כמו שאומר ירמיהו בפרק כ': "ולא אדבר עוד בשמו, והיה בליבי כאש בוערת, נלאיתי כלכל". הנבואה היא עוצמה אדירה היושבת בקרבו, והוא מרגיש צורך והכרח לפרוק אותה ולומר את הדברים. מבחינה זו היא אכן משא - משא על ליבו של הנביא. אבל אתם הופכים את הדברים ואומרים שהמשא הוא עליכם, כאילו דבריו כבדים עליכם, כאילו נבואותיו הן טונות המונחות עליכם. "כי המשא יהיה לאיש דברו" - אצל הנביא המדבר זהו באמת משא, אך לא אצלכם, ואתם הפכתם את דברי אלוהים חיים והגדרתם כמשא עליכם את מה שהוא משא אצל הנביא.
כֹּה תֹאמַר אֶל הַנָּבִיא מֶה עָנָךְ ה' וּמַה דִּבֶּר ה'׃
גם אם תרצו לשאול את הנביא עצמו, כשהוא מתנבא ואינו יכול להסתיר זאת, אל תזכירו את לשון "משא", אלא "מה ענך ה' ומה דיבר ה'". ולכאורה קשה: מדוע נכפל הדבר, והרי כבר נאמר בפסוק ל"ה "כה תאמרו איש אל רעהו"? ואם כלפי חברו כבר נשלל הביטוי, כל שכן כלפי הנביא. אלא שלפי המצודות מתבאר הדבר יפה: אצל הנביא אכן זהו משא, דבר שהוא מוכרח לפרוק, והיה מקום לחשוב שכלפיו מותר לומר "מה משא ה'" - לא אצלי אלא אצלך. על כן מדגיש הכתוב שגם בפנייה אל הנביא אין להשתמש בביטוי זה, לפי שנעשה ביטוי מאוס, שהרי בו השתמשו כדי לומר שהנבואה משא עליהם. וכך מבאר גם המלבי"ם, וזהו פשוטו של מקרא בהבנת הכפילות.
וְאִם מַשָּׂא ה' תֹּאמֵרוּ לָכֵן כֹּה אָמַר ה' יַעַן אֲמׇרְכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מַשָּׂא ה' וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תֹאמְרוּ מַשָּׂא ה'׃
פסוק ייחודי הוא זה, ומציין כאן המנחת שי שיש בכל המקרא ארבעה פסוקים בלבד ששם ה' מופיע בהם ארבע פעמים, וזה אחד מהם. ותוכן הדברים: אף אם לא תשנו את דברי הנביא אלא רק תאמרו "משא ה'", תיענשו על עצם הדיבור הזה. "ואשלח אליכם" - הריני שולח ומזהיר אתכם עוד קודם העונש שלא תאמרו "משא ה'", ומעתה, לאחר שכבר הזהרתי, ברור שאם תמשיכו בדרך זו אין זה אלא בכוונת ליצנות, כאילו הדיבור הוא משא, דהיינו משל, או כהסבר השני של המלבי"ם, כאילו יש משא על קודשא בריך הוא שהוא צריך לפרוק אותו, רחמנא ליצלן. ועל כן ענוש תיענשו.
"ונשיתי אתכם נשוא" - העונש
לָכֵן הִנְנִי וְנָשִׁיתִי אֶתְכֶם נָשֹׁא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הָעִיר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם מֵעַל פָּנָי׃
מהו "ונשיתי אתכם נשוא"? רש"י מבאר מלשון גיד הנשה, וכמו "ונשתה גבורתם", דבר הקופץ ומיטלטל ממקום למקום, שהגיד נשה וזז ממקומו. הרד"ק מבאר מלשון שכחה, כמו "צור ילדך תשי" וכמו "תהום הנשייה". ואגב, יש שמסבירים שזה ההבדל בין זכר לנשים: האיש נקרא זכר, שתפקידו לזכור את התורה, ו"נשים" מלשון שכחה, שאין עליהן הציווי המוטל על הזכר לזכור את התורה.
"הנני" - מורה הרד"ק על מהירות הפעולה, שכל מקום שנאמר "הנני" הכוונה בזריזות: בזריזות אני מוכן ומזומן להביא עליכם רעה. ומדוע נכפל "נשיתי... נשוא"? זהו כלל: כל מקום שכופל את המקור וכותבו בסוף, בא לחזק את הפעולה. "נשיתי אתכם" - שכחתי, "נשוא" - אשכח במלוא הכוח ובמלוא העוצמה. כשם שאתם שוכחים את דבריי ואת האותות שאני עושה על ידי הנביאים ומבזים אותם ומואסים בדברי הנבואה, כך אני אשכח אתכם. ואף שקניתי אתכם וכרתי לכם ברית, אומר הרד"ק, אף את הברית אשכח, ומדוע? כי אתם ביטלתם אותה תחילה בלעגכם על הנביאים.
"ונטשתי אתכם ואת העיר" - אעזוב אתכם, ומן העיר אסלק את שכינתי ואגלה אתכם ממנה. ו"ונטשתי" בטי"ת כמו "ונתשתי" בתי"ו, שהאותיות מתחלפות, כמו תעה בטי"ת ותעה בתי"ו: אמנם רגילים אנו לפרש את הראשון על תעייה בדבר מה ואת השני על טעות בדרך, אך שניהם מעניין אחד, וכך גם כאן שתי הצורות עניינן נטישה.
המלבי"ם מבאר: "ונשיתי אתכם נשוא" - אשכח אתכם ואטוש אתכם כדי שלא תהיו עליי למשא. וזה המשך ישיר לדבריו הקודמים: אתם אמרתם "מה משא ה'", כאילו כבד על ה' למסור לנו נבואה. אמור להם: המשא הוא אתם, ואטוש אתכם כדי שלא תהיו לי למשא. ומוסיף המלבי"ם ביאור שלישי לתיבת "ונשיתי", העולה מן התרגום שתרגם "ארטש יתכון מרטש", לשון חורבן, והוא מלשון שואה. נמצאו שלושה פירושים: מלשון גיד הנשה שהוא תזוזה ממקום למקום, מלשון נשייה שהיא שכחה, ומלשון שואה - אביא עליכם שואה וחורבן.
וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ׃
"חרפת עולם" - הביזיון והגלות ביד הכשדים יימשכו זמן ארוך. אין הכוונה לנצח, אלא לזמן מרובה, כמו "ועבדו לעולם" שאנו מפרשים חמישים שנה. כך גם כאן: לזמן מרובה תהיה אותה חרפה ואותו ביזיון בהיותכם שבויים ביד האויבים.
והטעם, אומר המלבי"ם, מידה כנגד מידה: אתם התכוונתם לחרף את הנביא ולבזות את דברי הנבואה, לומר שהם משלים ושהם משא על ה', ולכן עונשכם חרפת עולם וכלימות עולם. אלא שמקשה המלבי"ם: היה ראוי להקדים את הכלימה לחרפה, שהרי החרפה גדולה מן הכלימה, ובדרך כלל כלימה היא מצד עצמו וחרפה היא ממה שמחרפים אותו אחרים, ולהיות מחורף מאחרים ביזיון גדול יותר מלהרגיש בושה מצד עצמו. ועוד, שדרכו של הדובר להוסיף והולך: כשבא לומר על צרה שתבוא, אינו פותח בגדולה ומסיים בקטנה, אלא הולך ומוסיף. אם כן עלינו למצוא מדוע נאמרה החרפה תחילה והכלימה אחריה.
ומתרץ המלבי"ם: החרפה באה בגלל דבר מה, שעשית משהו שלא כהוגן ומחרפים אותך עליו, ואת זה עוד איכשהו מוכנים לספוג, שהרי מגיע לנו. אבל הכלימה באה גם בלא שום סיבה וטעם. ועוד, שהחרפה יכולה להיות שלא בפניו, ואילו הכלימה היא דווקא בפניו. נמצא שהכלימה חריפה יותר, ולכן היא באה אחרונה: יכלימו אתכם בפניכם ואף בלא סיבה וטעם, וזו תהיה כלימה וחרפה אשר לא תישכח.
לסיכום:
בפסוקים אלו חושף ירמיהו את שקרם של נביאי השקר ואת יסוד ההבדל בין חלום לנבואה: החלום בא מכוח המדמה ומעורב בדברים בטלים כתבן שבבר, ואילו הנבואה כולה אמת צרופה, באה כאש בוערת בנפש וכפטיש המפוצץ סלע, ואין הנביא טועה בה לעולם, כמו שמוכח מעקדת יצחק. שלוש כיתות של נביאי שקר מנה הכתוב: גונבי נבואות מפי נביאי האמת, נואמים בעלי לשון חלקות, וחולמי חלומות שקר, וכולם לא נשלחו ולא נצטוו ואף תועלת אין בדבריהם אלא הטעיית העם. ולבסוף הוכיח הנביא את הדור שהפך את דבר ה' ללעג בלשון "משא ה'", ולימד אותם לשאול "מה ענה ה' ומה דיבר ה'". ועל שביקשו לחרף את הנבואה נגזר עליהם מידה כנגד מידה: נטישה, שכחה ושואה, וחרפת עולם וכלימות עולם אשר לא תישכח.