פתיחה: ממשל היוצר אל משל הבקבוק
פרק י"ט בספר ירמיהו ממשיך קו שהתחיל בפרקים הקודמים. שם ראינו שהקדוש ברוך הוא שולח את ירמיהו אל בית היוצר, כדי שיראה במו עיניו כיצד לוקח היוצר את החומר ויוצר ממנו כלי, וכאשר משהו משתבש הוא מחזיר את החומר למצבו הגולמי ומתחיל ליצור מחדש. כך, אמר הקדוש ברוך הוא, עם ישראל הם כחומר ביד היוצר, וכל מה שאני עושה עמם הוא כדי לתקנם ולהעלותם למצב רוחני טוב יותר. עכשיו בא משל אחר, חמור הרבה יותר: משל הבקבוק.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הָלֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים׃
לפני שנרד לצד הרעיוני, נבין מהו "בקבוק". המצודת ציון מפרש: כן שם הכלי שפיו צר. ולמה נקרא בשם זה? כי בעת שנשפך ממנו נשמע כעין קול "בק בק בק". וכן מצינו "בקבוק דבש".
המלבי"ם מסביר את המהלך: הקדוש ברוך הוא מצווה לקנות בקבוק שנוצר בידי יוצר חרש. וההדגשה "יוצר חרש" אינה מקרית - יכול היה להיות בקבוק של עץ או של מתכת, אבל דווקא כלי חרס נדרש כאן. שכן עתה אומר הקדוש ברוך הוא: לא תמיד עם ישראל הם כחומר ביד היוצר. כאשר הם עוזבים את ריבונו של עולם ועובדים עבודה זרה, הרי הם דומים לכלי חרס שכבר הוסק בכבשן. במצב כזה אין אפשרות להחזירו לחומר הגולמי ולהתחיל לעצב מחדש. שבירתו היא תקנתו. כל עוד הכלי בשלב החומר - יש תיקון; משנעשה בקבוק מוגמר, אם נשבר אין לו תקנה.
ומדוע דווקא בקבוק, ולא צלוחית, סיר או כוס? מסביר המלבי"ם: פי הבקבוק צר. דרכם היתה לשים דבש בתוך הבקבוק, ולאחר שהדבש נקרש בתוכו - בחורף וכדומה - שוב אין הוא ניגר ואי אפשר להוציאו. ומה היו עושים? כלי חרס הוא זול, עשוי אדמה, והיו שוברים את הכלי ומוציאים מתוכו את הדבש.
וכך גם בנמשל. עם ישראל מלאים עצות רעות ומחשבות מינות, שאי אפשר להוציאן על ידי תוכחת הנביאים. אין ברירה אלא לשבור כדי להוציא את הפנימיות, "להסיר עצת בליעל ולהתם חטאת" בלשון המלבי"ם - להתם מלשון לסיים ולבטל את החטאת. כמו שבבקבוק צריך שבירה כדי להוציא את הדבש, כך בהם צריך שבירה כדי להוציא את פנימיותם, אלא ששם מדובר בדבש וכאן בקלקול. זהו המשבר שהעם אמור לעבור כדי להזדכך ולהסיר מעליו את קלקולו.
וסוף הפסוק, "ומזקני העם ומזקני הכהנים", אומר המלבי"ם שהוא "לוקח אחרת עמו" - המילה "הלוך" נמשכת לשתיים: הלוך וקנית בקבוק יוצר חרש, והלוך עם זקני העם וזקני הכהנים שילכו אתך. כמו שראינו כמה פעמים בביטוי "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שה"שלא שם" שבתחילה חוזר גם על "וגורלנו".
אל גיא בן הינום ושער החרסית
וְיָצָאתָ אֶל־גֵּיא בֶן־הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר הַחַרְסִית וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ׃
גיא בן הינום הוא המקום שבו היו שורפים את בניהם באש, כמו שראינו לעיל בפרק ז' פסוק ל"א. ומהו "שער החרסית"? רש"י מפרש שזהו שער האשפות, ונקרא חרסית משום שלשם היו זורקים את החרסים הנשברים. וכך עולה גם מתרגום יונתן שתרגם "תרע קלקלתא" - תרע הוא שער, קלקלתא היא אשפה, כמצוי הרבה בגמרא.
אולם המלבי"ם, ולזה נוטה גם הרד"ק, מפרשים ששער החרסית הוא השער המזרחי. שהרי עבודת המולך היתה עבודה לשמש, ואלו נקראו "עובדי חמנים", והשער המזרחי הוא זה שדרכו היו יוצאים להקביל את פני החמה ולהשתחוות לה ואחוריהם אל היכל ה'. וכיצד קשור השם "חרסית" לשמש? מבאר המלבי"ם שחרס הוא שמש בלשון הקודש, כמו "האומר לחרס ולא יזרח", וכמו שאמר שמשון שימצאו את חידתו "בטרם יבוא החרסה" - בטרם תשקע השמש, וכמו יהושע שנקבר ב"תמנת חרס", ואמרו חז"ל ששמו דמות חמה על קברו, לומר: זהו האדם שהעמיד חמה. אם כן שער החרסית הוא השער הפונה מזרחה, אל כיוון השמש שאותה עבדו.
הנבואה: רעה אשר תצלנה אוזניים
וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר־יְהֹוָה מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כׇּל־שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אׇזְנָיו׃
אני מביא על המקום הזה רעה שכל השומע אותה "תצלנה אוזניו" - יהיה לו כרעש מצלתיים באוזניו, תנועת הרעשה, כלשון הרד"ק.
יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ־בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם׃
"וינכרו" - עשו את המקום הזה כנוכרי לפניי. הרד"ק מבאר על דרך "אלוהי נכר הארץ", שהעבודה הזרה היא דבר נוכרי לארץ, כי הארץ אינה סובלת עבודה זרה. והמלבי"ם מפרש "וינכרו" - ייחדו את המקום הזה לעבודה זרה.
ואל תאמר: מה יעשו, תינוקות שנשבו הם, מעשה אבותיהם בידיהם. על כך אומר הכתוב "אשר לא ידעום המה ואבותיהם" - אלו חידושים של הדור האחרון. עבודה זרה חדשה, שאבותיהם לא הכירוה כלל, דבר שלא ידעו עליו קודם. "ומלאו את המקום הזה דם נקיים" - שהיו מקריבים למולך נפשות, דם נקיים.
במות הבעל: "לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי"
וּבָנוּ אֶת־בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת־בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי׃
כאן מפרט הכתוב כיצד מילאו את המקום דם נקיים: בנו את במות הבעל - העבודה הזרה - לשרוף את בניהם באש, והיו מעלים אותם עולות לבעל. אומר המלבי"ם: בנו את במות התופת, ומלבד מה שהעבירו למולך, העלו גם עולות של בני אדם, ובזה שפכו דם.
ומהי הכפילות והשילוש "לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי"? מסביר המלבי"ם: דרך אדם המתכנן תוכנית - תחילה הדבר עולה על ליבו, אחר כך הוא מדבר בו, ולבסוף מוציא לפועל ומצווה. "עלתה על ליבי" זו המחשבה, "דיברתי" זהו הדיבור כיצד להוציא את הדברים, "ציוויתי" זו ההוראה האחרונה ליישום. וכיוון שהקדוש ברוך הוא בא כאן בדרך שלילה, הוא מתחיל מהסוף: לא ציוויתי מעולם ציווי שיקריב אדם קורבנות אדם. ואם תאמר, אולי לא ציווית אבל דיברת? גם לא דיברתי. ואולי עלתה על ליבך? גם לא עלתה על ליבי. מהחמור אל הקל: לא זה ולא זה ואף לא זה, אפילו במחשבה לא עלה.
וחז"ל בגמרא בתענית דף ד' דרשו: "לא ציוויתי" - זה מישע מלך מואב, "ולא דיברתי" - זה יפתח, "ולא עלתה על ליבי" - זו עקידת יצחק. ואומר המלבי"ם שכביכול הדברים מסודרים כאן לפי הסדר הכרונולוגי במהופך. מישע מלך מואב לקח ושחט את בנו על החומה; שם מובא שהוא שאל במה ישראל נוצחים, אמרו לו: אברהם אביהם עקד את בנו, כמעט שעקד את בנו. אמר להם: הוא כמעט שעקד, אני אעקוד ממש. לקח ושחט את בנו, וכתוב שהדבר גרם קצף גדול על ישראל (המרחיב יוכל לשמוע בדיסק על מלכים). ועל כך אומר הקדוש ברוך הוא: אני לא ציוויתי עליו לקחת ולשחוט את בנו. "ולא דיברתי" - ליפתח, שעשה כמעשה הזה בבתו. אמנם יש מחלוקת אם כפשוטו שהרגה, או שרק סגר אותה בבית מבודד, אבל על הצד שהרגה - אומר הקדוש ברוך הוא: דבר כזה לא דיברתי.
"ולא עלתה על ליבי" - ואם תאמר, הרי אצל יצחק אמר הקדוש ברוך הוא "קח נא את בנך"? על כך הוא אומר שאפילו על ליבי לא עלה. שלא תחשוב שעלה על ליבי ואחר כך ניחמתי, אלא כלל לא עלה על ליבי, שהרי מה אמרתי? העלהו על גבי המזבח. העלית - תוריד. כשאברהם שאל: אתמול אמרת העלהו לי לעולה, השיב לו הקדוש ברוך הוא שעצם זה שעלה על גבי המזבח הוא לי לעולה, לא ביקשתי שתשחט אותו.
ומכאן בוא וראה שמעולם לא עלה על ליבו שיקריבו קורבנות אדם. ואל תחשוב שהיו כאן שלבים - שאצל יצחק רק עלה על ליבו, אצל יפתח כבר דיבר, ואצל מישע כבר ציווה. לכן הוא אומר לך: לא עלה על ליבי, ולא דיברתי, וגם לא ציוויתי. מעולם לא חפצתי בקורבנות אדם.
מתופת לגיא ההריגה
לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהֹוָה וְלֹא־יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן־הִנֹּם כִּי אִם־גֵּיא הַהֲרֵגָה׃
ולמה נקרא המקום "תופת"? שהיו עושים שתי מדורות והיו מעבירים את הילד ביניהן, והילד עובר ונשרף, וצעקותיו מחרידות. וכדי שלא יישמעו זעקותיו היו מתופפים בתופים, ולכן נקרא תופת - כדי שלא ישמע האב בנהימת בנו הנשרף ויכמרו רחמיו. וזו גם הסיבה שנקרא "גיא בן הינום": הינום מלשון נהימה, שהבן היה נוהם וצווח וצועק בעת שריפתו. אומר להם הקדוש ברוך הוא: המקום הזה לא ייקרא עוד התופת וגיא בן הינום, כי אם גיא ההריגה - מידה כנגד מידה, האנשים הללו ימותו שם באותו מקום עצמו.
וּבַקֹּתִי אֶת־עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת־נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ׃
"ובקותי" כתוב בקו"ף ובתי"ו, והוא כמו "בוקה ומבוקה ומבולקה" שבספר נחום. ולא בכדי נקט לשון זו: היא מזכירה את הבקבוק שבתחילת הפרק, לשון נופל על לשון. נתן לנו את המשל של הבקבוק, וכעת גם בנמשל הוא משתמש באותו ביטוי. רש"י מפרש "ובקותי" - רוקנתי. וגם "בוקה ומבוקה ומבולקה" משמעו ריקה ומרוקנת ומפורצות חומותיה. היום משתמשים בביטוי זה כדי לומר שהיה שם בלגן וחוסר סדר, אבל אין זו משמעות הביטוי; משמעותו ריקון, שהרי שם מדובר שיבואו לירושלים וייקחו את כל הכסף והזהב וירוקנו אותה.
אם כן "ובקותי את עצת יהודה וירושלים" - אריק מתוכם את עצתם הרעה. וכמו שהסביר המלבי"ם, שכדי להוציא את הדבש צריך לשבור את הבקבוק ולהוציא את פנימיותו, כך אוציא מהם את הרעה על ידי השבירה. וכיצד? "והפלתים בחרב לפני אויביהם וביד מבקשי נפשם, ונתתי את נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ".
וְשַׂמְתִּי אֶת־הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל־כׇּל־מַכֹּתֶהָ׃
זהו העונש על שניכרו את המקום הזה ועשו אותו נוכרי. "לשמה" לשון שממה, "ולשריקה" - כל העובר ישרוק שריקה של תדהמה והתפעלות, ישתומם וישרוק על כל מכותיה.
מידה כנגד מידה: והאכלתים את בשר בניהם
וְהַאֲכַלְתִּים אֶת־בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר־רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם׃
עונש מידה כנגד מידה: הם העלו את בניהם עולות לבעל, ולכן עתה יאכלו בשר בניהם ובשר בנותיהם. כה כבד יהיה המצור והמצוק שיציקו להם אויביהם, עד שלא יוכל אדם להתגבר מחמת רעבונו ויאכל את בשר בניו ובנותיו. תיאורים כאלה מצינו בספר יוסיפון, תיאור מחריד ומזעזע (והמעוניין יוכל לשמוע בדיסק שלנו על חנוכה, שם הארכנו ופירטנו בעניין), וכן הבאנו תיאור נורא בדיסק שלנו על איכה. ובנביא מצינו את האישה שזעקה אל יהורם בן אחאב ואמרה לו שאתמול אכלו את בנה, והיום צריך לאכול את בן חברתה, וזו מסרבת לתת את בנה, ובאה אל המלך שישפוט ויחייב אותה לתת את בנה כדי לאוכלו. דברים מחרידים שכבר כתובים בתורה, "ואכלו בשר בניהם ובשר בנותיהם", ואומר להם הקדוש ברוך הוא שמידה כנגד מידה יתקיים הדבר גם עתה בירושלים.
והבאנו פעם הסבר יפה: כתוב שהקדוש ברוך הוא עתיד להפוך את כל הקללות לברכה, ושאלו - איזו ברכה יכולה להיות ב"בשר בניהם ובשר בנותיהם יאכלו"? ומסבירים, שיגיע דור שבו ההורים ירצו שהילדים יתארחו אצלם, אבל הילדים כבר אינם סומכים על ההכשרים של ההורים, והבן אומר לאבא: אבא, אני אביא בשר, אני אקנה. נמצא ש"בשר בניהם ובשר בנותיהם יאכלו" - ההורים יאכלו את הבשר שהבנים מביאים. "והשיב לב בנים על אבותם", הבנים יחזרו בתשובה ויחזירו בתשובה גם את האבות, וההורים יאכלו מן הבשר שהבן מביא הביתה.
שבירת הבקבוק
וְשָׁבַרְתָּ הַבַּקְבֻּק לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים אוֹתָךְ׃
כמו שהסברנו: כשרוצים להריק את מה שבתוכו, כשיש בתוכו דבש שקרש, שוברים אותו.
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת־הָעָם הַזֶּה וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת־כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא־יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר׃
"ככה אשבור את העם הזה" - לא כשבירת החומר ביד היוצר שראינו לעיל, שאם נשבר לוקחים ומגבלים אותו שוב ועושים ממנו כלי חדש, אלא "כאשר ישבור את כלי היוצר" - כלי שכבר נוצר ונגמר, ואז "אשר לא יוכל להירפה עוד": כלי כזה שנשבר אין לו תקנה. רש"י מפרש ש"לא יוכל להירפה" חוזר על העם; אבל העיר, שעליה נאמר שתהיה כתופת, עתידה עוד להיטהר בעתיד. מי שלא יוכל להירפא זה העם.
"ובתופת יקברו מאין מקום לקבור" - התופת הוא מקום עבודה זרה, מקום טמא שהיו מטמאים אותו, ואף על פי כן, כיוון שלא יהיה מקום לקבור, יקברו גם במקום הטמא הזה.
כֵּן־אֶעֱשֶׂה לַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם־יְהֹוָה וּלְיוֹשְׁבָיו וְלָתֵת אֶת־הָעִיר הַזֹּאת כְּתֹפֶת׃
זו הסיבה שיקברו בתופת: כדי לטמא את המקום כמו שהם טימאו אותו. ומה שאשבור אותם - כדי לעשות כן ליושבי המקום. ולא זו בלבד שהתופת יימלא פגרי אדם, אלא "ולתת את העיר הזאת כתופת" - העיר כולה תהפוך לבית קברות אחד גדול, כתופת לקברות המתים. וכל זה כנגד מעשה התופת שהיו מקריבים שם את בניהם.
וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ͏ִם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת הַטְּמֵאִים לְכֹל הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל־גַּגֹּתֵיהֶם לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים׃
גם הבתים הללו טמאים, ולמה? מפני שקיטרו על גגותיהם לעבודה זרה, ולכן דינם כבמה של עבודה זרה. וכשם שאמרנו שהכל יהיה כתופת, כך גם בתיהם יהיו לתופת, ויהיו שם ניתוץ והריסה, שהרי אלו בתים שעבדו בהם את התופת, ומקום שקיטרו בו לכל צבא השמים והסכו נסכים לאלוהים אחרים נידון כבית עבודה זרה שצריך נתיצה.
שליחות שנצטווה עליה ושליחות שלא נצטווה עליה
וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ מֵהַתֹּפֶת אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהֹוָה שָׁם לְהִנָּבֵא וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֶל־כׇּל־הָעָם׃
כאן יש דגש חשוב, והוא הקדמה לפרק הבא. אומר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא שלח את ירמיהו להינבא רק שם, בתופת, באותו מקום שבו נעשו כל אותן עוולות. אבל מה שירמיהו הולך אחר כך ומתנבא את הדברים בחצר בית ה' - זה כבר היה מעצמו, על כך לא נצטווה.
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִי אֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְעַל־כׇּל־עָרֶיהָ אֵת כׇּל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ כִּי הִקְשׁוּ אֶת־עׇרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ אֶת־דְּבָרָי׃
ומה הנפקא מינה בהדגשה זו? בפרק הבא נראה שהכו את ירמיהו על עצם הנבואה. וכיצד יכלו לפגוע בנביא, והרי ה' הבטיח לשומרו? התשובה: הכוהו על הנבואה שעליה לא נצטווה. על הנבואה שנצטווה עליה - לא פגעו בו. לכן מדגיש הכתוב "ויבוא ירמיהו מהתופת אשר שלחו ה' שם להינבא", והנה תראה שלא עשו לו כלום. אבל כשהגיע לחצר בית ה' והתנבא שם, במקום שלא נאמר לו - ואין זה איסור, שהרי בסך הכל הוא מביא את דבר ה', אלא שלא היה על כך ציווי - כיוון שלא היה ציווי, נראה כיצד הדבר גורם שיפגעו בו.
"ה' צבאות אלוהי ישראל" - נחמה בתוך התוכחה
הרד"ק מוצא בלשון "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל" אמירה חיובית כלפי העם, על אף כל הדברים הקשים. ה' הוא אדון צבאות מעלה ומטה, ואומר הקדוש ברוך הוא: אני אלוהי ישראל. אף שהם חוטאים לפניי ועבדו אלוהים אחרים - אני אלוהיהם, שהרי לא כולם פשעו בי, ומקצת הפושעים עוד יחזרו בהם. הקשר בינינו לא ינותק, והקדוש ברוך הוא עודנו אלוהי ישראל.
ומדוע מדגיש "ה' צבאות"? לומר: אצביא עליכם צבא מטה. כל הצבאות שלו הם, צבא מעלה וצבא מטה, ויכול אני להביא עליכם את צבא מטה - צבאו של נבוכדנצר, צבאות האויבים שיבואו כנגדכם. "אל העיר הזאת ועל כל עריה" - ערי יהודה שמסביב לירושלים רבתי, שהיו נחשבות כבנות יהודה.
"הנני מביא" - נבואה שנעשתה בה פעולה
שואל המלבי"ם: מהו "הנני מביא"? אם כבר נאמרה הנבואה, ודאי שתתקיים, ומה צורך בהדגשה? אלא, כאשר הנביא עושה פעולה נלווית ונספחת לנבואה, אומר הרמב"ן שהדבר מורה על כך שנבואה זו תתקיים ללא ספק. יש לנו כלל: נבואות לטובה מעולם לא חזר בהן הקדוש ברוך הוא חוץ ממקרה אחד; נבואות לרעה - אם ישובו בתשובה, הקדוש ברוך הוא חוזר בו. אומר הרמב"ן: כל זה בתנאי שלא נעשתה פעולה נלווית לנבואה; אך משנעשתה פעולה, הנבואה תתקיים בכל מצב.
והרעיון שבדבר (והארכתי בזה ב"משנת החלומות", וכאן בקצרה): ברגע שנעשית פעולה, הדבר מוציא את הנבואה מכלל דיבור ערטילאי ומעבירו מכוח הדיבור אל כוח ההתגשמות. כשאתה לוקח בקבוק ושובר אותו ואומר "ככה תישבר יהודה", הרי שהדבר כבר התגשם, כבר ירד לפועל בשבירה - ואין מזה חזרה. לעומת זאת אם נשארה הנבואה כדיבור בלבד, "יהודה תישבר", והם חזרו בתשובה, נשאר הדיבור דיבור ולא יאונה ליהודה כל רע. אבל משירד הדבר והתגשם בפועל, הוא יקרה ויהי מה.
לכן מודיע להם כאן: "הנני מביא אל העיר הזאת ועל כל עריה את כל הרעה אשר דיברתי עליה" - מה שדיברתי הופך עתה למשהו בפועל, כבר נגמר הדין. ואל תחשוב שמדובר רק במחשבה שהקדוש ברוך הוא חושב עליהם, שמא ישובו; כיוון שהקשו את עורפם ואינם רוצים לשוב, הפך הדבר לגדר של גזר דין, כמו שנראה לקמן בפרק כ"א: "שמתי פניי בעיר הזאת לרעה ולא לטובה".
לסיכום:
פרק י"ט הוא מעבר חד ממשל היוצר למשל הבקבוק: כל עוד העם כחומר ביד היוצר יש תקנה בעיצוב מחדש, אך משנעשו ככלי חרס שהוסק בכבשן - שבירתו היא תקנתו. הבקבוק, שפיו צר ואי אפשר להוציא ממנו את הדבש שקרש אלא בשבירה, הוא המשל המדויק לעם שמלא עצות רעות ומחשבות מינות שאין תוכחת הנביאים מצליחה להוציאן. ירמיהו נשלח אל גיא בן הינום, מקום התופת שבו הקריבו בנים למולך, ושם הוא מכריז: "אשר לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי" - מעולם לא חפץ הקדוש ברוך הוא בקורבנות אדם. ומידה כנגד מידה: מקום התופת ייקרא גיא ההריגה, העיר תהיה לשמה ולשריקה, ומי שהעלו את בניהם באש יאכלו את בשר בניהם במצור. ושבירת הבקבוק לעיני הזקנים אינה מחזה בלבד: משנעשתה פעולה נלווית לנבואה, כבר אין מזה חזרה - גזר הדין ירד ונחתם. ובכל זאת, בתוך התוכחה עומדת המילה "אלוהי ישראל": הקשר לא ניתק, ומקצת הפושעים עוד ישובו.