ספר ירמיהו פרק כ'. וישמע פשחור בן אימר הכהן והוא פקיד נגיד בבית השם את ירמיהו ניבא את הדברים האלה. ויכה פשחור את ירמיהו הנביא ויתן אותו על המהפכת אשר בשער בנימין העליון אשר בבית השם. פשחור בן אימר הכהן, אתם רואים שלירמיהו תמיד היה בעיה עם הכהנים אשר בענתות. זאת אומרת הכהנים הם היו הבעייתיים. והוא פקיד נגיד בבית השם, פקיד נגיד הכוונה הפקיד הגדול שהיה נגיד על כולם. תרגום יונתן זה ממונה סגן כהניא, היה ממונה סגן הכהנים. מדובר בכהן שהיה נחשב בדרגה מאוד גבוהה. הוא שומע את ירמיהו ניבא את הדברים האלה בבית השם, ויכה פשחור את ירמיהו הנביא. ירמיהו מוכה על ידי פשחור, ויתן אותו על המהפכת.
מה זה מהפכת? רש"י אומר שם מקום האסורים. כיפתא, כמו שאומר התרגום יונתן, שכיפה בלשון חז"ל הכוונה היא מקום ששם היו מכניסים את האסורים. אז לפי זה הוא הכניס אותו למקום הכיפה. זה הסבר אחד. הסבר נוסף מביא הרד"ק בשם אביו, שהוא מסביר שזה כמו מקום, מי שראה פעם ציורים של ימי הביניים, כשהיו רוצים להעניש בן אדם, אז היה מין איזה שהוא סד כזה גדול, ובסד הזה היה מקום של חצי עיגול ועוד מקום של שני חצאי עיגולים קטנים מהצדדים, והיה מלמעלה אותו דבר גם כן, חצי עיגול ועוד שני חצאי עיגולים קטנים. ואת זה, החלק העליון היה מתרומם, שמים את הראש של הבן אדם בחצי עיגול ואת שתי הידיים שלו בשני חצאי העיגול של הסד הזה, ולאחר מכן מלמעלה מורידים קרש גדול שגם בו היה מגרעת של חצי עיגול ועוד שני חצאי עיגול קטנים וסוגרים. ואז נוצר מצב שהראש שלו באמצע ושני הידיים מהצדדים והוא לא יכול להזיז את ראשו, ובדרך כלל אנשים טובים היו עוברים ברחוב ומתלוצצים עליו ונותנים לו סטירות וצוחקים בו. זה הייתה, זה היה העונש המקובל בימי הביניים. היו כאלה מקומות שהיה גם כן כזה סד לרגליים. באותה צורה גם כן היו הרגליים שלו תפוסות גם בכזאת צורה, ועל ידי זה הוא היה ללעג ולקלס לכל הסובבים וזה גם סוג של כלא מאוד מאוד משפיל.
יש כאלה שרוצים להסביר שהמהפכת היו שמים את האדם כמו על גלגל והיו שוטחים אותו, שמים אותו על הגב. שמים אותו על הגב וקושרים אותו על כמו גלגל גדול והיו מסובבים אותו. היו מסובבים אותו בצורה כזאת שהיה לו ייסורים קשים בסחרור ובכל מה שהיה עובר, שזה היה, זה לא, זה לא גלגל ענק, כן? זה חוויה לא ממש נעימה. אז יש אומרים שלכן זה נקרא מהפכת. אצל האינקוויזיציה הם שכללו את זה יותר ולמטה הם היו שמים מים רותחים, וכאשר היו מסובבים אותו, אני לא צריך לתאר בפניכם מה, מה בעצם היה קורה לו רחמנא ליצלן. על כל פנים, זה היה סוג של עונש שהעונש הזה היה נקרא מהפכת. והמהפכת הזאת הייתה אשר בשער בנימין העליון אשר בבית השם. שער בנימין העליון, השער הזה היה בחלק בנימין, כיוון שבית המקדש חלקו היה בחלק יהודה וחלקו היה בחלק בנימין. לכן הוא אומר לך זה המהפכת אשר בשער בנימין העליון אשר בבית השם.
ויהי ממחרת ויוצא פשחור את ירמיהו מן המהפכת. ויאמר אליו ירמיהו, לא פשחור קרא השם שמך כי אם מגור מסביב. ממחרת פשחור משחרר את ירמיהו מן המהפכת. ובעקבות זה ירמיהו נותן לו מי שברך במרכאות. הוא אומר לו לא פשחור קרא השם שמך כי אם מגור מסביב. יש בזה כמה פירושים. אנחנו נתחיל בפירושי רש"י. לא פשחור קרא השם שמך, לא סתם נקרא שמך פשחור, ירמיהו דורש בשמו. הוא אומר לו לא בכדי נקרא שמך פשחור, אלא זה כמו פשח שחור, כמו אילן שנפשח. פירושו של דבר, אתה תיפשח. כמו שרוצים להגיד על האילן שאני תולש ממנו ענף, אז אני יכול לשבור ענף, אני יכול לפשח, ויפשחני. מה זה לפשח? הכוונה להוציא את הענף ממקום החיבור שלו, איפה שהוא מתחבר לגזע, משם לתלוש אותו. ואז הוא יוצא עם כמו איזה עין כזאת, זה נקרא לפשח. אז הוא רצה להגיד את העונש שיהיה לו על המעשה, על מה שהוא עשה לו, ששם אותו במהפכת בייסורים הללו, הוא אומר לו לא בכדי נקראת פשחור, מכיוון שהדבר הזה בא לרמז שיהיה אצלך פשח שחור, כמו אילן שנפשח. העניין השחור פה לא לגמרי ברור לי, רש"י לא מפרט. רש"י אומר פשח שחור. אילן שנפשח זה פשח, אבל מה זה השחור? רש"י לא מסביר מה זה עניין השחור. ייתכן מאוד שהשחור זה כמו חשך משחור תוארם, באיכה בד' בפסוק ח', ששמה הכוונה היא רוצה להגיד על דבר שהוא רע גרוע, אומרים שהשחיר, הושחרו פניו. אז גם כן הוא אומר כאן שייפשח וגם יושחר כפך. אז זה פשח שחור. זה השילוב של שני הביטויים הללו.
הסבר נוסף אומר רש"י שפשחור זה משמע אדם גדול ובן חורין. ונסביר, פש בארמית זה הרבה. כמו נפיש, כמו גדול, נפישי, ועוד פש גבן לברורי, פש זה מלשון גדול, זה הרבה. כן? אז וחור זה מדברים על אדם חשוב, כמו חורי הארץ, הכוונה אנשים חורים וחשובים. אז הוא אומר, לא פשחור קרא שמך. מלשון פשחור זה אדם גדול וחור, רש"י מסביר כאן מלשון בן חורין, אלא פשח שחור. דהיינו, אל תחשוב ששמך מורה על ריבוי גדולה וחשיבות, אלא אדרבה, השם שלך מורה על שבר שאתה השם יפשח אותך ויושחר תוארך.
הסבר נוסף רש"י אומר שפשחור זה פש סחור. וזה בא לבטא שיהיו רבים שיהיו סביבו, סחור סחור מסביבו, פש זה רבים, וסחור זה מסביב, יהיו רבים מסביבו שיבואו להורגו. ואז לפי זה זה מתאים הביטוי גם כן כי אם מגור מסביב. מה זה מגור? מגור זה ביטוי שסובל שני פירושים. פירוש אחד מגור זה מלשון אסיפה, כמו אוגר בקיץ, כמו אל מגורי אל חרב, זה מלשון אסיפה. אז זה מתאים מאוד כמו שאמרנו פש סחור, שהכוונה היא שירבו הסובבים אותך על מנת מגור, על מנת יאספו עליך, על מנת להורגך. אז מגור פה זה מלשון אסיפה. אבל רש"י מסביר שמגור זה מלשון יראה בפירוש הראשון שלו, שמגור זה לשון יראה. והמלבי"ם כפי שתכף נראה, יוצר התאמה בין האסיפה לבין היראה. ובואו נראה את פירושו של המלבי"ם.
אומר המלבי"ם, לא פשחור קרא השם שמך. אומר המלבי"ם פשחור מבטא התפשטות וחירות. כי אם מגור מסביב. מגור אומר המלבי"ם זה ההפך. זה ההתאספות מפני הפחד והמצור. למה כשיש פחד הבן אדם מתכווץ או מתרחב? מתכווץ. אז זה בחינה של מגור. מגור הכוונה היא שבן אדם מתכווץ למה? מחמת הפחד. ומגור זה גם כן אסיפה, כמו שאמרנו אוגר בקיץ, אז זה התאספות של מצור. אז אם כן הוא אומר לו, אתה מלשון פשחור מבטא התפשטות וחירות, שזה מבטא שמחה ומבטא הצלחה, אומר תדע לך, ההפך יהיה אצלך, מגור מסביב, שהמגור זה התכנסות והתאספות שזה ההפך של הפשחור. מסביר המלבי"ם ביתר פירוט, זה נמצא לאל בפרק ו' בפסוק כ"ה, שהוא מסביר שהעניין של מגור זה בא גם על פחד וגם ביטוי ל-אסיפה. הביטוי שמתאים ביחס לפחד, הוא אומר זה לא מבטא רק את הפחד, אלא זה ביטוי כמו שהסברנו שאדם מתכנס פנימה, זה המגור. שאדם מתכנס מחמת יראה, נכנס חדר בחדר, נכנס פנימה מחמת המורא. זה כמו שחז"ל אומרים לא תגורו מפני איש, אומרים חז"ל אל תכניסו דבריכם מפני איש, אל תאגרו דבריכם מפני איש. וכן גור שבא על אסיפה, כמו שמתאספים אויבים סביבו ומקיפים אותו, זה נקרא מגור מסביב. ולכן הוא אומר כאן אתה מבטא איזושהי התפשטות וחירות, לא כן יהיה לך כי אם מגור מסביב, כי אם התכנסות שמבטאת פחד.
כי כה אמר השם הנני נותנך למגור לך ולכל אוהביך ונפלו בחרב אויביהם ועיניך רואות ואת כל יהודה אתן ביד מלך בבל והגלם בבלה והכם בחרב. הנני נותנך למגור. מגור זה אסיפה, כמו שהסברנו מלשון לא תגורו מפני איש הכוונה לא תאספו דבריכם, מלשון אגרה בקיץ לחמה, זה לשון אגירה. הנני נותנך למגור לך ולכל אוהביך, הכוונה יתאספו עליך כל הגיסות, מסביר המצודת דוד. המלבי"ם מסביר נותנך למגור, הכוונה היא כשהם ישמעו מה קרה לך, כולם יגורו, יפחדו. ואז ונפלו בחרב, זה יהיה בעת המלחמה. ואת כל יהודה אתן בשעה שיכבשו אותם, שמלך בבל יגלה אותם או יכה אותם בחרב. הכוונה חלקם יגלה וחלקם יכה בחרב.
ונתתי את כל חוסן העיר הזאת ואת כל יגיעה ואת כל יקרה ואת כל אוצרות מלכי יהודה אתן ביד אויביהם ובזזום ולקחום והביאום בבלה. ונתתי את כל חוסן העיר הזאת, חוסן מסביר המלבי"ם הכוונה לדברים החזקים שיש בעיר, כדוגמת המבצרים וכדומה. וגם את כל יגיעה. יגיעה הכוונה היא הכסף, הזהב, התבואות, כל מה שיגעו בעבורו. ואת כל יקרה. יקרה הכוונה הדברים היקרים, כמו אבנים טובות ומרגליות. ואת כל אוצרות מלכי יהודה, הכוונה האוצרות שהמלכים עצרו בכל ימי מלכותם, את כל אלה אתן. כעת הוא מפרש, את אלה אתן ביד אויביהם, כנגד החוסן, כמו שהסברנו שזה הדברים החזקים בעיר, זה המבצרים, את זה הוא אומר אתן ביד אויביהם. האויבים יכבשו את המבצרים החזקים. כנגד יגיעה ויקרה, שזה אומר כספם וזהבם, אבנים טובות ומרגליות, על זה הוא אומר ובזזום. ובזזום, אנשי החיל כל אחד יבוז, ייקח כל אחד לעצמו. כנגד האוצרות, על זה הוא אומר ולקחום. כיוון שאת האוצרות של המלכים החיילים הפשוטים לא לוקחים, אלא זה נלקח לאוצר המלך. לכן את האוצרות ולקחום לאוצר מלך בבל. המלבי"ם מסביר שמה שכתוב כאן חוסן, הסברנו שזה הדברים החזקים שבעיר, זה המבצרים, אז בכלל תמיד הביטוי חוסן בא לבטא דבר חזק ומתקיים, כמו חסון הוא כאלונים. וזה בא גם כן בהשאלה על העושר. מכיוון שהעושר מעמיד את האדם על רגליו, הוא נותן לאדם תוקף, כמו הון עשיר קרית עוזו. מה למדת? כשיש הון יש לאדם עוז. יש לאדם ממון, אז יש לו עוז. אז כך גם כן יש לו חוסן. כך שלמעשה כל מה שאדם סומך עליו, שהוא חוסנו, זה ייפול ביד האויבים.
ואתה פשחור וכל יושבי ביתך תלכו בשבי ובבל תבוא ושם תמות ושם תיקבר אתה וכל אוהביך אשר ניבאת להם בשקר. אתה פשחור וכל יושבי ביתך תלכו בשבי. אז הרד"ק שואל, הרי אמרנו קודם על אוהביו שהם ייפלו בחרב אויביהם. פה הוא אומר שישבו אותם ויקברו אותם בבבל. לכן הוא מסביר שהכוונה היא שיהיו כאלה שייברחו, כאלה שיימלטו מהחרב, הם ילכו בשבי ושם ימותו. שם ימותו, אז מה התוספת ושם תיקבר? אז הרד"ק מסביר שהכוונה היא שאתה תיקבר בארץ טמאה. זה בעצם תוספת על הקללה. וכך גם כן המלבי"ם אומר, שלא תחשוב שלאחר מותך את גווייתך יעלו לארץ. לא, אלא גם ושם תיקבר, באותה ארץ טמאה, שם יהיה מקום קבורתו. והוא מסביר ועוד ואומר שיש פה בעצם דרך קללה שכביכול הוא אומר קבורתך תהיה שם במקום ההוא. כי לכאורה אחרי שבן אדם מת, מה כל כך כבר משנה לו איפה ייקבר? אז הוא אומר לא, תדע לך, נוספה פה קללה שגם הקבורה שלך, לא רק אתה תגלה לשם, אלא גם קבורתך תהיה בארץ טמאה. והוא מוסיף ואומר, ומה שכתוב אתה וכל אוהביך אשר ניבאת להם בשקר, אומר אין הכוונה כל, מכיוון שהרי אנחנו יודעים שהיו כאלה שנשארו כאן או היו כאלה שמתו. אז אין הכוונה כל, אומר כמו שכתוב וכל הארץ באו מצרים, הכוונה כל, הכוונה רבים. אז גם מה שכתוב כאן אתה וכל אוהביך אשר ניבאת להם בשקר, הכוונה ורבים מאוהביך אשר ניבאת להם בשקר.
פיתיתני השם ואפת. חזקתני ותוכל. הייתי לשחוק כל היום, כולו לועג לי. הרד"ק מסביר, שהיות וראינו שפשחור נתן אותו במהפכת, כעת ירמיהו זועק חמס מתוך כאבו, מתוך צערו. ואומר ירמיהו, ריבונו של עולם, פיתיתני כמו אדם שמפתה את חברו, ואני מצד עצמי לא הייתי מעוניין בשליחות הזאת, אבל ואפת, הכוונה פיתית אותי ונתפתיתי. דהיינו מראש לא רציתי להיות נביא. מסביר המלבי"ם שירמיהו חשש שהוא יהיה לצחוק וללעג, כי הרי הוא טען נער אנוכי. נער אנוכי, מי יקבל את הדברים שלי? כולם ילעגו עליי. איך בכל אופן הלכתי? פיתיתני. אמרת לי אל תאמר נער אנוכי כי לכל אשר אשלחך תלך. יצרת לפתות אותי, ואפת, התפתיתי והלכתי. דבר שני אומר המלבי"ם, חששתי שהגם שלא יהיה לצחוק, אבל יכול להיות גרוע יותר, שהם ייקחו אותי ברצינות. ואם הם ייקחו אותי ברצינות, אז יחרה אפם כנגדי ויהרגוני. כשאתה לוקח מישהו בצחוק, אז אתה לא מתייחס אליו. אתה לא מדבר שטויות, זה נער, מה, אתה גם לא הולך לנקום בו, מה, מה אתה רוצה ממנו? זה מדבר שטויות. אבל ברגע שהם ייקחו אותי ברצינות, אז זה כבר יצרוב להם, זה יכאב להם. ואם זה יכאב להם, הם ירצו לבטל את הדברים שלי. באיזה צורה הם יבטלו את הדברים שלי? על ידי שהם ינסו להרוג אותי, יחרה אפם כנגדי. ואז הוא אומר, חזקתני ותוכל. פירושו של דבר, אתה חיזקת אותי, אמרת לי אל תירא מפניהם, נתת לי כוח. ותוכל, אומר הנה תראה ותוכל, דהיינו הצלחת לשכנע אותי שאני בכל אופן אלך על ידי שחיזקת אותי מהחשש שמא יחרה אפם כנגדי. אמרת לי אני אשמור עליך. ואז על ידי זה הצלחת לחזק אותי ולשלוח אותי. וכעת הוא אומר, כל היום כולו לועג לי. הכוונה היא את אשר יגורתי בא לי. א', מה שיראתי שאני אהיה לשחוק, הנה תראה, הייתי לשחוק כל היום. דבר נוסף הוא אומר, זה לא אצל חלק מן העם, אלא כולו לועג לי. כולו פירושו של דבר כלל העם לועגים לי. מסביר המלבי"ם מה ההבדל בין שחוק לבין לועג? הייתי לשחוק, לועג לי. מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם שהלעג הוא יותר מן השחוק. לפעמים אדם צוחק על חברו אבל לא מבזה אותו. כמו לדוגמה, אם בן אדם החליק על בננה, אז יש אנשים שזה מצחיק אותם. טוב, אני לא מתווכח על הטעם האישי שלהם, אבל על כל פנים, יש אנשים שזה מצחיק אותם, אבל הוא לא לועג לו. הוא צוחק. אבל אדם שבז למישהו, הוא לועג לו, עושה ממנו לעג. אז אם כן יש פה תוספת. הייתי לשחוק, א', ויותר מזה, כל היום כולו לועג לי. הכוונה לעג שזה גם כן דרך של ביזיון. אז אם כן מה שאני רואה זה, מה שאני חששתי שיצחקו וילעגו לי, הנה התקיים בי. וגם מה שאני חששתי ויראתי שיעשו לי רעה, כי מדי אדבר אזעק, חמס ושוד אקרא. כי היה דבר השם לי לחרפה ולקלס כל היום.
כי מדי אדבר אזעק. אני לא נחשב אצלם כמו אדם משוגע ופתי שהם לא מתייחסים לדברים שלו, אלא כל פעם שאני מדבר איזה שהוא דבר נבואה, בין אם אני זועק כנגד דברים רעים שהם עושים, חמס בממון וכדומה, בין שוד, חמס ושוד אקרא, אני רואה שהם שודדים איש את רעהו, אז היה דבר השם לי לחרפה. הם חושבים שאני מדבר את כל זה מרצוני, ואז הם מחרפים אותי, כביכול אתה מחפש לנו רעה, אני אומר נבואות קשות. והנבואות הקשות הללו אומרים אתה בודה אותם מרוע לבך. ועל ידי זה אני לחרפה ולקלס כל היום. מה ההבדל בין חרפה וקלס? אומר המלבי"ם, הקלס זה המאמר שעושים לצחוק על האדם ושם גנאי שנותנים בו. כמו ויתקלסו בו. מה אמרו? עלה קירח, עלה קירח. מדביקים לו כינוי ומלעיגים עליו. כן? כך שלמעשה יש פה יותר מסתם חירופים, יש פה גם כן לצחוק ושם גנאי. אומר הרד"ק, תשים לב שהגם שירמיהו כאן אומר דברים קשים, פיתיתני השם ואפת, חזקתני ותוכל, היה דבר השם לי לחרפה, הגם שאמר כאן דברים חריפים, זה לא נחשב לירמיהו לעוון. זה לא נחשב לגנאי שהוא דיבר כביכול שלא כהוגן כנגד השם יתברך. אומר הרד"ק, דברי צער על עצמו דיבר. הוא היה מצטער, המצב שלו היה קשה, ומתוך צערו אמר את הדברים, ונראה בהמשך שהוא אומר דברים אפילו חריפים יותר. ולכן תראה שאין פה את היחס שראינו לעיל, מה שהוא אמר היו תהיה לי כמו אכזב, ואז הרד"ק הסביר שהדבר היה פעל כנגדו של ירמיהו, היה כאן ביטוי קשה, וזה היה חטא כנגד השם כשהוא אמר את הדבר הזה, ולכן אמר לו שם השם אם תשוב ואשיבך. הכוונה היא השם דרש ממנו שיעשה תשובה על הביטוי הקשה הזה. אבל כאן אנחנו לא רואים שהשם דורש את זה ממנו, מכיוון שכאן מתוך זעקו וצערו הוא פונה אל השם.
ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו. והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי. ונלאיתי כלכל ולא אוכל. ואמרתי שאני יותר לא אזכיר את שמו, לא אדבר בשמו, לא אתנבא נבואות בשם השם. כי הנה אני רואה שהדבר הזה רק מוסיף לי ביזיון. והיה בלבי כאש בוערת. אומר הדברים הם בתוכי כמו אש בוערת שאני חייב להוציא אותם. כמו אש בעצמותי שאני חייב להוציא את זה בכל כוחי. נלאיתי כלכל, אני לא יכול לכלכל ולסבול את הדבר הזה בקרבי, את הנבואה הזאת, ואני חייב להוציא את הדברים לחוץ. כך שלמעשה גם את הפריבילגיה להתנגד אין לי, כי אם אני ארצה להתנגד אז בכוח הדברים כמו יוצאים מתוכי. הרד"ק אומר תשים לב שכתוב פה אש בוערת עצור. בוערת זה נקבה, עצור זה זכר. אז האש היא בוערת או שהאש הוא עצור? אומר הרד"ק אל תתפלא על זה כי אש יימצא זכר ונקבה. כי אש יצאה מחשבון, ובפסוק, אתה רואה יצאה בלשון נקבה. ובפסוק אחר, זכר, אתה רואה שהוא גם זכר וגם נקבה, תוכלהו אש לא נופח. תוכלהו, לא יאכלהו, אלא תוכלהו, זה נקבה. אש לא נופח, לא כתוב לא נופחה, נקבה, אלא לא נופח, זכר. אתה רואה באותו פסוק זכר ונקבה יחד. ויש כמה וכמה דברים שהם זכר ונקבה, כמו נגיד רוח, הרוח יצאה או ויצא הרוח, ועוד כמה דברים, באר, ועוד כמה דברים שהם זכר ונקבה. ולמעשה האבן עזרא כבר כלל כלל ואמר, כל אשר אין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. הכוונה, דבר שאין בו רוח חיים, אם אתה לא מדבר על אדם או שאתה לא מדבר על בעל חיים, אפשר להתבטא כלפיו ביחס של זכר או ביחס של נקבה. למעשה אנחנו לא נוקטים כמו הכלל הזה כי אנחנו כן מקפידים על זכר ונקבה ברוב הדברים. אף אחד לא יגיד השולחן גדולה. אפילו שתגיד אין בו רוח חיים. אף על פי כן אנחנו כן מקפידים. אבל מה שזה אומר, שגם אם תראה שהפסוקים לא נוקטים כן, אל תקפיד על זה כיוון שכן דרך הפסוקים. המלבי"ם מסביר, שהיות וראיתי את המצב הנורא שנגרם לי בעקבות נבואות השם, לכן גמרתי בלבי שאני לא אתנבא עוד. ולא אזכרנו. מה זה לא אתנבא עוד ולא אזכרנו? אזכרנו הכוונה עד היום יש לי נבואות ודברים שהשם אמר לי בעבר, אז אני זוכר את מה שנאמר בעבר. את זה, מה שנאמר לי בעבר, אני אשכח. ומה זה לאחר מכן ולא אדבר עוד בשמו? זה על העתיד. השם ירצה לשלוח אותי לשליחות, אתנגד, לא אדבר עוד בשמו, לא אלך בשליחות. כנגד מה שהוא אמר לא אזכרנו, אומר אני לא יכול. כל הדברים שנמסרו לי עד היום זה בלבי כאש בוערת. וכנגד מה שהוא אמר לא אדבר עוד בשמו על העתיד, אומר נלאיתי כלכל ולא אוכל. הכוונה היא אני לא יכול לכלכל את הדברים הללו, לא אוכל, לא אוכל הכוונה היא לאות, דהיינו נלאיתי, התעייפתי, אין בי את הכוח אפילו זמן מועט להשאיר את הנבואה בתוכי. כן, כלכל מסביר הרד"ק זה מלשון לסבול. אני, מה שנקרא כמו מלשון לסבול משא, כן? לא יכול לשאת משא זה עליי, לא יכול, מלשון סבל. נלאיתי כלכל, לא יכול לשאת את המשא הזה, וברגע שאני מקבל נבואה, מיד אני מרגיש את הדחף ואת הצורך לבוא ולמסור אותה.