פרק י"ח בירמיהו פותח באחת התמונות המפורסמות בנבואה: הנביא נשלח לרדת אל בית היוצר, לראות במו עיניו כיצד כלי חרס נשחת בידי האומן ונבנה מחדש, וללמוד מכך את סוד הנהגת הקדוש ברוך הוא עם ישראל. זהו פרק שכולו מסר אחד: השבירה איננה תכלית אלא אמצעי, והחורבן עצמו נועד ליצור כלי חדש.
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה לֵאמֹר׃ קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת־דְּבָרָי׃
"בית היוצר" - תרגום יונתן מתרגם "לבית פחרא", ופחרא הוא חרס, כלומר ביתו של האומן היוצר כלי חרס. ושם, אומר הקדוש ברוך הוא, אשמיע לך את דבריי. מבאר המלבי"ם: לאחר שנאמרו כל הגזרות הקשות, ונאמר לירמיהו שאפשר לבטל את כולן מכוח שמירת שבת - כל אותם דברים נוראים שראינו שעתידים לבוא על ירושלים, אם רק ישמרו שבת הכול יתבטל - אומר לו השם: אני רוצה להבינך זאת בחוש. תראה את הדברים בצורה מוחשית, כדי שתבין עד כמה הדברים מנויים וגמורים עמדי, שאם ישמרו שבת כל הגזרות תתבטלנה.
וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה־הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל־הָאׇבְנָיִם׃
כתוב במקרא מילה אחת "והנהו", ואנו קוראים בשתי מילים "והנה הוא", והיינו הך. "האובניים" הוא כלי היוצר שעליו הוא יוצר את כליו, והתרגום מתרגם "סדנא", מלשון סדן, שעליו עושה היוצר את מלאכתו.
וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת׃
אומר המלבי"ם: יש כאן שני משלים. המשל הראשון - הכלי הראשון נשחת והתבטל לגמרי בידי היוצר. המשל השני - שכל ההשחתה הזאת הייתה זמנית בלבד, לפי שעה, שהרי מיד יוצר האומן מאותו חומר כלי אחר; ולא בצורה אחרת, אלא בדיוק כפי שרצה לעשות מלכתחילה - "כאשר ישר בעיני היוצר לעשות".
מי שראה פעם אנשים היוצרים בחרס, יודע: יש להם מעין דוושה המסובבת את האובניים, ועליהן מניחים גוש חימר. האובניים מסתובבות והאומן יוצר בו צורה, עושה עיגול, ומתוכו מתפתח כד וכן הלאה. לפעמים הכלי נשחת - לחץ יתר על המידה, הדבר התפרק, נמעך. מה עושים? לוקחים שוב את הכול, עושים מחדש גוש, ומתחילים מבראשית. מציאות זו של שבירת הכלי והתחלה מחדש היא המשל לסיפורם של עם ישראל.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמוֹר׃ הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא־אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהֹוָה הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן־אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
מה ראית עכשיו? שהיוצר רצה להוציא כלי למעשהו, נשחתה מלאכתו, ושוב לקח וגיבל ויצר מחדש והוציא את תוכניתו הראשונה לפועל. אומר להם הקדוש ברוך הוא: וכי אני איני יכול לעשות עמכם כשם שעושה היוצר בחומר? הרי אתם כחומר ביד היוצר. אמנם הייתה לי תוכנית להוציא כלי, ואתם נשחתם - השחתם את דרכיכם - ולכן צריך לעשות את הכלי מחדש. וכן אף שגזרתי גזרות קשות, כל אותן גזרות הן מעין השחתה; אך הרי אתה רואה שגם היוצר, לאחר שהשחית, יכול לבנות מחדש. ואם היוצר יכול, אני איני יכול לבנותכם מחדש? רק תשמרו שבת, וכל המציאות שלכם תשתנה, וכל השבירה וההשחתה יהיו כלא היו.
רֶגַע אֲדַבֵּר עַל־גּוֹי וְעַל־מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד׃
ממשיך הקדוש ברוך הוא ומבאר את הדברים: כשם שראית שהשבירה של הכלי לא הייתה אלא לרגע, כדי לחדשו, כך הבן שמה שדיברתי על נטישת בית ישראל ונתיצתו - רגעי הוא. הגזרה שגזרתי עליהם היא גזרה לרגע, וכמו אצל היוצר שמועך את הכול - אך הכול מבינים שהמעיכה היא כדי להתחיל ליצור משהו חדש. כך גם כאן: כל כוונת הדיבור "לנתוש ולנתוץ" איננה להביאו לפועל, אלא ליצור מכם כלי חדש.
רש"י ומצודת דוד מסבירים ש"רגע אדבר" היינו: ברגע אני גוזר על אומה. אך לפי המלבי"ם כוונת הדברים היא שאף שלרגע היה כאן חורבן, החורבן רגעי הוא, שכן כל המטרה היא לבנות.
וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ׃
כאן יש קושי דקדוקי. "ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דיברתי עליו" - הלשון אינה מובנת. אילו נאמר "מרעתו אשר עשה" - מובן. אילו נאמר "ושבתי אני מרעתי אשר דיברתי עליו" - גם מובן. אבל לומר שהגוי ישוב מרעתו אשר אני דיברתי עליו? מן הרעה שאני דיברתי הוא שב? רש"י מבאר: "מרעתו אשר דיברתי עליו" - מן העבירות שבידו, שבשבילן דיברתי עליו לנתוש ולנתוץ. כלומר יש להוסיף כאן: ושב הגוי ההוא מן העבירות שבידו, אותן עבירות שבשבילן אמרתי להביא עליו את הרעה.
אך המלבי"ם מוצא כאן הרבה יותר. אומר הקדוש ברוך הוא: הרי כל תשובתם באה מחמת אימה ויראה ופחד, שהרי יש נבואות קשות, יש חורבן, יש דברים נוראים העתידים לקרות, והנביא מעיד ומתרה בהם. היה מקום לומר שאין זו תשובה כלל - וכי זו תשובה, שמצמידים לאדם אקדח לרקה ובעקבות זה הוא משנה את דרכיו? אין לו ברירה ולכן הוא עושה כן, ותשובה כזו אין לה ערך. על כך אומר הכתוב: אף על פי כן. וראו כמה נפלא לשון הפסוק: "ושב הגוי ההוא" - איזו תשובה זו הייתה? תשובה גרועה. "מרעתו אשר דיברתי עליו" - מדוע שב? מן הפחד של אותה רעה שדיברתי עליו, מיראת העונש. ובכל זאת: "ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו". אף שחשבתי לעשות לו רעה, די בתשובה גרועה כזו, שאינה אלא מפחד העונש, כדי שאתנחם על הרעה. ו"נחמתי" פירושו שמחשבה אחרת עלתה בי.
וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל־גּוֹי וְעַל־מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ׃
וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ׃
לפעמים אני מדבר על ממלכה לבנות ולנטוע, ואין זה אלא רגע - זמן קצר. וזה כנגד חלקו הראשון של המשל: בתחילה ראינו כלי, אך הוא נשבר. תנועה לא נכונה, לחיצה לא נכונה, והכלי נמעך. ואחר כך לקח האומן ועשה מזה גוש ובנה את הכלי מחדש. הרי שהייתה כאן בתחילה כוונה לנטוע - כוונה לעשות כלי - ומה קרה? נמעך וניתץ. ומדוע? "ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי", ולכן "ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו", והשם עושה כלי אחר. אני שובר את הכלי; הייתה לי כוונה שיהיה כלי מקורי, אך הכלי הזה במקורו רע, ולכן שברתי אותו. ושימו לב: מטרת השבירה היא לתקן, לא לבטל.
מדייק המלבי"ם: ברעה נאמר "אשר חשבתי לעשות לו", ובטובה נאמר "אשר אמרתי להיטיב אותו". מה ההבדל? לגבי הרע, הקדוש ברוך הוא מתנחם גם על המחשבה - "ונחמתי על הרעה אשר חשבתי" - אפילו המחשבה נמחקת. זהו רע המתבטל לחלוטין, עד שאינו נמצא אפילו במחשבה. משל למה הדבר דומה: אדם כותב דבר ומוחקו, אך לאחר המחיקה עדיין נשאר רושם, ורואים שהיו כאן כוונות אחרות; ואילו כשמוחק מחיקה מוחלטת, לא נותר שום רושם. כאן אומר הקדוש ברוך הוא שהנחמה תהיה גם על המחשבה, גם המחשבה תימחק, לא יישאר מזה שום רושם, הרעה תתבטל לגמרי.
לעומת זאת בטוב הוא מתנחם רק מן האמירה ולא מן המחשבה. ומדוע? כי מחשבת ההטבה נשארת גם עכשיו. הקדוש ברוך הוא תמיד רוצה להיטיב; אלא שאנחנו, מקבלי ההטבה, לא תמיד ראויים לקבלה. אבל המחשבה לעולם נשארת. אומר השם: תמיד יש לי מחשבה להיטיב, אלא שלפעמים אני אומר להיטיב כשאתה ראוי, וכשאינך ראוי אני מתנחם על האמירה ואיני אומר להיטיב - אך לעולם איני מתנחם על המחשבה. המחשבה לעולם תישאר להיטיב, וכל ההתנחמות אינה אלא על האמירה. ולכן מחשבת הטוב נשארת גם עכשיו, ואתה רואה שגם השבירה תכליתה להיטיב ולא להרע. אף שנחמתי על הטוב אשר אמרתי לעשות לו, אין ברירה אלא להביא את הטוב דרך חתחתים, לאחר שבירה ותיקון מחדש, ואז יבוא הטוב.
ועוד דיוק: מדוע נאמר "להיטיב אותו" ולא "להיטיב לו"? אלא שכוונת הדברים היא להיטיב את האדם עצמו ולהחזירו למוטב - לבנותו מחדש בדרך חיובית.
וְעַתָּה אֱמׇר־נָא אֶל־אִישׁ־יְהוּדָה וְעַל־יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם׃
"הנה אנוכי יוצר עליכם רעה" - אני מכין עליכם גזרה רעה, הודע זאת לאיש יהודה. ומדוע נקט לשון "יוצר"? מבאר הרד"ק: מפני שהוא עוסק כאן בפרשת יוצר כלי חרס, ולכן אמר "יוצר עליכם רעה" כדין היוצר את הכלים. אלא שדעו לכם שהמחשבה אינה כדי להרע: "וחושב עליכם מחשבה" - ומהי המחשבה? "שובו נא איש מדרכו הרעה". תכלית הרעה שתשובו בתשובה; הרע אינו תכלית בפני עצמו. אף שבפועל אתה רואה רעה, דע שהמחשבה הפנימית היא "שובו נא איש מדרכו הרעה". כאב המייסר את בנו, שכוונתו להעמידו על דרך הישר ולתקנו, ולא חלילה להינקם בו.
"שובו" - זה על העבר, "והיטיבו דרכיכם" - זה על העתיד. וכמו במשל הכלי: שבירת הכלי הקודם היא ה"שובו" שעל העבר, ויצירת הכלי החדש היא הבנייה העתידית.
ומהי הכפילות "דרכיכם ומעלליכם"? מבאר המלבי"ם, וכן מצאנו פעמים רבות בתנ"ך: אתם צריכים לתקן את עצמכם הן בדרכים - שהן דרכי הנפש, והן במעללים - שהם הפעולות הצומחות מאותן דרכי נפש. אדם יכול לקנא בחברו על דבר מה וללכת להזיק לו; הקנאה נקראת "דרך", וההזקה נקראת "מעללים". המעללים הם הפעולות שהוא עושה בפועל, והדרכים הן הדרך השלילית שבליבו. "היטיבו דרכיכם ומעלליכם" - תקנו את אשר בלבבכם וגם את הפעולות שאתם פועלים מכוח אותן תכונות נפש שליליות.
וְאָמְרוּ נוֹאָשׁ כִּי־אַחֲרֵי מַחְשְׁבוֹתֵינוּ נֵלֵךְ וְאִישׁ שְׁרִרוּת לִבּוֹ־הָרָע נַעֲשֶׂה׃
אומר לו השם: כשתאמר להם את הדברים האלה, יאמרו "נואש" - דברי אדם מתייאש, שכבר אינו חפץ בתיקון. "נואש ליבנו מהלוך אחר דרכי השם", כלשון הרד"ק. ושימו לב לסדר: כנגד "היטיבו דרכיכם" הם משיבים "אחרי מחשבותינו נלך", שהרי הסברנו שדרכים היינו פנימיות הלב והמידות; וכנגד "היטיבו מעלליכם" הם משיבים "ואיש שרירות ליבו הרע נעשה" - לשון מעשה ופעולה.
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁאֲלוּ־נָא בַּגּוֹיִם מִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה שַׁעֲרֻרִת עָשְׂתָה מְאֹד בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל׃
"שאלו נא בגויים" היא תבנית תוכחה קבועה אצל הנביאים: כשהם באים להוכיח את ישראל, הם מראים להם שנעשו גרועים מן האומות. והארכנו בזה בעבר, שזו הייתה הסיבה שיונה לא רצה ללכת בשליחות השם להוכיח את נינווה: שאם יוכיחם וישובו בתשובה, יהיה בזה קטרוג גדול על עם ישראל - האומות הוכחתי ושבו, ואילו את ישראל מוכיחים השכם והערב ואינם שבים. ולכן מסר נפשו כדי שלא יהיה קטרוג על ישראל. גם כאן אותו דפוס: מי שמע דברים מגונים כאלה שעשתה בתולת ישראל - אף בגויים אין כאלה.
"שערורית" עניינה גנאי, כלשון שערורייה, שמה ושערורה. הרד"ק מסביר שעניינו לכלוך וטינוף, ומצודת ציון מפרש דבר מגונה ומכוער. כלומר: בוא וראה שעשו דברים משונים, מגונים ומכוערים. "ושאלו נא בגויים" - שהרי גם הגויים שומעים לנביאים המוכיחים ומזהירים מן המעשים הרעים, וראינו דוגמה לכך בנינווה, שהנביא הלך והוכיחם והם קיבלו. וכן אנו מוצאים נבואות לאומות: משא דמשק, משא אדום וכיוצא בהן.
הֲיַעֲזֹב מִצּוּר שָׂדַי שֶׁלֶג לְבָנוֹן אִם־יִנָּתְשׁוּ מַיִם זָרִים קָרִים נוֹזְלִים׃
וכי יעזוב אדם צמא את שלג הלבנון הנובע מצור שדי? הנהרות הבאים מן הלבנון מקורם בהפשרת שלגים; וכי יש אדם שיעזוב מים אלה היוצאים מצור שבשדה? האם ייתכן שאדם צמא יניח מים זכים וצלולים כאלה וילך לו ולא ישתה מהם?
"מים זרים" - ביטוי זר, ויש עליו פירושים רבים. ביאור אחד, וכן מפרשים המלבי"ם ורש"י בפירושו הראשון, מלשון זרם: מים הזורמים בכוח, מים מרובים. "קרים" - לא במובן ההפוך מחמים, אלא מים שבאו ממקורם, וזהו שבחם, מעיין נובע. וכלשון סנחריב "אני קרתי ושתיתי מים", וכן "ראש הנקרה" מלשון נקרת הצור, מים הנובעים מן המקור. "נוזלים" - שאין צריך להתאמץ לשאוב אותם, אין בהם טורח שאיבה. נמצא שיש כאן מים רבים, נשאבים בנקל, נובעים מצור שדי, טובים ואיכותיים - וכי ייתכן שאדם צמא יעזוב מים משובחים כאלה?
רש"י מביא בשם מנחם ש"זרים" אינו מלשון זורמים אלא מלשון רפואה, כלשון "לא זורו ולא חובשו". מה הקשר בין זרייה לרפואה? כבר הסברנו שרפואה נקראת "מזור" משום שהיו נוהגים לשחוק סממנים ולזרותם על גבי הפצעים, ואחר כך היו חובשים בתחבושת; מכאן "לא זורו ולא חובשו", ומכאן משמעות המילה מזור. ולפי זה "מים זרים" היינו מים שיש בהם רפואה - הייתכן שיעזבו אותם? ומטעם זה דחה מנחם את הפירוש מלשון זרם, שאילו כן היה צריך לומר "מים זורמים" או "זרומים", בהכפלת האות.
הסבר נוסף מביא רש"י: "אם ינתשו" להיות כמים זרים נמאסים, מלשון "זר נחשב הוא" - מים שהם זרים לנו ואין אדם חפץ בהם. כלומר: המים כה משובחים, וכי תנטוש אותם כאילו היו מים מאוסים ולא תשתה מהם? נמצא שלפירוש הראשון ברש"י מלשון זרם, ולפירוש השני מלשון זר.
כִּי־שְׁכֵחֻנִי עַמִּי לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם שְׁבִילֵי עוֹלָם לָלֶכֶת נְתִיבוֹת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה׃
לאחר המשל, שלא ייתכן שאדם צמא יעזוב מים משובחים, אומר השם: בוא וראה שזה בדיוק מה שקרה כאן. "כי שכחוני עמי" - הם מקטירים לצבא השמיים שאין בהם תועלת, ואותם נתיבות השמיים מכשילים אותם בדרכיהם. מבאר מצודת דוד: כשהם רואים את דרכי הטבע בעולם ואת כוח הטבע הפועל מכוח הכוכבים - דבר שהוא אמיתי ונכון, שהשפעת הכוכבים משפיעה כלפי מטה, שהרי הנולד במזל זה יהיה כך והנולד במזל אחר יהיה כך, שופך דמים או ענוותן - אכן יש כוח השפעה לכוכבים. אלא שהשם אומר "מאותות השמיים אל תחתו", ועם ישראל למעלה מן המזל. ודאי שיש מזל, ואיננו מתעלמים מזה. אברהם אבינו היה גדול מאוד באצטגנינות, ועל פי אצטגנינותו ידע שאינו מוליד; אמר לו הקדוש ברוך הוא "צא" - צא מאצטגנינות שלך, וראה וספור הכוכבים. מדוע? כי אתה למעלה מן הכוכבים, ומי שהוא מתחת לכוכבים מושפע מהם, ומי שהוא מעליהם אינו מושפע מהם.
ובמה טעה העם? הם ראו והכירו שהכוכבים אכן משפיעים, ולכן חשבו שיוכלו לקבל שפע על ידי שיתפללו להם, יזבחו להם ויעבדו אותם - וזהו עובד כוכבים ומזלות. נמצא שהכוכב הוא שהכשילם. זהו "שכחוני, לשווא יקטרו" - אל הכוכבים, "ויכשילום בדרכיהם שבילי עולם ללכת נתיבות דרך לא סלולה". הם רואים את השפעת הכוכבים וסבורים שכל השפע מהם, ובעקבות זה הולכים בדרך שאינה סלולה. "דרך לא סלולה" היינו דרך שלא הסירו ממנה את המכשול, ואילו דרך סלולה היא דרך שהוסרו ממנה המכשולים. ואילו היו מעמיקים, היו רואים שהדרך שהם הולכים בה דרך חתחתים היא, שהרי גם הכוכבים וכוחותיהם ממנו יתברך הם, והכול מושפע מהקדוש ברוך הוא. ואם כן מה מקום לעבוד את הכוכב ככוח פרטי? נמצא שאתה עובד את הכוכב במקום לעבוד את השם שנתן בו את הכוח.
המלבי"ם מבאר: "שכחוני עמי" - אותי עזבו, מקור מים חיים, ותחתיי הלכו אחרי ההבל, "לשווא יקטרו", כלשון "לחצוב להם בורות נשברים". והנה שימו לב לריבוי הלשונות בפסוק: דרך, שבילי עולם, נתיבות, דרך לא סלולה. מבאר המלבי"ם: דרכי עבודת השם, דרכי התורה והמצוות, הן דרכים רחבות. וכבר ראינו כמה וכמה פעמים אצל המלבי"ם ש"דרך" היא תמיד דרך לרבים, מה שנקרא היום אוטוסטרדה. דרך המלך, דרך התורה, יש בה הנהגה כוללת בכל מקום, בכל זמן ולכל אדם; אין מי שאין לו הנחיה בתורה, אין מי שאין לו דרך מן התורה. התורה היא דרך רחבה מאוד, דרך לכולם - גם למלך יש דרכי הנהגה כיצד ינהג על פי התורה, וגם לאדם השפל, וגם לחכם וגם לעם הארץ.
ויש גם "שבילי עולם". שביל, אומר המלבי"ם, הוא נתיב היחיד; גם היום אנו משתמשים בביטוי זה על שביל יחידי. כך בתורה: לא רק דרך לרבים, אלא גם שביל ליחידים, בכל פרטי המעשים - איזה מעשה לעשות, מתי לעשותו ובאיזו צורה. ואלה הם דברים נצחיים שלא ישתנו לעולם, ולכן נקראים "שבילי עולם" - לא שבילים זמניים אלא שבילים לעולמים.
"ויכשילום בדרכיהם" - המסיתים מניחים מכשולים על אותן דרכים, שאינן נוחות עוד למהלך. מה הם עושים? אומרים לך: הדרך אינה טובה, יש עליה מכשולים, יש שם אבנים - ומיד מוצאים לך ב-GPS שלהם נתיב חלופי, מחשבים מסלול מחדש. אומרים לך שדרך התורה אינה טובה ואינה מוצלחת, ובעקבות זה מנחים אותך לדרך אחרת. ולאן? "ללכת נתיבות דרך לא סלולה" - נתיבות, שאינן מקום כולל לרבים אלא לפרטים וליחידים, והדרך עצמה אינה סלולה, כעניין "ויתעם בתוהו לא דרך". מראים לך דבר הנראה כדרך, ובאמת אינה סלולה. נמצא שהוציאו אותם מן הדרך הסלולה שיש בה גם שבילים טובים, אל דרך לא סלולה ואל נתיבות שאינן לכלל והן מלאות מכשולים.
הקדוש ברוך הוא מוריד את ירמיהו אל בית היוצר כדי להראותו בחוש: כלי שנשחת ביד היוצר נעשה מחדש כפי התוכנית המקורית. כך ישראל - כחומר ביד היוצר. הגזרות הקשות אינן תכלית אלא שבירה שכל עניינה יצירת כלי חדש, וכל דיבור של "לנתוש ולנתוץ" נועד להביא לתשובה. ואפילו תשובה מיראת העונש מספיקה כדי שהקדוש ברוך הוא יתנחם על הרעה - ולא רק על האמירה אלא אף על המחשבה, שתימחק לגמרי; ואילו על הטובה מתנחם רק על האמירה, שכן מחשבת ההטבה קיימת לעולם. "הנה אנוכי יוצר עליכם רעה" - ובתוכה מחשבה אחת: "שובו נא איש מדרכו הרעה", כאב המייסר את בנו לתקנו. אך העם משיבים "נואש", ומעדיפים את מחשבותיהם ואת שרירות ליבם. לכן מוכיחם הנביא בדרך של "שאלו נא בגויים", ובמשל המים: וכי יעזוב צמא מים חיים זכים ומרפאים? וזה בדיוק מה שעשו - עזבו את מקור המים החיים, קיטרו לשווא לכוכבים, ונטשו את דרך התורה הרחבה ואת שבילי עולם הנצחיים, ללכת בנתיבות יחידים בדרך שאינה סלולה ומלאה מכשולים.