פתיחה
בחלק זה של פרק ט"ז מגיע הנביא לשאלה המתבקשת: העם שומע נבואות פורענות קשות, ותמה על מה ולמה דווקא עליו. התשובה האלוקית חושפת את ההבדל היסודי בין חטא שמקורו בבורות ובשכחת התורה לבין חטא שמקורו בזדון ובשרירות לב. בהמשך משולבת נבואת נחמה על גאולה עתידה הגדולה מיציאת מצרים, ואחריה חוזרת נבואת הפורענות: הדייגים והציידים, ידיעת ה' את הנסתר והגלוי, וחיתום הפרק בלימוד זכות של הנביא על ישראל ובתשובת ה' עליו.
שאלת העם: "ומה עווננו ומה חטאתנו"
וְהָיָה כִּי תַגִּיד לָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ: עַל מֶה דִבֶּר יְהֹוָה עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, וּמֶה עֲוֺנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
כאשר תגיד את הדברים האלה לעם, העם יתמהו וישאלו שתי שאלות. השאלה הראשונה: "על מה דיבר ה' עלינו את כל הרעה הגדולה הזאת" - למה דווקא עלינו? הרי גם הדורות הקודמים לא היו צדיקים, גם דורו של מנשה היה רשע, ולא הביא עליהם את הרעה הזאת. השאלה השנייה: "ומה עווננו ומה חטאתנו" - עוון הוא במזיד וחטא הוא הקל ממנו, בשוגג. כלומר: לא עשינו לא עוון במזיד ואף לא חטא בשוגג, אז מה רוצים מאיתנו?
תשובת ה': האבות כתינוקות שנשבו
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי נְאֻם יְהֹוָה, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ׃
כנגד הקושיה הראשונה - במה שונים אנחנו מאבותינו, שגם הם הרשיעו ועליהם לא הבאת את הצרה הזאת - עונה להם הנביא: האבות שלכם שכחו את התורה לחלוטין וכלל לא ידעו ממנה. יוצא אפוא שדינם כתינוק שנשבה לבין הנוכרים, שאינו יודע מן התורה מאומה, וכל מעשיו, אפילו המזידים שבהם, אינם אלא כשגגות. זהו שאומר הכתוב: "עזבו אבותיכם אותי" - מצד שעזבו אותי לא הכירו עוד את התורה כלל, ומחמת כן הלכו ועבדו אלוהים אחרים.
"ואתם הרעותם לעשות מאבותיכם"
וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשׂוֹת מֵאֲבוֹתֵיכֶם, וְהִנְּכֶם הֹלְכִים אִישׁ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֵלָי׃
אבל חטאכם אינו דומה לחטאם. אתם יודעים את התורה, ובכל זאת אתם הולכים אחרי שרירות לבכם הרע כדי לא לשמוע אליי. אבותיכם לא ידעו, נשתכחה מהם תורה; אתם יודעים אותה ואינכם רוצים לשמוע לדבריה. ומוסיף המלבי"ם: על כל מצווה ומצווה אתם מחפשים טענות ועלילות של מינות, כדי שלא תצטרכו לשמוע אליי. כל מצווה - ומיד סיבות, כפירה וכל מיני עניינים, ובלבד להסיר מעליכם את עול המצוות.
מכאן, אומר המלבי"ם, יש הבדל עצום ביניכם לבין אבותיכם, ואפילו בסדר הדברים: אצל אבותיכם, מתוך שלא שמעו אליי (כי לא ידעו) הלכו בשרירות לבם; ואילו אצלכם ההפך - מתוך שאתם הולכים בשרירות לבכם, אינכם שומעים אליי. רשעם של האבות היה מצד סכלות וטעות, ורשעכם הוא בזדון: הם לא ידעו את התורה, ואתם יודעים ומתכוונים למרוד בה. לכן "הרעותם לעשות מאבותיכם", וממילא נענה גם על שאלתכם מדוע עונשכם חמור משלהם.
העונש: גלות לארץ לא נודעת
וְהֵטַלְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם, וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֶת אֱלֹהִים אֲחֵרִים יוֹמָם וָלַיְלָה אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה׃
אומר להם ה': לכן אשליך אתכם מעל הארץ הזאת אל ארץ שלא הכרתם ולא ידעתם, לא אתם ולא אבותיכם. ושם "ועבדתם את אלוהים אחרים יומם ולילה" - כשם שעבדתם עבודה זרה בארץ ישראל במרד וכדי להכעיס, כך תעבדו אותה שם, אלא ששם כבר יהיה הדבר מתוך אונס והכרח. וכל זה מצד "אשר לא אתן לכם חנינה": לא אחוס ולא אחון ולא ארחם עליכם, וממילא יכריחו אתכם לעבוד עבודה זרה.
הרד"ק מוסיף טעם נוסף לכך ש"הרעותם לעשות מאבותיכם": כשהאב חוטא - מגיע לו עונשו; אך כאשר הבנים ממשיכים ואוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אז פוקד עוון אבות על בנים, שהסאה הוגדשה, והם נענשים גם על עוון האבות. כיוון שנתמלאה סאתכם, התשלום שאתם משלמים יקר הרבה יותר משל אבותיכם.
נבואת נחמה: גאולה הגדולה מיציאת מצרים
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה, וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי יְהֹוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
כִּי אִם חַי יְהֹוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם׃
זוהי נבואה עתידה: הניסים והמופתים שיהיו לעתיד לבוא יהיו גדולים יותר מן הניסים שאנו מזכירים היום, ומתוך כך לא יזכירו עוד את יציאת מצרים. הרד"ק מביא שנחלקו בזה רבותינו: יש אומרים שיציאת מצרים תישכח לחלוטין לעומת הגאולה העתידה ונפלאותיה הגדולות, ויש אומרים שאין הכוונה שתישכח לגמרי, אלא שגאולת שעבוד מלכויות תהיה עיקר ויציאת מצרים טפלה לה - היא כבר לא תתפוס את המקום המרכזי.
ולכאורה יש לתמוה: עד כה שמענו דברים קשים מאוד, ופתאום נכנסת כאן נחמה שאינה מתחברת לאמירות הקשות. משיב הרד"ק: זו נבואה עתידה, והיה הנביא אומר להם נחמה זו אחר פורענות, והיה האל שולח להם בעניין זה על ידי נביאיו פורענות ונחמה, כדי שלא יאמרו אבדה תקוותנו. זה הסדר: פורענות ואחריה נחמה. שכן אף על פי שייפרע מהם על מעשיהם הרעים, עוד באחרית הימים תהיה להם תקווה. כלומר: הגם שאני אומר לכם דברים קשים על העתיד הקרוב, דעו שלעתיד עוד תהיה תקווה, ובכך לא תישברו לחלוטין.
וזה יסוד גדול גם בדרכי החינוך. כשמענישים ילד, כשנוצר מצב של ריחוק, צריך תמיד לשמור על התקווה ולהציג בפני הילד אופק חיובי. שאם לא כן, ברגע שהילד מבין שזהו, גמרנו, הלך, ושוב לא יצליח למצוא חן בעיני אביו או לקבל את הלגיטימציה שלו או לגרום נחת רוח לאמו - הילד נשבר, קם והולך, וזה דבר נורא. לכן, גם כשנצרכת לפעמים תגובה קשה (ואיני מדבר על הכאה אלא על ריחוק וכדומה), תמיד צריך להשאיר פתח ואפשרות של תקווה. שכן ברגע שאין תקווה - "תמות נפשי עם פלשתים", הוא הולך ועוזב, ונגמר.
וכך כתב הרמב"ם אפילו לגבי מלחמה: כשצרים על עיר, אין סוגרים אותה מכל הצדדים, אלא מניחים מקום פתוח שיוכלו לברוח דרכו. שאם לא תשאיר להם פתח מילוט, יילחמו על טיפת דמם האחרונה, ויש סיכוי שיאכלו אותך. כך גם כאן: אומר להם ה' "הנה ימים באים", דעו שהניסים העתידים גדולים ונפלאים, אל תישברו ואל תאבדו את תקוותכם.
ומהו "חי ה'"? זה לשון שבועה. כשאדם נשבע ואומר "חי ה'", שבועתו באה לאמת דבר, והוא מזכיר בה את נפלאות ה': "נשבע אני באלוקים שהוציא אותנו ממצרים" - כך אומרים היום. אבל לעתיד לבוא ישבעו: "חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה". שכן דרכם הייתה להישבע בדבר שהיה אות ומופת.
ומבאר המלבי"ם שלושה טעמים שבהם תעלה הגאולה העתידה על גאולת מצרים. ראשית, במצרים הייתם בארץ אחת, וכאן "מארץ צפון ומכל הארצות" - הרבה יותר קל לגאול מארץ אחת מאשר לאסוף מכל הארצות. שנית, החטאים שבגללם גליתם בשעבוד מלכויות היו חטאים גדולים, וכלשון הכתוב "אשר הדיחם שמה" - כאדם המדיח ומגרש את בנו, שקשה הרבה יותר להחזירו. למצרים לא גירשו אותנו: יעקב אבינו ירד מצרימה מחמת גזירה קדומה של "ועבדום ועינו אותם"; ואילו כאן, בלשון פחות מצוחצחת, זרקו אותנו מן הבית, וכשזורקים אדם מן הבית קשה הרבה יותר למצוא את הסיבה ואת הדרך להחזירו.
ושלישית, הגאולה תהיה חשובה בעיניהם יותר מן הגאולה הראשונה, שכן בגאולה הראשונה ארץ ישראל עדיין לא הייתה שלנו, ואילו עתה כבר זכינו בה וירשנו אותה. כשיש לאדם דבר והוא מאבד אותו וחוזר אליו - שמחתו עצומה; אבל דבר שמעולם לא היה לו, הציפייה אליו קטנה יותר, שהרי אינו מכיר את מעלתו ואינו יודע מהו. לכן "והשיבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם" - הגאולה הזאת תהיה בשמחה גדולה הרבה יותר מן הגאולה הראשונה, שבה עוד לא ידעו לקראת מה הם הולכים ולא הכירו את מעלתה של ארץ ישראל.
הדייגים והציידים
הִנְנִי שֹׁלֵחַ לְדַיָּגִים רַבִּים נְאֻם יְהֹוָה וְדִיגוּם, וְאַחֲרֵי כֵן אֶשְׁלַח לְרַבִּים צַיָּדִים וְצָדוּם מֵעַל כָּל הַר וּמֵעַל כָּל גִּבְעָה וּמִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים׃
כאן חוזרת נבואת הפורענות, והנביא מתאר כיצד יגלה אותם מן הארץ. תחילה "הנני שולח לדייגים" - הדייגים צדים דגים רבים בבת אחת במכמורת, כלומר ברשת, "ודיגום". ואחר כך "אשלח לרבים ציידים וצדום". מסביר רש"י: אותם שיישארו ויברחו, יבואו הציידים ויצודו אותם כדי לקחתם בשבי - "מעל כל הר ומעל כל גבעה ומנקיקי הסלעים", אף את הנמלטים אל המקומות הללו ייקחו בשבי.
"לא נסתרו מלפני ולא נצפן עוונם"
כִּי עֵינַי עַל כָּל דַּרְכֵיהֶם, לֹא נִסְתְּרוּ מִלְּפָנָי, וְלֹא נִצְפַּן עֲוֺנָם מִנֶּגֶד עֵינָי׃
לכאורה יש כאן כפילות: "נסתרו" ו"נצפן", ומה ההבדל ביניהם? ועוד, הרי כבר אמר "כי עיניי על כל דרכיהם". מסביר המלבי"ם: אני מביט בין על הדרך ובין על העוון. "דרכיהם" הם דרכי הנפש - המידות, הטבעים וההנהגות הפנימיות, שמהן צומחים העוונות. אדם שיש בו גאווה עלול לפעול כנגד זולתו בכל מיני דרכים ולהזיק לו, מתוך שמרגיש שמגיע לו והוא ואפסו עוד; ומי שיש בו מידת הכעס עלול להכות את חברו. הרי שיש שני דברים: המידות הפנימיות, והתוצאות - איך הן באות לידי ביטוי בפועל. ואומר הקב"ה: את שניהם אני רואה.
ומדוע שינה הכתוב בלשון? לפי שדרכי הנפש - אכזריות, גאווה, נקמה - הם עניין פנימי, ולגביהם שייך לומר "לא נסתרו מלפניי", כלומר יש לי ידיעה בהם. ואילו העוונות עצמם, המעשים הרעים, אינם עניין של ידיעה אלא של ראייה: אדם עושה עבירה ורואים אותה. לכן עליהם נאמר "ולא נצפן עוונם מנגד עיניי".
ומוסיף המלבי"ם הבדל עקרוני בין משפטי ה' למשפטי בשר ודם: בשר ודם רואה את התוצאה בלבד - פלוני עשה כך וכך, וזה הכול. אבל הקב"ה רואה גם מהיכן הדבר נובע, רואה את דרכי הנפש ואת המידות שמהן צומחים המעשים, כמו שנאמר "כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו".
ואת ההבדל בין "נסתר" ל"נצפן" מבאר המלבי"ם גם אצל המרגלים שרחב הצפינה אותם: "נסתר" הוא נסתר לגמרי, ואילו "נצפן" הוא רק עומד בצד שממנו אין רואים אותו. אדם שהתכסה כולו בקש - נסתר הוא; אבל אדם העומד מאחורי קיר ואינך רואהו, אי אפשר לומר שהוא נסתר, שהרי מן הצד השני רואים אותו, אלא שהוא נצפן ממך. נמצא ש"נצפן" הוא יחסי לדבר שכנגדו. לכן אומר הקב"ה: "לא נסתרו מלפניי" - אף שהמידות והטבעים נתונים בתוך הלב, אצלי אין זה סתר כלל; ועל המעשים, שאתם סבורים שהם גלויים לאחרים אך אולי אני איני רואה אותם, אומר ה': גם זה "לא נצפן מנגד עיניי", זה למול עיניי ממש.
"ושילמתי ראשונה משנה עוונם"
וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֵה עֲוֺנָם וְחַטָּאתָם עַל חַלְּלָם אֶת אַרְצִי, בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם מָלְאוּ אֶת נַחֲלָתִי׃
"ושילמתי ראשונה" - בתחילה איפרע מהם על חילול הארץ: הארץ טהורה והם טימאו אותה, ואומר הרד"ק שמן הדין שהארץ תקיא אותם. ומהו "משנה עוונם"? רש"י מסביר ששנו על עוונם לעשות כעוון אבותיהם, וכן מסביר הרד"ק: האב חטא והבן חוזר ושונה על עוונו - זהו "משנה".
והמלבי"ם מסביר: "ושילמתי" את עוונם וחטאתם שעשו בפועל. כלומר, אף שקודם למדנו שה' יודע גם את הנסתר וגם את הגלוי - הנסתר הן התכונות שבלב, והגלוי הוא החטא - אומר ה' שבתחילה ישלם על החטא שנעשה בפועל, ולא על הדרכים והמידות הצפונות בעומק הנפש. ומדוע? משום שעוונם זה הוא "משנה", כלומר כפול: האחד - מה שחיללו את ארצי, שלא שמרו שמיטה ומצוות התלויות בארץ וטימאו את הארץ במעשיהם, כמו שכתוב "ותחנף הארץ", "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה"; והשני - מה שעשו בבית המקדש, "בנבלת שיקוציהם... מלאו את נחלתי", שמנשה העמיד צלם בהיכל. על שני אלה, אומר הקב"ה, אעניש אותם ראשונה; אבל המחשבות והדרכים, שהם דברים נסתרים שבינם לבין המקום, אינם בכלל הפירעון הראשון. נמצא לפי המלבי"ם שהכפילות "משנה" מדברת על חילול הארץ ועל חילול המקדש.
"ה' עוזי ומעוזי" - הגויים מכירים והעם סוטה
יְהֹוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל׃
"ה' עוזי ומעוזי" - מלשון כוח: אתה ה' הוא עוזי כנגד הנלחמים בי. ובפירוש "ומנוסי" מביא רש"י שני פירושים: מנחם מפרש מלשון נס ופלא, "נתת ליראיך נס להתנוסס" - אתה ה' ניסי, העושה לי ניסים; ודונש מפרש כפשוטו, אתה מנוס לי, שאני נס ובורח אליך בעת צרתי.
"אליך גויים יבואו מאפסי ארץ" - האומות בסופו של דבר ישובו אליך ויעבדוך שכם אחד. ואם כן, הקושיה על עם ישראל גדולה שבעתיים: הגויים בסוף יאמינו בך ויקבלו מלכותך, ואיך עמך, עם ישראל, אינם מקבלים מלכותך? נמצא שכל זה בא כתמיהה על ישראל, להגדיל את הפלא: כיצד ייתכן שאפילו הגויים הרחוקים ישובו מאפסי ארץ ויגיעו למסקנה ש"שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בם מועיל" - הנצרות, האסלאם, הבודהה וכל ההבלים שבעולם, יכירו כולם שהכול הבל ואין בם מועיל, ודווקא עם ישראל בשעה זו סוטה מן הדרך?
סנגוריית הנביא: "היעשה לו אדם אלוהים"
הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים׃
המלבי"ם מסביר שיש כאן סנגוריה על עם ישראל. הנביא מתפלל ואומר: ריבונו של עולם, אתה אומר לי שאתה מעניש אותם על העבודה הזרה שלהם - ולמה להעניש? הרי זה הבל שאין בו ממש, שחוק תינוקות בעלמא. כדרך שאמר משה רבנו: ריבונו של עולם, במי אתה מתקנא, בעבודה זרה שאין בה ממש? ואם תאמר שבעקבות כן כיחשו בה' - הרי "ה' עוזי ומעוזי", כולם יודעים את אלוקותך ואת כוחך, ולכולם ברור שכל אמונת הגויים הבל היא, שהרי לעתיד יבואו אליך גם הגויים מאפסי ארץ ויכירו ששקר נחלו אבותיהם. אם כן, מה יש לך להתקנא בעבודה זרה? כל זה נאמר כלימוד זכות על ישראל.
ומדייק המלבי"ם בלשון "שקר... הבל ואין בם מועיל": יש שקר שאינו הבל - שקר הוא, אך אינו ריק לגמרי; ויש הבל שאינו שקר - דבר שאין בו ממש מצד עצמו, ובכל זאת צומחת ממנו תועלת עקיפה. לכן נקטו שלושתם: זה גם שקר, גם הבל, וגם בלי שום תועלת.
ובפירוש "היעשה לו אדם אלוהים והמה לא אלוהים" יש שני כיוונים. לפי הרד"ק זו שאלת תמיהה: כיצד העלו על דעתם שטות כזאת, לקרוא למי שאין בו שום כוח? ולפי המלבי"ם זו טענת הנביא כלפי שמיא: ריבונו של עולם, הרי "המה לא אלוהים", ומה אתה מתקנא בהם ומה אתה כועס עליהם על שעבדו עבודה זרה, והלוא הבל הוא?
תשובת ה': "אודיעם את ידי ואת גבורתי"
לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת, אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי, וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי יְהֹוָה׃
אומר הקב"ה: אני מודיע לאלה שאינם רוצים לשוב - "בפעם הזאת אודיעם את ידי", וידעו כי שמי ה', שהוא ושמו אחד. כלומר, עתה יקבלו את פורענותם. ולפי המלבי"ם יש כאן תשובה לטענת הנביא "מה אתה מתקנא, הרי זו עבודה זרה שאין בה ממש": משיב לו ה' - איני מקנא בעבודה זרה שאין בה ממש, אלא על עצם זה שהם בוחרים בדרך שאין בה ממש וכופרים בי, על כך אני רוצה להענישם. לא קנאה בעבודה זרה, אלא על שסטו מן הדרך.
"אודיעם את ידי ואת גבורתי" - ואז יכירו שאני המשגיח ואני המנהיג ואני יכול לשנות את המערכה כרצוני, "וידעו כי שמי ה'". הרי לעתיד לבוא כל הגויים יכירו בכבוד ה'; אומר הקב"ה: אני רוצה להודיע זאת לעם ישראל כבר עכשיו, ולא רק לעתיד לבוא. וכן מבאר המלבי"ם ש"הנני מודיעם" מכוון לכל האומות: על ידי שהוא מביא את נבוכדנצר על כולם, יכירו כולם בכוח ה'. ומה שאני מעניש דווקא את יהודה - משום שחטאת יהודה כתובה בעט ברזל, כפי שנראה בהמשך.
לסיכום:
העם שואל "ומה עווננו", והתשובה היא שחטאם חמור משל אבותיהם: האבות היו כתינוקות שנשבו, שרשעם מצד סכלות וטעות, ואילו הדור הזה יודע את התורה ומורד בה בזדון ובשרירות לב, ומחפש על כל מצווה טענות של מינות. לכן יוטלו אל ארץ לא נודעת ויעבדו שם עבודה זרה באונס. ובתוך הפורענות משובצת נחמה - שלא יאמרו אבדה תקוותנו - על גאולה עתידה הגדולה מיציאת מצרים בשלושה פנים: קיבוץ מכל הארצות, שיבה לאחר גירוש, וחזרה אל ארץ שכבר הכרנו את מעלתה. אחר כך שבה הפורענות: דייגים וציידים יעלו אותם מכל מחבוא, שכן עיני ה' רואות גם את דרכי הנפש הפנימיות וגם את המעשים הגלויים, והפירעון הראשון יהיה על "משנה" העוון - חילול הארץ וחילול המקדש. הפרק נחתם בסנגוריית הנביא, שהעבודה הזרה הבל היא ואין בה ממש, ובתשובת ה' שלא קנאה בעבודה זרה יש כאן אלא תביעה על עצם הבחירה בדרך שאין בה ממש, ועל כן "אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה'".