פרק כ"א בירמיהו פותח פרשה חדשה: המלך צדקיהו, בשעה שנבוכדראצר מלך בבל צר על ירושלים, שולח שני שליחים אל ירמיהו לבקש ממנו שידרוש בעדו את ה'. במקום נבואת נחמה הוא מקבל נבואת פורענות קשה: העיר תימסר ביד מלך בבל ותישרף באש. ובסוף הפרק פונה הנביא במיוחד אל בית דוד, ומציב בפניהם את הדרך היחידה שעוד נותרה: משפט צדק.
הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה בִּשְׁלֹחַ אֵלָיו הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת־פַּשְׁחוּר בֶּן־מַלְכִּיָּה וְאֶת־צְפַנְיָה בֶן־מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן לֵאמֹר׃
הפרק מתאר נבואה שהייתה לירמיהו מאת ה' בשעה שהמלך צדקיהו שלח אליו שני שליחים: פשחור בן מלכיה וצפניה בן מעשיה הכהן. ומה הם ביקשו?
דְּרׇשׁ־נָא בַעֲדֵנוּ אֶת־יְהֹוָה כִּי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל נִלְחָם עָלֵינוּ אוּלַי יַעֲשֶׂה יְהֹוָה אוֹתָנוּ כְּכׇל־נִפְלְאֹתָיו וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ׃
הם באים ומבקשים: "דרוש נא בעדנו את ה'". וכאן יש להתבונן: וכי חסרו להם נביאים? הרי היו להם די והותר נביאי שקר. אלא שבסופו של דבר הם ידעו את האמת, שירמיהו הוא נביא ה' - וכמה שנלחמו בו, בשעת צרה פנו דווקא אליו. וצדקיהו, שכתוב עליו שהיה מלך צדיק, מבקש שירמיהו ידרוש בעדם את ה'.
בכתובים אנו מוצאים שתי צורות: פעם "נבוכדראצר" ברי"ש, ופעם "נבוכדנאצר" בנו"ן. יש בזה הסברים רבים, וההסבר המקובל יותר הוא ששמו האמיתי הוא נבוכדראצר, ו"נבוכדנצר" רומז שרצה לבטל את הנצר ממלכות בית דוד - נצר מלכות המשיח, ולכן "נבוכד־נצר" מלשון שרצה לבטל את הנצר. הסבר נוסף: "נבוכד נצר" - שהיה נבוך בעניין הנצר. יש דעות בחז"ל שנבוכדנצר היה בן שנולד משלמה המלך וממלכת שבא, כאשר קיבלה שלמה בארמונו והראה לה את כל בית נכותו ואת כל חוכמתו, ויש אומרים שאף נשא אותה. לפי זה היה לו ספק במקור שממנו בא, והיה "נבוך" בעניין הנצר - מנצר של מי הוא בא.
ומעבר לכל זה יש לנו כלל גדול של הרד"ק: כאשר אתה רואה שם המופיע בכמה צורות, אותו אדם היה נקרא בכל אותן הצורות. כך אנו מוצאים פעם "אביגיל" ופעם "אביגל", ושני השמות נכונים. כמו שבימינו קוראים לאדם אחד יצחק, איציק, יצק - וכולם שמו. כך גם בתנ"ך: כשאתה רואה את אותו שם בכמה שינויים, דע שכל אותן צורות היו שמו, והאנשים קראו לו בכולן.
המלבי"ם מדייק בלשון הפסוק: הם אומרים "אולי יעשה ה' אותנו ככל נפלאותיו" - ולכאורה היה צריך לומר "יעשה ה' איתנו". אלא שיש כאן כוונה פנימית יותר: אולי ה' יחזיר אותנו בתשובה ויעשה אותנו מחדש. שהרי כשאדם חוזר בתשובה הוא נעשה בריה חדשה, כחומר ביד היוצר כפי שראינו למעלה. ואז, כשנהיה בריה חדשה, נהיה ראויים שה' יעשה עמנו ככל נפלאותיו ויעלה נבוכדנצר מעלינו.
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֲלֵיהֶם כֹּה תֹאמְרֻן אֶל־צִדְקִיָּהוּ׃
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵסֵב אֶת־כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים בָּם אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶת־הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם מִחוּץ לַחוֹמָה וְאָסַפְתִּי אוֹתָם אֶל־תּוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת׃
צדקיהו חשב שיקבל סעד ותמיכה, ולא זו בלבד שלא קיבל, אלא עוד קיבל נבואת פורענות. ומהו "הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם"?
הרד"ק מבאר בדרך הפשט: "מסב" מלשון מסובב. כלי המלחמה שבידכם יהיו כאילו בידם של האויבים. כלומר, לא יהיה לכם כוח להילחם כנגדם, וכלי המלחמה שלכם לא יועילו לפגוע באויב, אלא אדרבה - אני מסב אותם אליו, כאילו הם כלים שלו, והם יפגעו בכם.
המלבי"ם מסביר שהכוונה היא שעל ידי הרעב יפרוץ מרד בתוך העיר. כלי המלחמה שבידכם יופנו פנימה. כיצד? יהיו בתוך העיר אנשים שירצו להימסר אל הכשדים, לפנות אל מלך בבל שיניח להם ויעשה בהם כרצונו, ובלבד שלא יהרגם. הדבר יתסיס את אנשי המלחמה, שיראו בכך מרידה ובגידה, ויפרוץ קרב פנימי בין אנשי המלחמה לבין אלה המבקשים להשלים עם נבוכדנצר. נמצא שכלי המלחמה מוסבים - לאן? אל תוך העיר פנימה.
את רש"י הזכרתי בכוונה אחרון, משום שכאן הוא הולך דווקא בדרך הדרש, ודבר זה מעניין, שהרי בדרך כלל רש"י בא לפשוטו של מקרא. אומר רש"י: היו בהם כאלה שידעו להשביע את השרים של מעלה הממונים על הפורענות. הם לא דאגו כלל - אמרו: אנחנו יודעים להשביע שרי מעלה, ונשביע אותם שלא יפגעו בנו, יש בידינו הקוד של מערכת ההפעלה, וכל מה שהאויבים יעשו לא יועיל להם מאומה. על זה אמר להם הקדוש ברוך הוא: על זה אתם בוטחים? "הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם" - אני מסב את השררה מזה לזה, ולא תדעו את מי להשביע. בא להשביע את השר הממונה על האש, והקדוש ברוך הוא העביר את שררת האש לשר אחר. בא להשביע את הממונה על הברד, והשררה עברה לאחר. משביע את הממונה על המלחמה, והשררה עברה לאחר. בקיצור, ה' החליף להם את הקוד: הם מנסים לפעול ורואים שהדברים אינם פועלים כלל, ולא ידעו על מי להשביע.
ועל "ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת" אומר רש"י: אני אשחית אתכם בדבר, על ידי מלאך המוות שהוא מן השרים העליונים, וכמו שכתוב בהמשך "בדבר גדול ימותו". כלומר, אותם כלי מלחמה שאתם רוצים לשלוט בהם בכוח השבעת מלאכים - אדרבה, את הכלי הגדול מכולם, מלאך המוות, אני אאסוף אל תוך העיר הזאת, והוא יפגע בכם בדרך של דֶּבֶר.
וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל׃
הרד"ק מבאר: הכשדים יילחמו מבחוץ, ואני, אומר הקדוש ברוך הוא, אילחם אתכם - כלומר כנגדכם - בדבר גדול, ואכה אתכם ואת בהמתכם. המצודת דוד מסביר: "ונלחמתי אני אתכם" - אתן כוח כזה לכשדים עד שייחשב כאילו אני נלחם כנגדכם. והמלבי"ם מסביר שלאחר שיבואו החרב והרעב, אבוא אני להילחם עמהם, ומלחמה זו תהיה "ביד נטויה" - זה הדבר, כפי שאנו יודעים מן ההגדה של פסח, "ובזרוע חזקה" - זו החרב, והכול באף ובחמה ובקצף גדול.
ומדייק המלבי"ם: בדרך כלל הכתוב אומר "ביד חזקה ובזרוע נטויה", וכאן הפך את הסדר - "ביד נטויה ובזרוע חזקה". מה טעם? היד מציינת את הדבר, והזרוע מציינת את החרב. ומדוע? משום שהיד פועלת בלי אמצעי, באופן ישיר, ולכן היא מציינת את הדבר, שבא ישירות מאת ה'. הזרוע לעומת זאת אינה פועלת ישירות, אלא היא מניעה את היד, ולכן היא מציינת את החרב, שבאה בדרך של אמצעי: ה' מפעיל אויב שיבוא וילחם כנגדנו. נמצא: יד - פעולה ישירה, והיא כנגד הדבר, שה' בעצמו שולח מחלה; זרוע - דרך עקיפה, שה' שולח אויב שיפגע בנו, כזרוע המנידה את היד, וזו בחינת חרב.
ומכאן מובן החילוף: אצל אומות העולם נאמר "יד חזקה" - הדבר בא במלוא העוצמה, בלי חשבון. מה שאין כן אצל ישראל, שכאשר הקדוש ברוך הוא מביא עלינו את הדבר, הוא מביאו בחמלה, "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". וכן בזרוע: אצל אומות העולם הזרוע "נטויה", כלומר נטויה מעצמה, מכה מאליה. ואילו אצל ישראל נאמר "בזרוע חזקה", ו"חזקה" מלשון להחזיק - הקדוש ברוך הוא מחזיק את הזרוע שתכה כמה שצריך ולא יותר ממה שצריך. נמצא שאצל הגויים גם הדבר וגם החרב באים בלי חשבון, ואילו אצלנו הקדוש ברוך הוא מביא את שניהם במינונים מדויקים, שלא יכלה חס ושלום עם ישראל.
מהו ההבדל בין שלושת הביטויים? אומר המלבי"ם: "אף" הוא חרון אף גלוי, מלשון התלהטות האף - שהרי במשל האדם, כשאדם כועס אפו נעשה אדום, כלומר קורה כאן דבר גלוי. "חמה" לעומת זאת, כמו שנאמר "וחמתו בערה בו", היא בוערת פנימה ואינה ניכרת כלפי חוץ. (מי שירצה יעיין בשיעורים על מגילת אסתר, שיש שם למלבי"ם פירוש נפלא מאוד על "וחמתו בערה בו" וההבדל בינה לבין האף, מהלך שלם המבאר את העניין בצורה נפלאה.) והכלל תקף בכל מקום: חמה מבטאת תמיד את הכעס הפנימי. ו"קצף" - אומר המלבי"ם - הוא תמיד ביחס לגודל החטא: כפי גודל החטא כך יגדל הקצף, וגם הוא דבר גלוי, כלשון "כקצף אשר על פני המים", שהקצף הוא כעס הניכר כלפי חוץ.
וְהִכֵּיתִי אֶת־יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת־הָאָדָם וְאֶת־הַבְּהֵמָה בְּדֶבֶר גָּדוֹל יָמֻתוּ׃
"את יושבי העיר הזאת" - זו ירושלים, "את האדם ואת הבהמה בדבר גדול", ודבר הוא מגפה. ומה שנאמר "ואת האדם", מבאר המלבי"ם, בא לרבות גם את אלה שאינם מכלל יושבי העיר, שהרי בתחילה אמר "את יושבי העיר", ובא הכתוב להוסיף גם את מי שאינו מן העיר.
וְאַחֲרֵי־כֵן נְאֻם־יְהֹוָה אֶתֵּן אֶת־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְאֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־הָעָם וְאֶת־הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת מִן־הַדֶּבֶר מִן־הַחֶרֶב וּמִן־הָרָעָב בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וּבְיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהִכָּם לְפִי־חֶרֶב לֹא־יָחוּס עֲלֵיהֶם וְלֹא יַחְמֹל וְלֹא יְרַחֵם׃
אומר ה': לאחר מכן אתן את צדקיהו ואת עבדיו ואת העם ואת אלה שנשארו בעיר - כלומר ששרדו את הדבר, את החרב ואת הרעב - ביד נבוכדראצר מלך בבל, שיכבוש בסופו של דבר את העיר ויצליח לשים ידו גם על צדקיהו ועל עבדיו. "והכם לפי חרב" - אומר הרד"ק: מי שירצה להמית ימית, ומי שירצה להגלות יגלה. "לא יחוס עליהם ולא יחמול ולא ירחם" - וכפי שידוע, את בניו של צדקיהו שחט לנגד עיניו, וגם על השרים ועל הזקנים לא חמל.
המלבי"ם מסביר: "ואחרי כן" בא כנגד "בזרוע חזקה" שהיא החרב, ועל זה אמר שימסרם ביד נבוכדנצר והכם לפי חרב. "ואת העם" - אלו אזרחי ירושלים, "ואת הנשארים" - בני אדם שאינם מיושבי ירושלים.
מה ההבדל בין שלושת הלשונות? אומר המלבי"ם: החס על דבר - חס עליו מפני שהוא צריך לו, "חבל, אני עדיין זקוק לזה". חמלה - אינה מצד הצורך, אלא שכואב לו הלב להשחית את הדבר מפני שיש בו מעלה ויתרון, ואף שאינו זקוק לו מצד עצמו, כמו שאומרים הבריות "חבל על זה". ורחמים - הם בדרך כלל רק על בני אדם; אין אומרים שהוא מרחם על השולחן או על החתולים, אלא מרחם על האדם. והרחמים באים מצד התפעלות הנפש, שהאדם מתרגש ואינו יכול לראות ברעתו של הזולת, ומתוך כך מתעוררת בו מידת הרחמים.
ולפי זה מובן סדר הכתוב: תחילה אמר "אתן ביד נבוכדראצר", ועליו נאמר "לא יחוס עליהם" - שהרי אנחנו נעשינו קניינו, הוא כבש אותנו, והיה ראוי שיחוס עלינו כאדם החס על קניינו, ובכל זאת לא יחוס. אחר כך אמר "וביד אויביהם", ועל זה אמר "ולא יחמול" - שהאויב מרוב איבתו יתייחס אלינו כאל דומן, כאל אפס וכאין, ולא יחשיב אותנו כלום, וממילא לא תיתכן אצלו חמלה. וכנגד "מבקשי נפשם" אמר "ולא ירחם", שהמבקש נפש מתאכזר ומשחית, וכאן כבר מדובר בנפשות. וכפי שראינו, שנשחטו בני צדקיהו לנגד עיניו - שנבוכדנצר לא ריחם אף על הנפשות.
וְאֶל־הָעָם הַזֶּה תֹּאמַר כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת־דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת־דֶּרֶךְ הַמָּוֶת׃
כלומר: אני נותן לפניכם דרכים שבהן תוכלו למצוא חיים, ואם לא תלכו בדרך הזאת, דעו שבהכרח אתם הולכים בדרך המוות, בדרך שתוביל אתכם למיתה.
הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל־הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה וְהָיְתָה־לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל׃
"היושב בעיר הזאת" - מי שיישאר בה, ימות בחרב וברעב ובדבר. ומהו "והיוצא ונפל על הכשדים"? מבאר המלבי"ם: לא נתנו לשום אדם לצאת מן העיר, אלא רק כדי ליפול על הכשדים ולהילחם בהם. כי חששו - וכמו שהיה גם בזמן חורבן בית שני - שכל מי שייצא ילך למעשה להשלים עם האויב, ויש בזה אות של כניעה, ולכן לא אפשרו כלל לצאת מן העיר. לכן אומר הנביא: היוצא מן העיר בדרך של נפילה על הכשדים, לצורך מלחמה - הוא זה שיוכל לצאת. ואז, מי שירצה, יימסר אל הכשדים ויישאר שם ולא ישוב לעיר. והשלל שיהיה לו מן המלחמה - אין זה שלל של ממון כלל, אלא נפשו בלבד, חייו, זה מה שיציל. שהרי בעיר לא מחכה אלא מיתה: חרב, רעב ודבר, ואם יש דרך כלשהי להינצל - היא רק ביציאה מן העיר.
כִּי שַׂמְתִּי פָנַי בָּעִיר הַזֹּאת לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה נְאֻם־יְהֹוָה בְּיַד־מֶלֶךְ בָּבֶל תִּנָּתֵן וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ׃
"פני" - מתרגם התרגום: רוגזי, לשון פנים של כעס, וכמו "פני ילכו והניחותי לך". כלומר, אשים את רוגזי בעיר הזאת לרעה ולא לטובה.
אומר המלבי"ם: למעלה ראינו "הנני יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה, שובו נא איש מדרכו הרעה" - שכל תכלית הרעה היא כדי שישובו ויתקנו את דרכיהם. אבל שימו לב: כל זה נאמר ביחס לבני אדם. ביחס לעיר עצמה כבר לא יועיל דבר, עליה כבר נגזרה גזרת כליה, והעיר תיחרב. נמצא שהדבר היחיד שעוד אפשר להציל הוא את הנפשות. וזהו "לרעה ולא לטובה": רעה שלא תשתנה לטובה, אלא רעה שהיא על מנת רעה. שהרי בדרך כלל כל רעה היא על מנת להיטיב - ה' חושב עלינו רעה כדי שנחזור בתשובה וייטב לנו. אבל על העיר אין זה כך: חושב עליה רעה, והרעה תבוא, ולא על מנת להיטיב. ובסופו של דבר ביד מלך בבל תינתן, והוא ישרפנה באש.
וּלְבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהֹוָה׃
כאן חוזר הכתוב לתחילת העניין, שהקדוש ברוך הוא אמר לירמיהו מה יאמר לאנשי ירושלים, וכעת הוא אומר לו מה יאמר לבית מלך יהודה: שתהיה פליטה לזרע בית דוד. זו נבואה ייחודית שנמסרה לשושלת המלוכה.
בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר יְהֹוָה דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן־תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם׃
מדוע נזכר כאן דווקא "בית דוד"? משום שעל דוד נאמר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". בית דוד הם המיוחדים לעשיית המשפט, וראוי היה שצאצאיו, המלכים משושלתו, ילכו בדרכו ויעשו כמותו - "דינו לבוקר משפט", תעשו משפט ותדונו בצדק וביושר.
ומהו "לבוקר"? מסביר הרד"ק: קודם שתתעסקו באכילה ובשתייה, קודם שתתעסקו בצורכיכם - דינו משפט. מי שבא לצעוק לפניכם, דונו אותו מיד. וכן מצאנו במשה רבנו: "וישב משה לשפוט את העם מן הבוקר ועד הערב". והגמרא מביאה שיש תביעה על שופט האומר לאדם הבא לקבול לפניו "המתן לי עד שאשתה את כוסי" - תמתין, אני עדיין בהפסקה, עד שאסיים לאכול. וכך מצאנו באחד מעשרה הרוגי מלכות ששאל מדוע אנו יוצאים ליהרג כחייבי מיתות בית דין, ונשאל: האם אי פעם אמרת כך? ואמר: כן. ואמרו לו: אם כך, מגיע לך, רחמנא ליצלן. כלומר, מיתה חמורה כזו מגיעה על עיכוב הדין, כי הדין צריך להיות מיד בבוקר; הדין הוא הדבר הראשון שצריך לעמוד בראש מעייניו של השופט, של הדיין ושל המלך שבאים להישפט לפניו.
והמלבי"ם מסביר את עניין הבוקר בצורה מטאפורית יותר: "דינו לבוקר משפט" - עוד בטרם בוא החשכה, שהחשכה היא הצרה. דונו כאשר היום עדיין מאיר, כלומר כאשר הצרות רק עומדות להגיע ועדיין לא התרגשו ובאו, אלא הן עדיין בקנה - אז עשו משפט, ויש לכם סיכוי לתיקון. ומדוע דווקא בעניין זה? משום ש"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". חורבנה של ירושלים בא בגלל הגזל והעושק ובגלל חיסרון המשפט - "שריך סוררים", "אתה מרצחים". ולכן הדבר שיכול להצילם מתוך כל זה הוא שיחזרו לעשות משפט; אם ידונו בצדק וביושר, אומר להם הקדוש ברוך הוא, יש להם סיכוי להצלה. ואם לא - "פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה", ולא תהיה חס ושלום שום פליטה.
אומר המלבי"ם: "עושק" הוא הכובש שכר שכיר. הפועל מבקש את משכורתו, והלה אומר לו: בוא מחר; לא הייתי בבנק, לא הספקתי, הטילו לי עיקול על החשבון, אנסה לארגן לך. בקיצור, יש מקום אחד ולא שניים שפותחים לעובדים תוכניות חיסכון ארוכות טווח, לשנים ארוכות, ולפעמים זו תוכנית ללא הגבלה - לא ממש "תוכנית כבקשתך". ולפעמים רואים את הכסף אחרי חודשים ארוכים, ובינתיים נאלץ העובד לקחת גמ"חים והלוואות ומה לא. ולצערנו המציאות הזאת מצויה הרבה בכוללים. זה נקרא עושק: מי שאומר לו "לך ושוב ומחר אתן".
ה"גוזל" לעומת זאת לוקח בחוזקה את מה ששייך לך. העושק אינו לוקח, אלא את מה שצריך לשלם לך אינו משלם. אלא, אומר המלבי"ם, שהעושק - אף שאינו גזלן - עלול להיעשות גזלן. כיצד? ברבות הימים אותו אדם כבר מתייאש מלנדנד לך ועוזב, ואז הפכת מעושק לגוזל, שהרי הכסף שלו שעד עתה רק עיכבת - כבר הלאמת אותו והשארת אותו אצלך. וזהו "והצילו גזול מיד עושק": שמי שבתחילה עושק לא יגיע למצב שאותו מסכן יתייאש לחלוטין ויהיה גזול, ואתה מעושק תיעשה גזלן.
הִנְנִי אֵלַיִךְ יֹשֶׁבֶת הָעֵמֶק צוּר הַמִּישֹׁר נְאֻם־יְהֹוָה הָאֹמְרִים מִי־יֵחַת עָלֵינוּ וּמִי יָבוֹא בִּמְעוֹנוֹתֵינוּ׃
אל מי פונה כאן הנביא? המפרשים, ורש"י בראשם, מבארים ש"יושבת העמק" זו ירושלים, שיושבת בתוך עמק. דבר אחר: שמסביב לה עמקים. דבר אחר, בצורה רעיונית יותר: "עמק" מלשון עצה עמוקה, כמו "ויסעו מעמק חברון" - מעצה עמוקה; כך גם כאן, שהעמיק הקדוש ברוך הוא עצה עליה להחריבה, והיא יושבת באותו מקום שה' העמיק עליו עצה להביאו לידי חורבן. "צור המישור" - צור הוא הר שכל סביבותיו מישור.
והם אומרים "מי יחת עלינו" - כמו "כי שם ארם נחתים", שהכוונה למחנה המוצב שם, כלומר: איזה מחנה יבוא עלינו? כך הם אומרים ברוב ביטחון, בלי שום ספק שהם יכולים לעמוד כנגד כולם. ועל זה אומר הרד"ק: אומר הקדוש ברוך הוא, הנני אבוא אלייך ונלחמתי איתך. אתם אומרים שהמקום שלכם קשה לכיבוש - וכי זה קשה כנגד קודשא בריך הוא? אני הוא שמסרתי אתכם, ואני אבוא ואילחם כנגדכם, ואין לכם שום מקום להיות סמוכים ובטוחים שלא יאונה לכם דבר.
והמלבי"ם מסביר: בית המלך והמצודה עמדו מצד אחד בשיפוע ההר, ומן הצד השני היה מישור. מצד שיפוע ההר היא נקראת "יושבת העמק", שביחס להר היא כעמק, ומן הצד השני - המישור, ושם הייתה העיר חזקה ומבוצרת ביותר. לכן הם אמרו "מי יחת עלינו" - "יחת" כאן מלשון לנחות, לרדת, כלומר מצד ההר: מי יוכל לתקוף אותנו? הרי מראש ההר אין זה מקום נוח לתקיפה. ומצד המישור אמרו "ומי יבוא במעונותינו" - שהרי שם בנו את המצודה מבוצרת. בית המלך והמצודה היו בטוחים שיישארו מוגנים, ועל זה אומר להם ה': אין לכם על מה לסמוך, הביטחון שלכם נשען על דבר שאינו ראוי כלל שיסמכו עליו.
וּפָקַדְתִּי עֲלֵיכֶם כִּפְרִי מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם־יְהֹוָה וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּיַעְרָהּ וְאָכְלָה כׇּל־סְבִיבֶיהָ׃
כמו שהסברנו, המלחמה שלכם אינה כנגד נבוכדנצר אלא כנגד ה'. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: "ופקדתי" - לשון השגחה - אשגיח בהשגחה פרטית לתת לכם כגמול מעשיכם. "והצתי אש ביערה" - אצית אש ביער, שהוא יהודה, "ואכלה כל סביביה" - כל מה שנמצא מסביב לעיר. והמלבי"ם מסביר ש"אש ביערה" הוא בצד נגב, בצד דרום, שמצד זה היה כיבוש העיר, ואחר כך "ואכלה כל סביביה" - כל הערים והמקומות שהיו יושבים מסביב לירושלים.
צדקיהו שולח לירמיהו בקשה לרחמים ומקבל תשובה קשה: כלי המלחמה יוסבו פנימה, השבעות השרים לא יועילו, וה' עצמו יילחם בעיר ביד נטויה ובזרוע חזקה - בדבר ובחרב - ובאף ובחמה ובקצף. העיר תימסר ביד מלך בבל שלא יחוס ולא יחמול ולא ירחם, וגזרת החורבן על העיר כבר נחתמה "לרעה ולא לטובה". מה שעדיין ניתן להציל הן הנפשות: "הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המוות". ואל בית דוד פונה הנביא בקריאה מיוחדת: "דינו לבוקר משפט והצילו גזול מיד עושק" - קודם שתבוא החשכה, כי ציון במשפט תיפדה. וכל ביטחונם של יושבי "העמק צור המישור" בהר ובמצודה אינו אלא ביטחון שווא, שהרי המלחמה אינה בנבוכדנצר אלא בהשגחת ה' הפוקדת כפרי המעללים.