כי שמעתי דיבת רבים. מגור מסביב. הגידו ונגידנו. כל אנוש שלומי שומרי צלעי. אולי יפותה ונוכלה לו וניקחה נקמתנו ממנו. כי שמעתי דיבת רבים. דיבת רבים, דיבה זה מלשון דיבור, מלשון לדובב. שמעתי דיבת רבים, גם הוצאת דיבה, זה הרעיון שלה, הכוונה הוצאת דיבור. שמעתי דיבת רבים, שמעתי רבים שמדברים, שמתלחשים כנגדי. מגור. מגור הכוונה היא מלשון אסיפה. אומר רש"י, מה האסיפה? מה הרבים המתלחשים סביבי? מה הם אומרים? הגידו ונגידנו. מה זה הגידו ונגידנו? רש"י מביא שני ביאורים. ביאור אחד, ביאורו של מנחם, הגידו ונגידנו כמו לא תתגודדו. לא תתגודדו זה לשון השחתה. אל תשחיתו, כן? לא להשחית את בשרו, כאשר על מת. זה הכוונה לא תתגודדו, כמו גודו אילנא. גודו אילנא הכוונה היא מלשון לקצוץ. כן? אז לפי זה הגידו ונגידנו, פירושו של דבר בואו ונכרית אותו, נשחית אותו. דונש, מאידך מביא רש"י, ביאר את מה שכתוב כאן מלשון הגדה ממש. איך? הגידו עליו דברי שקר ונגידנו למלך. הכוונה היא כמו אחד יבדה את הסיפור והשאר יבואו ויפיצו אותו. השאר יבואו ויעבירו אותו. זה הגידו ונגידנו. המלבי"ם מסביר, כי שמעתי דיבת רבים. אומר המלבי"ם, חוץ מזה שחירפו אותי ורדפו אותי על דברי הנבואה, עוד מוציאים עליי דיבה בדברי שקר. ושלא תחשוב שזה אלה אנשים יחידים, אז דיבה של יחידים לא מתייחסים אליה. הוא אומר זה דיבת רבים. וכאשר זה דיבת רבים, אז כולנו יודעים, מה, לא שמעת? לא, מה פתאום, לא יכול להיות, לא נראה לי, לא הגיוני. מה אתה מדבר, זה כולם אומרים. הכולם אומרים זה חזק מהכל. מה, אמרו בחדשות. מה יש לך יותר מזה? גמרנו, זה, זה מוחלט, זה, זה ברור, אין בזה ספקות. על זה הוא אומר זה דיבת רבים. זה לא יחידים אומרים, דיבת רבים. ולא זו בלבד, אלא גם דיבת מגור מסביב. מי זה מגור? מגור זה פשחור, שראינו שהוא קרא לו מגור מסביב. אז הוא אומר, גם פשחור שהוא אדם גדול, גם הוא מוציא עליי דיבה. אז אם כן, גם רבים וגם אדם גדול, אז ודאי שהדיבה הזאת מתקבלת. ומה הם אומרים? דבר ראשון, העמידו נגדי עדי שקר. והעדים הללו, כמו שאמרנו קודם, הם אומרים אתם תגידו את הדיבה ואנחנו נגיד את זה למלך, אנחנו נעביר את זה לשופטים. דבר נוסף הוא אומר, כל אנוש שלומי שומרי צלעי. כל אנוש שלומי שומרי צלעי, הכוונה היא כל אלה שהם היו אנשים שאנשי שלומי, הם כעת שומרי צלעי. מה זה שומרי צלעי? הם ממתינים שאני אכשל. צלע זה מלשון כישלון, כמו ובצלעי שמחו ונאספו. צלע זה מלשון כישלון, מלשון נפילה. אז הם ממתינים לצלע, לצלע שלי, לכישלון שלי. הם ממתינים שאני אכשל, שאני אמעד, שאני אגיד איזה מילה לא במקום, ואז הם יתפסו אותי על המילה הזאת. זה שומרי צלעי. הם שומרים, ממתינים לצלע, לכישלון, למעידה. כמו ובצלעי שמחו ונאספו, כמו שאמרנו, צלע זה מלשון כישלון, כמו צולע, שאדם צולע, אז הוא נוטה הצידה, הוא נוטה ליפול. אז זה הכוונה, הם ממתינים לצלע שלי, לנטייה שלי, לכישלון שלי. אז הם שומרי צלעי, ממתינים שאני אכשל. אולי יפותה ונוכלה לו. אולי יפותה, הכוונה היא אולי הוא יתפתה, אולי הוא יכשל, אולי הוא יגיד איזה מילה לא במקום, ואז נוכלה לו. נוכלה לו, הכוונה היא נוכל להעליל עליו, נוכל להפיל אותו. וניקחה נקמתנו ממנו. למה ניקחה נקמתנו ממנו? מה יש להם לנקום בו? מכיוון שהרי כמו שאמרנו קודם, את כל הנבואה הזאת הוא אומר מעצמו, את כל הדברים הרעים הוא בודה מליבו, אז אנחנו צריכים לתת לו את העונש המתאים לו. ככה הרי הם אוחזים. הם מאמינים שירמיהו אומר את הדברים מרוע לבבו.
והשם אותי כגיבור עריץ. על כן רודפיי ייכשלו ולא יוכלו. בושו מאוד כי לא השכילו. כלימת עולם לא תישכח. והשם אותי כגיבור עריץ. אומר הרד"ק, הם רוצים להמית אותי, אבל אני לא חושש מזה. מכיוון שהקדוש ברוך הוא הרי כבר הבטיח לי לעיל, ונלחמו אליך ולא יוכלו לך. והשם איתי כמו גיבור עריץ. שימו לב, הרד"ק מסביר כאן שני ביאורים. ביאור אחד, השם כמו גיבור עריץ יחד איתי. אז זה כמו יש לי שמירה, שומר ראש. השם איתי כגיבור עריץ. יש גיבור עריץ שמלווה אותי כל הזמן. זה השם יתברך. ביאור נוסף אומר הרד"ק, והשם איתי הכוונה השם נתן אותי כגיבור עריץ. השם חיזק כוחי כגיבור עריץ. האם הגיבור עריץ חוזר על השם או אותי? אז השם אותי, הכוונה השם איתי, והשם הוא כגיבור עריץ, או והשם אותי, כמו השם שם אותי כגיבור עריץ. איך שלא יהיה, עדיין יש בשני הביאורים, יש לי כוח כנגדם. ולכן אני לא חושש. על כן כל רודפיי ייכשלו ולא יוכלו. היות וכן, הרודפים בסופו של דבר לא יצליחו לפגוע בי. בושו מאוד כי לא השכילו. מה זאת אומרת לא השכילו? להשכיל, אומר הרד"ק, ראינו, ויהי דוד בכל דרכיו משכיל. מה הפירוש משכיל? משכיל זה מצליח. ולכן הוא אומר, בושו מאוד כי לא השכילו. הם, מה שנקרא, כל הניסיונות שלהם נידונו לכישלון. ואז זה ביזיון להם. זה בושו מאוד כי לא השכילו. תהיה להם בושה גדולה כי בכל הניסיונות שלהם לפגוע בי, הם לא יצליחו. ואז הבושת הזאת, כלימת עולם לא תישכח. זאת אומרת, זה יהיה כזה ביזיון להם שכולם יזכרו את זה ככלימת עולם. יש דברים בהיסטוריה שלא שוכחים אותם. כשרוצים להזכיר דברים של ביזיון או דברים שגרמו נזק או דברים שגרמו קלקול, אז לפעמים יש בהיסטוריה מזכירים כל מיני דברים וזוכרים אותם לתמיד. כמו סוס טרויאני, שרוצים להזכיר איזה שהוא ניצחון מבריק בדרך מתוחכמת, או כל מיני דברים כאלה שמזכירים מהעבר, הוא אומר ככה גם כן, מה שנקרא הכישלון שלהם עוד יילמד בספרי ההיסטוריה. זה יהיה כלימת עולם לא תישכח. זה יהיה ביזיון שיזכרו אותו באופן תמידי. המלבי"ם, יש לו ביאור מקורי. מה זה והשם אותי? אומר המלבי"ם, אותי זה כמו האות שלי. אותי. האות שלי זה אותי. כמו והיה לאות על ידיך. השם כביכול הוא האות שלי, הוא הנס שלי. מה פירוש הדבר? שאו נס ציונה. נס הכוונה היא הדגל. הכלונס שעליו מרימים את הדגל, זה נקרא נס, שאו נס. אז השם כביכול כמו מצויר על הדגל שלי, הוא אותי, הוא האות שלי, הדגל שלי. הוא הלוחם בעדי. והיות וכן, רודפיי ייכשלו ולא יוכלו. לא יוכלו לעשות לי שום רעה. ולא רק זה, בושו, הם עתידים להתבייש כלימת עולם לא תישכח, על זה שהם הלכו להוציא עליי דיבה ולבדות עליי מעשים אשר לא היו. מה ההבדל בין בושו לבין ייכלמו? בושו מאוד, כלימת עולם לא תישכח. אומר המלבי"ם, דבר שכבר ראינו אותו כמה פעמים לעיל, שבושה אדם מתבייש מעצמו. אדם אומר התביישתי מאוד. מעצמי התביישתי. ולעומת זאת כלימה זה תמיד על ידי אחרים. עומד נכלם. למול מישהו אחר, הוא נכלם ממישהו אחר.
והשם צבאות בוחן צדיק, רואה כליות ולב. אראה נקמתך מהם כי אליך גליתי את ריבי. השם צבאות בוחן צדיק. אתה ריבונו של עולם יודע האם אדם הנראה כצדיק לעיני בני אדם, כן הוא באמת. אתה יודע אם תוכו כברו. אתה יודע האם בתוך ליבו, המעשים שלו, המחשבות שלו, הם באמת כמו שהם נראים כלפי חוץ. ואם לא, אז השם מגלה את מעשיו הרעים. השם כביכול מפרסם, אדם שעושה מעשים בסתר, הקדוש ברוך הוא מכריז עליו בגלוי, לטוב ולמוטב. כאשר אדם לומד תורה בסתר, הגמרא אומרת שאחרי זה תורתו מפרסמת עליו, תורתו מתפרסמת בעולם. ואותו דבר גם כן הפוך, כשאדם עושה דברים שליליים בסתר, אז הקדוש ברוך הוא מפרסם אותו, הקדוש ברוך הוא מגלה את זה כנגד כולם. מסביר המלבי"ם, היות ואתה השם בוחן, מי הוא באמת האדם הצדיק בדינו, אתה השם רואה בוחן כליות ולב, רואה את המחשבות של האדם, ואתה הרי השם יודע שכל הדיבה שבדו כנגדי, כמו שראינו דיבת רבים מגור מסביב, אתה יודע שזה שקר, ואתה יודע שאף לא במחשבה היה. כי הרי הכלל הוא אין עשן בלי אש. והכלל הוא שאם אנשים מדברים דבר מה כנגד מישהו, הגמרא אומרת שגם אם תגיד שהוא לא עשה את הדבר, אבל על כל פנים עלה במחשבה. עלה במחשבה. זאת אומרת, היה לו תוכנית כזאת. אז אם ככה, אז אוי ואבוי, אז כל בדותה שבדו, אז נגיד שבדו בדותה כנגד משה וכל אחד הלך לבדוק את אשתו ממשה כסוטה, אז מה, אז עלה במחשבה של משה חס ושלום? יעלה על הדעת? אז באמת הגמרא אומרת שזה בתנאי שלא, שאין לו שונאים. זה בתנאי שאין לו שונאים. אבל אם יש לו שונאים, שונאים יבדו דברים שגם לא עלו במחשבה. גם דברים שאפילו, אפילו הרהור לא היה. על פי זה מובן מה שמסבירים, ולא יכלו דברו לשלום. למה לא יכלו דברו לשלום? כתוב בחז"ל שמי נקרא שונא? אדם שלא מדבר עם חברו שלושה ימים נקרא שונא. אז בעצם הרעיון שלהם היה כזה, הרי יוסף מוציא דיבתנו רעה, ויבא יוסף דיבתם רעה אל אביהם. ואז מיד יגידו, תשמע, אין עשן בלי אש. וגם אם לא היה כן בפועל, אז בטח עלה במחשבה אצלם, היה להם איזה תוכנית כזאת. מה הם עושים? הם לא מדברים איתו. ברגע שלא מדברים איתו שלושה ימים, הגמרא אומרת מי שלא מדבר עם חברו שלושה ימים הרי הוא בגדר שונא. אה, אז אם הוא שונא לנו, אז אין משמעות למה שהוא אומר, גם אפילו במחשבה לא עלה אצלנו. כי כשיש לאדם שונאים, אז הם בודים כנגדו גם דברים שאפילו לא עלו במחשבתנו. אבל כאשר מדובר במצב שבו אין לו שונאים, אז אם אמרו משהו, כנראה שיש בזה משהו מן הדק. כנראה שאולי אפילו הרהרת בזה, גם אם לא עשית את הדברים שהם אומרים. לכן כאן הוא אומר, ריבונו של עולם, אתה יודע צדקתי והדיבה שהוציאו עליי היא שקר, ואפילו במחשבה לא עלתה אצלי, אפילו לא הרהרתי. מה הדבר הזה שהם אומרים. ולכן אני מבקש ריבונו של עולם, אראה נקמתך מהם. לא נקמתי, שימו לב, נקמתך. מה בעצם הרעיון? אומר המלבי"ם, בשם מי אני מתנבא? בשמי? בשליחות מי אני הולך? בשליחותי? הרי בשליחותך ריבונו של עולם. אז יוצא שכשהם יוצאים כנגדי, זה לא כנגדי. הם יוצאים כנגדך. אז אם כן ריבונו של עולם, אראה נקמתך מהם. את הנקמה על כבודך תינקם מהם. כי אליך גליתי את ריבי. הכוונה היא את הריב גליתי אליך, פירושו כל הריב שעשיתי, זה רק אליך. בשביל מי אני הולך לריב איתם? בשביל מי אני אומר להם דברים קשים? בשבילי? אדרבה, אני ארצה לומר להם דברים נעימים, אני רוצה להשניא עצמי עליהם? כל הריב שלי הוא אליך, הכוונה בשבילך, בשביל כבודך, בגלל שליחותך. והיות וכן, אז ריבונו של עולם, אראה נקמתך מהם. מי שצריך לסגור איתם את החשבון זה אתה.
שירו להשם, הללו את השם, כי הציל את נפש אביון מיד מרעים. ואני מודה על כל פנים להשם על זה שהציל אותי מהדיבה הרעה שלהם, שלא יכלו להפיק את זממם.
ארור היום אשר יולדתי בו. יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך. ארור היום אשר יולדתי בו. היום אשר יולדתי בו הכוונה היום שבו נתעברה בי אמי. כי הרי הוא אומר אשר הריתי בו. ואי אפשר להסביר יולדתי כנולדתי, כי הרי אתה אומר לאחר מכן יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך. אז כבר דיברת על יום הלידה. מה זה יום אשר יולדתי? יום אשר יולדתי הכוונה נתעברה בי אמי. אז יהיה מקולל היום שנתעברה בי אמי, ויהיה מקולל גם כן היום שבו ילדה אותי אמי. לכאורה למה הוא אומר ארור היום אשר עיברה אותי אמי? הרי לכאורה אצל איוב ראינו שאיוב קילל את הלילה אשר בו הורה גבר. זה הגיוני. האיש, האדם שימש בלילה, אז אם כן בלילה היה ההיריון. למה, למה פה הוא מקלל את היום? אומרים חז"ל, כאשר מנשה היה הורג את הנביאים, ברח חלקיהו אביו של ירמיהו. נמלט. וכיוון שנמלט, היה זה ביום. ולפני שנמלט, שימש מיטתו והלך. ומאותו תשמיש יצא ירמיהו. אז לכן אם כן הגיוני מאוד מה שאומר כאן ירמיהו, ארור היום אשר יולדתי בו, הכוונה ארור היום שבו נקלטה אמי. זה הכוונה היום אשר נולדתי בו. אומר הרד"ק, ממרירות נפשם יקללו הצדיקים יום היוולדם בו. מתוך מרירות נפשם הם מקללים את היום. ומוסיף הרד"ק מיד ואומר, ואפילו שלא תשיגהו קללה. אתה יכול לקלל את יום האתמול? אתמול עבר, מה תקלל אותו? מה, מה, מה יהיה בו? גמרנו, כבר איננו. אפילו שלא תשיגהו קללה, כי כבר עבר, אף על פי כן הוא אומר אותו היום היה ארור, שהנה תראה באותו היום באתי לעולם. כך גם כן אמר איוב, יאבד יום איוולד בו. אגב לגבי לידה אין בעיה להגיד ביום, כי אישה יולדת גם ביום. אבל כמו שהסברנו קודם, מדובר על ההיריון. אז אתה רואה שגם איוב אמר יאבד ארור יום ייוולד איוולד בו.
המלבי"ם מסביר שהחלק הראשון, כמו שאמרנו ארור היום אשר יולדתי בו, הכוונה היא על השלב שבו נתעברה אמו. ואותו יום הוא ארור, הכוונה הוא כבר ארור מכבר. במה הוא ארור? אומר המלבי"ם, לפי מה שהסברנו קודם שבאותו יום הרג מנשה את הנביאים, אז זה מובן במה הוא ארור. זה יום מקולל שבו נהרגו הנביאים. זה הארור. זה היה יום רע, זה היה יום צרה שבו נהרגו הנביאים. אז ארור היום, הנה תראו אותו יום שבו נולדתי, נולדתי ביום רע, מר ונמהר, שבאותו היום נהרגו הנביאים, כמו שאמרנו הרי אביו ברח באותו היום. אז היום הזה מה שנקרא מקדמת דנא כבר ארור. כך שלמעשה המלבי"ם לא צריך להתעמת עם הקושיה של הרד"ק. הרד"ק מה שהפריע לו, מה אתה מקלל יום שכבר עבר? אומר המלבי"ם לא, הוא לא מקלל את היום. הוא אומר בואו ראו שהיום הזה כבר היה מקולל, כי זה יום שהיה יום הריגה לנביאים. ויום שנולד בו ירמיהו, אומרים חז"ל, תשעה באב היה. יום שבו עתיד הבית להיחרב בו. ולכן הוא אומר יום הלידה אל יהי ברוך. זאת אומרת לאחר מכן, יום הלידה שהוא יהי, מלשון עתיד, גם הוא לא היה ברוך, כי הנה תראו שאני נולדתי ביום שבו היה החורבן, בתשעה באב. אז אתם רואים שגם יום הלידה בסופו של דבר זה יום שבעתיד יתברר כלא ברוך. לפי זה יוצא שהוא מקלל את הימים מצד עצמם. מכיוון שביום ההוא נהרגו הנביאים, וביום הלידה שלי עתיד להיחרב הבית. אז אתם רואים שהימים הללו מצד עצמם הם ימים שאין בהם ברכה. מסביר המלבי"ם, יולדתי וילדתני אמי. אומר המלבי"ם, כשמדברים על לידה מצד האבא, אז בעצם מדברים על העיבור. שזה אומרים על יולדתי, על מדברים על בעצם על העיבור שאביו כביכול הולידו. ועל מה שבא אל העולם, זה הלידה בפועל, זה ילדתני אמי.
ארור האיש אשר בישר את אבי לאמור יולד לך בן זכר, שמח שימחהו. ארור האיש שבישר לאבא שלי את הבשורה ואמר תשמח, נולד לך בן זכר. שמח שימחהו, הכוונה היא כאילו הוא בטוח שהוא שימח אותו. שואל הרד"ק, לכאורה איך הוא מקלל את המבשר? מה, אם המבשר הזה בחיים, חס ושלום תפגע בו עכשיו קללה? בן אדם בא לבשר לאבא שלך נולד לך בן זכר, מה אתה עכשיו אומר שהוא יהיה ארור? יהיה בו קללה חס ושלום? הוא אומר הרד"ק, ואולי אדם הזה היה אדם טוב? מה, ואז חס ושלום לירמיהו יש כאן עוון שהוא מקלל אדם הגון? אומר הרד"ק, אין כאן קושיה. אתם יודעים מי זה היה המבשר? המבשר היה פשחור בן אימר. זה שאותו ראינו לעיל ששם אותו על המהפכת, זה היה המבשר. פשחור בן אימר הוא היה המבשר. אז כשהוא אומר ארור האיש אשר בישר את אבי, הוא מדבר בעצם עליו. שמח שימחהו, באמת שימח אותו. אנשים שמחים, אומר הרד"ק, אני אקרא לכם את לשונו, שלא יאשימו אותי בשוביניזם. אומר הרד"ק, שאמר לו כי בן זכר נולד לו, כי בני אדם שמחים לבן זכר ודואגים על הנקבה. אז מי שעושה את זה, יש לו מקור מהרד"ק. אומר הרד"ק, ואם היה יודע אבי שימיי יהיו עמל ויגון, הוא לא היה שמח בי. אז עכשיו אבא שלי אז חשב שזה יום שמחה, הוא לא הבין שבעצם השמחה הזאת תהפך לתוגה. המצודת דוד מסביר, שהיות ולמפרע מתברר שהבשורה נולד לך בן לא הייתה בשורה טובה, כי הנה תראה מה נולד לך, בן שיסבול, בן שיתנבא על החורבן, שיהיו לו נבואות קשות ו... התברר כביכול שלא דבר טוב יצא מזה. אומר המצודת דוד, ידוע שדרך איש טוב לבשר טובה. כמו שראינו שם כשרצו להודיע לדוד על מיתת בנו, ושמה היה ויכוח מי יודיע, אז הוא אמר שמה איש טוב זה ועל בשורה טובה יבוא. אדם טוב בא כדי לבשר בשורה טובה. עכשכשיו מתברר שנולד פה אדם שיש לו נבואות כאלה קשות, שנולד פה אדם שהמצב שלו הוא כזה נורא, הוא כזה נרדף, אז התברר עכשיו שהמבשר הוא בישר בשורה טובה או שלילית? בשורה שלילית, בשורה רעה, נולד אדם לסבל. אז עכשיו אם אנחנו אומרים שאדם טוב מבשר טובות, אז אם זה בשורה רעה, הבן אדם הזה מה הוא? אדם רע. וזה מה שהוא אומר, ארור האיש אשר בישר את אבי. דהיינו למפרע מתברר שמבשר הבשורה היה אדם רע, כי הנה תראו את התוצאות. ואז לפי זה, אומר הרד"ק, מה שכתוב שמח שימחהו, זה בשאלה. שמח שימחהו? הכביכול, האם כשאנחנו רואים את הדברים למפרע, יש כאן שמחה בהודעה הזאת שייוולד כזה בן? האם היה כאן שמחה בעניין? תראו איזה בן נולד עם כמה צרות.
והיה האיש ההוא כערים אשר הפך השם ולא ניחם. ושמע זעקה בבוקר ותרועה בעת צהריים. והיה האיש ההוא כערים אשר הפך השם, הכוונה סדום ועמורה. ולא ניחם, הכוונה שהקדוש ברוך הוא לאחר שהחליט לעשות כן, לא התנחם עליהם. ניחם הכוונה היא כמו התחרט, אלא הקדוש ברוך הוא לא חשב מחשבה אחרת אלא הביא עליהם את הגזירה שאותה הוא גזר. ועל זה הוא אומר ושמע זעקה בבוקר ותרועה בעת צהריים. פירושו של דבר, האדם הזה ישמע זעקה מקרוביו ומאוהביו בבוקר, בתחילת היום, וכך הדבר ילווה אותו עד עת הצהריים. דהיינו כביכול הצרה הזאת והזעקה הזאת תלווה אותו. אומר הרד"ק, כתוב זעקה בבוקר ותרועה בעת צהריים, כי תרועה זה יותר מזעקה. תרועה, אומר הרד"ק, לפעמים באה על שמחה ולפעמים באה על אבל, כמו למה תריעי רע, וכן תרועה בעת צהריים. המלבי"ם מסביר, והיה האיש ההוא כערים אשר הפך השם. לפי שיטתו של המלבי"ם, ארור האיש אשר בישר את אבי, הוא בעצם מתאר מה היה. ומה היה? שבעקבות הבשורה הזאת נהיה ארור, מנשה הרג אותו. הכוונה קיבל קללה במקום ברכה. ואז האיש ההוא שנהרג על ידי מנשה, היה כערים אשר הפך השם, נאבד הוא וכל אשר לו על ידי מנשה. ושמע קול זעקה בבוקר, לקחו אותו לבית האסורים בבוקר ודנו אותו, ותרועה בעת צהריים, זה כאשר הוציאו אותו להורג, אז היו מריעים בשופר, היה יוצא כרוז שפלוני יובל למיתה.
ולמה הרג אותו מנשה? אשר לא מותתני מרחם. ותהי לי אמי קברי ורחמה הרת עולם. זאת אומרת המלבי"ם לפי שיטתו, מה רצה ממנו מנשה? מנשה אמר לו, אני הרגתי את כל הנביאים, ואתה רואה את האדם שכעת נולד והוא בן של נביא, הרי אביו חלקיהו, כל מקום שמוזכר נביא ושם אביו, הוא ואביו נביאים. אז אם כן, מנשה הרג את המבשר מכיוון שמנשה אמר למה לא הרגת אותו מיד? אתה שמעת שנולד כעת בן לנביא, זה בן אדם עם פוטנציאל נבואה גבוה, ואם כן היית צריך להרוג אותו מיד. זה מה שכתוב כאן. הוא אומר, האיש ההוא כערים אשר הפך השם, מנשה הרג את המבשר, ולמה? על אשר לא מותתני מרחם. אז אם היה עושה כן, ותהי לי אמי קברי, על ידי זה אמי היא הייתה הקבר שלי, דהיינו שמה הייתי מת בתוך הרחם, ורחמה הרת עולם, ואז הרחם שלה יהפוך להיות כהרת עולם. מה זה הרת עולם? הרת עולם פירושו הריון עולמי. הריון עולמי זאת אומרת, כל הריון מגיע בסופו של דבר אל לידה, אל חיים. אבל אם הורגים את הוולד ברחם אמו, אז זה הריון שאף פעם לא יגיע ללידה, זה כמו הריון תמידי כביכול, כן, בדרך משל. הריון עולמי, הריון שאף פעם לא בא לידי לידה, אף פעם לא בא לידי חיים. אז על ידי זה שהיה מותתני מרחם, נותן לאמי לשתות משקה רעיל שהורג את הוולד, על ידי זה הייתה לאמי קברי והריונה היה הריון עולם, כביכול הריון שאף פעם לא בא לידי לידה. הרד"ק מסביר, אשר לא מותתני מרחם, הכוונה למה לא המית אותי עוד לפני שיצאתי מן הרחם? אז או שזה חוזר על האיש, או שזה חוזר לפי רש"י על מלאך המוות, יש לו תלונה על מלאך המוות, למה מלאך המוות לא לקח אותי עוד בטרם צאתי לעולם, או שזה חוזר על האלוקים, אומר הרד"ק, כביכול למה השם הביא אותי בכלל למצב של לידה, כמו שטען איוב, למה השם לא סגר דלתי בטני, למה השם לא מנע את לידתי, ואז לא הייתי צריך לסבול את מה שאני סובל כעת. ואז על ידי זה, ותהי לי אמי קברי, אם היה מותתני מרחם, משון ממיתת אותי עוד מן הרחם, אז הייתה לי אמי קברי, והרחם היה כביכול כהרת עולם, שלא היה בא לידי לידה אף פעם.
למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בבושת ימיי. למה זה מרחם יצאתי, אומר המלבי"ם, כאן מסיים ירמיה, אז יוצא אם כן שכבר נחתו בי הצרות והאסונות כבר מעת שנוצרתי ברחם, שהנה תראה מעת יציאתי מן הרחם יצאתי למציאות, למציאות כזאת שתלאות רבות מצפות לי. אז למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בבושת ימיי? רש"י מסביר שעמל ויגון זה חורבן בית המקדש. הכוונה אז למה יצאתי מרחם כדי לראות את בית השם חרב? האם כדאי היה לי הדבר כלל להיוולד בעולם?