פתיחה: פרשת נביאי השקר
בחלק זה של הפרק עובר ירמיהו לתוכחה חריפה כנגד נביאי השקר. לא מדובר רק בטועים, אלא במי שהפכו את השקר לשיטה: הם מחזקים ידי מרעים, מונעים מן העם לשוב בתשובה, ואומרים לכל אחד בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע. הנביא מעמיד אותם מול נביאי שומרון, ומגלה שדווקא נביאי ירושלים גרועים מהם. ומכאן ממשיך הפרק אל יסודות האמונה עצמם: מהי נבואה, האם הקב"ה משגיח על התחתונים, והאם יש מקום שנסתר מעיניו.
נביאי שומרון מול נביאי ירושלים
וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה, הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל וַיַּתְעוּ אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה, נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי־שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ, הָיוּ־לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה׃
לכאורה יש לשאול: שומרון כבר גלתה מזמן. מה עניין לספר עכשיו על נביאי הבעל שלה? היה לו לומר רק "ובנביאי ירושלים ראיתי שערורה". מסביר המלבי"ם שהנביא יצר כאן הקבלה בכוונה, כדי ללמד: עד כמה שנביאי הבעל היו גרועים ונוראים, דע לך שנביאי ירושלים גרועים מהם.
בנביאי שומרון "ראיתי תִפְלָה" - תָּפֵל הוא חסר טעם. הם לא חטאו בזדון ובמרמה, אלא היו חסרי דעת. הם באמת האמינו בבעל, חשבו שיש בו ממש ושהוא מנבא אותם; העבודה זרה הטעתה אותם, ובעקבות זה הם הטעו את ישראל. לעומת זאת בנביאי ירושלים "ראיתי שַׁעֲרוּרָה", וזה גרוע מתפלה: שערורה היא מלשון "שער בנפשו", ביטוי לדבר סרוח, מאוס ומזיק. אצלם זו איננה טעות אלא הליכה בשרירות הלב.
נאוף והלוך בשקר - השקר הבא בעקבות התאווה
הסדר בפסוק מדויק: "נאוף והלוך בשקר". מכיוון שרצו לנאוף, לכן הלכו בשקר. וכבר אמרו חז"ל: לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה. פירוש הדבר: אלוקיהם של אלו שונא זימה, והתורה מגבילה את האדם מאוד בענייני הקדושה. וכאשר אדם רוצה לפרוץ את כל הגדרות, מה הוא עושה? הוא "פוטר" את בורא עולם. אם אין בורא עולם, אין מי שיתבע אותי, שלום עלייך נפשי, אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי. וכדי להגיע למצב הזה - "יבחר אלוהים חדשים": הוא לוקח לו עבודה זרה ומאמץ אותה אל חיקו, שהרי העבודה זרה הייתה ליברלית מאוד ומתירה להם.
יתרה מזו הביא הגר"א: בכל מקום מתואר יחס העם לעבודה זרה בלשון זנות - "תזנותכם", "תזנו אחרי אלוהים אחרים". ומקובלנו שליד כל בית עבודה זרה היה בית זנות, והיו עורכים חגיגות זימה בניצוחם של כוהני העבודה זרה. נמצא שהייתה להם דרך לממש את תאוותם בלי לתת דין וחשבון, שהרי יש להם אלוה אחר. ואם כן זה לא התחיל מאמונה באלוה ובעקבותיה מעשים, אלא הפוך: התחיל מן התאווה, ואחריה חיפש לו האדם אלוה שיתיר לו. הוא יודע שזה שקר, ובכל זאת הולך בשקר, כי זו הדרך שתתיר לו.
ולא עוד, אלא שנביאי ירושלים לא הטעו את העם בנבואת הבעל, אלא "חיזקו ידי מרעים לבלתי שבו איש מרעתו": גם כלפי אדם שרצה לתקן את דרכיו ולשוב מרעתו, הם חיזקו את ידי המרעים. עד שהנביאים והעם לא היו טועים כלל, אלא בודים שקרים במתכוון כדי למלא את תאוותם. הם הפכו את העם להיות כמותם. ובזה "היו לי כולם כסדום ויושביה כעמורה", שגם לאנשי סדום היו חוקים לא טובים שנועדו למלא את תאוותם.
וידויו של כופר מקצועי
הבאנו פעם את מאמרו של אדם בשם אלדוס האקסלי, "וידויו של כופר מקצועי". הוא היה מן האנשים שהפיצו בגאון את תורתו של דרווין, ובסוף ימיו כתב מאמר וידוי שבו הודה: הקושיות על תורתו של דרווין, שהאדם בא מן הקוף או מן האמבה, הן עצומות וקשות. ובכל זאת דגלנו בה והפצנו אותה - לא מפני שהייתה אמת בעינינו, אלא מפני שרצינו לחיות בעולם שאין בו משמעות, שאין בו אלוקים הקובע לי מה לעשות ומה לא. ואם באתי מאמבה, מי יאמר לי מה לעשות? אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי. והוא כתב שם במפורש, ואנסח זאת בעדינות, שהמטרה הייתה להתיר את התאוות, בעיקר בתחום הצניעות. הרי זה בדיוק מה שאמרו חז"ל: לא עבדו עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות.
וכל מי שירצה יכול לקחת את הפסוק הזה ולהדביק אותו על אמצעי התקשורת שבימינו, וזה מתאים אחד לאחד. "ראיתי שערורה, נאוף והלוך בשקר" - מכיוון שרוצים להתיר את כל האיסורים, לכן הולכים בשקר. ואם מישהו מנסה לומר מילה של אמת - "וחיזקו ידי מרעים לבלתי שבו איש מרעתו": משתיקים אותו, סותמים לו את הפה, לא נותנים לו לדבר. ואדרבה, מחזקים כל קבוצה הזויה וכל מועדון מטורף, מעודדים את יוצאי הארונות ואת אלה שעדיין לא יצאו, ומחזקים אותם בשיטתם. ולמה? כדי שתלך בשקר, כדי שכל העריות יהיו מותרות לך אפילו בפרהסיה, ותצעד במצעד ותכריז קבל עם ועולם: יש לי דרך משלי, ושהתורה לא תקבע לי, ושבורא עולם לא יקבע לי. רחמנא ליצלן.
העונש: לענה ומי ראש
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת עַל־הַנְּבִאִים, הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי־רֹאשׁ, כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכׇל־הָאָרֶץ׃
"הנני מאכילם לענה" - אביא עליהם צרה מרה כלענה. "מי ראש" הוא סם המוות, ומצודת ציון מבאר שהוא נעשה מסחיטת עשב מר ששמו רֹאשׁ. ומדוע? "כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ": הם מחניפים לעם, מייפים להם את מעשיהם, נושאים להם פנים, אינם מוכיחים אותם, ואדרבה מחזקים אותם בדרכם הרעה. ומתוך כך יצאה חנופה - זיוף - לכל הארץ, ולכן יקבלו את עונשם כמעשיהם.
אל תשמעו אל דברי הנביאים
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אַל־תִּשְׁמְעוּ עַל־דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם, מַהְבִּלִים הֵמָּה אֶתְכֶם, חֲזוֹן לִבָּם יְדַבֵּרוּ לֹא מִפִּי יְהֹוָה׃
"על דברי הנביאים" - אומר הרד"ק שפירושו כמו "אל דברי הנביאים", וכיוצא בזה "וילך אלקנה הרמתה על ביתו", שהכוונה אל ביתו. כלומר: אל תקשיבו לאותם נביאים האומרים לכם דברי הבל שאין בהם ממש. "מהבילים המה אתכם" - מה שהם אומרים לכם הבל הוא, דברים שלא שמעו מאת ה', אלא "חזון לבם ידברו": מה שהם חוזים בליבם, וזה גם שקר וגם הבל ואין בו תועלת, ולא מפי ה'.
לכל אחד אמרו את מה שהוא רוצה לשמוע
אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי דִּבֶּר יְהֹוָה שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם, וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא־תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה׃
כאן מתאר הנביא את שיטת השקר שלהם: כיצד היו מסיתים כל אחד בדרך אחרת. שתי כתות היו בעם, ולכל אחת דרך שונה ואפילו סותרת, ואת כל אחת מהן הסיתו לפי דרכה - ולא הפריע להם לסתור את עצמם, כי התכלית הייתה אחת: שלא תקבל את דבר ה'.
מפרט המלבי"ם: היו כאלה שהאמינו בנבואה, שיש דבר כזה נבואה מאת ה'. לאלה אמרו: אתם מאמינים בנבואה? דעו לכם שה' אמר שיהיה שלום, לא יקרה לכם דבר, יהיה רק טוב. זהו "אומרים אמור למנאצי דיבר ה' שלום יהיה לכם" - אלה שהיו מנאצים את דברי נביאי האמת, אך האמינו בעצם מציאות הנבואה, להם אמרו נבואות טובות. ומאידך היו ההולכים בשרירות ליבם, שלא האמינו כלל בנבואה והלכו בדרך מינות וכפירה; לאלה אמרו: "לא תבוא עליכם רעה", ומהיכן? מן הטעם שבפסוק הבא.
כִּי מִי עָמַד בְּסוֹד יְהֹוָה וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת־דְּבָרוֹ, מִי־הִקְשִׁיב דְּבָרוֹ וַיִּשְׁמָע׃
כאן הם פונים אל הכופרים, שאינם מאמינים כלל בנבואה, ואומרים להם: מה אתם מאמינים לנבואות נביאי האמת שאמרו שתבוא עליכם רעה? וכי יש דבר כזה נבואה? וכי אדם יכול לעמוד בסוד ה'? וכי הקב"ה מדבר עם בני אדם? והם מונים שלוש טענות: ראשית, לא ייתכן שאדם יעמוד לדעת את סוד ה'. שנית, "וירא וישמע את דברו" - כיצד ייתכן שאדם יראה מראה נבואי או ישמע את דבר ה'? הרי דבר ה' לא יושג בעיני בשר ובאוזן בשר, שהם איברים גשמיים, ואין משיגים מציאות רוחנית מכוח גשמי. שלישית, "מי הקשיב דברו וישמע" - אפילו שמיעה מרחוק, כמין בת קול או קול רוחני, שעל ידה יבין - גם זה בלתי אפשרי בעיניהם. כיצד יקבל אדם שוכן בתי חומר, מגושם ומוגבל, עניינים אלוקיים ונבואה מאת הבלתי מוגבל? את כל זה אמרו למכחישים, ולמאמינים אמרו נבואות שקר. לכל אחד אמרו את מה שהוא רוצה לשמוע, ובלבד שלא יקבל את דבר ה'.
סערת ה' - הדין העתיד לחול על ראש הרשעים
הִנֵּה סַעֲרַת יְהֹוָה חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל, עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל׃
יש כאן שלושה זמנים בפסוק אחד: "יצאה" - עבר, "מתחולל" - הווה, "יחול" - עתיד. ובעיקר קשה לשון העבר, שהרי מדובר בנבואה על העתיד. משיב הרד"ק: מצאנו דוגמתו במקומות רבים בנבואה, שהנביא רואה דבר וחווה אותו כאילו כבר קיים במציאות, ולכן מתארו כדבר שכבר יצא לפועל. הוא רואה זאת בצורה מוחשית, ומבחינתו הדבר כבר אירע.
נבואה זו, אומר הרד"ק, מדברת על ימות המשיח, שאז יכלו הרשעים. כלומר: דע לך שהקב"ה יעשה משפט בנביאי השקר וברשעים, כמו שנאמר "הנני מאכיל אותם לענה"; ואף שאין ה' נפרע מכל הרשעים כבר עכשיו, אלא לעתיד לבוא, מכל מקום יהיה כעס גדול על נביאי השקר. שהם לא היו סתם רשעים אלא מסיתים, וזה גרוע הרבה יותר: הרשע רשע לעצמו, אבל למסית כואב שמישהו אחר מאמין לדברי הנביא, ולכן הוא הולך ומפיץ שקריו כדי להרחיק מכולם את האמונה. על כן נאמר עליהם "חמה יצאה" - בחמה תצא הסערה ותחול על ראשם עד שתכלה אותם.
המלבי"ם מוסיף שהפסוק מכוון כנגד שתי הכתות שהוזכרו. לאלה שאמרו להם "יהיה שלום, לא תבוא רעה, אל תיטרדו מדברי הנביאים" - אומר הנביא: הנה חמת ה' כבר יצאה. ומהי הסערה? "סער מתחולל". המלבי"ם מביא שאפשר לפרשו מנחי ע"ו, מלשון "יחול" כמו שבסוף הפסוק "על ראש רשעים יחול"; אך יותר נראה לו לפרש מלשון מחול - סער ההולך במחול, כלומר סופה המסתובבת סביב עצמה. זו סופת הוריקן, שמסתובבת והולכת וגורפת הכול בדרכה.
לא ישוב אף ה' - ובאחרית הימים תתבוננו
לֹא יָשׁוּב אַף־יְהֹוָה עַד־עֲשֹׂתוֹ וְעַד־הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה׃
לדעת הרד"ק מדובר באחרית הימים, בימות המשיח, ואז "תתבוננו בה בינה" - תבינו ותתבוננו בנבואה זו. כי עד שיבוא אותו זמן אינכם רואים ואינכם מבינים; עדיין אתם רואים את הרשעים קיימים, ואינכם רואים כיצד "על ראש רשעים יחול" ויתמו הרשעים. ולשון הכפל "תתבוננו בה בינה" הוא כדרך הכתוב "קצף ה' על אבותיכם קצף", "ויצם דוד צום", "למען טבוח טבח" - שהלשון הכפולה באה לתוספת ביאור ולחיזוק הפעולה, וכאן להתבוננות מעמיקה.
ומדייק הרד"ק: לא נאמר "יתבוננו" אלא "תתבוננו" - אתם בעצמכם. והרי אם מדובר בדבר שיהיה בימות המשיח, כיצד תאמר לי שאני אראה? היה לך לומר שהנין שלי יראה! אלא רמז יש כאן לתחיית המתים בימות המשיח: אתם בעצמכם תקומו ותראו. והרי גם הרשעים יקומו, "ואלה לחרפות ולדראון עולם ואלה לחיי עולם", ואותם הקמים לחיי עולם יראו את הדין הנעשה ברשעים.
המלבי"ם מוסיף: לא רק שה' יעשה משפט ברשעים, אלא שאף ה' לא ישוב עד עשותו מזימות ליבו - לא תישכח חמת הדין ולא יישכח הכעס עד שינקום מן הרשעים, ואז יתבוננו שה' העניש אותם על שפשעו בו. ומלשונו משתמע ש"אחרית הימים" כאן אינו דווקא ימות המשיח, אלא אחרית הזמן, זמן מאוחר יותר, ואין הכרח לפרשו על תקופת ביאת המשיח ממש.
ההבדל שבין חמה לאף
בפסוקים אלו הוזכרו שני לשונות: "חמה יצאה" ו"לא ישוב אף ה'". מהו ההבדל? מבאר המלבי"ם, וכן הוא מבאר בכמה מקומות: חמה היא בלב, ואף הוא בפועל. "וחמתו בערה בו" - בעירה פנימית, אינך רואה עליו כלום אך הוא תוסס מבפנים. לעומת זאת אף הוא הכעס הניכר כלפי חוץ: "כי אש קדחה באפי" - כשאדם כועס פניו מתאדמות, הוא מזיע, ונשף חום יוצא מאפו.
וכלל הוא: כל עוד החמה בפנים, אין הדבר מביא בדרך כלל לידי פעולה; האדם עדיין מתבשל מבפנים. אבל ברגע שהדבר מתפרץ החוצה והופך ל"אף", אז באה הפעולה. וזהו שנאמר: כאשר תצא החמה לפועל היא נקראת אף, ואז "לא ישוב אף ה' עד עשותו" - כיוון שכבר יש כאן אף, יש כאן יישום, ולא ירד אותו כעס עד שיקיים את הדין באותם רשעים.
ומהו "ועד הקימו" אחרי שכבר נאמר "עד עשותו"? מבאר המלבי"ם: "הקימו" פירושו שהדבר יהיה קיים ולא יתבטל. "עשותו" יכול להיות מכה קטנה שלאחריה חוזר המצב לקדמותו; אבל כאן מדובר במכה גדולה שלאחריה כבר לא יחזור הדבר לקדמותו - הרשעים יתנו את הדין ולא ישובו עוד להרשיע, וזהו מעשה קיים לתמיד.
לא שלחתי ואף לא דיברתי
לֹא־שָׁלַחְתִּי אֶת־הַנְּבִאִים וְהֵם רָצוּ, לֹא־דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְהֵם נִבָּאוּ׃
ראינו שנביאי השקר אמרו למאמינים בנבואה: "שלום יהיה לכם", ויש לנו על כך נבואה מאת ה'. על זה משיב הקב"ה: "לא שלחתי את הנביאים". ולא זו בלבד שלא שלחתי אותם בשליחות אל העם - שהרי אפשר היה לחשוב שדיבר עמם באופן אישי אלא שלא שלחם - אלא "לא דיברתי אליהם" כלל. שהרי רשעים הם, וכיצד יבוא אליהם הדיבור האלוקי?
"והם רצו" - מלשון מרוצה, שרצו להשמיע את נבואתם. וכיצד נדע אם לקרוא "רָצוּ" מלשון מרוצה או "רָצוּ" מלשון רצון? הכלל פשוט מאוד: יש לקחת תנ"ך שיש בו טעמים. אם תקרא טקסט מנוקד בלא טעמים לא תדע להכריע; אך כשיש טעמים, הבט היכן מונח הטעם. כאן הטעם מתחת לרי"ש - ולכן "רָצוּ" מלשון מרוצה. אילו היה הטעם מתחת לצד"י, היה זה מלשון רצון.
זהו כלל שהזכרתי כמה פעמים, ורבים נכשלים ומסתבכים בו, ואף בעלי קריאה מתחילים משתבשים בכך. פעם אמרה בתי למורה שלה שאת השם "בועז" אין קוראים במלרע, כדרך שקוראים דוד, שלמה, אהרן, אלא במלעיל: בֹּעַז. אמרה לה המורה: תגידי לאבא שלך שיביא לי הוכחות. וכי צריך לזה הוכחות? פתחי חומש, פתחי תנ"ך במגילת רות והביטי היכן מונח הטעם: הטעם מונח מתחת לבי"ת, ולעולם לא תמצאי אותו מתחת לעי"ן. אילו היה תחת העי"ן היינו קוראים "בועז" במלרע, אבל כיוון שהוא תחת הבי"ת - בֹּעַז במלעיל. אין צריך לזה חוכמה גדולה: פתח תנ"ך, ראה היכן הטעם, ותדע להגות את המילה נכון.
ודוגמה נוספת שכיחה: ההבדל בין "אֹכֶל" ל"אוֹכֵל". פעמים רבות כתוב "אוכל" ואיננו יודעים אם הכוונה לעצם הדבר הנאכל או לאדם הפועל את הפעולה. "וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ" - האם החיך של האוכֵל ירגיש בטעם, או חיך של אֹכֶל? גם שם הפתרון אחד: הבט היכן הטעם. אם באל"ף - אֹכֶל, ואם בכ"ף - אוֹכֵל. ואין נפקא מינה אם הטעם מלמעלה או מלמטה; העיקר הוא באיזו אות הוא מונח, ועל פי זה נדע את צורת ההגייה.
ההוכחה שלא דיבר עמם: תכלית הנבואה
וְאִם־עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת־עַמִּי, וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם׃
אומר הקב"ה: הנה ראיה שלא דיברתי עמם כלל. אילו היו עומדים בסודי, כטענתם שגיליתי להם את סודי, היה עליהם להשמיע את דבריי לעם ולהשיבם מדרכם הרעה ומרוע מעלליהם. וכי כך נראה מי שעמד בסוד ה', שהוא מחזק ידי עושי רשעה?
שהרי אין הקב"ה שולח נביא כדי לומר לעם "אתם צדיקים, אתם נפלאים, תמשיכו כך" - לזה אין צורך. היכן שמענו נבואה הבאה אל העם כדי לחזק את ידיהם ברשעתם? אם יש נבואה, סימן שהקב"ה רואה צורך ליצור קשר עם העם, ודבר זה מצד עצמו אינו טבעי כלל: אנו נמצאים בדור של הסתר, והנבואה מהווה מעין הוכחה למציאות ה' ופוגעת בבחירה החופשית. לכן באופן רגיל אין הנבואה מגיעה לבני אדם.
וכבר אמרנו פעם שעניינה הסתמי של הנבואה הוא לרומם את הנביאים עצמם. נביאים היו מיליון ומאתיים אלף, ורובם כלל לא נשלחו אל העם, כי אין הנבואה נועדה מעיקרה לשליחות אל העם; השליחות היא פועל נלווה: כיוון שאני יוצר עמך קשר, אומר הקב"ה, אני מעביר דרכך גם מסרים - אך לא לשם כך נוצר הקשר. עיקר עניינם של רוב הנביאים היה התעלות עצמית על ידי החיבור אל ה', כסדר הברייתא של רבי פנחס בן יאיר: נקיות, זהירות, זריזות וכו' עד רוח הקודש, שהאדם זוכה לדבר עם ה' והקב"ה מורה לו דרכו - התקרבות אלוקית לעבודת ה'. ואם כבר יוצר ה' קשר עם העם דרך הנביא, הרי זה כדי להוכיח את העם, ולא כדי לומר להם "יופי, כל הכבוד, אתם בסדר". ואם כן, כיצד אתם טוענים שקיבלתם נבואה ממני - כדי לומר לעם שהם הגונים? לזה לא צריך נבואה.
האלוהי מקרוב אני?
הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם־יְהֹוָה, וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק׃
שני ביאורים לפנינו. הרד"ק מפרש על דרך "יבחר אלוהים חדשים", "חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם" - אלוה חדש שלא ידענו ולא שמענו שמו, שאומרים עליו: זהו הטרנד החדש, זה לא היה קודם. אומר הקב"ה: וכי אני אלוה כזה, שחדשים מקרוב באו? והלוא אני אלוהי מרחוק, שבני אדם הכירו וידעו את בורא עולם כבר מעת בריאת העולם. אינני כאותם אלוהים חדשים שכל אחד בודה לו מליבו ועובד אותו; וכי תאמר שהקב"ה הוא המצאה חדשה שהמציאו בני אדם?
ביאור שני: האם אני אלוה מקרוב - שאני מסוגל לראות רק מה שנעשה בקרוב ולא מה שנעשה במרחק? אצל האדם יש הבדל בין רחוק לקרוב: מה שקרוב - ראיתי ושמעתי, ומה שרחוק - איני רואה ואיני שומע. אומר הקב"ה: וכי אצלי כך?
ותרגום יונתן מפרש: "אנא אלהא ברית עלמא מבראשית אמר ה'" - זהו אלוהי מקרוב, שבראתי את העולם מבראשית; "אנא אלהא עתידנא לחדתא עלמא לצדיקיא" - זהו אלוהי מרחוק, שאני עתיד לחדש את העולם לצדיקים. נמצא ש"מקרוב" הוא מעשה בראשית ו"מרחוק" הוא חידוש העולם לעתיד.
שליחת הבורא לשמיים - שיטת הכופרים
המלבי"ם מבאר שכאן משיב הכתוב לאותה כת של הולכי שרירות הלב, שלהם אמרו נביאי השקר שהנבואה בלתי אפשרית. טענתם הייתה: הקב"ה נעלה ומרומם מאוד, וכיוון שכך אינו מתעניין במה שנעשה כאן למטה. זו הייתה דרכם של הפילוסופים ואנשי הכפירה: כשרצו להיפטר מריבונו של עולם, היו שולחים אותו לשמיים - וגמרנו, אני פטור. "מה אתה מדבר? וכי בורא עולם רואה מה אתה עושה? וכי אכפת לו כיצד הנחת תפילין, אם הקדמת של יד לשל ראש, אם יש קוצו של יו"ד? הרי הוא רם ונישא". והיו הופכים את היוצרות ואומרים שדווקא מי שאומר שה' יודע מה קורה איתך - הוא המשפיל את כבודו.
והמשל שבפיהם: אם לא פינו לך את הזבל, וכי תתקשר לראש העיר? וכי תפנה לשר? מיד ישלחו אותך למוקד: אל תבלבל את המוח, יש פקידים. כך אמרו: יש לך בעיה כלכלית או בעיה כלשהי - ואתה פונה לריבונו של עולם? פנה אל "הפקידים": שמש, ירח, כוכבים ומזלות. הקב"ה הוא אלוהי האלוהים, כלשון נבוכדנצר, רם ונישא מעל כל הכוחות שלמטה, ואת הקשר צור עם הכוחות שלמטה ולא עם ריבונו של עולם בעצמו.
וכבר למדנו את העניין הזה באריכות בנפש החיים: כמה משובשת תפיסה זו, ועד כמה היא נוגדת את הכתוב "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשון אתי" - ודרשו חז"ל "אתי", אפילו לעבוד אותי באמצעותם, כממצע. התפילה אינה אלא לה' לבדו, "זובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו", שכל הפניות צריכות להיות אל עצמותו יתברך בלבד, ולא לשום פקיד ולא לשום כוח אחר שבבריאה.
מדוע התפיסה הזאת גם משובשת לוגית
הסברנו פעם באריכות גם בכוזרי שהתפיסה הזו משובשת מבחינה הגיונית. הם סבורים שבכך הם מרוממים את כבוד הבורא, ולמעשה ההפך: הם מקטינים ומגמדים אותו. והמשל: אם תרצה למדוד מן הנקודה הזאת ועד האינסוף - מה המרחק? אינסוף. ואם תתקדם קילומטר, כמה נשאר? אינסוף פחות קילומטר? אין דבר כזה. אינסוף לעולם יישאר אינסוף. ואם תתקדם מאה אלף קילומטר, מיליארד, טריליון - זה לא ישנה דבר, מן הנקודה החדשה ועד האינסוף יישאר אינסוף.
במילים פשוטות: כשמדובר בישות שאין לה גודל, אין לה תכלית והיא בלי גבול, אי אפשר לומר "זה גדול לידו וזה קטן לידו". אם הוא אינסופי, הכול לידו אפס. גדול וקטן שייכים רק ביחס למשהו סופי: אם גובהו קילומטר, מטר לידו קטן ומאה מטר לידו גדול. אבל אם הגדול הוא בלי גבולות, כל מה שתעמיד לידו - גדול, קטן, ענק, אדיר - תמיד יהיה אפס.
ואם כן, כשהפילוסופים אומרים שהקב"ה אינו מתעניין בחיי האדם הפרטי אלא בעניינים הגדולים - בקוסמוס, בקיום כדור הארץ, במלחמות בין ארצות - ולא בכך שמגרד לך הגב עכשיו, מה הם אומרים בעצם? שיש אצל הקב"ה דברים גדולים ודברים קטנים. ובזה הפכת אותו למוגבל, שהרי רק אצל מוגבל שייך לומר זה גדול אצלו וזה קטן אצלו. אצל הבלתי מוגבל, האינסופי, אין גדול וקטן, והכול אצלו שווה. נמצא שאנו הם המרוממים את בורא עולם, והם המגמדים אותו, שכן הם מכניסים אותו לתוך תבנית וגודל ואומרים שיש מגבלה לגודלו.
וזו תשובת הפסוק: "האלוהי מקרוב אני ולא אלוהי מרחוק" - וכי אני אלוקי העולם העליון הקרוב אליי בלבד, ולא אלוקי העולם התחתון, עולם השפלים, שהוא כביכול רחוק? הם שלחו את בורא עולם לרקיע; אומר להם הכתוב: וכי אני אלוקי הרקיע בלבד ולא אלוקי הארץ? וכי יש אצלי רחוק וקרוב? וכעין זה מבאר רש"י: שאיני רואה אלא בסמוך לי, ואין בכוחי לשפוט את התחתונים הרחוקים ממני ואיני יודע במעשיהם? והרי שכינתי בכל מקום.
אם ייסתר איש במסתרים
אִם־יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא־אֶרְאֶנּוּ נְאֻם־יְהֹוָה, הֲלוֹא אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם־יְהֹוָה׃
ואם תאמרו שאין הקב"ה רואה ומשגיח על מעשי בני אדם - הלוא אין דבר המבדיל בין ראייתו של קודשא בריך הוא לבין המציאות, שהרי את השמים ואת הארץ אני מלא. "ואין מחיצה מבדלת", אומר המלבי"ם. ואם בעבר נשמע הדבר כנמנע - כשאמרו שאדם הראשון היה מביט מסוף העולם ועד סופו, היה אדם תמה: כיצד אפשר לראות מסוף העולם ועד סופו? - היום אדם מוציא מכיסו מכשיר ורואה מה קורה במפעל שלו באוסטרליה, יודע מה עושה כל עובד בכל רגע נתון, ואף יודע איזה משחק קלפים הוא משחק במחשב עם יריב וירטואלי במקום לעבוד. מצלמות בכל מקום, והכול דרך מכשיר שביד או בכיס. הרי שאין מגבלה של מקום. ותאמר: עדיין קיר מהווה מחיצה? גם זה כבר איננו מגבלה, שהרי בצילום רנטגן אפשר לדעת מה נמצא מעבר לקיר.
והחפץ חיים כבר ראה בכל הדברים הללו את פחיתות הדור: משמיים צריכים להביא לנו המחשות כדי שנבין שיש מציאות כזאת, שכן בלעדיהן לא היינו קולטים. רוצים ללמד אותנו "וכל מעשיך בספר נכתבים" - מראים לנו כיצד הכול מתועד, מצולם ומוסרט. אין היום אדם שעושה פשע בלי שרואים אחר כך כיצד נכנס, לקח, הרים והחזיר. זה עתה קראתי על שלושה ספרי תורה שנגנבו באמריקה, ויום אחד יצא הגבאי החוצה וראה שלוש שקיות גדולות מונחות על מפתן בית הכנסת - ובהן שלושת ספרי התורה, שהוחזרו בשלמותם. מה התברר? היו מצלמות בבית הכנסת, פרסמו את תמונות הגנב, והאיש חשש שמישהו יזהה אותו וירוץ למשטרה, ולכן מיהר להחזיר את הספרים כדי שלא ייתפס בקלונו ובתיק פלילי. מה אתה קולט מזה? אין דבר שזז מבלי שיהיה מתועד. וכל זה נעשה כדי שגם אנו, רפי השכל, נבין שכל מעשינו בספר נכתבים.
ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין
לכאורה יש כאן סתירה פנימית: אם "את השמים ואת הארץ אני מלא", מה מקום ללשון ראייה? ראייה משמעה שאני כאן וראיתי מה עשית שם. אבל אם אני מלא את הכול - אני נמצא שם ממש, ואין צורך "לראות".
אלא שיש שני היבטים בהשגחתו של מקום: בחינת ממלא כל עלמין ובחינת סובב כל עלמין. האריך בזה בעל התניא, וראינו אריכות בנפש החיים בהסבר סוד הצמצום, וכן במכתב מאליהו לרב דסלר. ואסביר בקצרה. כשאנו מדברים על קודשא בריך הוא, יש בחינה של "ה' הוא מקומו של עולם", וזהו "המקום ברוך הוא". אפשר לחשוב שכשם שאני נמצא בעולם כך גם ה' נמצא בעולם - וזו טעות. הדבר הפוך: יש קודשא בריך הוא, וכל העולם וכל מה שאתה רואה נמצא בתוכו. הכול נמצא בה', והוא מקומו של עולם.
"ממלא כל עלמין" פירושו שהקב"ה נמצא בכל מקום בהשוואה גמורה. "סובב כל עלמין" פירושו שאינו מצוי בפנים אלא מבחוץ. והאמת היא שה' ממלא כל עלמין; אלא שהדבר עלול להביא לידי שיבוש: אם ירגיש אדם רק את בחינת ממלא כל עלמין, יסיק שהקב"ה מצוי בהשוואה גמורה בקודש הקודשים כמו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בבית הכיסא, שהרי לית אתר פנוי מיניה. ומכוח זה יוכל לבוא לידי קלקול ולומר שגם חזיר מותר לו, שהרי אין בחזיר פחות אלוקות מאשר בבהמה טהורה שנשחטה כדין.
כדי שלא נגיע לשיבוש זה אמרו לנו: הקב"ה סובב כל עלמין - הוא מסביב ומאיר באור השגחתו. יש מקומות שבהם ההשגחה מרובה יותר, והם המקומות הקדושים כקודש הקודשים, ויש מקומות שמהם מסלק הקב"ה כביכול את אורו, כבית הכיסא ומקום הטינופת. ומתוך כך יבין האדם שלא בכל מקום אפשר להתפלל, ללמוד, לקיים מצוות ולאכול כל דבר. אך כדי שלא יבוא מזה לשיבוש אחר ויאמר שיש ריכוז של קודשא בריך הוא כאן ופחות ממנו שם - אומרים לנו שעל פי האמת, מנקודת מבטו של הקב"ה, הכול ממלא כל עלמין בהשוואה גמורה, ורק אתה, אם תסתכל כך, עלול לבוא לידי שיבוש. לכן צמצם ה' את הבטתנו, כעניין "צמצמה פניה" והסתרת פנים, כדי שנביט על הדברים כפי שביארנו: לדעת שה' משגיח, וברצוא ושוב לזכור ולדעת שה' ממלא כל עלמין - אך אין להתבונן בזה יותר מדי, כי המתבונן בזה עלול לבוא לידי שיבוש.
לסיכום:
בפרק שלפנינו מגלה הנביא את שורש קלקולם של נביאי ירושלים: לא טעות כנביאי שומרון, אלא שערורה - "נאוף והלוך בשקר", שהתאווה קודמת לשקר והשקר בא לשרת אותה, עד שחיזקו ידי מרעים ומנעו תשובה, והיו כסדום ועמורה. לכן יאכילם ה' לענה וישקם מי ראש, כי מהם יצאה החנופה לכל הארץ. שיטתם הייתה לומר לכל כת את מה שהיא רוצה לשמוע: למאמינים בנבואה - נבואות שלום שקריות, ולכופרים - שהנבואה כולה בלתי אפשרית. על כך משיב הכתוב: סערת ה' תחול על ראש רשעים, ואף ה' לא ישוב עד עשותו ועד הקימו; לא שלחתי אותם ואף לא דיברתי אליהם, שהרי אילו עמדו בסודי היו משיבים את העם מדרכם הרעה, שזו כל תכליתה של נבואה הנשלחת אל העם. ולבסוף מפיל הנביא את יסוד הכפירה כולו: אין אצל הקב"ה קרוב ורחוק, גדול וקטן, שמים וארץ - "אם ייסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא".