TheWholeTorah.aiBeta

פרק כב - תוכחה לבית המלוכה - חלק ב

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

חלקו זה של פרק כ"ב עוסק בסיומן של הנבואות על בית מלכות יהודה: נבואת הקלון על יהויקים - שלא יספדו לו ולא ייקבר כאדם, קריאת הזעקה אל "מאהביך" שכולם נשברו, וסיום הפרק בנבואה על כניהו הוא יהויכין בן יהויקים, שיגלה לבבל ולא ישוב. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי המלבי"ם לצד רש"י, הרד"ק, המצודות והמדרשים.

"לא יספדו לו הוי אחי והוי אחות" - הספד שאין בו כאב
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: לֹא־יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת, לֹא־יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה׃

דרכם של המספידים הייתה לפתוח ב"הוי", לשון צער ולשון כאב. ומיד עולה השאלה: מה עניין "הוי אחות" ביהויקים, והרי הוא זכר? רש"י מסביר שה"הוי אחות" מוסב על אשת יהויקים; אף שאינה מוזכרת כאן במפורש, ברגע שיהויקים נענש כביכול אשתו עמו, וכשיספידו יאמרו "הוי אחי" עליו ו"הוי אחות" עליה. ועל כך אומר הנביא: לא יספדו לא עליך ולא על אשתך.

המלבי"ם מפרש אחרת: אחיו לא יספדו לו "הוי אחי", ואחיותיו לא תספודנה "הוי אחות". כלומר ה"הוי" מוסב על המספיד עצמו: אוי לי שאני אחיו של אדם שסבל כך, אוי לי שאני אחותו של אדם שראיתי במיתתו ובנזק שאירע לו. וכן מפרשת מצודת דוד ביתר פירוט: קרובותיו לא תספודנה לומר "הוי, כי הייתי לו לאחות".

ובהמשך הפסוק: "הוי אדון והוי הודה" - מסביר המלבי"ם שעבדיו לא יספדו לו על שהיה אדון להם, ועמו לא יספדו לו על הודו והדרו ותפארתו. ולכאורה יש כאן קושי בשיטת המלבי"ם, ובזה יש עדיפות לפירוש רש"י: שהרי גם לפי המלבי"ם "הוי אדון" מוסב על המלך עצמו ולא על המספיד, ואם כן מדוע "הוי אחי והוי אחות" יוסב על המספיד? מהמשך הפסוק משתמע שכל ההספד נסוב עליו עצמו, ולא על המספיד. וייתכן מאוד שזה עצמו מה שהכריח את רש"י לפרש שה"אחות" איננה אחות ממש אלא רמז לאשתו של יהויקים.

"קבורת חמור ייקבר"
קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר, סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם׃

עוד "ברכה" מוסיף לו הנביא. הרד"ק ומצודת דוד מסבירים: כשם שאין קוברים את החמור אלא משליכים אותו על אם הדרך, כך יהיה עניינו - "קבורת חמור ייקבר" פירושו שיושלך בדרך ולא ייקבר כלל. וכך אכן היה, אומר הרד"ק: הוליכוהו בגולה, ומת בדרך ולא הייתה לו קבורה. "סחוב והשלך" - יהיה מגורר ומושלך הלאה, מחוץ לשערי ירושלים ומרוחק מהם, בלא קבורה.

ויש אומרים ש"קבורת חמור" פירושה קבורה בעמידה, וכך ההגדרה בהלכה שאסור לקבור יהודי "קבורת חמור", היינו בעמידה. כאן נזכרתי במעשה שכבר סיפרנו, בר' משה פיינשטיין בעת שכיהן כרב בליובאן. היה שם מוסר, רשע גדול, שעשה צרות צרורות ליהודי האזור. לפני מותו קרא לחברא קדישא ואמר להם שהוא יודע שעשה רעות רבות, וברצונו לעשות תשובה, ולכן הוא מבקש שלתיקונו יקברוהו קבורת חמור, בעמידה. אמר את דבריו ונפטר. באו לעשות כדבריו, שמע זאת ר' משה פיינשטיין ואמר: בשום אופן לא. אין קוברים יהודי קבורת חמור, זו הלכה בשולחן ערוך והדבר אסור. לא עזרו טענות של כבוד המת וכפרה, ולא הסכים. קברוהו כדרך כל אדם.

כעבור יומיים הגיעו אל הרב ואל ראשי הקהילה אנשי המשטרה החשאית, הגלגול הקודם של הק.ג.ב., ודרשו לפתוח את הקבר. טענו להם על ביזיון המת, אך ברוסיה של אותם ימים אין הרבה זכות דיבור; מי שמרבה לדבר נשלח לסיביר, ואינו יודע אם ישוב. פתחו את הקבר, הם בדקו והסתכלו, ואמרו שאפשר לכסות וללכת. שאלו אותם: מה בעצם רציתם? אמרו: האיש הזה היה מקושר אלינו מאוד, והוא אמר לנו שהיהודים ינקמו בו באחרית ימיו ויקברו אותו בעמידה, שזו אצלם קבורה בזויה, כדי לנקום בו. וביקש מאיתנו לבדוק לאחר פטירתו, ואם עשו לו כן - שניפרע מהם כראוי ונקבור אותו אחר כך בשכיבה.

ראו אותו אדם: מן הגיהינום הוא עדיין מבקש להמשיך ולהצר לאחיו היהודים. ואיזה חסד ה' היה שנשאלה דעת תורה, ור' משה פיינשטיין הורה שבשום אופן אין לעשות כדבר הזה.

"עלי הלבנון וצעקי" - הלבנון, הבשן והעברים
עֲלִי הַלְּבָנוֹן וּצְעָקִי, וּבַבָּשָׁן תְּנִי קוֹלֵךְ, וְצַעֲקִי מֵעֲבָרִים, כִּי נִשְׁבְּרוּ כׇּל־מְאַהֲבָיִךְ׃

מה הם כל המקומות הללו? רש"י מביא כתרגום, שמדובר בבית המקדש. "סקי לבית מקדשא וצוחי" - עלי לבית המקדש וצעקי. וכן הרד"ק: לבנון הוא בית המקדש, כמו "ההר הטוב הזה והלבנון". ולמה נקרא בית המקדש לבנון? על שם שהיה מלבין עוונותיהם של ישראל, מלשון לבן. ובדרך הפשט יותר: על שם שנבנה מארזי הלבנון.

"ובבשן תני קולך" - תרגום יונתן מפרש שהכוונה להר הבית, "טור ביתא". ורש"י כותב: איני יודע לפרש היאך נופל לשון בשן על שערי הר הבית. ומביא השערה: בשביל הדלתות שנעשו מאלוני הבשן, אלונים יקרים, ולכן נקרא הר הבית שדלתותיו מאלוני הבשן בשם בשן. הסבר נוסף מביא רש"י: הבשן הוא מקום בקעה רחבה, וכך גם היקף הר הבית היה כעין בקעה, מקום רווח ופנוי סביב בית המקדש. והשערה שלישית מביא הרד"ק: הבשן היה מקום מרעה לבהמות, ואף בבית המקדש היו בהמות רבות שהביאו לקרבן, ועל שם ריבוי הבהמות כאן ושם כינה את המקום בשן. "וצעקי מעברים" - התרגום מפרש "וצוחי ממגזתא", שם של מקום הנקרא עברים.

הרד"ק מפרש אחרת: הלבנון והבשן והעברים אינם מוסבים על בית המקדש, אלא על האומות. אומר הנביא לישראל: אתם סבורים שיהיה לכם עזר מכל אוהביכם? לכו וצעקו להם ובקשו שיועילו לכם. הרי פניתם לאשור ופניתם למצרים, עליהם סמכתם ובהם בטחתם. סילקת את ביטחונך ממני, אומר הקדוש ברוך הוא, ונשענת על מצרים קנה רצוץ ועל אשור. ועל זה אנו אומרים "אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו". היה כאן קלקול, שסמכנו על האומות ולא על הקדוש ברוך הוא.

לכן אומר להם: כשיגיע השבר, כשתבוא הצרה, לכי וצעקי אליהם ותראי אם יוכלו להושיעך. ואז תיווכחי שגם הם נשברו כמותך. מלך אשור נשבר, וגם מצרים נשברו על ידי נבוכדנצר בימי יהויקים, כמו שכתוב "ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו, כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת את כל אשר הייתה למלך מצרים". ואף שבימי צדקיהו כתוב "וחיל פרעה יצא ממצרים", ורואים שהיה להם עוד כוח, מיישב הרד"ק שבאחרונה ניצח נבוכדנצר והחריב את מצרים, כך שבסופו של דבר אף למצרים לא נשאר כוח.

ולפי דרך זו "עלי הלבנון" אינו שם של אומה ולא של מקום דווקא, אלא: עלי אל המקומות הגבוהים - הר הלבנון והר הבשן - ותצעקי משם אל כל האומות שאת סומכת עליהן, אל אשור ואל מצרים, שיבואו לעזור לך. "מעברים" - מכל עבר ומכל צד. "כי נשברו כל מאהביך" - הנה תראי שכולם כבר נשברו. ולפי זה אפשר לפרש שה"מאהבים" הם אחינו מישראל, עשרת השבטים, שאולי יכלו לעזור, והנה גם הם כבר גלו. וכשכוחך נחלש - היה לך לדאוג שגם עלייך תעבור כוס, שגם אלייך תבוא הצרה. ומדוע את רואה את שאירע להם ואינך מוטרדת?

דִּבַּרְתִּי אֵלַיִךְ בְּשַׁלְוֺתַיִךְ, אָמַרְתְּ לֹא אֶשְׁמָע, זֶה דַרְכֵּךְ מִנְּעוּרַיִךְ כִּי לֹא־שָׁמַעַתְּ בְּקוֹלִי׃

דיברתי אלייך בשעת שלוותך, ואמרת "לא אשמע". ומדוע? זה דרכך מנעורייך, שלא לשמוע בקול ה' ולא לרצות לשוב בתשובה.

"כל רועייך תרעה רוח"
כׇּל־רֹעַיִךְ תִּרְעֶה־רוּחַ, וּמְאַהֲבַיִךְ בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ, כִּי אָז תֵּבֹשִׁי וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל רָעָתֵךְ׃

הרד"ק, שפירש למעלה שהצעקה היא אל אשור ומצרים, ממשיך בדרכו: "רועייך" הם פרנסייך, אותם שאת סומכת עליהם - מלכי אשור ומצרים, שהם כביכול הרועים והפרנסים שידאגו לך. ואומר לה: את כולם תאכל הרוח, כולם יישברו במהרה כאילו הרוח הפיצה אותם. כלומר לא יהיה בהם אפילו כוח להילחם, אלא כמו שהרוח מעיפה בנקל קש ועלים כך יעופו כולם. וכתרגום יונתן: "יתבדרון לכל רוח", יתפזרו לכל רוח. ואז "תבושי ונכלמת" - כשתראי שעליהם סמכת ובהם בטחת, ורוח קלה אספה אותם, ותשאלי את עצמך: על מי עוד יש לי לסמוך?

המלבי"ם הולך לשיטתו, שהיה לנו ללמוד מגלותם של עשרת השבטים ולא למדנו. הנה תראה את אחרית הדבר, שכל רועייך ומלכייך תרעה רוח: כשם שהגלה נבוכדנצר את עשרת השבטים, כך יגלה את יהויכין ואת החרש ואת המסגר, ולאחר מכן את יהויקים. וכל זה אמור לתת לנו מוסר, שמה שאירע לאחינו בשומרון כבר מתחיל לקרות אצלנו. כבר אין זה איום בלבד: ראשית, הדבר כבר אירע בשומרון; שנית, הכורת כבר עולה עלינו. נבוכדנצר בא והגלה את יהויכין ואת החרש ואת המסגר, וכמה מוסר היה על הנשארים ליטול, כמה היה עליהם להיזהר במעשיהם ולא להמשיך ולקלקל. ועל כן אומר הקדוש ברוך הוא "כי אז תבושי ונכלמת מכל רעתך": אחרי שהחרב נגעה עד הנפש, כלשון המלבי"ם, כשאתה כבר רואה שהדבר מאיים ממש על חייך, היית צריך להתבייש מכל רעתך.

ומה בין "תבושי" ל"נכלמת"? למלבי"ם יש בזה דרך קבועה: הבושה היא מעצמו, הרגש הפנימי של האדם המתבייש בעצמו בלי שכוח אחר מביישו; ואילו הכלימה באה מאחרים, ממה שאחרים מבזים אותו, כמו "פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק", וכמו "הכלימוני" - שאחרים ביישוהו.

"יושבת בלבנון מקוננת בארזים" - הקן שבמרום והלידה
יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים, מַה־נֵּחַנְתְּ בְּבֹא־לָךְ חֲבָלִים חִיל כַּיֹּלֵדָה׃

רש"י מפרש: את היושבת בלבנון והמקננת בארזים - ששמת את קינך במגדלות בתי ארזים, בנית לך בתי מידות וטירות גדולות. "מה נחנת" - מה מצאת חן בשביל גובה מגדלייך בעיני שודדייך, בבוא לך חבלים של לידה, כשיבואו לשדוד את כל אשר לך. ואפשר לפרש את הלשון בשני אופנים: מה את סבורה שבזה תמצאי חן בעיניו? או להיפך - כמה מצאת חן בעיניו דווקא משבנית לך מגדלים כאלה, שעכשיו הוא יכול לבוא ולקחתם. הפירוש הזה של "נחנת" מלשון חן הוא של דונש בן לברט; ואילו מנחם פתר "נחנת" מלשון חניה, כלומר איזה מקום חניה ומנוחה מצאת לך כאשר באו לך חבלים חיל כיולדה. חניה מלשון מנוחה, כמו "קרית חנה דוד", מקום שבו חונים ונחים. ו"חבלים" מלשון חבלי לידה.

המלבי"ם מבאר בדרך משלו. הבעלים חיים היונקים, דרכם שהוולד בעת לידתו זקוק לכינון ולסיוע. שכן היונקים יולדים ולדות, ולידה זו קשה היא: לשלוף עגל ממעי אמו זו מן המלאכות הקשות, והחקלאים עמלים הרבה כדי ליילד את הבהמה, ולעיתים כשיש בעיות צריכים אף טרקטור כדי לחלץ את הוולד. ולאחר הלידה צריך העגל שיקימוהו ויכוננוהו עד שישוב למצב תקין. וזהו שאמרו "חיות יוצאות חנונות", שבשעה שהיא קורעת ללדת טומנים לה שני עזקין של שמן. מה שאין כן העופות המטילים ביצים - אין מכוננים אותם, ולאפרוח אין קושי ביציאתו מן הביצה.

ולפי זה, הנביא מדמה את ירושלים לעוף: "מקוננת בארזים", לשון קן, עוף המקנן בארזים. וכיבוש העיר מדומה ללידה ולחבלי יולדה, כמו שכתוב "כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה קול בת ציון תתייפח". ואומר הנביא שלא עשו ליולדת הזאת שום חנינה בעת שבאה עד משבר. ירושלים כשנשברה הייתה כיולדה שנשברו דלתי בטנה והוציאה את הוולד: היא הייתה במצור עד שנפתחה בפני אויביה, וזו הייתה כעין לידה, לידה קשה.

ומסביר המלבי"ם שהכוונה על גלות יהויכין. כשבא נבוכדנצר על העיר, יצאו יהויכין ואמו ועבדיו לקראתו. הם חשבו שדבר זה יזקף לזכותם: לא נלחמנו, יצאנו לקראתך כולנו, אני ואמי ועבדיי - ואולי בזכות זה ישאיר אותו על כנו. אלא שלא עזר לו, ובסופו של דבר "ויגל את יהויכין בבלה ואת אם המלך ואת נשי המלך ואת כל אנשי החיל". כיבוש העיר הוא כהוצאת הוולד, וכאן היה הדבר כעוף המטיל ביצה ברגע קל. וכשמברכים אישה בלידה קלה אומרים לה "כביצת התרנגולת". ירושלים כביכול הטילה ביצה, יהויכין יצא החוצה בקלות, בלי מאבקים, בלי צורך במיילדת שתשבור את ירושלים, כמי שמניף דגל לבן.

אבל מה חשבת, שזה יועיל לו? בוא וראה שנבוכדנצר לא חנן אותו, כשם שאין מחוננים את העוף בעת לידתו. האפרוח יוצא בקלות ואינו צריך שיכוננוהו וישקמוהו אחר כך. כך גם יהויכין: לידתו הייתה קלה, ונבוכדנצר לא חנן אותו. ואף שהיה ראוי לחננו, שהרי יצא מעצמו וחסך לו את הקרב ואת שפיכות הדם במלחמה על ירושלים, בכל זאת "באו לך חבלים חיל כיולדה" - ואיזו חנינה עשו לך? לא נתנו לך מאומה, והכניעה שנכנעת לא הועילה לך כלום.

"אם יהיה כניהו חותם על יד ימיני"
חַי־אָנִי נְאֻם־יְהֹוָה, כִּי אִם־יִהְיֶה כׇּנְיָהוּ בֶן־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל־יַד יְמִינִי, כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ׃

רש"י מפרש "חותם על יד ימיני" - חקוק וחתום בתוך בשר הזרוע, שכן היו חוקקים את החותם בתוך הבשר. ו"אתקנך" - כמו "אנתקנך", שחסרה כאן נו"ן בין האל"ף לתי"ו, ומביא לזה דוגמאות: "התיקם כצאן לטבחה", "עד התיקם מן העיר" שנאמר אצל יהושע, שהכוונה מלשון ניתוק.

והמדרש דורש את שתי האפשרויות, גם מלשון תיקון וגם מלשון ניתוק: "במקום שניתק נתקן" - שעשה תשובה בבבל, ונשאל הקדוש ברוך הוא על שבועתו. שהרי כתוב "כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו", ואנחנו רואים בהמשך שנולד לו זרובבל בבבל. כיצד ערירי, והרי שבועת ה' כאן? אומר המדרש שנשאל הקדוש ברוך הוא על שבועתו והתירה. ובהמשך נראה הסברים אחרים לקושי הזה שהוא קושי מצד הכתובים: מצד אחד כתוב שיהיה ערירי כל ימיו, ומצד שני אנו רואים שיש לו בנים.

וכנגד מה שנאמר לאביו "אם יהיה כחותם על יד ימיני אנתקנו", אומר הקדוש ברוך הוא לנכד: אתה, זרובבל בן שאלתיאל, כן תהיה כחותם - "ביום ההוא אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי ושמתיך כחותם". ואיך מתיישב הדבר עם השבועה? התיר ה' את שבועתו, ולכן "אתקנך" הוא גם מלשון ניתוק וגם מלשון תיקון.

הרד"ק עומד על הקושי: כיצד עברנו פתאום מיהויקים ליהויכין? ומיישב שמתוך שדיבר על יהויקים המשיך לדבר על בנו. ולאות פחיתות כינה אותו "כניהו" ולא יהויכין - שבשמו האותיות יה"ו בראש, וכאן הן נדחקות לסוף, לשם פחיתות. "חותם על יד ימיני" מפרש הרד"ק כפשוטו: חותמת שחותמים בה את הכתבים, כמו "שימני כחותם על לבך", "חותמך ופתילך", והיא טבעת שאינה סרה מיד האדם לא ביום ולא בלילה. ולא כרש"י שפירש חקוק וחתום בבשר הזרוע, אלא טבעת חותם שבאצבע יד ימין. ואומר לו: אפילו תהיה כחותם על יד ימיני שאינו סר לעולם - אותך אסיר. ואף הרד"ק מפרש "אתקנך" מלשון ניתוק, ודגש התי"ו מורה על חסרון הנו"ן, והנו"ן האחרונה יתרה, כאילו כתוב "אנתקך". ומוסיף הרד"ק במפורש, יותר מרש"י, שבבית האסורים עשה תשובה וקיבלו הקדוש ברוך הוא, ונולד לו בן בבית האסורים, ובן בנו זרובבל בן שאלתיאל משל ביהודה וישב על כיסא דוד, ועליו נאמר "ושמתיך כחותם": כנגד מה שנאמר לאביך שאף אם יהיה חותם אנתקנו, אתה הנכד תזכה כן להיות חותם.

המלבי"ם קושר את הפסוק למה שלמעלה. אמרנו "מה נחנת בבוא לך חבלים" - לא זכית לשום חנינה; אתה יהויכין יצאת אל נבוכדנצר, ובמקום לקבל את פניך בכבוד הגלה אותך. ולמה? מפני שנגזר עליו גזר דין בשבועה. ולפי המלבי"ם אדרבה: דווקא משום שהגזירה נגזרה בשבועה לא חזר בו ה', ושבועה דבר קיים לעד, ולכן אף שעשה יהויכין מעשה של התרצות בפני נבוכדנצר, כבר נגזר הדין בשבועה.

ונבאר את הדברים, שכן יש כאן קושי גדול. הרי יציאתו של יהויכין לקראת נבוכדנצר היא המעשה הטוב היחיד שעשה. שהרי זה מה שדרש הנביא תמיד: אל תמרדו בנבוכדנצר. כך הוכיח את צדקיהו וכך את כל המלכים, אלא שהגאווה הלאומית לא נתנה להם. אמר להם: הקדוש ברוך הוא המליכו, ואם תשמעו לו תוכלו להישאר כאן בארץ עוד שנים רבות. והם לא שמעו ומרדו; אמר להם אל תלכו למצרים והלכו למצרים; וצדקיהו הפר את השבועה וגילה שנבוכדנצר אכל ארנבת חיה, ומרדו בו. ואילו היו שומעים לנביא ומקבלים את מלכות נבוכדנצר, היה כאן שלטון וממשלה עוד שנים רבות. אם כן, מה רוצים מיהויכין שיצא לקראתו, והרי המהלך היה נכון וזה מה שזעק הנביא תמיד? ויותר קשה: למה כשיצא לקראתו שבה אותו נבוכדנצר, והרי לפי תוכניתו של הנביא אם תצאו לקראתו הוא יקבל אתכם וישאיר אתכם במקומכם?

ועל כך מיישב המלבי"ם מתוך הפסוק שלנו: מדוע לא הועילה לו יציאתו? מפני שהיה זה מאוחר מדי. שהרי סירבת מלכתחילה ולא הסכמת לרגע, ורק כשהרגשת שטבעת החנק מתהדקת ואין שום סיכוי - יצאת לקראתו. נמצא שלא יצאת מפני שה' ציווה. וכאשר ה' ציווה ולא יצאת, "חי אני נאום ה'" - כבר נשבע ה' שתקבל את עונשך. עכשיו אתה שואל מדוע יצאתי ובכל זאת הגלוני? אם היית מתעורר לפני השבועה - ניחא; אבל לאחר שנשבע ה', כבר מאוחר מדי. וכן מוסיף המלבי"ם שהגזירה באה עליו גם בעוון אביו, שהוא "כניהו בן יהויקים".

ומהו "חותם על יד ימיני"? מביא המלבי"ם מנבואת חגי (ב, כג) "ביום ההוא אקחך זרובבל ושמתיך כחותם", שמלך המשיח עתיד להיות כחותם על ימין ה'. שכן על החותם מפותח שם האדון בפיתוחי חותם, וכשמטביעים אותו על העבד יודעים למי הוא שייך; החותם מודיע מיהו האדון. כך על ידי מעשה המשיח יידעו הכול מיהו האדון, ה' אלוקי ישראל, "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ו"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". מלך המשיח יבוא לקבץ נדחי ישראל ולפרסם שם ה' בעולם ולגלות מלכותו, כחותם העבד המגלה מיהו האדון. ואומר לו: אף שלעתיד יהיה כניהו כחותם על יד ימיני - ואין הכוונה אליו אישית אלא לזרעו שממנו יצא המשיח - מכל מקום לעת עתה "משם אתקנך", אנתק את החותם מן הימין ואינך בגדר חותם. ואין המלבי"ם מתעלם מכך שהמילה רומזת גם לתיקון: התיקון יבוא מגלות בבל, ששם יצורפו בייסורים עד שיצמח מזרעו של כניהו צמח שיהיה "כחותם תוכנית" על ימין ה'.

ואגב, הלשון "כחותם תוכנית" הטרידה אותי; חשבתי תחילה שמא טעות היא וצריך לומר "כחותם תבנית", כעין תבנית של חותם. אך לא: זו לשון הכתוב ביחזקאל, והמלבי"ם משתמש בה. וזה מלמד שכדי להבין את המלבי"ם צריך להכיר גם את הכתובים, שלשונו לשון הכתובים, והוא סומך עלינו שאנו יודעים הכול. ואתם רואים שצריך קצת לחפור ולחפש כדי להבין את לשונותיו המליציות.

"ונתתיך ביד מבקשי נפשך"
וּנְתַתִּיךָ בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ וּבְיַד אֲשֶׁר־אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם, וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים׃

הרד"ק מסביר: "ביד מבקשי נפשך" - שלא יחמלו עליך; "אשר אתה יגור מפניהם" - שלא יהיה בך כוח לעמוד כנגדם; "וביד נבוכדראצר מלך בבל" - שהוא מלך עז וקשה, כמו שנאמר עליו "עלה אריה מסובכו ומשחית גויים נסע ממקומו", אריה שכולם פחדו ממנו. ויש מדרש מדהים: כשהוריד הקדוש ברוך הוא את נבוכדנצר לגיהינום, התחילו יושבי הגיהינום לרעוד מפחד. הבינו: הגיהינום הוא גן עדן לעומת נבוכדנצר. כשהוא מגיע לשם נכנסים לפחד - אוי, נבוכדנצר כאן, לך תדע מה יהיה עלינו. הרי שמסירה בידו היא צרה גדולה ואסון גדול. "וביד הכשדים" - גוי עז וקשה אשר לא יישא פנים, שעליהם נאמר "הגוי המר והנמהר". את כל הרשעים הללו אמסור אותך בידם.

המלבי"ם מוסיף שהייתה כת ביהודה שרצתה בצדקיהו, ולשון המלבי"ם כאן קצת סתומה, ונשמע כאילו רצו בו למלך, ומכאן שביקשו את נפשו של כניהו להורגו. ועל ידי כך הגלה אותו נבוכדנצר כדי למלא את שאלת אותה כת: הם ביקשו להורגו, והוא הגלה אותו אליהם כדי שיוכלו לחסלו, הביא להם את הטרף. וזהו "ונתתיך ביד מבקשי נפשך וביד אשר אתה יגור מפניהם": כשהם גלו היית רגוע ורחוק מהם, ועתה ייקח אותך נבוכדנצר וימסרך בידם.

"והטלתי אותך ואת אמך" - מפלה כפולה
וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ וְאֶת־אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא־יֻלַּדְתֶּם שָׁם, וְשָׁם תָּמוּתוּ׃

הרד"ק מפרש "והטלתי" כמו "והשלכתי", כמו "ויטילו את הכלים". ומהו "אמך אשר ילדתך"? המלבי"ם מסביר: אמך היולדת ולא האומנת, שגם האומנת המגדלתו נקראת אמו, ולכן דייק הכתוב "אשר ילדתך", האם היולדת ממש. והרד"ק מסביר בדרך אחרת: "אשר ילדתך" - אשר אתה דומה לה, שילדה אותך כמי ששכפלה את עצמה: כשם שהיא מרשעת כך נולדת אתה רשע. ולכן נאמר עליו במלכים "ושם אמו", לומר לך שהיה לה שם והוא המשיך את דרכה, ודומה היה הבן לאם בהנהגותיו המקולקלות.

"אשר לא יולדתם שם" - במקום שאדם נולד בו יש לו קרובים שירחמו עליו ויסייעו לו בעת מצוקה, אבל שם לא נולדתם, ולא תמצא משפחה שתעזור. "ושם תמותו" - וזו קללה בפני עצמה, שכפי שכבר ראינו, עצם המיתה בארץ טמאה קללה היא.

המלבי"ם מדייק בלשון המשונה "על הארץ אחרת": הה"א שלא כמשפט, כמו "את הכבש אחד תעשה בבוקר" שהיה ראוי לומר "את הכבש האחד". ולכן מפרש כאילו יש פסיק אחר "הארץ": והטלתי אותך ואת אמך אשר ילדתך על הארץ, וגם זה יהיה אל ארץ אחרת. ומדוע שני דברים? לפי שהמשילו למעלה לעוף המקנן בארזים, ואומר לו: מפלתך תהיה כפולה. מפלה ראשונה - תושלך כעוף מן המקום הגבוה שבו כוננת את קינך בארז, אל הארץ. ולא די בכך, אלא מן הארץ עוד ישליכוך אל ארץ אחרת. נפילה אחר נפילה.

וְעַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת־נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם, שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ׃

"מנשאים את נפשם" - מנחמים את עצמם, כמו שמפרש רש"י: נפשם מתנשאה להתנחם ולומר עוד נשוב לארצנו. ואומר להם: שמה לא ישובו, אל המקום הזה לא יזכו לשוב, והכוונה לארץ הקדושה, לארץ ישראל.

הרד"ק מסביר ש"המנשאים את נפשם" הם נביאי השקר. הרי ידוע שנביאי השקר תמיד ניבאו להם נבואות טובות ונעימות: בתחילה שבית המקדש לא ייחרב, ואחר כך שכלי בית המקדש יושבו, ושהשרים שהוגלו יחזרו לארצם ולא ייעשה לנו מאומה. תמיד היו להם הבטחות טובות, תמיד רק הרגיעו את העם, כמו שהסברנו וסיפרנו כמה וכמה פעמים. ועל כך אומר הנביא: הארץ אשר הם מנשאים את נפשם לשוב שם, ומבטיחים שכל הגולים ישובו במהרה וכלי בית ה' יושבו מבבל מהרה - שמעו נבואת אמת: שמה לא ישובו. כל מה שהם מנשאים את נפשם - בוטחים על שקר ומצפים לישועת הבל, והדבר לא יהיה.

המלבי"ם מוסיף שהמחשבה הזאת התעוררה אצל כניהו לאחר שמרד צדקיהו. אמר לעצמו: צדקיהו מרד, ועכשיו את מי יש לו למלך בבל להמליך אם לא אותי? וכידוע, חיידק ראשות הממשלה אינו עוזב אדם לעולם; אפשר לראות זאת כל הזמן בפוליטיקה, בלי שמות. מי שנדבק בו אינו נפטר ממנו. לכן היה בטוח שעכשיו ייקחו אותו, שהרי מי התחליף למלך כאן? ועל כך היה צריך לומר לו: על הארץ אשר הם מנשאים את נפשם לשוב שם, שמה לא ישובו. אין סיכוי, אתה לא תחזור.

"העצב נבזה נפוץ"
הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כׇּנְיָהוּ, אִם־כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ, מַדּוּעַ הוּטְלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָדָעוּ׃

המלבי"ם שואל בשם הכתוב: מדוע באמת עשו לו כך? וכי דומה הוא לעצב נבזה ונשבר שאינו ראוי למלכות מצד עצמו? הרד"ק מסביר ש"עצב" הוא מלשון עצבים, היינו צלמים. וחז"ל אמרו למה נקראו הצלמים עצבים - לפי שהם עושים עצבים לעובדיהם. לא במובן של עצבנות אלא במובן של הַעֲצָבָה: הם מעציבים את עובדיהם, שאלה צועקים וצועקים ואין תגובה. ו"נפוץ" מלשון ניפוץ, כמו "ונפוץ הקדים", שכשמשליכים דבר הוא נשבר. ואם כן השאלה היא: האם צלם נשבר ומנופץ הוא האיש הזה כניהו?

"אם כלי אין חפץ בו" - ומה מוסיף הכתוב? מסביר המלבי"ם: שגם אם הכלי שלם, לפעמים הוא נחשב זול ופשוט ואין בו חפץ, אף בשלמותו. ובנמשל השאלה היא: וכי מרד בנבוכדנצר עד שאין לנבוכדנצר חפץ בו? והרי כפי שאמר המלבי"ם למעלה, הוא יצא לקראתו הוא ואשתו ואמו וכל עבדיו. ואם כן מדוע "הוטלו הוא וזרעו והושלכו על הארץ אשר לא ידעו"?

ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "הוטלו" ל"הושלכו": הטלה היא מלמעלה למטה, כמו "שאוני והטילוני אל הים", "כי יפול לא יוטל"; ואילו השלכה היא למקום רחוק, כמו "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה". ודבר זה מתאים למה שראינו למעלה, שהיו כאן שני שלבים: תחילה הושלך ממרום קינו אל הארץ, ואחר כך גם הושלך אל ארץ אחרת.

"ארץ ארץ ארץ"
אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ, שִׁמְעִי דְּבַר־יְהֹוָה׃

כאן יוצאים המפרשים לתור להם מנוחה: מדוע שלוש פעמים ארץ? רש"י מביא פירוש ראשון: מארצו גלה אל ארץ אחרת, ואת ארץ ישראל - שמעי דבר ה'. שלוש ארצות: הארץ שממנה גלה, הארץ שאליה גלה, ובבל, ועכשיו פונה אל ארץ ישראל שתשמע את דבר ה'. פירוש אחר: ארץ שהיא ארץ שבארצות, הארץ המשובחת שבמשובחות, המעולה שבכל הארצות.

ומישהו אמר פעם דבר נאה: פעם, כשרצו לומר על דבר שהוא משובח, אמרו "א' א'". היום, כשרוצים לומר על משהו שהוא משובח, אומרים "א' א' א'". מה ההבדל? "א' א'" זה אנשי אמונה, ובאמת אנשי אמונה אבדו; ו"א' א' א'" זה מיד "מייד אין צ'יינה", ותקווה שלא יתפרק לך עד שתגיע הביתה.

הסבר שלישי מביא רש"י: זו ארץ ישראל שהיו בה שלוש ארצות - יהודה, עבר הירדן והגליל, כמו שלמדנו במשנה בזרעים "שלוש ארצות לשביעית", שהארץ מחולקת לשלושה מחוזות. והרד"ק מסביר שהכפל בא לחזק את העניין, שמנהג הלשון לכפול פעם בשתי מילים ופעם בשלוש: בשתיים - "כל הקרב הקרב אל משכן ה'", "נחמו נחמו עמי"; ובשלוש - "ארץ ארץ ארץ", "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה", "עוה עוה עוה אשימנה". וכשהוא אומר "ארץ", מסביר הרד"ק, אין כוונתו לרגבי העפר אלא לאנשי הארץ, כמו "וכל הארץ באו מצרימה" שכוונתו כל עם הארץ.

המלבי"ם מסביר שכאן באה התשובה לשאלה ששאלנו קודם: "העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו, אם כלי אין חפץ בו" - מה קרה שנבוכדנצר נוהג בו כך, והרי הניף דגל לבן ויצא לקראתו? התשובה: "ארץ ארץ ארץ" - זו גזירת ה', שציווה את ארץ בבל ואמר לה כך.

"כתבו את האיש הזה ערירי"
כֹּה אָמַר יְהֹוָה: כִּתְבוּ אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי, גֶּבֶר לֹא־יִצְלַח בְּיָמָיו, כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה׃

רוצה אתה לדעת מדוע כך היה? מפני שהייתה כאן שבועה, כמו שהסברנו, וה' אמר מראש "כתבו את האיש הזה ערירי". ומהו "כתבו"? מסביר המלבי"ם: שיכתבו זאת בחוקי המדינה, שהאיש הזה ייחשב כאילו הוא ערירי ואין לו בנים. ומה נפקא מינה? שהבנים לא יוכלו לטעון טענת ירושה ביחס למלכות. זהו "כתבו את האיש הזה ערירי": אינכם יכולים לבוא ולומר בני המלך אנחנו, שכן המלך הזה הוא כערירי, כמי שאין לו המשך.

ושימו לב שזה תירוץ נוסף לשאלה שכבר ראינו: כיצד נאמר "כתבו את האיש הזה ערירי" ואחר כך נולדים לו שאלתיאל וזרובבל? הסבר אחד אמרנו, שנשאל ה' על שבועתו. והסבר שני של המלבי"ם: "ערירי" אינו במובן שאין לו בנים, אלא שבניו אינם יורשים את מלכותו, והרי הוא כערירי לעניין המלכות, שלא ירשו אותה מאבותם. ולמה? "כי גבר לא יצלח בימיו" - שכל ימיו לא יצלח למלוכה, ולא יצלח מזרעו איש יושב על כיסא דוד. כך ייכתב לחוק בדתי ארץ בבל, שלא ימלוך מלך מזרעו של כניהו, ובניו איבדו את הזכות במלוכה כל זמן שהוא חי. ובזה מבואר כיצד מלכו אחר כך: שכל החוק הזה היה רק בימי יהויכין, ולאחר מיתתו ראינו שזרובבל היה שר ומושל.

הרד"ק מסביר "ערירי" בדרך אחרת: שאם היו לו בנים - ימותו בחייו, ואם לא היו לו - לא יהיו לו. ויש שמיישבים את השאלה באופן נוסף: שהכוונה שלא יהיו לו בנים מכאן ואילך, אבל לפני כן כן היו לו. וכך מתיישב הכול: "כתבו את האיש הזה ערירי" - מכאן ואילך לא יוליד; ומה שאתה רואה את שאלתיאל, הוא כבר נולד לו קודם לכן, ושאלתיאל הוליד אחר כך את זרובבל.

לסיכום:

סיומו של הפרק הוא שרשרת של נבואות קלון: יהויקים שלא יספדוהו ולא ייקבר אלא קבורת חמור מחוץ לשערי ירושלים; קריאה לעם לעלות אל ההרים ולזעוק אל "מאהביו" - אשור ומצרים - ולראות שכולם נשברו ונתפזרו לרוח; ותוכחה על שלא למד מגלות אחיו ולא נתבייש מרעתו. ומכאן עובר הנביא אל כניהו: העיר יצאה אליו כעוף המטיל ביצה בלא חבלים, ואף על פי כן לא נחון, כי גזר הדין כבר נשבע בשבועה ובעוון אביו. הוא ואמו יוטלו ויושלכו אל ארץ אשר לא ידעו, תקוות השיבה של נביאי השקר לא תתקיים, וייכתב כערירי - שאין לזרעו זכות במלוכה בימיו. ובתוך כל החושך הזה גנוז אור: "משם אתקנך" - שבמקום שניתק שם נתקן, שמתוך צירוף הגלות יצמח מזרעו זרובבל, ולעתיד לבוא מלך המשיח, שיהיה כחותם על יד ימינו של הקדוש ברוך הוא ויודיע לכל העולם מיהו אדון הארץ.