TheWholeTorah.aiBeta

פרק יח - משל בית היוצר - חלק ב

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פרק יח בירמיהו ממשיך ומתאר את הגזרה הבאה על העם ואת תגובתם של אנשי יהודה לדברי הנביא. בחלק זה של הפרק אנו עוברים מתיאור החורבן העתיד לבוא על הארץ, אל המזימה שרקמו נגד ירמיהו כדי להשתיק את קול האמת, ואל תפילתו של הנביא לפני הקדוש ברוך הוא. נלך על סדר הפסוקים.

"שריקות עולם" - תדהמה על החורבן
לָשׂוּם אַרְצָם לְשַׁמָּה שְׁרִיקוֹת עוֹלָם, כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיָנִיד בְּרֹאשׁוֹ׃

במעשיהם הם עצמם גורמים "לשום ארצם לשמה" - שהארץ תהיה שוממה. ואל תחשוב שמדובר בשממה זמנית בלבד, אלא "שריקות עולם" - לימים רבים.

רש"י ומצודת ציון מסבירים ש"שריקה" עניינה השמעת קול בקיבוץ השפתיים. וכשהיו רואים דבר חשוב שנחרב - היו שורקים לאות תדהמה. מי שזוכר, לפני עשרים שנה זה עוד היה מקובל, ואדם היה שורק כשרצה להביע התפעלות או השתאות. וכך מצינו בפסוקים: "שרקו ויניעו ראשם", "כל עובר יישום וישרוק" - הכוונה שמי שהיה עובר היה שורק לאות תדהמה.

"יישום" גם הוא עניינו תימהון, מלשון שממה: מקום שומם מעורר תימהון. וכל עובר עליה יתמה על החורבן, "ויניד בראשו" - כמו שאנחנו עושים היום תוך כדי צקצוק שפתיים, מזיזים את הראש ימינה ושמאלה. זה הביטוי שנאמר על רעי איוב שבאו "לנוד לו": אדם שרוצה לבטא השתתפות בצער ובכאב על מצבו של זולתו, מניד ראשו לימין ולשמאל.

"עורף ולא פנים" - גם בגלות אין מנוחה
כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם לִפְנֵי אוֹיֵב, עֹרֶף וְלֹא פָנִים אֶרְאֵם בְּיוֹם אֵידָם׃

כרוח קדים הנושבת בחוזקה ומפיצה את הכל, כך אפיץ אותם. ומוסיף המלבי"ם: אל תאמר שלפחות בגלות תהיה להם מנוחה - "עורף ולא פנים אראם", תמיד יפנו עורף לנוס, שגם בגויים שם יהיו נרדפים. כמו שכתוב "ובגויים ההם לא תרגיע" - גם בהיותם ביניהם לא תהיה להם ישועה.

"לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות" - לכבות את הנורה האדומה
וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת, כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא, לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן וְאַל נַקְשִׁיבָה אֶל כָּל דְּבָרָיו׃

ירמיהו מודיע להם את מחשבת השם ואת הדרך לשוב בתשובה, ומה התגובה? חייבים לעשות משהו - לחסל את ירמיהו. כיבינו את הנורה האדומה שכל הזמן מטרידה במכונית, וכעת אפשר לצאת לדרך בשקט. זו תמיד הייתה הדרך לפתור בעיות בקלות: משתיקים את הרבנים, משתיקים את המוכיחים בשער, משתיקים את אלה שאומרים שצריך לתקן את דרכינו - ואז הנה, אף אחד לא אומר כלום, אז הכל נפלא. יש לנו עם נפלא, נוער נפלא, צבא נפלא, הכל נפלא ורק אל תקטרג. אנשי התקשורת היו כבר אז.

ומדוע הם בטוחים שאפשר להסתדר בלי ירמיהו? כאן הם עורכים חשבון. לירמיהו היו שלוש מעלות: הוא היה כהן מורה הוראה, הוא היה חכם שמייעץ עצות טובות, והוא היה נביא הדובר בדבר השם. אמנם אין בידינו אדם אחד שכולל בתוכו את שלוש המעלות יחד, אבל אין חובה בכך - אפשר לפזר סמכויות. תורה אתה צריך? "לא תאבד תורה מכהן" - יש לנו עדיין כהנים שיש בהם תורה. יועץ אתה צריך? "ועצה מחכם" - יש אנשים שאינם כהנים אך הם חכמים, ומהם נקבל עצה. ואם ירצה השם לדבר איתנו? "ודבר מנביא" - יש גם נביאים אחרים שמהם אפשר לקבל דבר, מבלעדי ירמיהו.

ומהו "לכו ונכהו בלשון"? כבר ראינו שניסיון החיסול הפיזי נכשל, כאשר אמרו "נשחיתה עץ בלחמו" - וניסו להמית אותו בשימת סם המוות במזונו. משלא הצליחו, עתה הם רוצים להכות אותו בלשון הרע ובהוצאת דיבה. ולכן מוסיפים: "ואל נקשיבה אל כל דבריו" - הוא ודאי ירצה להצדיק את עצמו ולבאר את מעשיו, ולא ניתן לו, לא נקשיב לו.

הסבר נוסף מביא המלבי"ם: "נכהו בלשון" - בלשונו שלו. נעליל עליו עלילה ונמסור אותו ביד המלכות, ונאמר למלך: בוא ושמע איזה נבואות הוא אומר, איזה דברים קשים - הוא מטיל מורך בלב העם והוא מורד בך. ואכן נראה בהמשך שירמיהו הסתבך בצורה קשה ביותר עם מלכי דורו, והושלך לחצר המטרה ואל טיט היוון, ועבר דברים קשים מאוד.

ועוד: אפילו אם בסופו של דבר ישמע העם לנבואותיו, תהיה לירמיהו זכות בכך שדברי המוסר שלו התקבלו. גם את הזכות הזאת לא ניתן לו - "ואל נקשיבה אל כל דבריו". לא נחזור על כל הנבואה, שמא תצא ממנה התעוררות, אלא נביא רק חלק מדבריו, מה שקרוי היום ציטוטים. העיתונאים והתקשורת מומחים בזה: כשרוצים להכפיש ולהשחיר פני אדם, מוציאים משפט אגבי וסתמי מתוך דבריו, עד שההוא נאלץ להצטדק ולומר "דבריי הוצאו מהקשרם". לפעמים הטענה נכונה ולפעמים לא, אבל פעמים רבות זו אכן התקשורת שמוציאה משפט אחד ועושה ממנו מטעמים. וזו כוונתם: לא נקשיב לכל דבריו, שמא נשתכנע, אלא נוציא כמה אמרות כנף מתוך דבריו ובהן נשחיר את פניו ונראה שהוא מורד במלך.

"הקשיבה ה' אליי" - בקשת משפט
הַקְשִׁיבָה יְהֹוָה אֵלָי, וּשְׁמַע לְקוֹל יְרִיבָי׃

הרד"ק מסביר: הם אומרים שלא יקשיבו לי - אבל אתה, ריבונו של עולם, כן תקשיב לי. "הקשיבה" היינו תקשיב לתפילתי, "ושמע לקול יריביי" - לא שתשמע בקולם, אלא שתשמע מה הם מתפללים ומבקשים עליי, מה הם מצפים שיקרה לי.

מצודת דוד מסביר שירמיה בא כאן להראות: ריבונו של עולם, ראה אותי לעומתם. אני מתפלל עליהם טובות, והם מריבים עמדי ומתייעצים עליי להורגני. אני מבקש עליהם טובה והם מבקשים עליי רעה.

המלבי"ם לעומת זאת מסביר שזו בקשת משפט: "הקשיבה ה' אליי" - אתה תהיה השופט ביני ובין העם, ביני ובין אלה היוצאים נגדי, ואתה תראה טענותיו של מי צודקות. ולפי זה באה טענתו בפסוק הבא.

"הישולם תחת טובה רעה" - תוכחה מול קטרוג
הַיְשֻׁלַּם תַּחַת טוֹבָה רָעָה, כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי, זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה לְהָשִׁיב אֶת חֲמָתְךָ מֵהֶם׃

וכי ראוי שתחת טובה ישולם רעה? הרי כל נבואותיי היו לטובתם, להחזירם בתשובה ולבטל מעליהם את הגזרות הרעות. "כרו שוחה לנפשי" - שוחה היינו בור, כדי להפיל אותי בו.

וכאן אומר הנביא דבר נפלא מאוד. כבר הסברנו כמה פעמים שההבדל בין קטרוג, שהוא דבר פסול, לבין נבואה קשה ביותר עם מילים חריפות, שהיא דבר כשר ומהודר - ההבדל הוא מיהו הכתובת. אם הכתובת היא ריבונו של עולם, הדבר חמור ופסול. ואם הכתובת היא העם, הרי זה כשר ומהודר. מצוות תוכחה מחייבת לפעמים לומר דברים קשים שקשה לשמוע, ובוודאי צריך שיהיו דברים הנשמעים, אבל עצם התוכחה היא להוכיח, ואנו רואים את הנביאים לכל אורך הדרך מוכיחים במילים קשות וחריפות.

אבל אם יפנה הנביא ולו באמירה קטנה ומועטת מכל מה שהוכיח, ויפנה בה אל ריבונו של עולם ויאמר: ריבונו של עולם, שריהם סוררים, חברי גנבים - הרי הוא נחשב מקטרג על עם ישראל. והקדוש ברוך הוא יאמר לו כמו שאמר לאליהו. כשאמר אליהו "קנא קינאתי לה'", ואמר "עזבו בריתך" ועוד ביטויים חריפים, אמר לו הקדוש ברוך הוא: תמצא לך מחליף. אינך יכול להנהיג את העם הזה, שכן מי שמנהיג את העם אינו יכול להיות קנאי באופן שבא ומקטרג על ישראל.

וזה בדיוק מה שאומר ירמיהו: "זכור עומדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את חמתך מהם". כל נבואותיי הקשות היו רק ביחס לעם, רק כשעמדתי מולם אמרתי להם דברים חריפים וקשים. אבל כאשר עמדתי לפניך - מה אמרתי? רק דברים טובים. והרי זה אות ומופת שכל רצוני להיטיב להם, שאילו רציתי ברעתם, הייתי בא ומקטרג עליהם לפניך.

"לכן תן את בניהם לרעב" - דין מסית ומדיח
לָכֵן תֵּן אֶת בְּנֵיהֶם לָרָעָב וְהַגִּרֵם עַל יְדֵי חֶרֶב, וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת, וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת, בַּחוּרֵיהֶם מֻכֵּי חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה׃

ירמיהו אומר: ריבונו של עולם, אלה הממיטים עליי אסון ומנסים להשתיק את הנבואה - והרי כל הנבואה באה להגן על העם ולהצילו מן הצרה הנוראה העומדת לרדת עליו - ובמקום לעורר את העם הם עוד מרגיעים אותו בנחמות הבל. אנשים אלה רשעים ומושחתים, שכן הם מטביעים את האונייה כולה ואפילו אינם שמים לב מה הם עושים.

אלה הלוחמים בי, אלה הבאים להשתיק את קול האמת ורוצים שהעם ילך בשקר, הרי הם בגדר מסית ומדיח, שעליו נאמר "לא תחמול ולא תכסה עליו", ועליהם נאמר כדין עיר הנידחת להרוג מעולל ועד יונק. כלפי המסיתים והמדיחים כנגד עם ישראל אין חמלה, שכן אם תרחם עליהם - הרי אתה מתאכזר על כלל ישראל ומביא את העם אל פי פחת.

"והגירם על ידי חרב" - מסביר הרד"ק שאין הכוונה כמו "הורגם", אלא מלשון דם הניגר: שיהיה דמם ניגר על ידי חרב.

והמלבי"ם מבאר מדוע נאמרו כאן כמה ביטויים שונים: "תן את בניהם לרעב" - הבנים נשארים בעיר ואינם יוצאים למלחמה, ולכן ימותו ברעב. הם עצמם היוצאים למלחמה - ימותו על ידי חרב. ומכוח זה "תהיינה נשיהם שכולות" מחמת הבנים שמתו, "ואלמנות" מחמת הבעלים שמתו בחרב. "ואנשיהם" - אלה שאינם אנשי מלחמה ואינם יוצאים לקרב, "יהיו הרוגי מוות", שימותו במיתות משונות. "ובחוריהם" - אלה הגיבורים היוצאים למלחמה, "מוכי חרב במלחמה".

"תישמע זעקה מבתיהם" - זעקה של וידוי
תִּשָּׁמַע זְעָקָה מִבָּתֵּיהֶם, כִּי תָבִיא עֲלֵיהֶם גְּדוּד פִּתְאֹם, כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי׃

כשתביא עליהם גדוד פתאום תהיה צעקה גדולה מבתיהם. ומסביר המלבי"ם שהצעקה שמדובר בה כאן היא צעקה שיש בה הצדקת הדין: הם יזעקו ויאמרו - זה בגלל שעינינו ורדפנו את ירמיה, אנחנו כרינו שוחה כדי ללכוד את הנביא. הזעקה הזאת היא בחינת וידוי: הם יודו שהעונש מגיע להם על שרדפו את הנביא.

ולמה זה חשוב? כי כל עוד לא יישמע וידוי מפיהם, לא יקשור העם בין השניים. העם יאמר: קרה להם אסון, בלי שום קשר לנביא. ומה שאמרו על הנביא, כנראה שהיה נכון, שדבריו שקר ושהוא רוצה ברעת העם. לכן מבקש ירמיהו שתישמע הזעקה ובה יתוודו ויאמרו: כרינו שוחה ובור ללכוד את הנביא, ואשמים אנחנו. ועל ידי כך יידעו הכל שהוא נביא אמת וכל טענותיו ונבואותיו מאת השם הן.

ומה ההבדל בין "כרו שוחה" ל"פחים טמנו"? מסביר המלבי"ם: כשרוצים ללכוד חיה כורים שוחה, שהיא בור, כדי שהחיה תיפול פנימה ולא תוכל לצאת. אבל כיצד מזמנים את החיה לשם? על ידי שמכינים פחים במקום הילוכה - מוקשים ומקומות שמהם החיה פוחדת ומתרחקת, ומזיקים לה. כך נוצר מצב שאין לחיה ברירה אלא להגיע בדיוק לאותה נקודה שרצו שתגיע אליה. וזהו: "כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי" - שהפח יקוש יביא אותי בהכרח אל מקום השוחה כדי שאפול בידם.

ורש"י מסביר דבר מעניין מאוד: "כי כרו שוחה ללכדני" - שחשדוהו באשת איש, כמו שכתוב "כי שוחה עמוקה זונה". יוצא אפוא שלא רק את משה רבנו חשדו באשת איש, שעדת קורח הביאו את נשותיהם שייבדקו במים המרים לראות אם נסתרו עם משה, אלא את אותו חשד עצמו הטילו גם בירמיהו.

"אל תכפר על עוונם" - שלא יועיל להם הווידוי
וְאַתָּה יְהֹוָה יָדַעְתָּ אֶת כָּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת, אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֺנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי, וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם׃

ריבונו של עולם, אל תקבל את הזעקה הזאת. הם אמנם יזעקו ויתוודו ויאמרו שהכל בא עליהם משום שיצאו נגד הנביא, ושמא יש כאן וידוי שיתקבל לפניך ויחול בהם הכלל של "מודה ועוזב ירוחם" - לכן אני מבקש: אל תכפר על עוונם, אל תמחק את העוון מכוח הווידוי, שכן באופן רגיל הווידוי מכפר עוון.

וכבר דיברנו כמה פעמים שעניין התשובה נזכר בתורה דווקא בעניין הווידוי. מי שמחפש היכן מוזכרת בתורה מצוות התשובה - זהו "והתוודו". זו מצוות התשובה. ולכן "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" - זה הנורא מכל, כי חסר כאן העיקר, והעיקר בתשובה הוא הווידוי: להתוודות ולומר חטאתי, עוויתי, פשעתי. ואם כן מבקש ירמיהו: אל תכפר עוונם מכוח הווידוי שיתוודו.

"וחטאתם מלפניך אל תמחי" - גם לאחר העונש תישאר חטאתם כתובה לפניך למזכרת נצח.

עונש השגחי מול הסתר פנים

ועוד מסביר המלבי"ם בבקשה "ויהיו מוכשלים לפניך": שהעונש לא יהיה על ידי הסתר פנים. וכבר הזכיר המלבי"ם כמה וכמה פעמים שיש שני מיני עונשים. יש עונש השגחי, שהקדוש ברוך הוא מפקח עליו ומביא אותו בדיוק לפי הנצרך לאדם לתיקונו ובהתאם למעשיו, הכל מדוקדק ובהשגחה. ויש עונש שאינו השגחי - שכאשר אדם הרשיע, הקדוש ברוך הוא כביכול מסיר ממנו את השגחתו ומוסר אותו ביד המערכה, ביד הכוכבים והמזלות. לפי המזל שלך: אם יש תאונה - תאונה, אם יש נזק - נזק, ויכול להיות שלפי מזלך תהיה דווקא הצלחה.

במובן מסוים מצב זה טוב יותר, שכן בעונש השגחי בהכרח יש עונש, ואילו בהסתר פנים לא בהכרח, ואם מצד הכוכבים והמזלות המצב תקין - לא יבוא עליך עונש. אבל מאידך, אם מצד המזל מצבך גרוע, הרי זה גרוע שבעתיים מעונש השגחי, כי עונש השגחי ניתן במינונים מדויקים ובהשגחה מאת השם, ואילו מי שנזנח ביד המזל והקדוש ברוך הוא הסתיר פניו ממנו - יכולות לבוא עליו צרות רבות ורעות, כמו שכתוב בתורה בפרשת התוכחה "והסתרתי פניי מהם".

וכמו שדיברנו כמה פעמים: יש השואלים היכן היה אלוקים בשואה. והתשובה היא שהוא לא היה, והוא הודיע מראש שלא יהיה. הקדוש ברוך הוא אמר: "ומצאוהו רעות רבות וצרות", "ואנוכי הסתר אסתיר פניי מהם ביום ההוא". כלומר: אני לא אהיה שם, אל תחפש אותי. וממילא, לשאול היכן היה הוא - השאלה הראשונית צריכה להיות היכן היית אתה. היכן היית לפני שהייתה השואה, בשעה שהקדוש ברוך הוא קרא וזעק השכם והערב? היכן היה העם כאשר ירמיהו קרא להם לשוב בתשובה? והיכן הייתם במאה ושלושים שנות ההשכלה שקדמו לשואה, כאשר אמרו "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" - כלומר בושה היא להיות יהודי ברחוב הגרמני הנאור והמתקדם, שם תהיה בן אדם, ורק בבית תהיה יהודי. עד כמה שהמשפט הזה נשמע היום אנטישמי ונורא, זה היה ביטויים של מנדלסון וחבריו, המשכילים של אותו דור. ולכן השאלה "איפה היה אלוקים" מעוררת מיד את השאלה "ואיפה היית אתה", שהרי הקדוש ברוך הוא קרא וזעק קודם.

וזו בקשתו של ירמיהו כאן: ריבונו של עולם, שגם העונש הזה לא יהיה עונש של הסתר פנים אלא עונש בהשגחה - "ויהיו מוכשלים לפניך". עונש של הסתר פנים אינו מיידי, ויכול לעבור זמן רב עד שיבוא לפי המזל. אבל עונש בהשגחה הוא מיידי. והיכן ראינו עונשים בהשגחה? במדבר. שם היו ישראל בהשגחה מתמדת, ענני כבוד ועמוד האש לפניהם והארון בתוכם והשכינה עמהם, וכל דבר הקטן ביותר גרר תגובה מיידית: בשיטים עשרים וארבעה אלף הרוגים, בעגל שלושת אלפים, בתבערה בערה בם אש ה', וכן במרגלים. זה עונש השגחי. וכיוון שכאן נבואותיו של ירמיהו אינן מתקבלות משום שיש מערערים עליהן, אין מקום לעונש שיבוא בעוד שלושים שנה - כאן העונש צריך להיות מיידי, ועונש מיידי הוא רק עונש השגחי.

ועוד הוא מבקש "בעת אפך עשה בהם": שלא יהיה זה עונש הבא לכפר עוון. שכן יש עונש הבא מצד חמלה ורחמים, שהקדוש ברוך הוא מרחם ומכפר עוון על ידי היסורים. על כן מבקש הנביא שהעונש יהיה ביטוי לכעס ולחרון אף. וגם כאן לא עונש הבא מאליו מחמת הסתר פנים, אלא "עשה בהם" - שהמעשה מתייחס לריבונו של עולם עצמו, שזהו שוב ביטוי לעונש השגחי.

ומדגיש: "אל תכפר על עוונם וחטאתם מלפניך אל תמחי" - "עוון" הוא במזיד, "חטאת" היא בשוגג, ואת כל אלה, ריבונו של עולם, אל תמחה מלפניך, אלא יהיו חטאיהם ועוונותיהם נזכרים לפניך תמיד.

לסיכום:

בחלק זה של הפרק מתאר הנביא את השממה הנצחית שתבוא על הארץ ואת פיזור העם בגויים בלא מנוחה. משהשמיע ירמיהו את דברי השם, בחרו אנשי יהודה בדרך הקלה: להשתיק את המוכיח במקום לתקן את הדרך, ולהכותו בלשון הרע ובהלשנה למלכות. ירמיהו פונה אל הקדוש ברוך הוא בבקשת משפט ומדגיש את ההבדל היסודי בין תוכחה חריפה כלפי העם, שהיא מצווה, לבין קטרוג לפני שמים, שהוא פסול: "זכור עומדי לפניך לדבר עליהם טובה". ולבסוף הוא מבקש דין על אותם מסיתים שמטביעים את הספינה כולה - שיבוא עליהם עונש מיידי ובהשגחה גלויה ולא בהסתר פנים, ושזעקתם תהיה זעקת וידוי שתגלה לכל שהוא נביא אמת, אך אל יכופר להם בזכות אותו וידוי.