פתיחה: נבואה אל בית המלכות
פרק כ"ב בירמיהו הוא נבואה המופנית ישירות אל בית מלך יהודה. ירמיהו נשלח אל ארמון המלך, לומר למלך ולעבדיו ולעם שדרך ההצלה מן הגזרה עוברת דרך משפט וצדקה. הפרק פותח בהבטחה ובאזהרה, ממשיך בתיאור החורבן העתיד, ועובר לדבר על גורלם של מלכי בית דוד האחרונים: שלום, יהויקים ויהויכין. בחלק שלפנינו נלמד את הפסוקים הראשונים ועד תוכחת יהויקים.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה: רֵד בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְדִבַּרְתָּ שָׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.
הרד"ק מעיר: את הנבואה הזאת כבר נמסרה לבית דוד קודם לכן - "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט". כבר נאמר לבית דוד שידונו את המשפט לבוקר ויעשו אותו בצדק וביושר. עתה אומר לו הקב"ה: מסור להם את הנבואה הזאת כשהם עדיין בבתיהם, והבטח להם טובה. אם לא הלך עם המקל, אולי ילך עם הגזר.
וְאָמַרְתָּ: שְׁמַע דְּבַר יְהֹוָה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד, אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה.
הפנייה היא אל בית המלכות כולו. "הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה" - יש מפרשים שהכוונה לשערי העזרה, ויש מפרשים, וכן דעת הרד"ק, שהכוונה לשערי בית המלך כפי שהסביר קודם לכן.
שתי התרופות: שבת ומשפט
המלבי"ם ממשיל את הדבר לאב שגזר מיתה על בנו, ולאחר מכן מחפש כל מיני סיבות וזכויות אולי בכל זאת להציל אותו, אולי בכל זאת לשנות את גזר הדין. קודם לכן ראינו שירמיהו ניסה למצוא להם תרופה אחת: שמירת שבת. אולי על ידי שמירת שבת תהיה להם הגנה - וראינו שהם היו יוצאים וקונים מחוץ לעיר. עכשיו הוא מוסיף להם תרופה אחרת, אולי זו תעזור: שיעשו משפט וצדקה.
המלבי"ם מביא את דברי הרמב"ם במורה נבוכים, שהתורה באה לתת לאדם שלמות הן בדעות והן בהנהגה: שלא יהיו לו דעות משובשות, וגם שדרכו בהנהגה תהיה ישרה. מה הן דעות משובשות? מי שמאמין שהעולם קדמון, מי שמאמין שיש יותר מאלוה אחד, מי שמאמין שהעולם הוא ללא אלוה - כל מיני שיטות כפירה ואפיקורסות. השיבוש בדעות הוא שיבוש באמונה.
השבת נותנת לאדם שלמות בדעות, שהרי אדם ששומר שבת מצהיר בזה שהקב"ה ברא את עולמו בששה ימים ושבת ביום השביעי. מי שאינו שומר שבת - עד כדי כך שלפי ההלכה יש חשש שדינו כגוי. מדוע? כי פעמים רבות זה נובע מכפירה, שאינו מאמין במי שאמר והיה העולם. ולכן יינו יין נסך, ואם ישחט בהמה חיה או עוף - מנבל אותם והם אסורים באכילה. והכל נובע מדעות משובשות. השבת מלמדת שהקב"ה ברא את העולם, חידש אותו והוא מנהיג אותו.
המשפט, לעומת זאת, משלים את ההנהגה. כשאדם נוהג את מעשיו ביושר ובמשפט, הנהגתו מתוקנת. לכן העצה כעת היא: אם לא ניצלתם על ידי שבת שיעצתי לכם קודם, לפחות היעזרו בדין ובמשפט.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה: עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק, וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ, אַל תַּחְמֹסוּ, וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
הדרך להינצל מן הצרות היא עשיית משפט וצדקה, וכבר ראינו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" - שעל ידי זה תהיה להם הגאולה. וכאשר עושים משפט וצדקה, ממילא גר יתום ואלמנה לא יונו, וכל שכן שלא יחמסו, וכל שכן שלא ישפכו דם נקי. ומכלל לאו אתה שומע הן: אם באמת אינם עושים משפט וצדקה - "כולהו איתנהו בהו", הם שופכים דם נקי, חומסים, גוזלים ועושים את כל הצרות. "עָשׁוֹק" מסביר הרד"ק שהוא כמו "קרוב", "גדול" - כלומר העושק.
כִּי אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ, רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים, הוּא וַעֲבָדָו וְעַמּוֹ.
אם כך תנהגו, מבטיח הקב"ה שיבואו בשערי הבית הזה מלכים מזרע דוד הראויים למלוך - לא מלך כהורדוס, אלא מלך שבאמת הוא מזרע דוד, יושב לדוד על כסאו. "רֹכְבִים בָּרֶכֶב" - מרכבה הראויה למלך, "וּבַסּוּסִים" - הסוסים המושכים את הרכב. הדברים הללו מרמזים על גדולה ועוצמה.
תאוות המרכב
ראיתי מסופר על הגר"ש רוזובסקי שהיה מעדיף תמיד ללכת ברגל. שאלוהו מדוע, והשיב שאחת מן התאוות שמונה רבנו תם בספר הישר (לא ברור שרבנו תם חיברו, אך כך מקובל) - הוא מונה שם עשרה מיני תאווה, ואחת מהן היא תאוות המרכב. אדם אוהב לרכוב על סוס, על חמור, לנסוע ברכב, להחזיק בהגה. מה עושים בבין הזמנים בקיץ? לוקחים את הילדים, מכוניות, ג'יפים, טרקטורונים. ומה הדבר הראשון בראשו של בחור צעיר? רישיון. "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" - תן מפתחות. מעניין לראות שכבר לפני שמונה מאות שנה מדבר רבנו תם על העניין הזה, כמה אדם נהנה לשבת ברכב, והיום כל אחד מחפש רכב ממוזג וממורק מהמילה האחרונה, שבלעדיו אין התאווה מתמלאת כראוי. ומכאן שהרכב מלמד על דרגה וגדולה, ולכן אדם שואף אליו. וזה שנאמר כאן: מלכים יושבים לדוד על כסאו, רוכבים ברכב ובסוסים כמנהג המלכים, "הוּא וַעֲבָדָו וְעַמּוֹ" - שכולם יהיו בגדר הממשלה והשלטון. במה? אם תעשו משפט, שבזה תהיה לכם תקנה שלא תבואו לידי קלקול.
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה, כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה.
על איזה בית מדובר? אם "הַשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה" שלמעלה הם שערי העזרה, הרי שמדובר כאן על בית המקדש; ואם מדובר בשער בית המלך, הרי ש"לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה" הוא ביתו של המלך.
גלעד אתה לי ראש הלבנון
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה עַל בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה: גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן, אִם לֹא אֲשִׁיתְךָ מִדְבָּר עָרִים לֹא נוֹשָׁבוּ.
רש"י מביא את תרגום יונתן: "את חביב קדמיי כבית מקדשא דרם בריש טורייא" - אתה חביב לפניי כמו בית המקדש הנמצא בראש ההרים. ומדוע נקרא המקדש "גלעד"? שממנו צרי ורפואה לכל העולם. הקשר לגלעד הוא ממה שנאמר "הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד" - את הצרי, את הרפואה, היו מביאים מגלעד, וכשרצו לומר על מקום שהוא מקום רפואה היו מכנים אותו גלעד. ובית המקדש הוא רפואה לכל העולם.
הרד"ק מסביר שהדברים מוסבים על בית מלך יהודה, שהוא ראש ממלכת ישראל. ההרים שבעבר הירדן המזרחי נקראו הרי הגלעד, על שם עיר מרכזית ששמה גלעד, ועל שמה נקרא כל עבר הירדן המזרחי. כשם שגלעד היא ראש ממלכת עבר הירדן, כך בית יהודה הוא ראש ממלכת כלל ישראל, וציון וירושלים ראש לכל ארץ ישראל. וגם ארץ ישראל נקראת "לבנון", כמו שנאמר "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה... הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן". אומר לו: אתה שהיית ראש הלבנון וכגלעד עיר מרכזית - אשיתך מדבר, ואשים את ההרים שסביבותיך כאילו מעולם לא נושבו. ו"אם לא" הוא תמיד לשון שבועה, כמו "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי".
המלבי"ם מסביר: גם אם תהיה לי כגלעד, שהיא ארץ מיושבת וארץ חמדה, מקום מרעה ואדמות משובחות, וגם אם תהיה לי כראש הלבנון, שהלבנון מלא ארזי אל, ארזים גבוהים, וכך תהיה מלא באנשים - בכל זאת "אֲשִׁיתְךָ מִדְבָּר", שזה ההפך מגלעד המיושב והפורה, ו"עָרִים לֹא נוֹשָׁבוּ", שזה ההפך מן הלבנון המיושב. נבואה קשה לבית מלך יהודה, שאם לא ישנו את דרכם, הרעה מתרגשת ובאה עליהם.
וְקִדַּשְׁתִּי עָלֶיךָ מַשְׁחִתִים אִישׁ וְכֵלָיו, וְכָרְתוּ מִבְחַר אֲרָזֶיךָ וְהִפִּילוּ עַל הָאֵשׁ.
"וְקִדַּשְׁתִּי" - כבר הסברנו כמה פעמים שלשון קידוש עניינה זימון. האומר לאשה "הרי את מקודשת לי" - הרי את מזומנת לי ולא לאחר. ואשה העוסקת בפריצות נקראת "קדשה", לפי שהיא מזומנת למעשה פריצות. וכאן: אזמן משחיתים שיבואו להשחית אותך. "אִישׁ וְכֵלָיו" - איש וכלי משחיתו, כלי מפצו, הכלים הכבדים שבהם באו לנפץ את הבית.
"וְכָרְתוּ מִבְחַר אֲרָזֶיךָ" - ואיזה ארזים יש כאן, והרי הארזים בלבנון? אלא כיוון שהמשלתי אותך ללבנון, אני אומר שיכרתו את ארזיך כדרך שכורתים מן הלבנון. והרד"ק מסביר מדוע דיבר בארזים: לפי שהיו בונים את בתי המלכים, וכן את בית המקדש, "ספון בארז" - ציפוי וחיפוי הקירות מבפנים בעץ ארז. נמצא שהמשחיתים באים להרוס את בית המלך, כורתים את הארזים המובחרים שבהם ספונים קירות הבית, ומה שיפרקו מן הבית יפילו על האש, כמו שנאמר "וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהֹוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ". ולצערנו נתקיימה הנבואה במלואה.
וְעָבְרוּ גּוֹיִם רַבִּים עַל הָעִיר הַזֹּאת, וְאָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: עַל מֶה עָשָׂה יְהֹוָה כָּכָה לָעִיר הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.
"עַל הָעִיר" - סמוך לעיר. יעברו, יתפלאו וישתוממו: ודאי היו בהם חטאים גדולים מאוד אם עשה להם ה' ככה.
וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם.
זו התשובה שיענו זה לזה: העונש בא על שעזבו את ברית ה' והשתחוו לעבודה זרה, וזו הסיבה שהם לוקים בצורה כה קשה.
אל תבכו למת
אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ, בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ, כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ.
המפרשים מסבירים שהמת הוא יהויקים, שכתוב עליו שמת לפני השער, כאשר סחבו אותו להגלותו. אל תבכו לו - שכן מצבו טוב הרבה יותר מאלה שנותרו בחיים; הוא נפטר מן הצרה בקלות. "וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" - שהיו נדים בראשם לאות אבל וצער, כשמצטערים על המת או באים לנחם, וכבר ראינו את הביטוי הזה למעלה. ולמי כן ראוי לבכות? "בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ" - ליהויכין ולצדקיהו, ההולכים בגלות ולא ישובו עוד. "וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ" מוסב על יהויכין, שלא זכה לשוב ולראות את ארץ מולדתו, שהגלוהו לבבל ושם מת, ושהה בבית הכלא שלושים ושבע שנה. לאדם כזה ראוי לבכות, ולא למי שמת ונפטר מן הצרה בקלות.
אומר רש"י: אמור מעתה, חביבה מיתתו של יהויקים - על אף כל הצרה, שנאמר בו "וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה" - יותר מחייו של יהויכין, שעליו נאמר "וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד מֵאֵת הַמֶּלֶךְ". אמנם יש לך ארוחת תמיד ואתה מסודר, אבל אתה בגלות וסובל אצל נבוכדנאצר. אם כן, עדיפה מיתתו של יהויקים מחייו של יהויכין.
המלבי"ם מפרש אחרת: הפסוק מדבר על שלום בן יאשיהו הרביעי, המופיע בדברי הימים א' פרק ג', ושם לא מבואר מה נעשה בו ומה היה דינו. כאשר הוליכו את יהויקים לבבל, שם מובא שיהויקים מת בשער, ואומרים שהגלה את שלום לבבל כדי שלא יחלוק על מלכות צדקיה - שהרי שלום הוא משושלת המלוכה, והיה חשש שיחתור למלוך ויחלוק עליו. וזהו שאומר: אל תבכו על יהויקים שמת, אלא רק על שלום ההולך כעת לגלות ולא ישוב עוד. נמצא שלפי המלבי"ם "ההולך" איננו יהויכין או צדקיהו, אלא שלום בן יאשיהו הרביעי. ובפסוק הבא נראה שהרד"ק מסביר ששלום בן יאשיהו הוא יהויכין לפי דעת חז"ל, ושני שמות היו לו, ואף שהיה בן בנו - הכוונה בנו.
אסור להתקשות על המת
לפני שנמשיך, נביא הסבר נוסף שמביא הרד"ק בשם חז"ל. חז"ל דורשים "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" - אל תבכו יותר מדי ואל תנודו לו יותר מן השיעור. יש כאן הוראה כללית: אסור לאדם להתקשות על מתו. כלומר אדם שקרתה לו צרה והוא מתקשה להתנחם, אינו מוכן לקבל תנחומים, וכל הזמן רק בוכה ומצטער. צריך לדעת שאדם כזה נמצא בסכנה גדולה. הגמרא אומרת: כל המתקשה על מתו - מת אחר הוא מקבר, רחמנא ליצלן. שהמתקשה על מתו כאילו אומר שהקב"ה איננו רחמן, ראו מה עשה לי, ובזה גורר על עצמו דינים משמים.
הכרתי אדם ירא שמים שהעיר למשפחה שהתקשתה מאוד על מתה, ואמר להם שהדבר אסור וצריך להפסיק, ושזה יכול לגרום רק נזקים. ולא שמעו; שנה אחר כך עדיין לא התנחמו והמשיכו, כל הזמן רק אותו אדם, כמה דיברו עליו ובכו עליו. היתה זו אשה שבנה נהרג, השם יצילנו. ומה שקרה הוא שאחרי שנה וחצי תקף חיידק את בתה, אשה בת ארבעים, ותוך תקופה קצרה גם היא נפטרה. מאז לא דיברה עוד כלום - לא על הבן ולא על הבת. ראו רחמנא ליצלן, שלפעמים אדם צריך לקבל שבר על שבר כדי להתעשת. צריך להיזהר בזה מאוד, וזו אזהרת חז"ל.
ויש גבול עד כמה בוכים ועד כמה נודים: שלושה לבכי, שבעה להספד, שלושים לגיהוץ ולתספורת. ועל מי כן ראוי לבכות? "בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ" - אומרים חז"ל: להולך בלא בנים. עליו ראוי לבכות, שלא השאיר כאן זרע. אבל מי שהשאיר בנים - אל תבכו לו, ואסור להתקשות עליו יותר מדי, שהמתקשה על מתו יותר מדי עושה עצמו כביכול רחמן יותר מן הקב"ה, ובכיו הוא בכי שיש בו כמין התרסה כלפי קודשא בריך הוא.
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה אֶל שַׁלֻּם בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו, אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, לֹא יָשׁוּב שָׁם עוֹד.
מיהו שלום בן יאשיהו? לדעת רש"י שלום הוא צדקיהו, וכן נקרא בדברי הימים "וְהָרְבִיעִי שַׁלּוּם", וקראו רביעי למלכות מבני יאשיהו: תחילה מלך יהואחז, אחריו יהויקים, אחריו יהויכין, ואחריו צדקיהו - נמצא שהרביעי הוא צדקיהו והוא הנקרא שלום. "אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה" - כאשר יצא מן המקום הזה לא ישוב שם עוד. הרד"ק לעומת זאת נוקט ששלום הוא יהויכין, ואף שהיה בן בנו - בני בנים הרי הם כבנים, ולכן מזכירו בשם זה; ועם כל זה מביא הרד"ק גם את דרשת חז"ל ששלום הוא צדקיהו, כפי שמביא רש"י. ודעה נוספת היא דעת האבן עזרא, ששלום הוא יהואחז, והוא זה שמת במצרים, כמבואר בספר מלכים ובדברי הימים ובדברי הרד"ק שם.
כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ שָׁם יָמוּת, וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִרְאֶה עוֹד.
במקום שלשם הוגלה - שם ימות. "וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִרְאֶה עוֹד" - לא זו בלבד שלירושלים לא ישוב, אלא אף את כל הארץ כולה לא יזכה לראות; לא יחזור ארצה כלל, בשום אופן ובשום מצב.
הוי בונה ביתו בלא צדק
הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט, בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ.
רש"י והרד"ק מסבירים שנאמר על יהויקים, שהיה רשע והוגדר כאדם שבנה ביתו בלא צדק. ומהו "בלא צדק"? אומר המלבי"ם: יהויקים בנה לו בית מלכות, אבל בנייה זולה - כלומר פועלים שאינך משלם את שכרם, וזו בנייה זולה מאוד.
ושימו לב לדקדוק הלשון: מצד ההלכה שכירות משתלמת רק לבסוף, וכל עוד הפועלים עובדים אין הוא חייב לשלם להם. בעבודת קבלנות הקבלן מקבל שכרו בסוף העבודה. אבל מצד הצדק, שהוא לפנים משורת הדין, ראוי היה לשלם את השכר כבר תוך כדי העבודה. ולכן הגדירו "בונה ביתו בלא צדק" - בנית את הבית ולא עשית לפנים משורת הדין, לא עשית צדקה. "וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט" - מתי מסיימים את הבית? כשבונים את העלייה. ואם בגמר הבניין אינך משלם, זה כבר לא "בלא צדק" אלא "בלא משפט", שהרי מן הדין ומן החוק מגיע לפרוע את החוב בסיום הבנייה כמשפטם.
"בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ" - אומר המלבי"ם שיש הבדל בין שכר לפעולה. "שכר" הוא לפי מה שסוכם ביניהם מראש - כמה עבודה וכמה משלמים. "פעולה" היא לפי מה שאדם פעל ועשה בפועל, אף שלא סוכם מראש: לפי פעולתי תשלם לי. וכאן - לא די שאינו נותן לו שכר, שהרי מראש לא סיכם עמו, אלא גם "פֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ": אף לפי ערך הפעולה ומה שנעשה בפועל אינו משלם. מכאן עד כמה רשע היה אותו יהויקים. והרד"ק מביא בשם אביו ש"ופעלו" היינו שכר פועלו, שלא נתן לפועל שפעל את עבודת הבנייה את שכרו.
הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים, וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי, וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר.
"בֵּית מִדּוֹת" - בית גדול, כמו "הָאֲנָשִׁים... אַנְשֵׁי מִדּוֹת". ולמה נקרא כך? לפי שיש בו מה למדוד. כשהמקום קטן אין צורך למדוד - שני מטר על שני מטר; אבל כשהמקום גדול אתה אומר: הבא מטר ונראה מה הגודל. וזו גם הסיבה שאנשים גבוהים נקראים אנשי מידות, שחז"ל מסבירים שכל הרואה אותם מתחיל למדוד: כמה זה? ארבעה מטר? שלושה וחצי?
"וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים" - יש מפרשים מלשון רחבים, כמו "וְרָחֲבָה שְׁאוֹל", מלשון הרחבה, וזה הסבר אחד שמביא הרד"ק. והמלבי"ם מסביר מלשון רוח, מקום ששולט בו הרוח - שהיו פותחים חלונות גדולים כדי שהרוח תיכנס ותצנן את הבית. "וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי" - הרחיב את החלונות, מלשון פתיחה, כמו "וַתִּקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ", "קָרַעְתָּ שָׁמַיִם יָרַדְתָּ". "וְסָפוּן בָּאָרֶז" - מסוכך בארזים. "וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר" - שהיו עושים קישוטים על הקירות ומורחים אותם בסוג צבע ממיני הצבעונים הנקרא ששר, ומייפים בו את הבית.
ומה רצה לומר בזה? אומר המלבי"ם: בוא וראה את רשעותו של יהויקים. אל תחשוב שלא היה לו בית ומקום לשבתו, אלא הוא אומר "אבנה לי בית מדות". הבית והעליות והחלונות - כולם נעשו בהוצאה מרובה. אתה הולך ובונה לך בית מידות כשיש לך היכן לגור, והכל בהוצאה מרובה - ועל חשבון מי? על חשבון הפועלים שעבדו חינם ולא קיבלו את משכורתם.
אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה
הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז? אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, אָז טוֹב לוֹ.
רש"י מסביר: "התמלוך" - האם תאריך ימים בממלכתך? האם אתה סבור שממלכתך היא לנצח, ולכן אתה מרשה לעצמך להכביד את ממשלתך כדי להודיע לכל שאתה המלך? רק מי שחושב למלוך תקופה ארוכה רוצה לבסס את שלטונו ולהראות לכולם עד כמה הוא בעל הבית כאן. אבל אם ברור מראש שהמלכות אוטוטו נלקחת ממך, שעוד מעט העיר כולה יוצאת בגלות ונחרבת ונשרפת - מה לך להראות מלכותך וממשלתך? אין בזה שום צורך, שהרי ממילא לא יאריכו ימים כאן.
הרד"ק מסביר "כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז" - שאתה מתערב ונאחז בארזים, כלומר בונה לך בניין של ארזים. ובאשר ל"אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה" - לכאורה מה רצה לומר בזה, האם אכילה ושתייה הן שבח? מסביר הרד"ק שכביכול אומר לו: אין עיני צרה בהנאותיך, במה שאתה אוכל ושותה. אילו היית עושה משפט וצדקה - אכול ושתה לבריאות, ובלבד שתעשה משפט וצדקה. הנה אביך יאשיהו אכל ושתה כדרך המלכים ונהנה ממה שראוי לו ליהנות, ועשה משפט וצדקה, ואז טוב לו - היה לו טוב כל ימיו. אין מניעה שתאכל ותשתה ותיהנה, ובלבד שהכל יהיה בצדק וביושר. אבל אתה נהנה ואוכל ושותה "מדלא דיליה", משל מי? על חשבון הפועלים, על חשבון אלה שבנו לך את הבית. נמצא שאכילתך ושתייתך הן בעושק ובחמס.
יש הסבר נוסף: שיהויקים היה תמיד עושה תעניות. היה עושה מעשים רעים ומתענה, וסבור שבזה יתכפרו לו כל מעשיו הרעים. אתם מכירים את האנשים שמגיעים פעם בשנה ביום הכיפורים, קונים פתיחת ההיכל בעשרת אלפים דולר, וזהו: ריבונו של עולם, קח את שלך והנח לי לשנה הבאה. כל שנה קונה לעצמו עוד שנה, יש לו קבלה ותיעוד, ואולי גם עשה לעצמו סלפי, הנה אני מצולם, כולם רואים שהייתי, זהו. כך היה יהויקים, שסבר כי התעניות תשלום למעשיו הרעים. לכן אומר לו: אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה - תהיה לי בריא, אכול ושתה, אבל עשה משפט וצדקה; אל תעשה תעניות ותלך ותגזול.
פעם הגיע עשיר קמצן לאחד מגדולי האדמו"רים. שאלו הרב: מה אתה אוכל? אמר לו: אני לא רודף אחר התאוות, אני אוכל לחם שחור וקצת זיתים. אמר לו הרב: מה אתה מדבר? זו צורה? אתה צריך לאכול ברבורים אבוסים, אתה צריך לאכול סטייקים, לפי מה שחננך ה'. יצא האיש, ושאל השמש: הרב ידוע כסגפן גדול, ומה פתאום פתח לו כאן שולחן? אמר לו האדמו"ר: תבין, האדם הזה, אם יאכל ברבורים אבוסים - יש סיכוי שלעניים ייתן לחם שחור. אבל אם הוא אוכל לחם שחור, הוא בטוח שלעניים מספיק חצץ. אמר לו: אכול כמו שצריך, לפחות תבין שהעני צריך משהו; אבל כשאתה מקמץ על עצמך - מה תיתן לעני?
והחיד"א מספר ב"מעגל טוב", שבסיוריו הגיע גם לתוניס, והתארח אצל חכם תוניסאי. הגישו לו לאכול, ומספר שהסתכל על הצלחת שהגישו לבעל הבית ונבהל: היכן כל זה נכנס? ובעל הבית אכל ולא הותיר מאומה. אבל לאחר מכן לקח גמרא, ישב ולמד כל הלילה בהתמדה עצומה בלי הפסק. אמר החיד"א: כפי אכילתו כן לימודו. הרכב צריך לנסוע, וצריך לתדלק אותו; הוא תדלק כמו שצריך ואחר כך למד כמו שצריך. לא כאדם שאחרי סעודה כזו ראשו כבד וחייב מיטה. וזה מה שאומר לו: כבר עדיף שהיית אוכל; אביך יאשיהו אכל, אבל עשה משפט. ואילו אתה - עושה סיגופים ואינך עושה משפט.
המלבי"ם מוסיף ביאור עמוק במעלת יאשיהו: "התמלוך", האם אתה חושב שבזה אתה מתחרה בארז, שעשית לך בית גדול כל כך? בוא וראה שאביך אכל ושתה ולא נהג כמוך. ובמה היתה מעלתו? שגם בשעה שאכל ושתה, באותו זמן עצמו עשה משפט. כשהיה בא אדם למשפט, לא אמר לו: אדוני, לא להפריע, עכשיו אני אוכל. אלא "אכל ושתה ועשה משפט וצדקה" - באותו זמן עצמו. אכילתו ושתייתו לא היו עיקר אצלו, עד שהיה מוכן שיבואו וישפטו אצלו אף בעת אכילתו, "כי אז טוב לו". שבאמת אין טוב למלך לדרוש טובת עצמו אלא רק טובת הכלל, ואביך נהג כהוגן, לא כמוך.
דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב, הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם יְהֹוָה.
אל תחשוב שביטל את סעודתו רק בשביל עניינים חשובים ודינים סבוכים ומורכבים שבאו אליו. לא; בעת שאביך אכל ושתה היו מפריעים לו באמצע האוכל, והיה דן דין עני ואביון. ואף דין של עני ואביון - שהיה יכול לומר להם שימתינו לאחר מכן, שילכו לבית המשפט המחוזי או לשלום - אביך היה מפסיק את סעודתו ודן דין עני ואביון. "אז טוב לו" - נמצא שה"טוב לו" לא היה בסעודה; מתי הרגיש טוב? כשעשה משפט, כשהנהיג את הממלכה בצדק וביושר. וזהו "הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי" - זו העדות שידע אותי. כמו שנאמר "כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה', וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט". כשאדם מרגיש שהמשפט שהוא שופט הוא משפט לאלוקים, הוא מרגיש שותף בהנהגתו של ריבונו של עולם, וזה הטוב האמיתי - הרבה יותר מאשר לסיים את סעודתו.
כי אין עיניך ולבך כי אם על בצעך
כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ, וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ, וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת.
אתה, לעומתו, כל עניינך רק רדיפת ממון - "כי אם על בצעך", לבצוע בצע ולגזול ממון. "הַמְּרוּצָה" - מלשון ריצוץ דלים, כמו שאומר רש"י, ולשון שבר, כמו "אֶת מִי עָשַׁקְתִּי וְאֶת מִי רַצּוֹתִי". וההבדל: העושק הוא בממון, והמרוצה בגוף - שרוצץ את גופו. כיצד? היה מעביד אותו ולא משלם שכרו, כמו שראינו לעיל, וגוזל ממנו שכר שכיר; והיה מכה אותו כדי שיעשה את המלאכה כראוי ומכריחו לעבודתו - הרי זה ריצוץ גופו. ולא די בכך, אלא גם "וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ" - שופך דם נקיים, רוצח שלא בדין ולא במשפט. ועל זה נאמר בדברי הימים "וְתוֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְהַנִּמְצָא עָלָיו הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה". ומהו אותו ספר? הרד"ק מסביר שכיוון שמדובר כאן גם במלכי יהודה וגם במלכי ישראל, הכוונה לספר ירמיהו, שבו מפורטות עוולותיו של אליקים הוא יהויקים.
והמלבי"ם מדייק ב"אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ": הכתוב מזכיר גם את ראיית העיניים, שהיא ראייה חושית, וגם את ראיית הלב, לפי שחז"ל אומרים שהעיניים והלב הם שני סרסורי עבירה. סרסור הוא מתווך בלשון חז"ל. אלמלא העיניים והלב, לא היה לאדם קשר עם העולם החיצון ולא היה מתאווה לכל מה שבחוץ; ולמה הוא מתאווה? כי העין רואה והלב חומד. ואומר לו: שני הסרסורים אצלך עובדים באופן מלא, וכל הזמן על מה? על בצעך. אין לך שום דבר שאתה עושה לטובת הכלל; אם כבר אתה עושה משהו, זה תמיד מתוך מחשבה מה יצא לי מזה - פוליטיקאי בקיצור. הכל לטובת עצמך, ולא במחשבה ולא בפועל תעשה מאומה אם אינך רואה בזה רווח לעצמך.
ועוד: תפקידו של המלך לדרוש דם נקיים, לרדוף את שופכי הדם הנקי, לעשות צדק ומשפט ולא להניח שאנשים ירצחו ויעשו עוולות והדבר יעבור בלא משפט, שהרי "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ". ואילו אתה - לא רק שאינך מעניש את שופך דם הנקי, אלא אתה בעצמך שופך דם נקי; ובמקום להשגיח על העושק ועל הריצוץ שלא ייעשו בממלכתך, אתה בעצמך עושה אותם. וכל זה הקדמה, כדי לומר לך מה יהיה העונש.
לסיכום:
ירמיהו נשלח אל בית מלך יהודה בניסיון אחרון להציל: כשם שהציע להם קודם את שמירת השבת, המשלימה את שלמות הדעות, כך הוא מציע להם עתה את המשפט והצדקה, המשלימים את שלמות ההנהגה. אם יעשו כן - יבואו בשערי הבית מלכים מזרע דוד ברוב הדר; ואם לא - שבועה היא שהבית יהיה לחורבה, הגלעד ייהפך למדבר, ארזי הבית יופלו על האש, והגויים העוברים יבינו מעצמם שהכל בא על עזיבת ברית ה'. משם עובר הנביא אל גורל המלכים: אל תבכו על המת שנפטר מן הצרה, אלא על ההולך בגולה שלא ישוב; ומכאן גם לימוד לדורות שאסור להתקשות על המת יותר מן השיעור. ולבסוף תוכחת יהויקים, שבנה ארמון פאר בעושק שכר פועליו, ולעומתו יאשיהו אביו, שגם בשעת אכילתו ושתייתו הפסיק וְדָן דין עני ואביון - "הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה'".