בחלק זה של פרק י"ז ממשיך ירמיהו את הדיון בעניין הביטחון בה'. לאחר שהעמיד את שני הצדדים: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם" לעומת "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה", בא הנביא להשיב על הקושיה המתבקשת: הרי ראינו אנשים הבוטחים בה' ולא הצליחו. מכאן עובר הפרק אל תפילת הנביא על עצמו ועל מצוקתו מול מלעיגיו, ומסיים בנבואת השבת הגדולה, שהיא כעין "תוכנית הצלה" אחרונה לירושלים.
עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ׃
מסביר המלבי"ם שכאן בא הנביא לענות על שאלה שישאל האדם: הרי ראינו אנשים הבוטחים בה' ולא הצליחו, ואיך אתה אומר "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" והוא כעץ שתול על מים? הרי היו אנשים בוטחים והם דומים יותר לערער בערבה. על זה משיב הנביא שתי תשובות. התשובה הראשונה: דע לך שאינך יודע מה בלבות בני אדם.
זו נקודה שראינו אותה באריכות בטיעונים שבין איוב לחבריו: לקבוע מי צדיק - אין אנו יכולים. לקבוע מי רשע - בדרך כלל כן רואים. אדם שאני רואה אותו מעשן בשבת במרפסת, לא אומר עליו "רק נראה לך, באמת בלבו הוא צדיק". את זה לא נאמר לעולם. אבל להפך כן: ייתכן אדם שכלפי חוץ נראה לנו כצדיק גדול, ועליו נאמר "בקרבו ישים ארבו" - הכל תחפושת, ואיננו באמת צדיק. נמצא שצדיק אינו בהכרח צדיק באמת, ואילו רשע הוא בדרך כלל באמת רשע, כפי שהוא נראה.
ביטחון אמיתי, אומר המלבי"ם, הוא כשהביטחון בלב שלם בלי מרמה. אבל הלב עקוב מכל: הציורים הרעים, דהיינו הדמיונות והמידות הרעות, אורבים על הלב. הלב הוא כוח הממשלה שבאדם, וכשמתגנבים אליו אותם ציורים ודמיונות רעים - שהרי אדם הרוצה לעבור עבירה מתחיל תמיד בדמיון - הם הם קול החטאת. הלב מסובך ועקוב.
זכורני שהיינו פעם בוועד אצל רבי שלום שבדרון, וסיפר שנסע בדרך לירושלים וראה את סבך הצמחייה מצדי הדרך, מסובכת ומורכבת כל כך, ואז נזכר בפסוק הזה: עקוב הלב מכל. ראו מה הם אנשי המעלה: כל מה שהם רואים, אינם מתבוננים בו רק מבחינה מולקולרית או מצד יופי הבריאה, שגם זה נפלא, אלא שואלים מה המוסר שאני יכול לקבל מזה. והמוסר: כך נראה לבו של אדם, תסבוכות שלמות. ואם אדם אינו פותח ואינו פורט את הסבך הזה, הוא עלול להישאר עמו ולהיות בטוח שהוא צדיק, עובד אלוקים וירא שמים, והכל אצלו מושלם.
"וְאָנֻשׁ הוּא" - כאן שני ביאורים. המלבי"ם מפרש אנוש מלשון אנושי: דבר מגושם כשולחן, אבן או עץ אין בו תנודה ואין בו השתנות, אבל הלב האנושי מתרגש מפעולות ונפעל מהשפעות חיצוניות. כיוון שהלב אנוש, כל פעולה חיצונית עליו יוצרת בו השפעה, מרגשת אותו וגורמת לו לשנות דעתו. לכן ייתכן שאדם אתמול היה בעל ביטחון והיום ירד מביטחונו. רש"י לעומת זאת מפרש אנוש מלשון חולה אנוש, "לשון חולי, וחוליו הוא זה": כשאמרתי לך עקוב הלב מכל, אל תחשוב שזה הסטנדרט, אלא זהו חוליו של הלב. זה סוג של מחלה, שהרי אדם צריך שיהיה לו לב פשוט וישר לעבודת ה'.
"מִי יֵדָעֶנּוּ" - אם אתה דן על פי הנגלה שהוא ירא ה', דע שאינך יודע את מחשבותיו.
אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו׃
אתה חושב שאדם זה בוטח בה'; אומר הקדוש ברוך הוא: אינך יודע את הפנימיות, אבל אני ה' חוקר לב - חוקר את לבו, כמו שהסברנו "עקוב הלב מכל". "בוחן כליות" - שהכליות הן היועצות. "ולתת לאיש כדרכיו" - מבאר המלבי"ם, בין לפי דרכי הנפש הפנימית ובין כפי פרי המעשים היוצאים לחוץ. אתה מסתכל רק על פרי המעשים; אומר הקדוש ברוך הוא: אני בוחן גם את דרכיו, את עומק הנפש, עד כמה יש כאן לב שלם ונפש חפצה.
קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל׃
התשובה הראשונה הייתה שאינך יודע אם הוא באמת בוטח בה' בפנימיותו. עכשיו מוסיף המלבי"ם תנאי שני לביטחון: שלא יהיו מעשיו סותרים את ביטחונו. אדם האומר "אני בוטח בה'", ועם זה אתה רואה אותו יומם ולילה שקוד על אסיפת ממון - אם אתה בוטח, סמוך עליו, הוא כבר ייתן לך את מה שמגיע לך. ובפרט אדם שאוסף כסף בדמים ובעוולה ובדרכים לא ישרות, מראה בכך שאין ביטחונו בה' גמור, ולכן לא יתקיים העושר בידו.
קראתי על הרב שטיינמן, שבצעירותו היה בישיבה מצב כלכלי קשה מאוד וחצי שנה לא שילמו משכורות. לאחר חצי שנה נמצא תורם שכיסה את החובות ושילמו לכל הר"מים את כל הסכום למפרע. שילמו גם לרב שטיינמן - והוא החזיר את הכסף. שאלו אותו מה קרה, אמר להם: כסף אני צריך כדי לחיות, ובחצי השנה הזאת, חסדי ה', חייתי. אילו הייתי לוקח חובות הייתי צריך לפרוע אותם, אבל לא לקחתי חובות, הקדוש ברוך הוא דאג לי, היה לי מה לאכול והתקיימתי. אם כן למה אני צריך עכשיו את הכסף? החזירו לישיבה.
ואיך הוא חי? סיפר יהודי שהכיר אותו מחוץ לארץ ובא לבקרו כשהתגורר ברמת השרון. היה יום חם מאוד, והוא ראה את הרב יושב בחוץ על כיסא וספר בידו ולומד, כי בבית היה חם מדי ובחוץ היה משב אוויר. כשהגעתי, מספר האורח, קם הרב מהכיסא והגיש לי אותו שאשב. סירבתי בכל תוקף, וכי אשב על כיסאו של הרב? הוא לחץ עלי שוב ושוב ולא הסכמתי. בינתיים הגיעה הרבנית והזמינה אותנו להיכנס ולשתות, ורק אז הבנתי למה הגיש לי את כיסאו: זה היה הכיסא היחיד בבית. שאר בני הבית ישבו על ארגזי תפוזים הפוכים. מכאן תבינו איך הסתדר באותה חצי שנה ואמר "ברוך ה', התפרנסתי". מי שיראה את ביתו יבין שלא הרבה השתנה מאז; הבית נראה עדיין כמו בשנות החמישים, בלי צבע ובלי כלום, אדם שחי בשיא הסגפנות ולא לקח מן העולם הזה דבר.
והמשל שבפסוק: ה' טבע טבע בעוף הנקרא "קורא". הוא "דגר ולא ילד" - דוגר על ביצים שלא ילד, רואה ביצים והולך לדגור עליהן, והאפרוחים אינם שלו. אחר כך הוא מפרנס אותם, וכשהם גדלים הם מזהים שאין זה אביהם ועוזבים אותו. הרי הוא רוצה להתפרנס מיגיעם של אחרים: מה שמישהו אחר ילד, על זה הוא הולך לדגור, בלי להתאמץ. כך מי שאוסף עושר שלא במשפט - בחצי ימיו יעזבנו העושר. ובאחריתו עוד גרוע יותר: "יהיה נבל", נבל הוא אדם שטבעו לעשוק ולחמוס ולעשות נבלה, ומתוך הרגלו יישאר עם הטבע הרע הזה גם לאחר שכבר איבד את ממונו.
לפי המלבי"ם "דגר" הוא לשון קיבוץ: קיבוץ העוף את אפרוחיה, ולא כמו שאנו קוראים היום דגירה על ביצים. רש"י גם הוא מפרש דגר מלשון לקבץ אחריו, אלא שלדעתו הקורא מלכתחילה הולך ואוסף אפרוחים של אחרים, אינו יושב על הביצים כלל, ו"דגר" הוא "צפצוף שמצפצף העוף בקולו למשוך אפרוחים". נמצא שלמלבי"ם דגר הוא עצם האיסוף, ולרש"י זו דרך האיסוף, ושני ההסברים מתאימים לפסוק.
מספרים שבא יהודי עשיר לחפץ חיים ושאל: רבי, איך אומרים חז"ל שמי שעושה כסף ונכסים שלא ביושר יאבד אותם? הרי יש לי נכסים בכל העולם, השקעות בסין, מרבצי יהלומים באפריקה, מרבצי כסף ברוסיה, השקעות נפט באמריקה; אם זה ייפול יש את זה, ואם לא - הנדל"ן. איך יכול להיות "בחצי ימיו יעזבנו"? אמר לו החפץ חיים: כתוב "יעזבנו" ולא נאמר מי עוזב את מי. לא בהכרח העושר יעזוב אותך; הקדוש ברוך הוא יכול לקחת אותך ולהעזיבך מן העושר. נבהל העשיר ואמר: חס ושלום, שלא תהא כשגגה היוצאת מפי השליט, ברית כרותה לשפתיים... ובאמת צריך לדעת: אם ה' מרחם עליו, העושר עוזב אותו; ואם לא, הוא עוזב את העושר, וזה גרוע שבעתיים.
כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ׃
לאחר שהסביר שארור הגבר המסיר ביטחונו מה', אומר הנביא: דע לך שמקום מקדשנו הוא כיסא הכבוד של מי שהוא "מרום מראשון". ומה פירוש מרום מראשון? אין אנו יכולים לכנות את הקדוש ברוך הוא "ראשון", שכן ראשון הוא תמיד ביחס למה שבא אחריו, ולקדוש ברוך הוא אין כלל יחס עם בריותיו. אי אפשר לומר "קודם היה ה' ואחר כך" - אין כאן שני דברים שניתן לחברם זה לזה ולדבר על קודם ואחר כך. לכן, אומר המלבי"ם, נפלא הכינוי: ה' הוא מרום מראשון, מרומם ומתנשא מעל הראשון, מעל הדבר הראשון שנברא בעולם. "מרום" מלשון מרומם, מעלה וחשיבות. ומקום המקדש הוא כיסא כבודו, ששם הוא משכין שכינתו ומשם מנהיג את כל העולם.
וזהו אותו רעיון עצמו שבתואר "רם על רמים": איני אומר שהקדוש ברוך הוא רם, שהרי רם הוא ביחס לאחר, אלא רם על רמים. הספרים הקדושים, אומר המלבי"ם, מכנים את הכוח הראשון שנברא בעולם "אדם קדמון" (א"ק), ואין זה כמובן האדם הקדמון שבציורים, אלא מושג קבלי, היצירה הראשונית שברא הקדוש ברוך הוא. יש אומרים שהיו עוד עולמות קודם לכן, עולמות נסתרים שגם בקבלה אין מדברים בהם, והאר"י ז"ל לא דיבר עליהם. על כל פנים זה נקרא העלול הראשון, וממנו יצאו אורות אוזניים חוטם פה וכו' כמובא בספרי המקובלים, ומהם נוצרו הספירות. ויש שמגדירים זאת ככתר עליון או כשכל עליון. נמצא שכשאני אומר "מרום מראשון", הכוונה שמעל הדבר שנברא בראשונה הקדוש ברוך הוא מרומם ומעל כולם.
מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת יְהוָה׃
ראינו קודם שהם עזבו מקור מים חיים; עכשיו הנביא אומר מי הוא המקור: מקווה ישראל ה'. הוא שכיסא כבודו שוכן במקדש. יש מסבירים "מקווה" כמקווה מים, שאתה ה' כביכול מקווה טהרה לישראל, אבל האבן עזרא והרד"ק אומרים שהביאור הראשון הוא הנכון: מקווה מלשון תקווה, אתה ה' תקוותם של ישראל. למי אנו מקווים? לקודשא בריך הוא.
"כל עוזביך יבושו" - אלה שעזבו את ה', שהוא מרום מראשון ומשגיח מבית המקדש, והלכו לבקש עזרת בשר ודם ולא סמכו על ריבונו של עולם לפנות אליו. "וסוריי" - הסרים מאת ה'. "בארץ ייכתבו" - אומר המלבי"ם, כאילו נכתב בספר בכל הארץ לפרסם את גנותם וביזיונם שעזבו את ה' מקור מים חיים, לחצוב להם בורות נשברים. ורש"י מפרש: אלה שאינם שומעים שליחותי, "בקברות תחתיות ארץ ייכתבו" - שירדו מטה שאול, וייכתב עליהם שירדו בארץ, כי נפש הרשע יורדת למטה לארץ ונפש הצדיק עולה למקומה בעולמות העליונים.
רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה׃
אומר המלבי"ם שזה חוזר למה שאמר קודם "למה היה כאבי נצח", ששם ראינו שהוא קורא לנבואת הזעם שממלא אותו הקדוש ברוך הוא בשם כאב וחולי. כאן הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ירפאהו מאותה מכה אנושה, דהיינו מאותן נבואות זעם הקרויות כאב, ולא ינבא עוד נבואות פורענות. "כי תהילתי אתה" - אומר רש"י, בך אני מתהלל ומתפאר לומר שאתה המושיע לי.
הִנֵּה הֵמָּה אֹמְרִים אֵלָי אַיֵּה דְבַר יְהוָה יָבוֹא נָא׃
אתה ה' אומר שהארץ תחרב, ואני מעיד על כך ומפיץ את הדבר ומודיע אותו לעם; אבל העם אומרים לי: איננו מאמינים, "איה דבר ה' יבוא נא" - איפה מה שהקדוש ברוך הוא גזר שהארץ תחרב? נרצה כבר לראות זאת קורה. אומר המצודת דוד: הם חושבים שאני בודה את הדברים מלבי מתוך שנאה. ובגלל כן, מסביר המלבי"ם, הם מבקשים להחשיבני כנביא שקר - ונביא שקר חייב מיתה, וכמו שראינו שלא פעם ניסו אנשי ענתות להתנקש בחייו של ירמיהו.
וַאֲנִי לֹא אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ וְיוֹם אָנוּשׁ לֹא הִתְאַוֵּיתִי אַתָּה יָדָעְתָּ מוֹצָא שְׂפָתַי נֹכַח פָּנֶיךָ הָיָה׃
אומר המלבי"ם: לא די שאיני בודה פורענויות מלבי, אלא אף כאשר בחרת בי להיות רועה ומנהיג - לא אצתי אחריך. יש אדם שלבו רע, וכשנקרית לו הזדמנות לומר דברים רעים הוא קופץ עליה כמוצא שלל רב. וכידוע, אדם טוב יבשר טוב ואדם רע יבשר רע: מי שטוב מטבעו שמח לבשר בשורות טובות, וכשיש בשורה שלילית הוא אומר "שלח מישהו אחר"; ומי שלבו רע יש לו שמחה וסיפוק בבישור בשורות רעות. אומר הנביא: ריבונו של עולם, כשציווית אותי להיות נביא וידעתי שמדובר בנבואות קשות ובחורבן, לא רצתי אחריך ולא רציתי להיות נביא, כמו שראינו "הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי" - ירמיהו ניסה להתחמק מן השליחות.
"ויום אנוש לא התאוויתי" - וגם לאחר ששלחתני לנבא נבואות פורענות, לא התאוויתי שיבוא יום אנוש, לא חשקתי שהנבואה תתקיים כדי להחזיק את דבריי ולהראות שאני נביא אמת. "אתה ידעת" - אתה בעצמך יודע שלא התאוויתי בלב. "מוצא שפתיי נוכח פניך היה" - התפללתי לפניך להסיר כעסך מהם, ואף שציווית עלי שלא להתפלל, בכל זאת התפללתי לפניך על עניינם.
לפי מה שהסברנו, "אצתי" הוא מלשון לדחוק את הדבר ולמהר, כמו "אץ ברגליים חוטא". אך יש כאן דבר מעניין שרש"י מביא על פי התרגום: "ואנא לא עכבית ממימרך מלהתנבאה עליהון" - לפי זה אצתי הוא לשון עיכוב, כלומר לא התעכבתי מלהיות רועה אחריך. ואף על פי כן ההבנה הפשוטה והרגילה היא שאץ הוא לשון מיהור בזריזות, כמו "אץ ברגליים חוטא".
אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה מַחֲסִי אַתָּה בְּיוֹם רָעָה׃
מחיתה הכוונה שבר: אל תגרום שהנבואה שלי תהיה לי לשבר, שלא יהיה מצב שעל ידי הנבואה תביא אותי לידי נזק. "מחסי אתה ביום רעה" - ביום שחושבים עלי רעה, אתה מגן עלי ושומר שלא אפול לפניהם, כמו שהבטחת לי. המלבי"ם מסביר את עומק הבקשה: ריבונו של עולם, אני ביקשתי שהפורענות תתעכב, ועכשיו העיכוב הזה פועל לנזקי, שהרי הם אומרים "איה דבר ה' יבוא נא". נמצא שהבקשה שביקשתי חוזרת אלי כבומרנג: איני רוצה שהפורענות תבוא מיד, ואז אומרים שאני נביא שקר שהרי שום דבר לא קרה. לכן: מה שהתפללתי לעכב את הפורענות - אל יהיה לי למחיתה ולשבר שיאמרו עלי נביא שקר, שהרי אתה מחסי ביום רעה.
יֵבֹשׁוּ רֹדְפַי וְאַל אֵבֹשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל אֵחַתָּה אָנִי הָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם רָעָה וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם׃
"רודפיי", כמו שמסביר רש"י, הם אנשי ענתות לבדם, ולא חס ושלום בקשת רעה על כלל ישראל. מוטב שיבושו רודפיי ואל אבוש אני, שאם לא כן יאמרו לי: הנה התנבאת ולא באו הדברים, איה דבר ה' יבוא נא. "יחתו המה" - הם יישברו, "ואל אחתה אני" - שלא אישבר אני באמירה שאני נביא שקר. ולכן "הביא עליהם יום רעה" - אותו יום רעה שהתנבאתי עליו, שאותה נבואה לרעה תתקיים בהם.
"ומשנה שיברון שוברם" - שבר כפול: כשיבוא שבר על הכלל יהיו גם הם בכלל, ונוסף על כך יהיה להם שבר פרטי ואישי מוקדם, לפני כולם. ואז יראו הכל שהנבואה שהתנבאתי היא נבואת אמת. וזה מעין מה שראינו למעלה "התִּקֵם כצאן לטבחה" שביקש על אנשי ענתות. מדובר באנשים רשעים ששמו כל מגמתם לבטל את נבואתו, ובכך הם מזיקים לכלל וגורמים מיתה לכלל: אם הם גורמים שלא יקבלו את דבריו ולא יתרשמו מהם, הרי הם קודחים חור בספינה של כלל ישראל וגורמים שכולם ימותו. שהרי אנשי ענתות היו כוהנים, חשובים מצד כהונתם, וגם אנשי עירו של ירמיהו, ואם הם מבטלים את דבריו - למה שהעם יקבלם? לכן הוא מבקש: ריבונו של עולם, להם עשה תוכנית מיוחדת, שיהיה להם שבר ונזק וימותו לפני כולם, ועל ידי זה יש סיכוי שהשאר יקבלו את הנבואות ויתרחקו באמת מדרך הרע.
כֹּה אָמַר יְהוָה אֵלַי הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי הָעָם אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
"שער בני העם" הוא שער שבני העם היו עוברים בו, וגם מלכי יהודה היו עוברים דרכו. המלבי"ם מסביר את הרקע: לאחר שהקדוש ברוך הוא קבע והחליט את גזירתו, חזרה מידת הרחמים והתעוררה עליהם, ויש כאן כעין תוכנית מגירה להציל את כלל ישראל מן החורבן הקשה, מן המיתה ומן החרב. ומהי התוכנית? אמרו חז"ל: כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש - מוחלים לו, "אשרי אנוש יעשה זאת". נמצא שאם ישמרו עתה את השבת, אף שיש בהם עוון עבודה זרה, יהיה להם סיכוי לזכות לישועה, למרות שמצבם נורא.
ובפרט שמהות עבודה זרה היא זניחת הקדוש ברוך הוא וקבלת אליל לאלוה, ובעיקר: שאינו מאמין שבורא עולם ברא את עולמו בששה ימים. וזו הסיבה שמחלל שבת דינו כעובד עבודה זרה, שהרי בדיוק זה מה שהוא עושה - אינו מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו בששה ימים ולכן חילל שבת. היום אנו נוקטים בזה קולא מסוימת, שכן רבים מהם מאמינים ורק נמשכים אחר תאוות לבם או מחמת חוסר ידע ולא מתוך כפירה. אבל באמת למחלל שבת בפרהסיא יש הלכות מיוחדות שלא מצאנו בשום מקום: שחיטתו נבלה גם אם שחט בכל דקדוקי ההלכה, ונגיעתו ביין עושה אותו יין נסך - הרי שדינו ככופר גמור כעובד עבודה זרה. ולעומת זה, שמירת שבת היא היפך העבודה זרה: בעבודה זרה אתה מתנגד לחידוש העולם בששה ימים ולאלוהותו יתברך, ובשמירת שבת אתה מעיד על אלוהותו. וחז"ל אמרו שאילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים, קל וחומר שזכות זו תועיל שירושלים לא תחרב.
ולמה נצטווה לעמוד דווקא בשער? משתי סיבות: השער הוא מקום מרכזי, ובעומדו שם דבריו נשמעים לכל היוצאים והבאים; ועוד, שהעוון עצמו נעשה בשער. הגמרא אומרת שירושלים דלתותיה נעולות בלילה, וכיוון שכך אין עליה שם רשות הרבים אלא רשות היחיד, ומותר לטלטל בתוכה, כמו שעושים היום עירוב. האיסור המדובר כאן הוא הכנסה מן החוץ אל תוך ירושלים והוצאה מירושלים אל מחוץ לחומות, אבל להעביר ארבע אמות בעיר או להוציא מביתו לרשות הרבים שבתוכה היה מותר, כיוון ששעריה נעולים בלילה והמקום נחשב כרשות היחיד.
ולמה מדגיש המלבי"ם "אשר יבואו בו מלכי יהודה"? כי צריך להתרות תחילה בגדולים. המשפט העממי הידוע אומר שהדג מסריח מן הראש, וכשיש בעיה צריך לבדוק מה קורה עם הראשים. ו"אשר יצאו בו ובכל שערי ירושלים" - להתרות כמה פעמים, גם בבואם וגם בצאתם, ולחזור על העניין לא בשער אחד בלבד אלא בכל שערי ירושלים. ומה פירוש "מלכי יהודה" בלשון רבים, והלא מלך אחד יש? אפשר לפרשו היסטורית, מלכי יהודה לדורותיהם הבאים דרך שער זה, אך הרד"ק מסביר שהכוונה למלך ולבניו העתידים למלוך אחריו, שגם ליורש העצר קורא מלך.
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה׃
כֹּה אָמַר יְהוָה הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
"אל תשאו משא ביום השבת" - אל תטלטלו ואל תכניסו מן החוץ פנימה. "השמרו בנפשותיכם" - מסביר המלבי"ם, שהעושה כן מחייב עצמו מיתה וכרת; אתם עוברים איסור שנפשכם תלויה בו.
ולמה מדבר דווקא על הבאה ולא על הוצאה? מכיוון שירושלים הייתה עיר גדולה, ובכרך גדול, אומר הרד"ק, רבים המביאים יותר מן המוציאים. עיר גדולה זקוקה להרבה מן החוץ, ובפרט שירושלים עצמה, המקום המוקף חומה, לא הייתה מקום של שדות וכרמים, והיה צריך לפרנס את כל אנשי העיר מסחורה שמביאים מבחוץ. יכול היה להזהיר גם על ההוצאה, אלא שדיבר בהווה. וראינו דוגמה לכך גם בספר עזרא ונחמיה, שהוכיחם על "ומביאים ירושלים ביום השבת": אנשים היו יוצאים ליום שוק ומכניסים סחורה לירושלים בשבת, ואף הולכים לקנות בשבת עצמה. ואז ציווה נחמיה שיסגרו את הדלתות ולא יפתחון עד אחר השבת, "ומנעריי העמדתי על השערים לא יבוא משא ביום השבת". הרי שכל האזהרה היא על ההבאה, שהיא המצויה, ולא על ההוצאה שאינה מצויה.
וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם׃
הרי הסברנו שבתוך ירושלים מותר היה להוציא מן הבית, ואם כן מהו "ולא תוציאו משא מבתיכם"? הרד"ק מסביר שהכוונה להוצאה אל מחוץ לשערי העיר, שאף שהעיקר היה ההבאה, היו מצבים שגם יוצאים מירושלים עם משא. והמלבי"ם מסביר שאפשר לפרש כפשוטו - בתוך ירושלים עצמה, ואף שדלתותיה נעולות בלילה, הרי יש דין כרמלית, ושלמה גזר על העירובין, ונמצא שגם בזמנם הייתה אזהרה שלא להוציא במקום שהוא כרמלית ולא רק ברשות הרבים גמורה. ולכן הוסיף "וכל מלאכה לא תעשו" - לרבות גם מלאכה דרבנן וגם הוצאה בכרמלית.
על "לבלתי עשות בה כל מלאכה" מעיר הרד"ק על הכתיב והקרי, ואומר שאין להתפלא אם ייאמר "בה" בלשון נקבה או "בו" בלשון זכר. וכן אנו רואים בתפילה שפעם אומרים "ינוחו בה" ופעם "ינוחו בו". מסרנו פעם שיחה שלמה בעניין זה: "בה" הוא בחינת מקבל, נוקבא, ו"בו" הוא זכר, דכורא, שהוא תמיד משפיע. והשבת - מקבלת או משפיעה? מצד אחד היא כל הזמן מקבלת: אני מענג את השבת, קונה לשבת, מביא לשבת, והשבת אינה עושה כלום ואני רק נח. ומאידך, מהיכן מתברכים כל ששת ימי המעשה? מיום השבת. נמצא שהיא גם בחינת דכורא ומשפיעה: מקבלת ומכוח זה משפיעה, גם נוקבא וגם דכורא. ולכן אנו קוראים "שבת" בלשון נקבה, ומאידך נאמר "שומר שבת מחללו" - ויש שאינם מבינים, שומר או מחלל? אלא הכוונה "מלחללו", שומר את השבת מלחלל אותו, ולא נאמר "מלחללה" אלא "מלחללו", הרי ששבת גם בחינת זכר, ושני הביטויים נכונים.
אומר הרד"ק: ומה שאתה רואה שהוא מזהירם על שמירת שבת בשעה שיש בידם עבירות חמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שבבית ראשון - זה נראה ככוסות רוח למת; מה יועיל לומר להם שמרו שבת? אלא מביא הרד"ק דברים כעין דברי המלבי"ם: לפי ששמירת שבת עיקר גדול באמונת האל בחידוש העולם, ובאמונה באותות ומופתים, ובקיום כל התורה, וכל המשמר שבת באמונה ישרה לא במהרה הוא חוטא בשאר המצוות. כלומר, אילו הייתם שומרים שבת כראוי, זה עצמו היה מונע מכם את שאר העבירות. וכל השומר שבת כדור אנוש מוחלים לו. ועוד, שהמצווה הראשונה שנצטוו קודם מתן תורה הייתה שמירת שבת. וכמו שאמרו חז"ל: לא חרבה ירושלים אלא מפני שחיללו בה את השבת, שנאמר "והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים", ואמרו: אין הדליקה מצויה אלא בבית שיש בו חילול שבת. וכן מצינו "הנה ראיתי דורכים גיתות בירושלים ביום השבת" - הרי שהייתה עליהם תביעה קשה מאוד בעניין שמירת השבת בירושלים.
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם יְהוָה לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בָּהּ כָּל מְלָאכָה׃
וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם׃
כאן הוא פורש לפניהם את סל ההטבות: אם תשמרו שבת, ארבע הבטחות לפניכם. ההבטחה הראשונה - שלא תתבטל מלכות בית דוד ולא ייעדר שולטן מבית יהודה: "מלכים ושרים יושבים על כיסא דוד". והשרים "רוכבים ברכב ובסוסים", שהרכיבה על סוסים הייתה תמיד ביטוי לשררה ולאנשי המעלה.
ושימו לב: אף פעם לא מופיע בחז"ל שחכמי ישראל רכבו על סוסים; תמיד חמורים. רשב"י, חמורו של רבי חנינא בן דוסא, חמורו של משיח ועוד. האבות הקדושים רוכבים על חמור, משה על חמור. ראשית, משום שהדבר מבטא שלטון על החומר - רוכב על חמור, שולט בחומר, וכך גם ביחס למשיח. ושנית, הרכיבה על סוס מבטאת גאווה וכבוד, ושרים וחשובים היו רוכבים על סוסים, ולכן מאסו בה חכמי ישראל. זה כמו שתאמר שגדול הדור לא ייסע על פרארי; גם אם יימצא תורם, ולא חסרים כאלה, זהו ביזיון, כמי שמחפש רכב ספורט להראות את עצמו. באותה בחינה - שרבי שמעון בר יוחאי ירכב על סוס? ולכן השרים, שסוסי השרד הגיעו להם מצד הממשלה, רכבו על סוסים, ומלכי בית דוד ישבו על כיסא דוד.
ההבטחה השנייה - שלא ישלטו בהם זרים: "המה ושריהם איש יהודה", כל השרים יהיו מאיש יהודה, ולא יהיה ממונה מטעם נציב עליון של נבוכדנצר או של אומה אחרת, אלא השולטים בנו יהיו משלנו. ההבטחה השלישית - שהעיר לא תחרב: "וישבה העיר הזאת לעולם".
וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית יְהוָה׃
ההבטחה הרביעית - שלא תושבת עבודת בית המקדש: כולם יבואו ויביאו קורבנות, עולה וזבח ומנחה ולבונה. ומביאי תודה - תודה לה' על הניסים, שהרי היום הם מאוימים, וכאשר ישמרו שבת יינצלו מכל אויביהם ויביאו קורבן תודה, כדרך אדם שהייתה לו צרה ויצא ממנה ומקריב תודה.
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְלֹא תִכְבֶּה׃
אם לא תשמעו את מה שציוויתי לקדש את השבת, דהיינו שלא לשאת משא ולא להביא בשערי ירושלים, אז חס ושלום תבער אש בשערי ירושלים ואין מכבה. "ולא תכבה" - אומרים חז"ל, שאין בני אדם מצויים לכבותה; שהרי אין הדליקה מצויה אלא בבית שיש בו חילול שבת, וכיוון שהדליקה באה ביום שבת, אין אנשים מצויים שיבואו לכבותה, מידה כנגד מידה. ועל פי פשוטו של מקרא הכוונה שהאש תתפשט ותחסל את הכל, ולא יספיקו לכבותה, והאש כבר תאכל את כל שערי ירושלים.
הנביא מלמד שביטחון אמיתי בה' תלוי בשני תנאים: שיהיה הלב שלם בלי מרמה - שהרי "עקוב הלב מכל ואנוש הוא", ואין אדם יודע פנימיות חברו, ורק "אני ה' חוקר לב בוחן כליות" - ושלא יהיו המעשים סותרים את הביטחון, כמשל הקורא הדוגר על ביצי אחרים, שסופו "בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל". מכאן עולה הנביא אל מקור הביטחון: "כיסא כבוד מרום מראשון" ו"מקווה ישראל ה'", ומתפלל על עצמו שלא יבוש מול המלעיגים "איה דבר ה' יבוא נא". ולבסוף, כשכבר נגזרה הגזירה, מתעוררת מידת הרחמים ונותנת לעם הזדמנות אחרונה: שמירת שבת, שהיא עדות על חידוש העולם והיפוכה של עבודה זרה. אם ישמרו - מלכות בית דוד תתקיים, לא ישלטו בהם זרים, העיר לא תחרב ועבודת המקדש לא תושבת. ואם לא - "והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה".