פתיחה: פרק של ביטויים סתומים ושל שאלת הביטחון
פרק י"ז בירמיהו פותח בתיאור חריף של עומק חטאה של יהודה, ועובר משם לאחת הפרשיות המרכזיות בנביאים בעניין הביטחון בה' מול הביטחון באדם. כבר בפסוקים הראשונים אפשר לחוש שהביטויים שבפרק מורכבים ואינם השפה הפשוטה שראינו עד כה, ולכן יש על כל ביטוי כמה וכמה פירושים, ואנחנו נצטרך להתאמץ יותר כדי להבין מה כתוב כאן.
בעט ברזל ובציפורן שמיר - חטא גלוי וחטא פנימי
חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל־לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם׃
רש"י מבאר שזה משל, שבא להסביר עד כמה החטא שקוע וחקוק בהם ואינו ניתן להימחק. ומביא רש"י מדרש אגדה: "בעט ברזל" - רמז לירמיהו, שנקרא עמוד ברזל; "בציפורן שמיר" - רמז ליחזקאל, שנאמר לו "כשמיר חזק מצור נתתי מצחך". כלומר, חטאת יהודה חקוקה, ואם אתם רוצים לדעת היכן היא חקוקה - הביטו בשני הנביאים הללו, שהיו המוכיחים הגדולים של עם ישראל, ובהם אפשר לראות עד כמה חטאת יהודה חקוקה. "חרושה על לוח לבם" - אומר רש"י שאינם שוכחים את העבודה הזרה שלהם, והיא תמיד מול עיניהם.
המלבי"ם מסביר את הכפילות שבפסוק. עט ברזל כותב מלמעלה: היו כותבים בעט ברזל, והעט יוצר רושם על הדבר הנכתב, אבל רק בחלקו העליון. לעומת זאת ציפורן שמיר היא החזקה ביותר, והיא חורטת פנימה. ובא הנביא לומר: החטא שלהם הוא גם גלוי וגם פנימי. מחד "בעט ברזל" - הכתיבה שמלמעלה, ומאידך "בציפורן שמיר" - החקיקה היורדת אל תוך פנימיות הלב. לפיכך כנגד "ציפורן שמיר" נאמר "חרושה על לוח לבם", שהציפורן חורטת פנימה, וכנגד "עט ברזל" שהוא החיצוני נאמר "ולקרנות מזבחותיכם", שקרנות המזבחות גלויות לכול, ובהן ניתן לראות את חטאת יהודה.
והרעיון שבדברים: לפעמים אדם עושה דבר שהוא חיצוני לו, ומדבר חיצוני קל לו להתנתק. אבל כאשר אדם עושה דבר מתוך פנימיות הלב, קשה הרבה יותר להתנתק ממנו, משום שהוא נובע ממניעים פנימיים יותר ומחיבור פנימי לאותו עניין. וזה מה שאומר כאן: החטא שלכם אינו חטא חיצוני אלא חטא פנימי, "בציפורן שמיר חרושה על לוח לבם".
געגועים לעבודה זרה
כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל־עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת׃
כשם שהם זוכרים את בניהם בכל לב, כך הם זוכרים את מזבחותיהם ואת אשריהם (אשרה - אילן הנעבד). רש"י מבאר: כמו שהיו זוכרים את בניהם, כך הייתה זכירת מזבחותם, כאדם שיש לו געגועים על בנו. כלומר אין זה משהו חיצוני, אלא דבר פנימי שהיו מחוברים אליו בכל נימי נפשם, וכאדם המתגעגע לבנו כך היו מחוברים אל העבודה זרה.
ובהמשך הפסוק: "מזבחותם" - על עץ רענן, "ואשריהם" - על הגבעות הגבוהות. דרכם הייתה לבנות את המזבחות אצל עצים, וכמו שנאמר "לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך", לפי שזו דרך הגויים לבנות מזבח ליד עצים; ואת האשרות, שהן אותם אילנות, היו נוטעים על גבעה גבוהה. ומה הרעיון שבדבר? ידוע שמקום משכנם של הרוחות והשדים ושאר החיצונים הוא פעמים רבות באילן, והם שוכנים באילנות. ולכן, כיוון שרצו להוריד את אותם כוחות ושאותם כוחות ישפיעו על הקורבנות, היו עושים זאת ליד עץ או מתחת לעץ וכיוצא בזה, ועל ידי זה כביכול היו שואבים מן הגשמי - האילן והמזבח - את הכוחות הרוחניים של כוחות הטומאה.
ובאמת היו להם השגות באיזו דרך ליצור קשר עם החיצונים. הרי לבן, בעזרת התרפים, היה מסוגל לדעת לאן ברח יעקב, ולא בכדי לקחה רחל את התרפים. התרפים היו גולגולת שהיו מורידים עליה כוח טומאה, ועל ידי זה כוח הטומאה היה מדבר. וכן ראינו שהעגל היה אומר "אנוכי ה' אלוקיך" ו"לא יהיה לך" - מכוח מה? מכוח הטומאה שפעלו בו. כך שהם ידעו באיזו דרך להוריד את אותם כוחות שישרו על האילנות, ולכן היו עושים את המזבח ליד האילן. ויש לאשרה מובן נוסף: היו כאלה שעבדו את האילן עצמו, וגם הוא נקרא אשרה, אותו אילן הנעבד.
"הררי בשדה" - מי הוא ההר?
הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה חֵילְךָ כׇל־אוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכׇל־גְּבוּלֶיךָ׃
הרד"ק מסביר שהיו עובדים עבודה זרה על ההרים, ולכן מכנה את ישראל "הררי בשדה". כלומר זו כעין קריאה: אתם עם ישראל, אתם ההר שלי שבתוך השדה. הר מבטא חשיבות, דבר גבוה ורם. "חילך כל אוצרותיך לבז אתן" - החיל שלך והאוצרות שלך הנמצאים בשדה, את כולם אתן לביזה. "במותיך בחטאת בכל גבוליך" - מבאר הרד"ק שיש לקרוא זאת הפוך: "בחטאת במותיך בכל גבוליך", כלומר בגלל החטא שעשית בבמות, בעבודה זרה, בכל גבוליך. והרד"ק מביא עוד כמה דוגמאות שבהן אנו קוראים את הפסוק הפוך, מקדימים את המאוחר. אם כן, מדוע יהיו כל אוצרותיך לבז? בגלל חטא הבמות אשר בכל גבוליך.
המלבי"ם מסביר אחרת: "הררי בשדה" אינו חוזר על ישראל אלא על בית המקדש. בית המקדש הוא הר ציון ונקרא הר, ו"הררי בשדה" היינו ההר שלי העומד בשדה - שדה ציון. ולמה נקרא שדה? כי כל מה שמסביבו כבר נחרב, "ציון שדה תחרש", כל הסביבה נחרשה. אומר להם: ההר שלי עומד בשדה, במקום שכבר נכבש ונחרב ונחרש, "חילך כל אוצרותיך לבז אתן", וגם את במותיך אתן לבז. ומדוע? "בחטאת בכל גבוליך" - בגלל חטא הבמות הנמצא בכל גבול ארצך.
שמיטה כפולה - מן הארץ ומעצמך
וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת־אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָדָעְתָּ כִּי־אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד־עוֹלָם תּוּקָד׃
גם כאן הביטויים מורכבים מאוד. רש"י מפרש "ושמטתה" - בעל כורחך הארץ תישמט ממך. ומדוע? כמו שכתוב בתורה "על אשר לא שבתה". כשציווה הקדוש ברוך הוא על השמיטה, הזהיר שאם לא תשביתו את הארץ בשנת השמיטה, הארץ תגלה אתכם והיא בעצמה תיקח את ימי שביתותיה לעצמה. גלות ישראל שבין בית ראשון לבית שני הייתה שבעים שנה, בדיוק כמספר השמיטות שעם ישראל לא שמרו, שנה כנגד שנה. כל שמיטה שלא שמרנו - הארץ נשמטה מאיתנו. שהרי כאשר אנחנו שומטים את הארץ אין אנו עובדים בה, וכאשר אנו מגורשים מן הארץ גם כן אין אנו עובדים בה. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את האפשרות לבחור מרצוננו לשמור שמיטה, ואם לא - הארץ תעשה זאת לבד, "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה".
"ובך מנחלתך" - מסביר רש"י: אני אנקם בך מחמת נחלתך, על שלא שמרת את החיובים שציוויתי אותך בנחלתך. ופירוש נוסף מביא רש"י: "ובך" אנקם, שאגלה אותך מנחלתך. יוצא אפוא שלפי רש"י כל התביעה כאן היא בעניין השמיטה.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר שהשמיטה כאן כפולה: שמיטה מן הארץ ושמיטה בך עצמך. "ושמטתה מנחלתך" - שהרי אחרי שנהרג גדליה בן אחיקם הלכו למצרים, ונמצא שהם שמטו את הארץ ועזבו את הנחלה. שמיטה פירושה לעזוב דבר מה, לסלק אותו מרשותו, כלשון "תשמט ידך", "נשמט מידו". אילו היו נשארים בארץ ישראל, הארץ לא הייתה נחרבת, שהרי נבוכדנצר השאיר כאן לכורמים וליוגבים, והארץ לא הייתה נשמטת. ומדוע זה קרה? משום שחשבנו שהישועה תהיה לנו במצרים, והנביא הוכיח אותנו ואמר לנו שלא לרדת למצרים כי לא תהיה לנו שם ישועה, ובסופו של דבר לא שמענו לנביא וגם אז לקינו.
ועוד אומר "ובך" - שגם בך עצמך תהיה שמיטה. כיצד? כשאני אדון לעצמי אין כאן שמיטה: כשם שאני אדון על הקרקע והקרקע אינה נשמטת ממני, כך כשאני אדון על עצמי איני נשמט מעצמי. אבל כשבא מישהו ולוקח אותי לעבד, נשמטת ממני הבעלות על עצמי, והשמיטה היא בי בעצמי. נמצא שיש לי בעלות על הקרקע והיא נשמטה ממני בשעה שגלינו למצרים, ויש לי בעלות על עצמי שעדיין הייתה קיימת, ולבסוף גם היא נשמטה ממני. זו כוונת "ושמטתה ובך מנחלתך": גם תאבד את הארץ וגם תאבד את האוטונומיה שלך על עצמך, ותצא מחירות לעבדות. וזהו "והעבדתיך את אויביך בארץ אשר לא ידעת" - במצרים, שהרי נבוכדנצר בסופו של דבר כבש גם את ארץ מצרים. "כי אש קדחתם באפי עד עולם תוקד" - כמו שראינו לעיל בפרק ט"ז, הכעסתם את ריבונו של עולם, וכעס זה עד עולם יוקד.
ארור הגבר אשר יבטח באדם
כֹּה אָמַר יְהֹוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן־יְהֹוָה יָסוּר לִבּוֹ׃
מה עניין זה לכאן? לפי רש"י זהו המשך הפסוק הקודם. שהרי לדעתו כל מה שנאמר בפסוק הקודם קשור לשמיטת הארץ שלא היו מוכנים לשמור, ולכן נשמטה מהם. ועל זה אומר: אדם שאינו מוכן לשמור שמיטה הוא חסר ביטחון, שהרי מי שבוטח בה' מוכן לעזוב את ארצו ואת כרמו ולהובירם, ולדעת שהפרנסה מאת ה'. אבל מי שאינו עושה כן - הוא בוטח באדם, ואומר: אם לא אחרוש ולא אזרע לא יהיה לי מה לאכול. ולשון רש"י: בחרישו ובקצירו, לומר אזרע בשביעית ואוכל.
"ושם בשר זרועו" - רש"י מסביר שאין זה מלשון זרוע אלא כמו "עזרו", וכדרך שאומרים כבש וכשב, כהל ולהק, כך גם כאן זרועו היינו עזרו. וכן מתרגם התרגום "רוחצניה", היינו מבטחו, מי שהוא סומך עליו ומי שיעזור לו. "ומן ה' יסור לבו" - שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיח "וציוויתי את ברכתי לכם", ואתה אינך סומך עליו אלא אומר: אם לא אעבוד לא יהיה לי מה לאכול.
המלבי"ם מסביר בהמשך לביאורו בפסוק הקודם, שהתביעה כאן היא על שסמכו על מצרים ולא על הבטחת הנביא ועל הבטחת ה' שיהיה בעזרם. וכפי שראינו כמה פעמים, הנביא מוכיח אותם שהם נשענים על משענת קנה רצוץ כשהם נסמכים על מצרים, וכמו שכתוב "הוי היורדים מצרים לעזרה ויבטחו על רכב ולא שעו אל ה'".
ומהי הכפילות "יבטח באדם" ו"שם בשר זרועו"? אומר המלבי"ם: יש אדם שבוטח באדם ובכל זאת בוטח גם בה'. כיצד? אתה אומר לו לבטוח בה', והוא משיב: נכון, אבל חייבים לעשות הרבה השתדלות, שהרי איך תגיע הישועה - האם ה' יוריד אותה מן השמיים? כלומר הוא בוטח בה' שיושיע אותו על ידי אדם פלוני. וכבר דיברנו כמה פעמים שהאדם ברוב סכלותו לא רק עושה השתדלות אלא גם נותן עצות לריבונו של עולם מהיכן כדאי לשלוח את הישועה: ריבונו של עולם, כבר סידרתי מסלול, אינך צריך להתאמץ; כבר דיברתי עם השר ההוא ועם זה וסגרתי מכאן, אתה רק תדאג שליבו ישתנה לטובה והעסק מסודר. גם דואג לקדוש ברוך הוא וגם מקל עליו את העבודה.
אדם כזה, אף שהוא בוטח באדם, מכל מקום עיקר הזרוע והכוח של הביטחון שלו הוא בה'. את הישועה הוא מתכנן דרך מקום מסוים, אבל הוא אומר: ריבונו של עולם, אתה תטה את ליבו - הרי שהוא בוטח בה'. לעומת זאת יש אדם שכל ביטחונו באדם, עד שגם ה"זרוע" היא אצלו בשר. והמלבי"ם מסביר בכמה מקומות שזרוע היא הכוח המניע את היד, והביטוי "זרוע" תמיד בא לבטא את הכוח הראשון המניע אמצעים אחרים לפעולה, הכוח הראשוני שיוצר את התנועה הנמשכת. נמצא ש"שם בשר זרועו" פירושו שהאדם בטוח שגם הכוח המניע הראשוני הוא שלו: אם אני לא אעשה, אף אחד לא יעשה; אם אני לא פעלתי, לא יזוז כאן כלום. אין כאן בורא עולם שהזרוע היא רק חלק מן המהלך שלו, אלא הכול מכוח האדם, רק כוח בשר. ומשום כך "ומן ה' יסור לבו", ועליו נאמר "ארור".
יוצא אפוא שיש כאן שני סוגי אנשים, ועל הראשון לא נאמר ארור. מי שבוטח באדם אך עדיין יודע שהזרוע, הכוח המניע, היא מאת ה' - אינו ארור. הוא לא הגיע לשלמות הביטחון, אבל אינו ארור. אבל מי שבוטח באדם, ולא די בכך אלא סבור שהאדם הוא גם הכוח הראשוני ואין בורא עולם בסיפור - זהו "שם בשר זרועו", ועליו ראוי התואר ארור.
ובאמת קשה מאוד להגיע לדרגה הגבוהה, שהרי אפילו הדרגה הנמוכה יותר שאינה ארורה - לבטוח בה' אך לצפות שהישועה תגיע דרך אדם - היא כבר מציאותם של רוב בני אדם. אדם אומר: אני עושה, אני פועל, ובעזרת השם. כלומר הקדוש ברוך הוא רק יעזור; אני כבר עשיתי ודיברתי עם ההוא ופעלתי, ובעזרת השם זה יצליח. הוא מצפה שה' רק יעזור, ואינו חושב לרגע שמרישא ועד גמירא הכול ממנו יתברך. אבל גם הרעיון שלך הוא ממנו, שהרי "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", ומתרגם התרגום: עצה לקנות נכסים. גם הרעיון שלך הוא עצה שבאה לך מאת ה'.
וכך נוהג האדם: כשהוא מצליח ושואלים אותו איך הצלחת, הוא משיב שברוך השם הייתה סייעתא דשמיא, ה' עזר - אני עשיתי, הקרדיט מגיע לי, וה' עזר. ואילו כשנכשל כישלון גדול ושואלים אותו מה קרה, הוא אומר: דע לך, הכול מלמעלה, הכול ממנו יתברך. את כישלונותיו הוא מפיל על הקדוש ברוך הוא באופן מלא. ואולי גם אתה עשית משהו? אולי היו לך מהלכים? אלא שהוא כבר רוצה לצבור דיבידנדים מן הכישלון: גם זה בוודאי יהיה לטובה, אף שהרבה ניזוקו ונפלו בגללו. על מעשיו אין שאלות, ועל הנפילה - הכול ממנו יתברך. כמה אדם מוכן לעוות את המציאות, ובלבד שיסתדר עם ההנחה שהוא רק עושה דברים טובים ולעולם אינו נכשל.
כערער בערבה
וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי־יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב׃
על האדם שמן ה' סר ליבו אומר הנביא שהוא דומה לעץ ערירי בערבה, עץ שאינו משיג שפע ממגד שמיים ממעל, כלשון המלבי"ם. "ולא יראה כי יבוא טוב" - שם בערבה, במדבר, אינו מצפה לגשמים. ואולי מסביבותיו יהיו לו עוזרים ותומכים? על זה נאמר "ושכן חררים", שהוא שוכן אצל קוצים יבשים במדבר. "חררים" הוא לשון יובש, כמו "וניחר", כמו "חרה אפי", וכמו "חרבו הנהרות" שפירושו התייבשו. ואולי מלמטה יש מבוע מים תת קרקעי? על זה נאמר "ארץ מלחה ולא תשב" - העפר מלמטה מלוח, מקום מלוח שאי אפשר כלל ליישבו. נמצא שהאדם הזה יהיה במציאות שאין בה שום סייעתא דשמיא. ו"ערער" - או שהוא עניין ערירי, או שיש מסבירים שהוא סוג של אילן שאינו מוליד, אילן סרק. על כל פנים לאדם הזה לא תהיה שום ישועה, לפי ש"שם בשר זרועו".
ברוך הגבר אשר יבטח בה'
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ׃
אומר המלבי"ם: לא זו בלבד שהוא בוטח בה', אלא גם "והיה ה' מבטחו". אדם הבוטח בה' שהקדוש ברוך הוא יושיע אותו על ידי כל מיני אמצעים טבעיים, כמו שהסברנו, שהוא מתכנן לריבונו של עולם את המסלול ועושה כל מיני פעולות ומצפה שהישועה תגיע דרך אותם אמצעים - אף שהוא בוטח בה', ה"מבטח" שלו, כלומר אותו דבר שעל ידו ישיג את מבוקשו, אינו ה'. הוא מקווה שהישועה תגיע דרך מסלול פלוני, דרך אדם פלוני, דרך השדה תבוא הפרנסה, דרך החנות, דרך עזרים טבעיים שדרכם הוא מתכנן את הישועה. אם כן, אמנם הוא בוטח בה', אבל אין ה' מבטחו, אלא מבטחו בשדה, באותו דבר טבעי שעליו הוא נסמך. אדם כזה אינו ארור, שהרי בסופו של דבר הוא מגיע לריבונו של עולם, אבל גם ברוך אינו.
מיהו אפוא הברוך? אומר המלבי"ם: הברוך הוא ההיפך הגמור מן הארור. הארור בוטח מתחילה ועד סוף בעצמו, והברוך בוטח מתחילה ועד סוף בריבונו של עולם. "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" - שממנו הישועה; "והיה ה' מבטחו" - שאף על האמצעים הטבעיים אינו סומך, אלא יודע שה' מבטחו, ואינו מחפש אמצעים, אלא הכול רק על ידי הקדוש ברוך הוא, שה' הוא גם המבטח, אותו דבר שעל ידו ישיג את מבוקשו. אדם זה נסמך על ה' לחלוטין ולכן נאמר עליו "ברוך". ונקרא "גבר" במובן של גובר על יצרו ובוטח בה'.
שהרי הביטחון אינו דבר פשוט, ותמיד כשמדובר בביטחון אדם צריך לגבור על יצרו. מדוע? משום שהאדם באופן טבעי רואה את המוחש, ולבטוח בה' פירושו לבטוח בנעלם, במשהו שאיני רואה ואיני חש בו. אני חש שעבדתי - בסוף השבוע יש משכורת; לא עבדתי - אין משכורת. ולבוא ולבטוח בה' ולדעת שהמשכורת אינה אלא שליחות מאת ה' יתברך, זהו קושי תמידי.
סיפרנו פעם שמישהו הציע לרב מבריסק להקים קרן, שייאסף בה סכום נכבד, וממנה - מן הריביות והדיבידנדים - יוכל להחזיק את הכולל שבו היו עשרות אברכים שהיה צריך לשלם להם מדי חודש, ולא היה זה פשוט כלל. אמר להם הרב מבריסק: אילו היה לי כסף להקים קרן, הייתי כבר עכשיו עושה בו תורה, הייתי מפיץ אותו עכשיו לתורה; אבל לאסוף כסף שיצטבר כדי שמן הריביות נחזיק מקום תורה - בזה איני מעוניין. ויתרה מזו אמר: איני מוכן למכור את הביטחון שלי אפילו בעבור מיליון דולר. שאלוהו מה כוונתו, אמר להם: אני לעולם איני יודע בתחילת החודש, ולפעמים אף לא בסופו, מהיכן אשלם לאברכים. יש שבראש חודש עליי לשלם, ובבוקר אין לי פרוטה. אבל אני תמיד בטוח במאה אחוזים בריבונו של עולם, והוא מעולם לא אכזב אותי. מגיע פתאום מישהו בצהריים ונותן לי מעטפה, ויש לי לשלם לכל האברכים - ומעולם לא איחר בתשלום לאברכי הכולל. אמר להם: יש לי כל חודש מבחן מחודש בביטחון, ואיני מוכן למכור את המבחן הזה, את הקשר הזה, את הביטחון הזה בריבונו של עולם, גם עבור מיליון דולר. שאם תביא לי מיליון דולר, מה עשיתי בכך? אמרתי לריבונו של עולם: אני בינתיים מסתדר לבד, אתה יכול לטפל בשאר המטלות שלך - ובכך ניתקתי את עצמי מריבונו של עולם.
וכך כתוב שהמן ירד בכל יום, כדי שבכל יום יצפו לריבונו של עולם. לעומת זאת הבן הסורר, כמו שאומר המדרש בשם רבי שמעון בר יוחאי, נותן לו אביו את מאכלו פעם בשנה: קח את זה, עזוב אותי, אל תפנה אליי. נמצא שהביטחון יוצר חיבור מתמיד עם ריבונו של עולם ולהישען עליו. וזהו "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" - ברוך, לפי שזו מעלה גדולה ועצומה, לשמוט את הגשמיות שעליה אני סומך ולהישען רק על ריבונו של עולם.
כעץ שתול על מים
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־מַיִם וְעַל־יוּבַל יְשַׁלַּח שׇׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי־יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי׃
הבוטח בה' דומה לעץ שתול על מים השולח את שורשיו על יובל. "יובל" מסביר המלבי"ם שבא בדרך כלל כביטוי למים, כמו "פלגים יבלי מים", "כערבים על יבלי מים". ונקראים "יבלי" משום שהם מוכנים להצמיח ולהפרות את הצמחים לתת יבולם, ו"יבלי" מלשון יבול. וזהו "ועל יובל ישלח שורשיו" - הוא שולח שורשים במקום שנותנים בו יבול ופרי. "ולא יראה כי יבוא חום" - אינו ירא מן החום שמא יגרום לענפי האילן ולעליו לכמוש.
"והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג" - אומר המלבי"ם שבא הדבר לרמז שגם מרעות חד פעמיות וגם מרעות מתמידות אינו חושש, משני סוגי הצרות אינו חושש. רעה חד פעמית כמו בצורת, שנה שאין בה גשמים - "לא ידאג", "ולא ימיש מעשות פרי", שגם אז הוא עושה פירות, ואין חסר לו לא עושר וקניינים ולא חייו הטובים ובניו ואשתו, ו"פרי" כאן מדבר בדרך כלל על הבנים. אין הוא דואג מכך שבאה תקופה קשה, כיוון שהוא סמוך ובטוח בריבונו של עולם, ולכן גם תקופה קשה אינה גורמת לו לחרדות.
ומדייק המלבי"ם בלשון "לא ידאג": הרי מדובר כאן בעץ, ואיך שייך בעץ שאינו דואג? אמנם הרבה אנו מוצאים בנביא האנשה, שמתבטאים על דומם או צומח בביטויים של אדם, אבל המלבי"ם אומר שלא בכדי נקט לשון זו. שכן מובא שאסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון, ונמצא שבשני רעבון האדם דואג מלעשות פרי - שמא אביא ילד לבהלה, שמא יהיו ילדים שימותו ברעב. אבל זה, מרוב טובו, לא ידאג גם בשנת רעבון, ולא ימיש מעשות פרי, וימשיך להוליד ילדים לעולם, לפי שהוא יודע שאין לו מה לדאוג: הוא בוטח בה', ולכן פרנסתם וישועתם מובטחת.
לסיכום:
פתח הפרק בעומק החטא של יהודה, שאינו חטא חיצוני בלבד אלא חרוט בפנימיות הלב כציפורן שמיר, וגלוי לעין בקרנות המזבחות; געגועיהם לעבודה זרה היו כגעגועי אב לבנו. ומפני חטא הבמות שבכל גבוליהם יינתנו החיל והאוצרות לבז, ותבוא שמיטה כפולה: שמיטה מן הנחלה ושמיטה של האדם מעצמו, מחירות לעבדות בארץ אשר לא ידע. ומכאן עובר הנביא לשורש הדברים: ארור הגבר הבוטח באדם ורואה בבשר את הזרוע, את הכוח המניע הראשון, שהוא כערער בערבה שאין לו סייעתא דשמיא כלל; ולעומתו ברוך הגבר אשר יבטח בה' ואף מבטחו בה' לבדו, בלא להישען על האמצעים, והוא כעץ שתול על מים שאינו ירא מחום ואינו דואג בשנת בצורת ואינו פוסק מעשות פרי. וכפי שלמדנו מן הרב מבריסק, דווקא חוסר הוודאות שבכל חודש הוא המבחן והחיבור המתמיד לריבונו של עולם, ואין למכור אותו בכל הון שבעולם.