פרק כ"ג בירמיהו נחלק לשני עניינים מרכזיים: בתחילתו נבואה כנגד מלכי יהודה, הם "הרועים" שאיבדו והפיצו את הצאן, ומנגד הבטחה לקיבוץ גלויות ולמלכות בית דוד בימות המשיח. ומשם עובר הנביא לנבואה כנגד נביאי השקר, שהם השותפים השניים בהטעיית הצאן. נלך על סדר הפסוקים.
הוי רועים - תוכחה למנהיגים
הוֹי רֹעִים מְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת־צֹאן מַרְעִיתִי נְאֻם־יְהֹוָה׃
כאן נבואה כנגד מלכי יהודה, שהם הרועים, כלומר המנהיגים. כמה וכמה פעמים ראינו שהנביא ממשיל את עם ישראל לצאן ואת המנהיגים לרועים. אומר להם הקדוש ברוך הוא: כל עוד אני הייתי רועה אותם, דהיינו כל עוד העם היו שומעים לקולי, הצאן היו מקובצות. אבל אתם מנהיגים אותם בדרך רעה, ובזה אתם מפיצים אותם בגלות. המלבי"ם מסביר שזהו המשך של מה שראינו לעיל בעניין יהויקים ויהויכין: אלה אותם רועים שראינו את עונשם, ועתה הנביא מקונן עליהם ומראה איך הם גרמו נזק - במלחמה הם מאבדים, ולאחר מכן בגלות הם מפיצים את הצאן.
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל־הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת־עַמִּי אַתֶּם הֲפִצֹתֶם אֶת־צֹאנִי וַתַּדִּחוּם וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת־רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם־יְהֹוָה׃
על ידיכם יצאו עם ישראל בגלות ונפוצו איש מאחיו. "וַתַּדִּחוּם" - הדחתם אותם ממקומם, הם הולכים בגולה. "וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם" - מלשון "לא נפקד ממנו איש", מלשון לא נחסר: לא פקדתם אותם לראות שלא יחסרו על ידי חיות רעות. ולא זו בלבד, אלא על ידיכם נחלקו לכתות: חלק יצאו לגולה וחלק נהרגו במלחמות. לכן "הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת־רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם" - את הרעה שעשיתם, אותה אתם תקבלו, על זה אתם תיענשו.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "הֲפִצֹתֶם" לבין "וַתַּדִּחוּם": הפצה היא פיזור, ויכול להיות דבר מפוזר אך עדיין נמצא כאן במקום. אבל "נידח" הוא לאחר שכבר נפוץ, ועוד מסלקים ומרחיקים אותו ממקומו. זהו שאומר להם: לא נזהרתם לשמור אותם, הנה כעת אני פוקד עליכם את רוע מעלליכם.
מידה כנגד מידה בהבטחת הקיבוץ
וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת־שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל־נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ׃
ההבטחה בנויה כנגד שלוש האשמות שבפסוק הקודם: אתם הפיצותם אותם - ואני אקבץ אותם; אתם הדחתם והרחקתם אותם - ואני "וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל־נְוֵהֶן"; אתם לא פקדתם אותם ועל ידי כך נחסרו - ואני אדאג ש"וּפָרוּ וְרָבוּ", לא יחסרו אלא עוד יתרבו.
וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם וְלֹא־יִירְאוּ עוֹד וְלֹא־יֵחַתּוּ וְלֹא יִפָּקֵדוּ נְאֻם־יְהֹוָה׃
אני אקבץ את שארית צאני, ולהם אני אעמיד רועים. הרד"ק מעיר שאפשר להבין את הפסוקים כאן על שתי תקופות. אנחנו מדברים כאן בגלות בית ראשון, ואם כן כשהוא מדבר על קיבוץ עם ישראל אפשר לפרש שמדובר בקיבוץ הקרוב, לאחר שבעים שנה, שזה בית שני; ואפשר לפרש שמדובר בקיבוץ העתידי, בגאולה השלמה שלה אנו ממתינים. אומר הרד"ק שהפסוקים כאן מתבארים על שני הצדדים, אלא שיותר מסתבר שמדובר בקיבוץ הגלות האחרונה, וכך גם משתמע מההמשך שמדבר על המשיח.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר ש"וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים" מדבר על בית שני, ולא על ביאת המשיח, ורק בהמשך יעבור לדבר על ביאת המשיח. ודווקא לשון "רועים" מדויקת, שהרי בבית שני לא היו מלכים כמו בבית ראשון, אלא רועים ומנהיגים. ועל אותו זמן הוא אומר: "וְלֹא־יִירְאוּ עוֹד וְלֹא־יֵחַתּוּ וְלֹא יִפָּקֵדוּ" - לא תהיה להם יראה, לא יישברו ולא יחסרו.
ומהו ההבדל בין "לירא" ל"לחת"? המלבי"ם מסביר: יראה היא פחד ממש שנופל על האדם, ואילו "חתת" היא ההשפלה הנפשית - כאשר אני מרגיש שפל מבחינה נפשית לעומת מישהו אחר, אינני מוצא עוז ותעצומות לקום כנגדו. זו יראה קטנה יותר. ולכן הביטוי "אל תירא ואל תחת" הולך ומוסיף: שלא יהיה עליך מורא גדול, ואף לא מורא קטן של חתת. לפי המלבי"ם "יֵחַתּוּ" הוא מלשון נחות, אדם שמגלה נחיתות נפשית כלפי אחר; ויש מסבירים שהוא מלשון נשבר, כלשון "קשת גיבורים חתים", ו"מפני שמי ניחת הוא", ועוד פסוקים כיוצא באלה.
צמח צדיק לדוד - ימות המשיח
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהֹוָה וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ׃
אומר המלבי"ם: היות שבפסוק הקודם דיבר על ייעודים שיתקיימו בבית שני - שהעם יחזרו לארצם ושיהיו להם רועים ולא מלך - בא עתה ואומר כנגד אותם רועים: דע לך שעוד תתקיים הנבואה במלואה, ולא יהיה המנהיג רק בגדר רועה. "וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק" - בזמן ביאת המשיח יהיה להם, כלשון המלבי"ם, תכלית האושר וההצלחה, יגיעו לשלמות. "צֶמַח" - שיצמח חוטר משורשו, כמו שכתוב "ויצא חוטר מגזע ישי"; "צַדִּיק" - שיהיה על פי צדקתו, כמו שכתוב "והיה צדק אזור מותניו". "וּמָלַךְ מֶלֶךְ" - לא רועה אלא גדר של מלך. "וְהִשְׂכִּיל" - כמו שכתוב על מלך המשיח "הנה ישכיל עבדי ירום ונישא וגבה מאוד". "וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ" - בכל הארץ, שהמשיח לא רק ישכין שלום כאן בארץ אלא בכל העולם, כמו שכתוב "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", "וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות".
אגב זה זכורני שהראו פעם, בעקבות הפסקת החימוש של המלחמה הקרה בין רוסיה לאמריקה, שחלק מההסכם היה לפרק טילים מתקדמים ואת חימושם. וכיוון שהמתכת הייתה יקרה, טיטניום וכיוצא בזה, לקחו את המתכת ועשו ממנה עטים ושיווקו אותם. אמר מי שאמר: נתקיים בנו "וכתתו חרבותם לאיתים" - שם השתמשו בחרב בתור את, לא כדי לרצוח; וכאן נתקיים "וכתתו חרבותם לעטים".
ומדוע כפל הלשון "וּמָלַךְ מֶלֶךְ"? מסביר המלבי"ם שהכפילות מחזקת לומר שכאן מדובר במלך באמת. שהרי אפשר לקרוא "מלך" גם למי שתפס את המלוכה, או למי שנבחר בבחירות דמוקרטיות, ואיננו ראוי באמת להיקרא מלך. מלך אמיתי הוא המחזיק את המלוכה בשושלת המלוכה, כשושלת בית דוד. הרד"ק מוסיף שהמשיח נקרא "צמח" מפני שייצא צאתו בעולם כצאת צמח השדה, כלשון "רבבה כצמח השדה נתתיך". וכיוון שהוא צדיק, יהיו עמו צדיקים רבים - "יפרח בימיו צדיק", "והוכיח עמים רבים". כלומר, מלך המשיח לא יהיה צדיק יחידי, אלא יסחף אחריו את כולם, ולא כבימים אחרים שבהם היו מדכאים את הצדיקים ורודפים אותם.
בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה־שְּׁמוֹ אֲשֶׁר־יִקְרְאוֹ יְהֹוָה צִדְקֵנוּ׃
פסוק זה הוא כנגד העם. קודם דיבר על הרועים ואמר: בבית שני יהיו רק רועים, ודע לך שבזמן מלך המשיח יהיה מלך. קודם אמר שעם ישראל יחזרו לארצם, ועתה הוא אומר: דע לך שבימי מלך המשיח תיוושע יהודה. בימי בית שני לא הייתה ישועה גמורה, היינו עדיין תחת מלכי פרס, יוון ורומי, הישועה לא הייתה מוחלטת; אבל הישועה הגמורה תגיע בעת ביאת המשיח. "יהודה" היינו יהודה ובנימין, מלכות יהודה, ו"ישראל" היינו עשרת השבטים. בבית שני לא שבו עשרת השבטים, אבל בימיו של מלך המשיח גם ישראל ישכון לבטח.
"וְזֶה־שְּׁמוֹ אֲשֶׁר־יִקְרְאוֹ יְהֹוָה צִדְקֵנוּ" - לפי המלבי"ם הכוונה לישראל, שהם ייקראו אז "ה' צדקנו": שהצדק שלנו הוא מאת השם, ובכל מהותם יהיה ניכר צדקו של הקדוש ברוך הוא עמנו, וכשם שהשם קיים כך ישראל יהיו בבחינת צדיק ונושע בה'. והרד"ק מסביר שישראל יקראו כך למלך המשיח: "וזה שמו" - שמו של אותו מלך שבימיו תיוושע יהודה, וישראל יקראו לו "ה' צדקנו", לפי שבימיו יהיה צדק השם לנו, קיום תמידי מאת השם. ואל תתפלא על כך שקוראים לאדם בשם השם, שהרי משה רבנו קרא למזבח "ה' ניסי", ויעקב קרא למזבח "אל אלוהי ישראל", הרי שאפשר לקרוא לעצם גשמי בשם השם.
ההבדל בין נבואה זו לנבואה שבפרק ל"ג: זכו ולא זכו
אומר המלבי"ם שהנבואה הזאת נכפלת בפרק ל"ג פסוק ט"ו, ויש שינויים בין הפרשיות. שם כתוב "בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה", ולא נאמר "ומלך מלך והשכיל", ונאמר "בימים ההם תיוושע יהודה וירושלים תשכון לבטח וזה אשר יקרא לה ה' צדקנו". וההסבר: יש שני אופנים בגאולה - "זכו אחישנה", ו"לא זכו" - בעיתה. וכן: זכו - "וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה", שיבוא מלך המשיח על ענני הכבוד; לא זכו - "עני ורוכב על חמור". כבר הסברנו בעבר מה גדר "עני" ומה "רוכב על חמור", ואין אנו נכנסים כאן להגדרות, אבל ברור שזו דרגה נמוכה יותר, בחינה מגושמת וחומרית יותר, שהחמור מבטא חומר.
נמצא שפרשייתנו מדברת על הצד של "זכו" ועל בחינת "אחישנה", ואילו פרק ל"ג מדבר על "לא זכו" ועל בחינת "בעיתה". הגאולה ודאי תבוא, אלא שאם יהיו לנו זכויות השם יחיש אותה, ואם לאו תבוא בעיתה. כאן נאמר "צֶמַח צַדִּיק" - שהוא מצד עצמו צדיק, ומצד הזכות נזכה לגאולה; ושם נאמר "צמח צדקה", שהקדוש ברוך הוא עושה עמנו צדקה אף שאין מגיע לנו, לפי שהצדקה העליונה אינה משקיפה על זכויות או חובות, אלא באה בחסד השם מצד התעוררות שמלמעלה.
ולכן שם לא נאמר "והקימותי" אלא "אצמיח", שהצמחה פירושה צמח חדש; ואילו כאן, מצד הזכות, נאמר "וַהֲקִמֹתִי", שהצמח כבר יש לו זכויות מצד עצמו, ואין צריך אלא להקימו, לחזקו ולהעמידו. ולכן שם נאמר "בימים ההם ובעת ההיא", שאם לא יזכו צריך להמתין לעת המיוחדת, וכשיגיע העת תבוא הגאולה; מה שאין כן כאן, שאם זכו אחישנה, ואין לזה עת קבועה, ולכן לא הזכיר "בעת ההיא". וכן לא הזכיר שם "ומלך מלך והשכיל", לפי שאם לא יזכו לא ימלוך המלך באופן מיידי, שבתחילה יבוא עני ורוכב על חמור, וייקח זמן עד שתתקבל מלכותו על העם.
וכן לא נאמר שם "וישראל ישכון לבטח", לפי שאם לא יזכו לא יתקבצו השבטים מיד, אלא בתחילה יהודה לבדו וירושלים ייוושעו, והקיבוץ יתאחר עד שתיבנה ירושלים תחילה. וזו המציאות שלנו היום: מי שנקבצו לכאן הם יהודה ובנימין, וכולנו מיהודה ובנימין. מקובלנו שבני עדות המזרח הם יותר משבט יהודה ובני אשכנז יותר משבט בנימין, ויש לזה כמה וכמה מקורות. אבל עשרת השבטים אבדו לנו, ואנו מקווים ומצפים שיחזרו - יש מחלוקת בחז"ל אם יחזרו, והדעה המקובלת יותר שיחזרו - ועד היום אין ידוע היכן הם, מעבר להרי החושך ובכל מיני מקומות, וכל פעם מוצאים עדות על קבוצות שיש עליהן סממנים יהודיים. וכן שם לא נאמר "וזה שמה" על ירושלים, לפי שלא יהיה לה שם מקודם, כיוון שלא זכו, ורק מעתה ייקרא לה; ואילו אצלנו, שמדבר מצד הזכות, נאמר "וזה שמו אשר יקראו", שהזכות והשם הזה כבר מקדם חקוקים עלינו כביכול. נמצא שהשוני בין שתי הפרשיות לפי המלבי"ם נפלא מאוד ומוכח מתוך הכתובים.
גאולה שתאפיל על יציאת מצרים
לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהֹוָה וְלֹא־יֹאמְרוּ עוֹד חַי־יְהֹוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ כִּי אִם־חַי־יְהֹוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת־זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל־אַדְמָתָם׃
פסוקים אלה הופיעו כבר לעיל בפרק ט"ז פסוק י"ד, ושם ביארנו אותם, וגם המפרשים כאן אינם חוזרים על הביאור ושולחים לעיין שם. תמצית העניין: ניסי הגאולה האחרונה יהיו גדולים יותר מניסי יציאת מצרים, ולכן כשירצו לזכור את הגאולה ולפאר ולרומם את השם יתברך, לא יאמרו עוד "חי השם אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים", שגאולת מצרים תתגמד, אלא יאמרו "חי השם אשר העלה ואשר הביא את בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם".
נבואה על נביאי השקר - ולבו של הנביא נשבר
לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל־עַצְמוֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי יְהֹוָה וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ׃
כאן מתחילה, כדברי המלבי"ם, נבואה על נביאי השקר. לאחר שהתנבא על הרועים ועל הרעה שתבוא עליהם על שלא רעו את עם ישראל כראוי, הוא מתנבא על הנביאים, שהרי בפועל שניים הטעו את הצאן: הרועים ונביאי השקר. ועל זה הוא אומר "נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי" - מפני הפורענות שאני רואה שהשם עתיד להביא עליהם.
ויש כאן מסר מוסרי. כאשר קורה דבר מה לאומות העולם או לשונאי ישראל או למרשיעי ברית, יש בני אדם ששמחים לאיד, והנביאים תמיד מדברים כנגד העניין הזה: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך". צריך להצטער על כך שהוא לא חזר בתשובה, אבל לשמוח לאידו ודאי אין לנו מקום. ובוא וראה: אף שנביאי השקר בעצם הביאו את כל הצרות על עם ישראל, כשירמיהו רואה את הרעה שלהם נשבר לבו בקרבו. וכך גם בנבואות על מואב ועל עמון ועל שאר האומות, נאמר שם "אוי", או "לבי יהמה", וכיוצא בזה. מכאן מסיקים בעלי המוסר שאף על פי שהשם מביא פורענות על הגויים, אין לנו לשמוח בזה, אלא היה עלינו לקוות שיחזרו בתשובה מראש וימלאו את ייעודם בעולם.
מספרים על אחד מגדולי ישראל, כמדומני רבי ישראל סלנטר, אף שזכורני שראיתי את המעשה גם על אחר: נפטר בזמנו אחד מגדולי הכופרים שבדור, שהפיץ כפירה וארס בעיתון שכתב, ואותו עיתון היה נפוץ מאוד והיה לשם דבר במלחמתו בשומרי המצוות וביראים, ממש בחוד החנית, ורבים חללים הפיל. ובאיזה יום שישי אחד הוא מת. והייתה שמחה גדולה בעולם היהודי שהתפטרו מן הצרה הנוראה הזאת. ומספרים שבאותה שבת ראו על אותו גדול שפניו עמומות ואינן מפיקות אור כבכל שבת. שאלוהו: וכי הרב מתאבל על מיתתו של אותו רשע? אמר להם: איני מתאבל על מיתתו, אבל איני יכול שלא לחוש בצער של הנשמה כעת, כשהיא מגיעה למעלה ומתברר לה שאת כל חייה הקדישה כדי להוסיף לעצמה עצים לגיהינום. לבורא עולם לא הזקת כלל, אי אפשר להזיק לו כלל; כל מה שבידך הוא להגביר את האש בגיהינום שלך. וכל חייו עבד חזק מאוד כדי שהאש אצלו בגיהינום תהיה חזקה יותר ותארך שנים יותר. איזה צער עצום יש לנשמה הזאת, ואיזה הלם, כשהיא מגיעה להכרת האמת ברגע אחד. אמר: איני יכול להשתחרר מהצער הזה.
ומספרים על החזון איש שהיה שיטפון בסין, שנפרץ סכר ומתו מאות אלפים, ואמר: יש הסבורים שהואיל והם גויים ראוי לשמוח על מיתתם, ותדעו שזה נובע ממידות רעות. שהרי גם ביחס לבעל חיים התורה מצווה אותנו לרחם, וכי הגוי נחות מבעל חיים? אין לך לשמוח במפלתם, אלא לחוש תחושה של רחמנות. אמנם באלה שהצרו לנו, מתגדל ומתקדש שמו של הבורא יתברך כשהוא נפרע מהם, כמו שכתוב "בת בבל השדודה אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע", שכאשר אומה מצרה לנו רואים כבוד שמים בכך שהיא לוקה. אבל בסתם אומות שאין לנו עמהן עניין, מה לי אם ימותו או יחיו? הרי הקדוש ברוך הוא ברא אותם. וכבר אמרו שאם אתה הולך ברחוב ורואה ג'וק, אל תדרוך עליו - מה הוא מפריע לך? אם הוא בבית, משום שלום בית מובן; אבל במקום אחר מה איכפת לך שהוא מהלך, והרי הוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. וכן אמר האר"י הקדוש שאין תולשים סתם עלים מן העץ, שהקדוש ברוך הוא יצר את העץ ויש בו איזה תיקון. וכשיש לך צורך - מותר להרוג בעלי חיים, מותר לשחוט ולאכול, הכל מותר; אבל כשאין צורך, למה לעשות כן?
ואם כך נאמר על בעל חיים, ודאי בגוי, שיש לגויים תפקיד בעולם. ומה שאינם ממלאים אותו זה עניין אחר, אבל יש להם קיום ויש להם נפש, אמנם נפש בהמית, אבל נפש שיש לה קיום לאחר המוות. ולכן היחס אל הגוי בצורה של "שימותו" אינו נכון; העניין שלנו הוא שימלאו את ייעודם, והייעוד שלהם הוא "ועמדו זרים ורעו צאנכם" - להיות עזר וסיוע לעם ישראל בעבודת הקדוש ברוך הוא. ואילו היו מקיימים זאת, אדרבה, היו משלימים ייעודם ומקבלים גן עדן בערך הגוי, לפי המעשים אשר עשה; ואם ישלים ייעודו כבר עכשיו בשבע מצוות בני נח, גם כן יקבל גן עדן לפי מה שנצטווה. והרי כתוב בתנא דבי אליהו: מעיד אני עלי שמים וארץ, בין איש בין אישה, בין עבד בין שפחה, בין גוי בין קטן, הכל לפי המעשה שהוא עושה רוח הקודש שורה עליו. כלומר גם גוי יכול להגיע להשגה לפי המעשים שהוא עושה. לכן היחס שאנשים קולטים מכל מיני תנועות כהניסטיות למיניהן רחוק מתפיסת היהדות, וצריך לדעת שלא כך היא דרכה של תורה וזו אינה השקפת התורה.
ונחזור לפסוק: "לַנְּבִאִים" - על נביאי השקר, "נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי" מפני הפורענות שאני רואה. "רָחֲפוּ כָּל־עַצְמוֹתַי" - העצמות נתפרדו מן הקישורים שלהן, כמו מרחפות, אינן מחוברות זו לזו. "הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר" - בשעה שאני מקבל את הנבואה אני כאדם ששתה יין, והמלבי"ם מגדיר זאת כיין החימה, יין הכעס: אני כשיכור מאותו יין ששתיתי, מאותם דברים נוראים שאני רואה שיבואו עליהם. "וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן" - לאחר שהיין כבר עבר בתוכו, ועדיין הוא מבולבל ואינו מיושב בדעתו. וזהו "מִפְּנֵי יְהֹוָה" - בשעה שאני רואה ושומע את דבר הנבואה מאת השם; "וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ" - מפני הדיבור שכבר שמעתי, שאף לאחר ששמעתי את הנבואה עדיין לא נרגעתי, והדברים מפעפעים בתוכי ועדיין משפיעים עליי.
העובדות טופחות על פני נביאי השקר
כִּי מְנָאֲפִים מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי־מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ יָבְשׁוּ נְאוֹת מִדְבָּר וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה וּגְבוּרָתָם לֹא־כֵן׃
אומר הרד"ק: איך אוכל לייפות ולשבח את מעשיהם, והרי מנאפים מלאה הארץ. ועוון נוסף היה בהם - שבועת שווא, כלשון "ושמעה קול אלה", ומפני הרעה הזאת נשחתה הארץ. הרי יש כאן ניאוף ויש כאן שבועת שקר, והעוונות הללו מצויים ברוב אנשי הארץ. ואם כן איך יוכלו נביאי השקר להטעותם שלא תבוא עליהם רעה? נביאי השקר, כפי שדיברנו כמה פעמים, היו מייפים את המציאות ואומרים שיהיה רק טוב ושכלי בית המקדש ישובו. אבל איך אפשר לייפות כשהעובדות טופחות על הפנים? מנאפים מלאה הארץ, מפני אלה אבלה הארץ - אלה דברים שכולם מכירים ויודעים, לא דברים הנעשים בסוד. ומה אתה בא ומוכר לעם אשליות כשהארץ אבלה ו"יָבְשׁוּ נְאוֹת מִדְבָּר", שמקומות שהיו מרעה לבהמות כבר התייבשו.
"וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה" - הזריזות שלהם תמיד לרע; אינם רצים לדבר מצווה, אלא כל מרוצתם לדברים שליליים. "וּגְבוּרָתָם לֹא־כֵן" - הרד"ק מפרש "כן" מלשון אמת, כמו "כן בנות צלפחד דוברות" (וכנראה גם לשון "כנות" שאנו משתמשים בה היא מלשון אמיתיות). כלומר, גבורתם אינה בשביל האמת, אלא כל גבורות שהם עושים - בשביל השקר. ומה פירוש הדבר? את הגבורה היית צריך להשקיע בביטול דברי נביאי השקר. יש כאן נביאי שקר המוכרים אשליות, ולעם יש גבורה, והיה עליך להפעיל את גבורתך כנגדם. ובמקום זה הם משתמשים בגבורתם כנגד נביאי האמת: מתגברים עליהם, משתיקים אותם, זורקים אותם לכלא ומייסרים אותם. וזה מה שאמרו לירמיהו "לא תתנבא בשם ה' ולא תמות בידינו", כמו שראינו לעיל שהיו מאיימים עליו שלא יאמר את דבר השם.
תרגום יונתן מפרש "מרוצתם" לא מלשון ריצה אלא מלשון רצון: "דמסגן ברעות נפשהון" - שהולכים ברצון נפשם; ואחר כך "בישתא תיתי עליהון וגבריהון לא יצלחו" - רעה תבוא עליהם וגיבוריהם לא יצליחו. והמלבי"ם מסביר את סדר הפסוק: ראיתי בנבואה, ראשית את חטאתם - שהארץ מלאה מנאפים; ושנית את הפורענות וההשמדה - "כי מפני אלה אבלה הארץ". ומה יהיה להם? כשם שמרוצתם לרעה, כך "וגבורתם לא כן" - לא יוכלו להתגבר נגד האויב. כיוון שהשתמשת בגבורתך לרע, לא תוכל גבורתך לשמש אותך לטוב להתגבר כנגד האויב.
גם נביא גם כהן חנפו
כִּי־גַם־נָבִיא גַם־כֹּהֵן חָנֵפוּ גַּם־בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָם נְאֻם־יְהֹוָה׃
אין מי שיורה להם את הדרך הטובה: לא הנביא על פי הנבואה ולא הכהן על פי התורה, כי גם נביא גם כהן חנפו. ואף אין הם מפחדים מבית השם, שהרי "גַּם־בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָם" - גם בתוך בית המקדש הם עושים רעה, גם שם מקטירים וזובחים לבעל ולצלמים. לפי המלבי"ם מדובר כאן אפילו באנשים שאמורים להיות הגונים: הכהן שהוא כהן על פי התורה, והנביא שהוא על פי הנבואה. והמצודת דוד לעומת זאת מסביר שהנביא והכהן הנזכרים כאן הם של שקר: "גם נביא" - נביא הבעל, נביא השקר, "גם כהן" - כהן הבעל; גם הם חנפו ואינם אומרים לבני אדם את האמת, וגם בבית המקדש היו אותם כוהני הבמות ונביאי הבעל מקריבים ומקטירים. ולמעשה אין זה בדיוק הבעל, שהרי נראה בהמשך שעבודת הבעל לא הייתה נהוגה ביהודה אלא בשומרון בלבד, כמו שראינו אצל אחאב ואיזבל שהביאה את נביאי הבעל לשומרון, ונזכיר זאת בהמשך. אלא מדובר בכוהני השקר, כוהני העבודה הזרה, ולאו דווקא עבודת הבעל.
חלקלקות באפלה
לָכֵן יִהְיֶה דַרְכָּם לָהֶם כַּחֲלַקְלַקּוֹת בָּאֲפֵלָה יִדַּחוּ וְנָפְלוּ בָהּ כִּי־אָבִיא עֲלֵיהֶם רָעָה שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם־יְהֹוָה׃
אדם ההולך בדרך חלקלקה יש סכנה שיחליק, אבל אם הוא הולך ביום הוא שם לב, פוקח את עיניו ונזהר; אפילו כשהולכים על הקרח מסתכלים היכן להניח כל רגל כדי לא להחליק. אבל ההולך בחלקלקות באפלה - החלקתו בטוחה, זה מוות בטוח, אין שום סיכוי להינצל. ומכאן הנמשל: אילו הנביא והכהן היו מראים להם את דרך הישר, היה להם עוד סיכוי להישמר; אבל אין אור, אין נביא וכהן שיאירו להם את הדרך, והם באפלה, ולכן נפילתם בטוחה. ומשום כך "יִדַּחוּ וְנָפְלוּ בָהּ" - יהיו נידחים ונופלים, "כִּי־אָבִיא עֲלֵיהֶם רָעָה שְׁנַת פְּקֻדָּתָם" - בעת ובשנה שאפקוד עליהם את עוונם, אז יפלו.
לסיכום: פתח הנביא בתוכחה למלכי יהודה, הרועים שאיבדו והפיצו את הצאן, ובמידה כנגד מידה הבטיח הקדוש ברוך הוא לקבץ, להשיב על הנווה ולהפרות ולהרבות, ולהעמיד רועים בבית שני. כנגד אותם רועים הבטיח את "צֶמַח צַדִּיק" לדוד, מלך אמיתי משושלת בית דוד, שיעשה משפט וצדקה ויביא שלום לכל העולם, ואז תיוושע יהודה וגם עשרת השבטים ישכנו לבטח, ושם ה' צדקנו ייקרא עלינו. המלבי"ם הראה שפרשייה זו מדברת מצד "זכו - אחישנה", ואילו הנבואה המקבילה בפרק ל"ג מצד "לא זכו - בעיתה". מכאן עבר הנביא לנביאי השקר: לבו נשבר ועצמותיו רחפו מפני הפורענות, ומכאן למדנו שאין לשמוח באיד. הוא הוכיח שאין שום אפשרות לייפות מציאות שבה הארץ מלאה מנאפים ושבועות שווא, שהגבורה מופנית כנגד נביאי האמת במקום כנגד נביאי השקר, ושגם הנביא והכהן חנפו וטימאו את בית השם. ומשום שאין מי שיאיר להם את הדרך, תהיה דרכם כחלקלקות באפלה, שנפילה בה בטוחה, בשנת פקודתם.