TheWholeTorah.aiBeta

פרק כ - פשחור מכה את ירמיהו - חלק ב

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה

אנו ממשיכים בחלקו השני של פרק כ' בירמיהו. לאחר שפשחור בן אימר הכה את ירמיהו ונתן אותו על המהפכת, ולאחר שירמיהו קרא לו "מגור מסביב" וניבא לו את גורלו, פותח הנביא בסדרת פסוקים אישיים וקשים: תלונה על הבדידות, על העלילות ועל הרדיפות, ולצידה אמונה עזה שה' עומד לימינו, ולבסוף קללת יום היוולדו. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ובעיקר המלבי"ם, וכן דברי חז"ל שנאמרו בעניין.

"כי שמעתי דיבת רבים" - העלילה המאורגנת

כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב, הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ, כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי, אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ׃ (י)

"דיבה" היא מלשון דיבור, מלשון לדובב. גם "הוצאת דיבה" עניינה הוצאת דיבור. כלומר: שמעתי רבים שמדברים ומתלחשים כנגדי. "מגור" עניינו לשון אסיפה, וכך שואל רש"י: מה האסיפה הזאת? מה הרבים המתלחשים סביבי אומרים?

"הגידו ונגידנו" - רש"י מביא שני ביאורים. מנחם פירש מלשון "לא תתגודדו", שהוא לשון השחתה (אל תשחיתו את בשרכם על מת), וכמו "גודו אילנא" שהוא לשון קציצה. לפי זה הכוונה: בואו ונכרית אותו, נשחית אותו. ודונש פירש מלשון הגדה ממש: הגידו עליו דברי שקר - ונגידנו למלך. כלומר אחד בודה את הסיפור, והשאר באים ומפיצים אותו ומעבירים אותו הלאה.

המלבי"ם מבאר: חוץ מזה שחירפו אותי ורדפו אותי על דברי הנבואה, עוד מוציאים עליי דיבת שקר. ואל תאמר שמדובר ביחידים, שלדיבת יחידים אין מתייחסים - הכתוב אומר "דיבת רבים". וכשזו דיבת רבים, כולנו מכירים את הכוח שלה: "מה, לא שמעת? כולם אומרים!" ה"כולם אומרים" חזק מהכול. "אמרו בחדשות" - מה יש לך יותר מזה? זה מוחלט, זה ברור, אין בזה ספקות. ולא זו בלבד, אלא גם "מגור מסביב" - הוא פשחור, אותו אדם גדול שירמיהו קרא לו כך. גם הוא מוציא על ירמיהו דיבה. אם כן, גם רבים וגם אדם גדול, ודאי שהדיבה מתקבלת. ומה הם עושים? מעמידים כנגדו עדי שקר, ואומרים: אתם תגידו את הדיבה ואנחנו נעביר אותה למלך ולשופטים.

"כל אנוש שלומי שומרי צלעי" - כל אותם אנשים שהיו אנשי שלומי, ידידיי, הפכו ל"שומרי צלעי". "צלע" היא לשון כישלון ונפילה, כמו "וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ"; אדם צולע נוטה הצידה ונוטה ליפול. הם ממתינים לצלע שלי, לנטייה שלי, לכישלון שלי - שאמעד, שאומר איזו מילה לא במקום, ואז יתפסו אותי עליה.

"אולי יפותה ונוכלה לו" - אולי יתפתה ויכשל באיזו מילה, ואז נוכל להעליל עליו ולהפיל אותו. "ונקחה נקמתנו ממנו" - ומה יש להם לנקום בו? לשיטתם, כל הנבואה הזאת הוא אומר מעצמו, וכל הדברים הרעים הוא בודה מליבו; לכן הם מאמינים שהוא מדבר מרוע לבבו, ואם כן מגיע לו העונש ההולם.

"וה' אותי כגיבור עריץ" - הביטחון בה'

וַה' אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ, עַל־כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ, בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי־לֹא הִשְׂכִּילוּ, כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ׃ (יא)

הרד"ק מבאר: הם רוצים להמית אותי, ואיני חושש מהם, שהרי הקב"ה כבר הבטיח לי לעיל "וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ". ומביא הרד"ק שני ביאורים בלשון "וה' אותי": האחד - ה' איתי כגיבור עריץ, כלומר יש לי שמירה, שומר ראש; גיבור עריץ מלווה אותי כל הזמן, והוא ה' יתברך. והשני - ה' נתן אותי כגיבור עריץ, כלומר ה' חיזק את כוחי כגיבור עריץ. השאלה היא אם "גיבור עריץ" מוסב על ה' או עליי. בשני הביאורים התוצאה זהה: יש לי כוח כנגדם, ולכן איני חושש.

"על כן רודפיי ייכשלו ולא יוכלו" - הרודפים לא יצליחו בסופו של דבר לפגוע בי. "בושו מאוד כי לא השכילו" - "להשכיל" עניינו הצלחה, כמו שמביא הרד"ק "וַיְהִי דָוִד בְּכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל", שפירושו מצליח. כל ניסיונותיהם נידונו לכישלון, וזה עצמו ביזיון להם: תהיה להם בושה גדולה על שבכל מאמציהם לפגוע בי לא הצליחו. "כלימת עולם לא תישכח" - ביזיון כזה שכולם יזכרו אותו לתמיד. יש דברים בהיסטוריה שאין שוכחים אותם; כשם שמזכירים "סוס טרויאני" כדי לתאר ניצחון מבריק בדרך מתוחכמת, כך גם הכישלון שלהם עוד יילמד בספרי ההיסטוריה, ויהיה ביזיון נזכר באופן תמידי.

למלבי"ם ביאור מקורי במילה "אותי": "אותי" - האות שלי, כמו "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְךָ". ה' כביכול הוא האות שלי, הוא הנס שלי, מלשון "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה" - הנס הוא הכלונס שעליו מרימים את הדגל. ה' כאילו מצויר על הדגל שלי, הוא הדגל שלי והוא הלוחם בעדי. ומתוך כך "רודפיי ייכשלו ולא יוכלו" לעשות לי שום רעה, ולא עוד אלא שעתידים הם להתבייש ולהיכלם כלימת עולם על שהוציאו עליי דיבה ובדו עליי מעשים אשר לא היו.

ומה ההבדל בין "בושו" ל"כלימה"? כפי שראינו כמה פעמים לעיל במלבי"ם: בושה - אדם מתבייש מעצמו ("התביישתי מאוד", מעצמי), ואילו כלימה היא תמיד על ידי אחרים - "עומד נכלם" מול מישהו אחר.

"בוחן צדיק" - הבקשה לנקמת כבוד שמים

וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק, רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב, אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת־רִיבִי׃ (יב)

אתה, ריבונו של עולם, יודע אם אדם הנראה כצדיק לעיני בני אדם כן הוא באמת; אתה יודע אם תוכו כברו, אם ליבו ומחשבותיו ומעשיו הם כפי שהם נראים כלפי חוץ. ואם לא - הקב"ה מגלה את מעשיו הרעים. אדם עושה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי, לטוב ולמוטב: הגמרא אומרת שהלומד תורה בסתר - תורתו מכרזת עליו ומתפרסמת בעולם, וכך גם להפך, העושה דברים שליליים בסתר - הקב"ה מפרסם אותו ומגלה זאת כנגד כולם.

מסביר המלבי"ם: היות ואתה ה' בוחן מי הוא באמת הצדיק בדינו, ורואה כליות ולב, ורואה את מחשבות האדם - אתה יודע שכל הדיבה שבדו כנגדי היא שקר, ואף לא במחשבה עלתה אצלי.

וזו נקודה חשובה. הכלל הוא "אין עשן בלי אש", והגמרא אומרת שאם אנשים מדברים דבר מה על מישהו, גם אם לא עשה את הדבר בפועל - על כל פנים עלה במחשבתו, הייתה לו תוכנית כזו. ולכאורה זה נורא: אם בדו בדותה כנגד משה רבנו, וכל אחד הלך לבדוק את אשתו ממשה כסוטה, וכי חס ושלום עלה הדבר במחשבתו של משה? אלא שבאמת הגמרא אומרת שהכלל הזה אמור רק כשאין לו שונאים; אבל כשיש לו שונאים, השונאים בודים גם דברים שמעולם לא עלו במחשבה, אפילו לא בהרהור.

על פי זה מובן מה שמבארים ב"וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" אצל אחי יוסף. חז"ל אומרים שמי שאינו מדבר עם חברו שלושה ימים הרי הוא בגדר שונא. והרעיון של האחים היה כך: הרי יוסף מוציא את דיבתנו רעה, "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", ומיד יאמרו הבריות "אין עשן בלי אש", וגם אם לא עשו כן בפועל - בוודאי עלה הדבר במחשבתם. מה הם עושים? אינם מדברים איתו, וברגע שאינם מדברים איתו שלושה ימים הרי הם בגדר שונאים שלו, ואז אין משמעות למה שהוא אומר, שהרי כשיש לאדם שונאים הם בודים כנגדו גם דברים שלא עלו במחשבה כלל. אבל במקום שאין לו שונאים - אם אמרו משהו, כנראה יש בזה משהו מן הדק, אולי אפילו הרהרת בזה גם אם לא עשית.

לכן אומר כאן ירמיהו: ריבונו של עולם, אתה יודע את צדקתי, והדיבה שהוציאו עליי שקר היא, ואפילו במחשבה לא עלתה אצלי, אפילו לא הרהרתי בדבר שהם אומרים.

"אראה נקמתך מהם" - ושימו לב ללשון: לא "נקמתי" אלא "נקמתך". אומר המלבי"ם: בשם מי אני מתנבא? בשמי? בשליחות מי אני הולך? בשליחותי? הרי בשליחותך, ריבונו של עולם. נמצא שכשהם יוצאים כנגדי - אין זה כנגדי, אלא כנגדך. ואם כן, את הנקמה על כבודך - תינקם מהם. "כי אליך גיליתי את ריבי" - כל הריב שעשיתי עמם הוא אליך, כלומר בשבילך. בשביל מי אני רב איתם? בשביל מי אני אומר להם דברים קשים? בשבילי? אדרבה, הייתי רוצה לומר להם דברים נעימים; וכי אני רוצה להשניא את עצמי עליהם? כל הריב שלי הוא בשביל כבודך ומחמת שליחותך, ולכן מי שצריך לסגור איתם את החשבון - זה אתה.

"שירו לה'" - ההודאה

שִׁירוּ לַה' הַלְלוּ אֶת ה', כִּי הִצִּיל אֶת נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים׃ (יג)

ועל כל פנים אני מודה לה' על שהצילני מן הדיבה הרעה שלהם, שלא יכלו להפיק את זממם.

"ארור היום אשר יולדתי בו"

אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ׃ (יד)

"היום אשר יולדתי בו" - הכוונה ליום שבו נתעברה בו אמו. שהרי אי אפשר לפרש "יולדתי" כ"נולדתי", כי מיד אחר כך הוא אומר "יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך", וכבר דיבר על יום הלידה. אם כן: יהיה מקולל היום שנתעברה בי אמי, ויהיה מקולל גם היום שבו ילדה אותי.

ולכאורה קשה: למה הוא מקלל "יום"? אצל איוב ראינו שקילל את הלילה "אֲשֶׁר בּוֹ הֹרָה גָבֶר", וזה הגיוני - שכן שימש בלילה ובלילה היה ההיריון. אלא שאומרים חז"ל: כאשר מנשה היה הורג את הנביאים, ברח חלקיהו אביו של ירמיהו ונמלט, ובריחתו הייתה ביום; ולפני שנמלט שימש מיטתו והלך, ומאותו תשמיש יצא ירמיהו. לפי זה מובן היטב מדוע אומר ירמיהו "ארור היום אשר יולדתי בו" - היום שבו נתעברה בו אמו.

אומר הרד"ק: מתוך מרירות נפשם מקללים הצדיקים את יום היוולדם, ואפילו שלא תשיגהו קללה. וכי אפשר לקלל את יום אתמול? אתמול כבר עבר ואיננו, מה תקלל אותו? אלא אף על פי כן הוא אומר: אותו היום היה ארור, שהנה תראה שבאותו יום באתי לעולם. וכך גם אמר איוב "יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ". ואגב, לגבי לידה אין קושי לומר "יום", שהרי אישה יולדת גם ביום; הקושי הוא רק ביום העיבור, כפי שהסברנו.

המלבי"ם מבאר שהחלק הראשון, "ארור היום אשר יולדתי בו", מוסב על השלב שבו נתעברה אמו, ואותו יום ארור מכבר. במה הוא ארור? לפי דברי חז"ל שבאותו יום הרג מנשה את הנביאים - זה יום מקולל, יום רע, מר ונמהר, שבו נהרגו הנביאים ואביו נאלץ לברוח. כלומר ירמיהו אומר: ראו, נולדתי ביום שכבר מקדמת דנא היה ארור. לפי זה המלבי"ם אינו נצרך כלל לקושיית הרד"ק - איך מקללים יום שכבר עבר; שכן ירמיהו אינו מקלל את היום, אלא אומר שהיום הזה כבר היה מקולל מצד עצמו, שהיה יום הריגה לנביאים.

וכן ביום הלידה: אומרים חז"ל שירמיהו נולד בתשעה באב, יום שעתיד הבית להיחרב בו. ולכן נאמר "אל יהי ברוך" בלשון עתיד - גם יום הלידה עתיד להתברר כיום שאינו ברוך, שהרי נולדתי ביום שבו היה החורבן. נמצא שהוא מקלל את הימים מצד עצמם: יום אחד נהרגו בו הנביאים, ויום השני עתיד להיחרב בו הבית - ימים שאין בהם ברכה מצד עצמם.

ולעניין הלשון מבאר המלבי"ם: "יולדתי" ו"ילדתני אמי" - כשמדברים על לידה מצד האב, מדברים על העיבור, שהאב כביכול הולידו; ועל הביאה אל העולם בפועל נאמר "ילדתני אמי".

"ארור האיש אשר בישר את אבי"

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר, שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ׃ (טו)

ארור אותו אדם שבישר לאבי "תשמח, נולד לך בן זכר". "שמח שימחהו" - כאילו הוא בטוח שהוא שימח אותו.

שואל הרד"ק: איך מקלל ירמיהו את המבשר? אדם בא לבשר לאביך שנולד לו בן זכר, וכי תאמר עליו שיהיה ארור ותביא עליו קללה חס ושלום? ואולי אדם טוב היה, ונמצא חס ושלום שיש בידי ירמיהו עוון שקילל אדם הגון! אלא אומר הרד"ק: אין כאן קושיה כלל, שהמבשר היה פשחור בן אימר - אותו אחד שראינו לעיל שנתן את ירמיהו על המהפכת. כשירמיהו אומר "ארור האיש אשר בישר את אבי", עליו הוא מדבר.

ו"שמח שימחהו" - באמת שימח אותו. כלשון הרד"ק: "שאמר לו כי בן זכר נולד לו, כי בני אדם שמחים לבן זכר ודואגים על הנקבה". מי שנוהג כך, יש לו על מי לסמוך. ומוסיף הרד"ק: ואם היה יודע אבי שימיי יהיו עמל ויגון, לא היה שמח בי; אבא סבר שזה יום שמחה, ולא הבין שהשמחה הזאת תיהפך לתוגה.

המצודת דוד מסביר בדרך אחרת: למפרע מתברר שהבשורה "נולד לך בן" לא הייתה בשורה טובה - שהרי ראה מה נולד לך, בן שיסבול, בן שיתנבא על החורבן ותהיינה לו נבואות קשות. וידוע שדרך איש טוב לבשר טובה, כמו שמצאנו כשרצו להודיע לדוד על מיתת בנו והיה ויכוח מי יודיע, ונאמר שם "אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא" - אדם טוב בא לבשר בשורה טובה. ואם עתה מתברר שנולד אדם שנבואותיו כה קשות ומצבו כה נורא והוא כה נרדף, נמצא שהמבשר בישר בשורה רעה - ואם כן אדם רע הוא. זהו "ארור האיש אשר בישר את אבי": למפרע מתברר שהמבשר היה אדם רע, שהרי ראו את התוצאות. ולפי זה, אומר הרד"ק, "שמח שימחהו" נאמר בתמיהה: האם באמת שימח אותו? כשאנו רואים את הדברים למפרע, האם הייתה כאן שמחה בהודעה שייוולד בן כזה, עם כל כך הרבה צרות?

"כערים אשר הפך ה'"

וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' וְלֹא נִחָם, וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם׃ (טז)

"כערים אשר הפך ה'" - סדום ועמורה. "ולא ניחם" - לשון חרטה; שהקב"ה לאחר שהחליט לעשות כן לא התנחם עליהם ולא חשב מחשבה אחרת, אלא הביא עליהם את הגזירה שגזר. "ושמע זעקה בבוקר ותרועה בעת צהריים" - האיש הזה ישמע זעקה מקרוביו ומאוהביו בבוקר, בתחילת היום, והצרה והזעקה תלווה אותו עד עת הצהריים. ומדייק הרד"ק: "תרועה" חמורה מ"זעקה", ולכן הבוקר בזעקה והצהריים בתרועה. והתרועה לפעמים באה על שמחה ולפעמים על אבל, כמו "לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ", וכן "תרועה בעת צהריים".

המלבי"ם, לשיטתו, מבאר שאין כאן קללה אלא תיאור מה שהיה: בעקבות הבשורה הזאת נהיה המבשר ארור, ומנשה הרגו - קיבל קללה במקום ברכה. ואותו איש שנהרג על ידי מנשה היה "כערים אשר הפך ה'", שנאבד הוא וכל אשר לו על ידי מנשה. "ושמע זעקה בבוקר" - לקחוהו לבית האסורים בבוקר ודנו אותו; "ותרועה בעת צהריים" - כאשר הוציאוהו להורג היו מריעים בשופר ויוצא כרוז שפלוני מובל למיתה.

"אשר לא מותתני מרחם"

אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם, וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָהּ הֲרַת עוֹלָם׃ (יז)

ולמה הרגו מנשה? לשיטת המלבי"ם, מנשה טען כלפיו: אני הרגתי את כל הנביאים, והנה נולד אדם שהוא בן של נביא - שהרי אביו חלקיהו, וכל מקום שמוזכר נביא ושם אביו, הוא ואביו נביאים. אדם כזה הוא בעל פוטנציאל נבואה גבוה, ואם כן היית צריך להרגו מיד. זהו "אשר לא מותתני מרחם" - על כך נהרג המבשר.

"ותהי לי אמי קברי" - שאילו כן היה, הייתה אמי הקבר שלי, ששם הייתי מת בתוך הרחם. "ורחמה הרת עולם" - הריון עולמי. שכן כל היריון מגיע בסופו של דבר ללידה ולחיים, אבל אם הורגים את הוולד ברחם אמו, הרי זה היריון שלעולם לא יגיע ללידה - כמשל, היריון תמידי שאינו בא לידי חיים. כלומר: אילו היו ממיתים אותי מן הרחם, על ידי שמשקים את אמי משקה רעיל ההורג את הוולד, הייתה אמי קברי והיריונה היריון עולם.

הרד"ק מבאר "אשר לא מותתני מרחם" - למה לא המית אותי עוד בטרם יצאתי מן הרחם. ומי הוא ה"ממית"? או שהדברים מוסבים על אותו איש המבשר; או לפי רש"י על מלאך המוות - שיש לו תלונה על מלאך המוות שלא לקחו בטרם צאתו לעולם; או שמוסב על הקב"ה - למה הביאני ה' כלל לידי לידה, כטענת איוב "לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי", למה לא מנע ה' את לידתי, ולא הייתי צריך לסבול את מה שאני סובל עתה. ואז "ותהי לי אמי קברי", והרחם היה כהרת עולם, שלא היה בא לידי לידה לעולם.

"למה זה מרחם יצאתי" - חתימת הפרק

לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן, וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי׃ (יח)

כאן מסיים ירמיהו, אומר המלבי"ם: יוצא אפוא שהצרות והאסונות נחתו בי כבר מעת שנוצרתי ברחם, שהנה מעת יציאתי מן הרחם יצאתי אל מציאות שתלאות רבות מצפות לי בה. ולמה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בבושת ימיי?

ורש"י מפרש ש"עמל ויגון" הוא חורבן בית המקדש. כלומר: למה יצאתי מן הרחם - כדי לראות את בית ה' חרב? האם כדאי היה לי הדבר כלל להיוולד בעולם?

לסיכום:

בחלק זה של הפרק נחשף עולמו הפנימי של ירמיהו: דיבת רבים מאורגנת שהעמידה נגדו עדי שקר והפכה את אנשי שלומו ל"שומרי צלעי", הממתינים למעידה כדי להעליל ולנקום. כנגד זה מעמיד הנביא את ביטחונו: ה' הוא הגיבור העריץ שעמו, או האות והדגל שלו, ולכן רודפיו ייכשלו ויזכו לכלימת עולם. הוא פונה לה' "בוחן צדיק רואה כליות ולב", שיודע שהעלילה שקר ואפילו במחשבה לא עלתה, ומבקש "נקמתך" ולא נקמתו, שכן כל ריבו הוא בשליחות ה' ולמען כבודו - ומודה על ההצלה. ולבסוף, מתוך מרירות נפש, מקלל את יום עיבורו ואת יום לידתו ואת המבשר, שלדברי חז"ל היה פשחור בן אימר; ולפי המלבי"ם אין אלה קללות לעתיד אלא חשיפה של ימים שהיו ארורים מצד עצמם: יום הריגת הנביאים ויום תשעה באב, יום החורבן. חתימת הפרק היא זעקת "למה זה מרחם יצאתי" - זעקתו של נביא שנולד לראות עמל ויגון וחורבן בית ה'.