TheWholeTorah.aiBeta

פרק כ - פשחור מכה את ירמיהו - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פרק כ' בספר ירמיהו הוא אחד הפרקים הקשים והאישיים ביותר בספר. הנביא, לאחר שמסר את נבואות הפורענות בבית ה', נענש בפומבי בידי אחד מגדולי הכהנים, מוכה ומושם על ה"מהפכת" לעיני כל. מתוך הביזיון והייסורים פורצת ממנו זעקה אישית קשה כלפי שמיא. נלך על סדר הפסוקים, ונבאר על פי רש"י, רד"ק והמלבי"ם.

פשחור מכה את ירמיהו

וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן־אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא־פָקִיד נָגִיד בְּבֵית יְהֹוָה אֶת־יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃ וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל־הַמַּהְפֶּכֶת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית יְהֹוָה׃

שימו לב לפרט חוזר: לירמיהו תמיד הייתה בעיה דווקא עם הכהנים - הכהנים אשר בענתות. הם היו הבעייתיים. גם כאן הרודף הוא כהן: פשחור בן אימר הכהן. "פקיד נגיד" פירושו הפקיד הגדול, שהיה נגיד על כולם. תרגום יונתן מתרגם "ממונה סגן כהניא" - היה ממונה סגן הכהנים. כלומר מדובר בכהן בדרגה גבוהה מאוד. הוא שומע את ירמיהו מתנבא את הדברים האלה בבית ה', ומגיב במכות ובענישה פומבית.

מהי "המהפכת"? רש"י אומר: שם מקום האסורים, "כיפתא" כלשון תרגום יונתן - "כיפה" בלשון חז"ל היא מקום שבו היו מכניסים את האסורים. לפי זה הוא הכניס אותו למקום הכיפה. זה הסבר אחד.

הסבר נוסף מביא הרד"ק בשם אביו: מדובר במין סד גדול. מי שראה ציורים מימי הביניים מכיר: בסד יש מגרעת של חצי עיגול גדול באמצע ושני חצאי עיגולים קטנים בצדדים, וכנגדם אותו דבר בחלק העליון. מרימים את החלק העליון, מכניסים את ראש האדם בחצי העיגול הגדול ואת שתי ידיו בשני הקטנים, ואז מורידים עליו את הקרש העליון וסוגרים. האדם נשאר כשראשו באמצע ושתי ידיו בצדדים, ואינו יכול להזיז את ראשו. בדרך כלל "אנשים טובים" היו עוברים ברחוב, מתלוצצים עליו, נותנים לו סטירות וצוחקים ממנו. זה היה העונש המקובל בימי הביניים. היו מקומות שבהם היה סד גם לרגליים, ובאותה צורה גם רגליו היו תפוסות. נמצא שזה כלא משפיל מאוד, והאדם נעשה ללעג ולקלס לכל הסובבים.

יש שרוצים להסביר שה"מהפכת" היא שהיו שמים את האדם על הגב, קושרים אותו על גלגל גדול ומסובבים אותו. הסחרור והטלטול גרמו לו ייסורים קשים - חוויה לא נעימה כלל. לפי זה נקרא העונש "מהפכת", על שם ההיפוך והסיבוב. אצל האינקוויזיציה שכללו זאת עוד יותר, והיו שמים למטה מים רותחים, וכאשר סובבו אותו - אין צורך לתאר מה עבר עליו רחמנא ליצלן. על כל פנים, זה היה סוג של עונש שנקרא מהפכת.

והמהפכת הזאת הייתה "בשער בנימין העליון אשר בבית ה'". השער הזה היה בחלקו של בנימין, שכן בית המקדש - חלקו בחלק יהודה וחלקו בחלק בנימין.

"לא פשחור קרא ה' שמך"

וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת־יִרְמְיָהוּ מִן־הַמַּהְפָּכֶת וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ לֹא פַשְׁחוּר קָרָא יְהֹוָה שְׁמֶךָ כִּי אִם־מָגוֹר מִסָּבִיב׃

למחרת משחרר פשחור את ירמיהו מן המהפכת, ובעקבות זה נותן לו ירמיהו "מי שברך" במרכאות: "לא פשחור קרא ה' שמך כי אם מגור מסביב". יש בזה כמה פירושים, ונתחיל ברש"י.

פירוש ראשון ברש"י: ירמיהו דורש בשמו. לא בכדי נקרא שמך פשחור - אלא זה כמו "פשח שחור", כמו אילן שנפשח. מהו לפשח? להוציא את הענף ממקום חיבורו לגזע ולתלוש אותו משם, עד שהוא יוצא עם מעין "עין". כלומר ירמיהו רומז לעונשו על מה שעשה לו: אתה תיפשח. ומהו ה"שחור"? רש"י אינו מפרט. ייתכן מאוד שהוא מלשון "חשך משחור תוארם" (איכה ד, ח), שהכוונה לדבר רע וגרוע, כלשון בני אדם "הושחרו פניו". אם כן: תיפשח וגם יושחר תוארך - זהו שילוב שני הביטויים "פשח שחור".

פירוש נוסף ברש"י: "פשחור" משמעו אדם גדול ובן חורין. "פש" בארמית הוא הרבה וגדול, כמו "נפיש", "נפישי", "פש גבן לברורי"; ו"חור" מדבר על אדם חשוב, כמו "חורי הארץ" - אנשים חורים וחשובים. אומר לו ירמיהו: אל תחשוב ששמך מורה על ריבוי גדולה וחשיבות, אדרבה - השם שלך מורה על שבר, שה' יפשח אותך ויושחר תוארך.

פירוש נוסף ברש"י: "פשחור" הוא "פש סחור" - "פש" רבים, "סחור" מסביב. כלומר יהיו רבים סביבו, סחור סחור, שיבואו להורגו. לפי זה מתאים מאוד המשך הפסוק "כי אם מגור מסביב". שכן "מגור" סובל שני פירושים: האחד מלשון אסיפה, כמו "אוגר בקיץ" וכמו "אל מגורי אל חרב"; והשני מלשון יראה, וכך פירש רש"י בפירושו הראשון. לפי לשון אסיפה זה מתאים ל"פש סחור" - שירבו הסובבים אותך ויֵאספו עליך להורגך. והמלבי"ם, כפי שנראה מיד, יוצר התאמה בין האסיפה ובין היראה.

אומר המלבי"ם: "פשחור" מבטא התפשטות וחירות, שמחה והצלחה. "מגור" הוא ההפך הגמור - ההתאספות וההתכווצות מפני הפחד והמצור. שהרי כשאדם מפחד הוא מתכווץ ולא מתרחב. זו בחינת מגור: התכווצות מחמת הפחד. ומגור הוא גם לשון אסיפה, כמו "אוגר בקיץ", והיינו התאספות של מצור. אומר לו ירמיהו: שמך מבטא התפשטות וחירות - דע לך שההפך יהיה אצלך, מגור מסביב, התכנסות והתאספות שהן היפוכו של הפשחור.

המלבי"ם מרחיב בזה (והדברים נמצאים אצלו גם בפרק ו' פסוק כ"ה): "מגור" בא גם על פחד וגם על אסיפה, ושני הצדדים אחד הם. שכן ביחס לפחד אין הכוונה רק לפחד עצמו, אלא לכך שאדם מתכנס פנימה, נכנס חדר בחדר מחמת המורא. וכך אמרו חז"ל על "לא תגורו מפני איש" - אל תכניסו דבריכם מפני איש, אל תאגרו דבריכם מפני איש. וכן "גור" שבא על אסיפה, כשמתאספים אויבים סביבו ומקיפים אותו - זהו "מגור מסביב". לכן אומר לו: אתה מבטא התפשטות וחירות, ולא כן יהיה לך, כי אם התכנסות שמבטאת פחד.

הנבואה על פשחור ועל יהודה

כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכׇל־אֹהֲבֶיךָ וְנָפְלוּ בְּחֶרֶב אֹיְבֵיהֶם וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְאֶת־כׇּל־יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב׃

"הנני נותנך למגור" - לפי לשון אסיפה, כמו "לא תגורו מפני איש" שהיא לשון אגירה, וכמו "אגרה בקיץ לחמה". מצודת דוד מסביר: יתאספו עליך כל הגייסות. והמלבי"ם מסביר על דרך הפחד: כשישמעו מה קרה לך, כולם יגורו ויפחדו. "ונפלו בחרב" - בעת המלחמה. "ואת כל יהודה אתן ביד מלך בבל" - בשעה שיכבשו אותם, והוא יגלה אותם או יכה אותם בחרב, חלקם יגלה וחלקם יכה בחרב.

וְנָתַתִּי אֶת־כׇּל־חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת־כׇּל־יְגִיעָהּ וְאֶת־כׇּל־יְקָרָהּ וְאֵת כׇּל־אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה׃

המלבי"ם מפרק את הפסוק לארבעה סוגי רכוש וכנגדם ארבע לשונות. "חוסן" - הדברים החזקים שבעיר, כדוגמת המבצרים. "יגיעה" - הכסף, הזהב והתבואות, כל מה שיגעו בעבורם. "יקרה" - הדברים היקרים, אבנים טובות ומרגליות. "אוצרות מלכי יהודה" - האוצרות שהמלכים עצרו וצברו בכל ימי מלכותם.

וכעת מפרש הכתוב כנגד כל אחד: כנגד ה"חוסן", המבצרים - "אתן ביד אויביהם", האויבים יכבשו את המבצרים החזקים. כנגד "יגיעה" ו"יקרה", כספם וזהבם ואבניהם הטובות - "ובזזום", אנשי החיל, כל אחד יבוז וייקח לעצמו. וכנגד האוצרות - "ולקחום", שהרי את אוצרות המלכים אין החיילים הפשוטים לוקחים, אלא הם נלקחים לאוצר המלך, לאוצר מלך בבל.

ומוסיף המלבי"ם: לשון "חוסן" תמיד מבטאת דבר חזק ומתקיים, כמו "חסון הוא כאלונים". ובאה גם בהשאלה על העושר, מפני שהעושר מעמיד את האדם על רגליו ונותן לו תוקף, כמו "הון עשיר קרית עוזו" - כשיש הון יש לאדם עוז, יש לו ממון ויש לו חוסן. נמצא שכל מה שאדם סומך עליו, כל חוסנו - ייפול ביד האויבים.

וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר אַתָּה וְכׇל־אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר־נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר׃

הרד"ק שואל: הרי קודם נאמר על אוהביו שייפלו בחרב אויביהם, וכאן נאמר שיישבו אותם וייקברו בבבל? ומתרץ: הכוונה שיהיו כאלה שייברחו ויימלטו מן החרב, והם ילכו בשבי ושם ימותו.

ואם "שם ימותו", מה מוסיפה התיבה "ושם תיקבר"? מסביר הרד"ק: שתיקבר בארץ טמאה, וזו תוספת בקללה. וכך גם המלבי"ם: אל תחשוב שלאחר מותך יעלו את גווייתך לארץ ישראל - לא, אלא "ושם תיקבר", באותה ארץ טמאה יהיה מקום קבורתך. ולכאורה, אחרי שאדם מת, מה כל כך משנה לו היכן ייקבר? אלא אומר לו: דע לך, נוספה כאן קללה, שלא רק אתה תגלה לשם, אלא גם קבורתך תהיה בארץ טמאה.

ועוד מוסיף המלבי"ם: מה שנאמר "אתה וכל אוהביך אשר ניבאת להם בשקר" - אין הכוונה לכולם ממש, שהרי אנו יודעים שהיו שנשארו כאן והיו שמתו. אלא "כל" כאן פירושו רבים, כמו שנאמר "וכל הארץ באו מצרימה", שהכוונה רבים. אף כאן: ורבים מאוהביך אשר ניבאת להם בשקר.

זעקת הנביא: "פיתיתני ה' ואפת"

פִּתִּיתַנִי יְהֹוָה וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כׇּל־הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי׃

הרד"ק מסביר: היות שפשחור נתן אותו במהפכת, כעת ירמיהו זועק חמס מתוך כאבו ומתוך צערו. ואומר: ריבונו של עולם, "פיתיתני" - כאדם שמפתה את חברו, שמצד עצמי לא הייתי מעוניין בשליחות הזאת, "ואפת" - פיתית אותי ונתפתיתי. כלומר מלכתחילה לא רציתי להיות נביא.

המלבי"ם מפרט משני צדדים. הצד האחד: ירמיהו חשש שיהיה לצחוק וללעג, שהרי טען "נער אנוכי" - מי יקבל את דבריי? כולם ילעגו עליי. ואיך בכל זאת הלכתי? "פיתיתני" - אמרת לי "אל תאמר נער אנוכי כי על כל אשר אשלחך תלך", פיתית אותי, "ואפת", התפתיתי והלכתי.

הצד השני: חששתי שאף אם לא אהיה לצחוק, יהיה גרוע יותר - שייקחו אותי ברצינות. כי כשלוקחים אדם בצחוק, אין מתייחסים אליו כלל: "נער הוא, מדבר שטויות", ואין הולכים לנקום בו. אבל ברגע שייקחו אותי ברצינות, הדברים יצרבו להם ויכאבו להם, וירצו לבטל את דבריי - ובאיזו דרך? שינסו להרוג אותי, יחרה אפם כנגדי. וכנגד חשש זה נאמר "חזקתני ותוכל": חיזקת אותי ואמרת לי "אל תירא מפניהם", נתת לי כוח ואמרת לי שתשמור עליי, "ותוכל" - הצלחת לשכנע אותי ללכת.

וכעת, אומר ירמיהו, "את אשר יגורתי בא לי". ראשית, מה שיראתי שאהיה לשחוק - "הייתי לשחוק כל היום". שנית, לא רק חלק מן העם, אלא "כולה לועג לי" - כלל העם לועגים לי. ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין שחוק ללעג: הלעג חמור מן השחוק. לפעמים אדם צוחק על חברו ואינו מבזה אותו. למשל, אדם שהחליק על קליפת בננה - יש אנשים שזה מצחיק אותם (איני מתווכח על טעמם האישי), אבל הם אינם לועגים לו, רק צוחקים. אבל מי שבז לחברו - לועג לו ועושה ממנו לעג. אם כן יש כאן תוספת: "הייתי לשחוק", ויותר מזה - "כל היום כולה לועג לי", לעג שהוא גם דרך ביזיון.

כִּי־מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי־הָיָה דְבַר־יְהֹוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כׇּל־הַיּוֹם׃

וכנגד הצד השני, מה שחשש שיעשו לו רעה: אינני נחשב אצלם כאדם משוגע ופתי שאין מתייחסים לדבריו. אלא בכל פעם שאני מדבר דבר נבואה - בין שאני זועק כנגד הרעות שהם עושים, חמס בממון וכדומה, ובין שאני קורא על השוד שהם שודדים איש את רעהו - "היה דבר ה' לי לחרפה". הם חושבים שאני מדבר את כל זה מרצוני, ולכן מחרפים אותי: אתה מחפש לנו רעה. ואת הנבואות הקשות שאני אומר, הם טוענים שאני בודה אותן מרוע לבי, ובגלל זה אני לחרפה ולקלס כל היום.

ומה ההבדל בין חרפה לקלס? אומר המלבי"ם: הקלס הוא המאמר שעושים בו את האדם לצחוק, ושם הגנאי שנותנים בו, כמו "ויתקלסו בו" - מה אמרו? "עלה קירח, עלה קירח". מדביקים לו כינוי ומלעיגים עליו. נמצא שיש כאן יותר מסתם חירופים: יש גם צחוק ושם גנאי.

אם היו דברי ירמיהו לעוון?

אומר הרד"ק: שים לב, שאף על פי שירמיהו אומר כאן דברים קשים - "פיתיתני ה' ואפת", "חזקתני ותוכל", "היה דבר ה' לי לחרפה" - ואף על פי שאמר דברים חריפים, אין זה נחשב לירמיהו לעוון, ואין זה נחשב לו לגנאי כאילו דיבר שלא כהוגן כלפי השם יתברך. דברי צער על עצמו דיבר. מצבו היה קשה, והוא היה מצטער, ומתוך צערו אמר את הדברים - ובהמשך נראה שהוא אומר דברים חריפים אף יותר.

ולכן תראה שאין כאן היחס שראינו למעלה, כשאמר "היו תהיה לי כמו אכזב", ששם ביאר הרד"ק שהדבר נזקף כנגדו של ירמיהו, שהיה זה ביטוי קשה וחטא כלפי ה', ולכן אמר לו הקב"ה שם "אם תשוב ואשיבך" - שדרש ממנו לעשות תשובה על אותו ביטוי קשה. אבל כאן איננו רואים שה' דורש זאת ממנו, מכיוון שכאן מתוך זעקתו וצערו הוא פונה אל ה'.

"והיה בלבי כאש בוערת"

וְאָמַרְתִּי לֹא־אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא־אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל׃

אמרתי בלבי: שוב לא אזכיר את שמו ולא אדבר בשמו, לא אתנבא נבואות בשם ה', שהרי אני רואה שהדבר רק מוסיף לי ביזיון. אבל "והיה בלבי כאש בוערת" - הדברים בתוכי כאש בוערת שאני מוכרח להוציאה, אש בעצמותיי שאני חייב להוציא בכל כוחי. "נלאיתי כלכל" - איני יכול לכלכל ולסבול את הנבואה בקרבי, ואני חייב להוציא את הדברים החוצה. נמצא שאפילו הפריבילגיה להתנגד אין לי, כי אם ארצה להתנגד - הדברים כמו יוצאים מתוכי בכוח.

המלבי"ם מבאר את כפל הלשונות: היות שראיתי את המצב הנורא שנגרם לי בעקבות נבואות ה', גמרתי בלבי שלא אתנבא עוד. "לא אזכרנו" - מוסב על העבר: הנבואות והדברים שה' אמר לי עד היום, שאני זוכר אותם, אשכח אותם ולא אזכירם. "ולא אדבר עוד בשמו" - מוסב על העתיד: אם ירצה ה' לשלוח אותי בשליחות, אתנגד ולא אלך.

וכנגד שניהם באה התשובה. כנגד "לא אזכרנו" - איני יכול, שכן כל הדברים שנמסרו לי עד היום הם בלבי כאש בוערת. וכנגד "לא אדבר עוד בשמו" שעל העתיד - "ונלאיתי כלכל ולא אוכל": איני יכול לכלכל את הדברים, "לא אוכל" מלשון לאות, נלאיתי והתעייפתי, ואין בי כוח להשאיר את הנבואה בתוכי אפילו זמן מועט. ו"כלכל" מפרש הרד"ק מלשון סבל - איני יכול לשאת את המשא הזה עליי, וברגע שאני מקבל נבואה מיד אני מרגיש את הדחף ואת הצורך לבוא ולמסור אותה.

דקדוק: "אש בוערת... עצור"

הרד"ק מעיר: כתוב "כאש בוערת עצור בעצמותי" - "בוערת" לשון נקבה ו"עצור" לשון זכר. האש היא בוערת או שהאש הוא עצור? אומר הרד"ק: אל תתפלא, כי "אש" נמצא בלשון זכר ובלשון נקבה. "כי אש יצאה מחשבון" - לשון נקבה; ובפסוק אחר לשון זכר. ואף באותו פסוק עצמו: "תאכלהו אש לא נופח" - "תאכלהו" לשון נקבה, ו"לא נופח" ולא "לא נופחה" - לשון זכר. הרי שבאותו פסוק זכר ונקבה יחד.

ויש עוד מילים כאלה, כמו "רוח" (הרוח יצאה, ויצא הרוח), וכמו "באר", ועוד. וכבר כלל האבן עזרא כלל ואמר: כל אשר אין בו רוח חיים - זכרהו ונקבהו. כלומר, דבר שאין בו רוח חיים, שאינו אדם ואינו בעל חיים, אפשר להתבטא כלפיו בלשון זכר או בלשון נקבה. למעשה אנחנו איננו נוהגים כך, שהרי אנו מקפידים על זכר ונקבה ברוב הדברים, ואף אחד לא יאמר "השולחן גדולה" אף שאין בו רוח חיים. אבל משמעות הכלל היא שכאשר אתה רואה שהפסוקים אינם נוקטים כן - אל תקפיד על כך, שכן היא דרך הפסוקים.

לסיכום: פשחור הכהן, סגן הכהנים ופקיד נגיד בבית ה', מכה את ירמיהו ונותן אותו על המהפכת - עונש של ביזיון וייסורים פומביים. למחרת משיב לו ירמיהו בדרשת שמו: שמך מבטא התפשטות, גדולה וחירות, אך ה' קרא שמך "מגור מסביב" - התכווצות מפחד והתאספות אויבים סביבך. ובאה הנבואה: אתה, אוהביך וכל יהודה תיפלו ביד מלך בבל; חוסן העיר, יגיעה, יקרה ואוצרות המלכים יינתנו לאויב - זה ייכבש, זה ייבזז וזה יילקח לאוצר המלך; ואתה תגלה לבבל, שם תמות ושם תיקבר בארץ טמאה. מכאן ואילך פורצת זעקתו האישית של הנביא: "פיתיתני ה' ואפת" - שני חששותיי התקיימו, גם השחוק והלעג וגם החרפה והקלס. ואף שגמרתי בלבי לשכוח את נבואות העבר ולסרב לנבואות העתיד, איני יכול: הדברים בלבי כאש בוערת עצורה בעצמותיי, ונלאיתי מלשאת את המשא הזה בקרבי.