TheWholeTorah.aiBeta

פרק טז - איסור נישואין לירמיהו - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: נבואה שהנביא עצמו הוא סימנה

פרק ט"ז בירמיהו פותח בנבואה יוצאת דופן וקשה. הקדוש ברוך הוא אינו מוסר לירמיהו רק דברים לומר לעם, אלא מצווה עליו הנהגות אישיות: אל תישא אישה, אל תוליד בנים ובנות, אל תלך לבית אבל ואל תלך לבית משתה. חייו הפרטיים של הנביא נעשים אות ומופת לגזירה המתקרבת. נלמד את הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי הרד"ק והמלבי"ם.

הציווי שלא לשאת אישה ולא להוליד

וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ לֹא־תִקַּח לְךָ אִשָּׁה וְלֹא־יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃

הקדוש ברוך הוא אומר לירמיהו: אל תיקח אישה ואל תוליד בנים ובנות במקום הזה, כי מי שייוולד כאן ימות במיתות קשות ומשונות, כפי שיתואר בהמשך הפרק.

הרד"ק כאן מאריך ומעלה מבוכה גדולה: מדוע מצווה הקדוש ברוך הוא את ירמיהו שלא לקחת אישה ושלא להוליד בנים? הרי הגזירה היא על אנשי המקום שהם ובניהם ימותו ברעב - וכי לירמיהו אין די זכויות שבניו יחיו בזכותו? ובפרט, הרי הקטנים מתים בעוון אבותיהם; לקטן אין חטאים מצד עצמו, ואם כן בעוון מי ימות? בעוון אביו. ומי אביו? ירמיהו הנביא, צדיק גמור.

וכמה גדולה מעלת הנביא - הרמב"ם כותב שאין יצרו של הנביא מתגבר עליו בשום דבר מדברי העולם. כלומר, נביא הוא בעל שלטון מוחלט על רצונותיו, על תאוותיו ועל גופו. אם כן ירמיהו צדיק, ובתור צדיק אין שום מצב שבניו ימותו בעטיו.

ועוד מקשה הרד"ק: אפילו כשנגזרה גזירה שימותו בחרב וברעב, הגזירה אינה על כולם אלא על חלקם. גם כשנגזרה גלות - לא כולם גלו, נותרה פליטה. מדוע אפוא בהכרח שגם אשתו ובניו של ירמיהו ימותו כולם? ויתרה מזו: על האבות והאימהות, שלכאורה ראויים יותר לעונש, נגזרה גזירה ולא מתו כולם, וחלק נכבד מהם גלו. ובנבואת יחזקאל נאמר "אם בנים ואם בנות יצילו, המה לבדם יינצלו" - ולמה לא יצילו האבות הצדיקים את בניהם, שהרי הבנים הקטנים אין להם חטא שימותו בעבורו, וכשהם מתים - בעוון אביהם הם מתים? הרי זה פלא: האבות הצדיקים ניצלים והבנים מתים?

תשובת הרד"ק: הגזירה על ענתות

מסביר הרד"ק: "המקום הזה" שעליו נאמרה הנבואה אינו כלל ארץ ישראל, אלא עירו של הנביא - ענתות, המקום שבו רדפו אותו. על אנשי ענתות נאמרה נבואה מיוחדת: "ושארית לא תהיה להם כי אביא רעה אל אנשי ענתות שנת פקודתם". לעומת זאת בירושלים תהיה שארית ופליטה, כמו שאמר יחזקאל "והנה נותרה בה פליטה המוציאים בנים ובנות".

וכיוון שהגזירה על ענתות היא גזירה כוללת על כל אנשי המקום, מי שייוולד שם נכלל בה. לכן אמר לו השם: אל תוליד שם בנים. ואף שיש לירמיהו זכויות, כאן יש גזירה כוללת, וכמו שנאמר "כי עד צדק ישוב משפט" - שפירשנו במקומו: עד יסוף צדיק. בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה משפט ברשעים, יסופו רחמנא ליצלן גם הצדיקים, כלשון הכתוב "פן תספה בעוון העיר". וכל שכן מי שאין לו זכות מעצמו, כבנים וכבנות, שכל זכותם באה מהוריהם בלבד.

ואם תשאל: יוליד בנים ויוציאם משם לירושלים לפני בוא הגזירה? משיב הרד"ק: לא היו מניחים אותם קרוביהם בני ענתות, כי לא האמינו בנבואה, ולא היו נותנים להוציאם. לכן אמר לו השם שלא יהיו לו בנים ובנות, כי יסופו בעוון העיר.

ולא עוד, אלא שאפילו ירמיהו עצמו, אם יהיה בענתות, לא יינצל - כי גזירה מיוחדת נגזרה שם. ואף שנאמר ביחזקאל שאם יהיו נח דניאל ואיוב בתוכה "המה לבדם יינצלו" - זה דווקא בשלושה, שזכויותיהם מצטרפות; אבל צדיק אחד לא נאמר עליו כן, שאין בו די זכות. סיכומו של דבר: יחיד - אף את עצמו אינו מציל; שלושה - מצילים לפחות את עצמם; עשרה - בצדקתם מצילים את כל אנשי העיר, "ונשאתי לכל המקום בעבורם". ואם לא יצילו לחלוטין, על כל פנים יצילו אותם מגלות או מעונש אחר, שלא ימותו.

ואם תשאל מ"שיר של פגעים", "יושב בסתר עליון": "יפול מצידך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש" - משמע שאפילו צדיק יחידי ניצל? אומר הרד"ק: אין זה בכל צדיק, אלא במי שההשגחה בו תמיד ואינה סרה ממנו, כמו שנאמר שם "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי". אלה אנשים מיוחדים במינם שרק עליהם נאמרה הבטחה זו; אבל באופן הרגיל אין הבטחה כזאת.

ואם תקשה: הרי נגזר על אנשי ענתות שלא תהיה להם שארית, ובשיבת ציון מבבל נמנו "אנשי ענתות מאה עשרים ושמונה"? מבאר הרד"ק שאנשי ענתות עשו תשובה, וממילא ביטלו את הגזירה ונשארה להם שארית. והאזהרה לירמיהו נאמרה על מצב ההווה: כיוון שעכשיו לא עשו תשובה ועומדת הגזירה שכולם ימותו, לכן נצטווה שלא יוליד בנים ובנות במקום הזה.

ולכאורה קשה לפי דרך זו: אם ירמיהו עצמו בסכנה בענתות, למה לא נצטווה לצאת משם? נראה שירמיהו יוצא דופן, שהרי קיבל הבטחה מיוחדת מאת השם, כמו שראינו בפרק הקודם - "לחומת נחושת בצורה". הוא שליח השם וכלי להבאת הנבואה לעם, ולו יש מעין ביטוח; אבל לאשתו ולבניו ולבנותיו שייוולדו במקום הזה אין את אותה הבטחה.

מי נכלל בגזירה: ביאור המלבי"ם

כִּי־כֹה אָמַר יְהֹוָה עַל־הַבָּנִים וְעַל־הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל־אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל־אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת׃

מדייק המלבי"ם בלשון הכתוב: על הבנים והבנות נאמר "הילודים במקום הזה" - בענתות; ואילו על האימהות והאבות נאמר "בארץ הזאת" - בכל הארץ. כלומר, על האבות נגזרה כליה בכל מקום שיהיו, ואילו על הבנים הקטנים נגזר רק על אלה שנולדו בענתות, ולא על מי שנולד בעיר אחרת.

לפי זה מיושבת הקושיה: כיצד חזרו בימי עזרא ונחמיה אנשי ענתות, אם נגזרה עליהם כליה? מבאר המלבי"ם שאותם שבים היו מאלה שנולדו לאנשי ענתות בערים אחרות, שעליהם לא הייתה הגזירה. וראינו לעיל הסבר נוסף של הרד"ק - שעשו תשובה.

סדר הפורענות: מגפה, חרב, ובהמות השדה

מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ׃

המלבי"ם מבאר שיש כאן שלב אחר שלב. בתחילה ימותו בתחלואים, והמיתה הזאת עצמה תגרום ש"לא יספדו ולא יקברו": מי שמת רחמנא ליצלן במגפה, יש חשש גדול מהידבקות, ואין אדם מתקרב לעסוק בקבורתו מפחד שיידבק. לכן אף אחד לא יבוא להספיד ולא לקבור, וממילא "לדומן על פני האדמה יהיו".

ומדוע בשלב זה אין חיות רעות אוכלות אותם? מפני שעדיין יש בני אדם באזור, וכשיש בני אדם, החיות הרעות אינן מתפשטות למקומות היישוב. לאחר מכן "ובחרב וברעב יכלו" - גם הנותרים מן המגפה יכלו בחרב וברעב. וכשכבר לא נותרו בני אדם חיים, אז "והייתה נבלתם למאכל לעוף השמיים ולבהמת הארץ" - חיות השדה באות ואוכלות את הגופות.

"אל תבוא בית מרזח" - מהו בית מרזח

כִּי־כֹה אָמַר יְהֹוָה אַל־תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל־תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל־תָּנֹד לָהֶם כִּי־אָסַפְתִּי אֶת־שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם־יְהֹוָה אֶת־הַחֶסֶד וְאֶת־הָרַחֲמִים׃

למונח "בית מרזח" משמעות כפולה. במשמעות אחת הוא בית משתה, כלשון הכתוב "וסר מרזח סרוחים" - בתי משתאות. ואילו חז"ל מפרשים שבית מרזח הוא בית אבל, וכך מתאים ללשון הפסוק כאן: "אל תבוא בית מרזח ואל תלך לספוד", שמשמע שמדובר במתים ובאבלים, ו"ואל תנוד להם" היינו אל תקונן להם.

ולמעשה שני הפירושים נכונים, כפי שמסביר הרד"ק: "מרזח" בלשון ערבי הוא הגבהת הקול. ומאחר שדרכם הייתה להגביה קול הן בבית המשתה לשמחה והן בבית האבל לקונן, נקראו שני המקומות הללו "בתי מרזח" - בתים שמגביהים בהם את הקול, בין לבכי ובין לשמחה. המלבי"ם מסביר ש"מרזח" הוא משתה, ודרכם הייתה לעשות משתה גם בבית השמחה וגם בבית האבל: המנחמים היו נותנים לאבלים יין לשתות כדי להשקיט את אבלם וצערם. גם לפי זה הביטוי מתאים לשניהם.

והמילה עצמה היא מן הפעלים המרובעים, מורכבת משני שורשים: "מר" - מרירות, ו"זח" - תנועה והסרה, כמו "לא יזח החושן", להזיח דבר ממקומו. המזח נקרא כך משום שהוא מזיח את הגלים ומרחיקם. "מרזח" פירושו אפוא שהמרירות זחה - הכאב והצער נעים ונדים מן האדם. וזה נעשה או בבית המשתה, שאדם בא להפיג מרירותו, או בבית האבל, שהיה שותה יין להפיג צערו.

אגב, גם הביטוי "זחה דעתו עליו" מאותו מקור: זח הוא להסיר ולהניע ממקומו, וכאן הדעת מתרוממת ויוצאת מן האדם - גבהות הלב. הביטוי המקביל היום הוא "עף על עצמו". וכן "גסות הרוח" - שהרוח גסה וגדלה ויוצאת, והוא כבר בגאוותו שחקים, לא נמצא כאן בינינו.

שלוש אזהרות כנגד שלוש מידות שנאספו

המלבי"ם מסביר שיש בפסוק שלושה דברים כנגד שלושה. "אל תבוא בית מרזח" - הבאים אל האונן בעת שנקבר המת באים לדרוש בשלום החיים, לנחמו ולדבר על ליבו, וזה משום כבודו של החי. "ואל תלך לספוד" - זה כבוד המתים, שדואג לכבודם ועושה להם הספד. "ואל תנוד" - לנוד לו בראשו ולהצטער עימו, לנחם את האבל מצד הרחמים.

וכנגד שלושתם אומר הקדוש ברוך הוא: כנגד "אל תבוא בית מרזח" - "אספתי את שלומי", אין עוד מה לדרוש בשלום החיים. כנגד "אל תלך לספוד", שהמספד הוא לדעה אחת בחז"ל חסד עם המתים - "את החסד", אספתי את החסד עם המתים. וכנגד "אל תנוד להם", שהוא מצד הרחמים - "ואת הרחמים". במילים פשוטות אומר השם: אין מה ללכת ולנסות לדבר על ליבם, כי אין לי חמלה ורחמים עליהם על המעשים הנוראים שעשו. וזה לשון "אספתי", כדברי הרד"ק: מה שהייתה לי עד היום חמלה ורחמים עליהם - אספתי זאת מהם. ואם אני איני דורש בשלומם ובטובתם, גם אתה אל תעשה כן.

מיתה בלא קבורה ובלא הספד

וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא־יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם׃

רש"י מסביר: אחרי שכולם מתים, מי יישאר להספיד? ומה שנאמר "ולא יתגודד ולא יקרח" - הרי התגודדות וקריחה אסורות מן התורה, ואיך נזכרו כאן? מבאר רש"י שלא הוזכרו אלא לדוגמת אבל, לומר שלא יעשו עניני אבלות, ולא חלילה שהדבר מותר, שהרי הוא אסור מצד עצמו בכל מקרה.

הרד"ק מסביר אחרת: הם היו נוהגים בדברים אלו כמנהגי הגויים, דברים האסורים, והנביא מדבר כאן אל אותם אנשים שהרשיעו. כלומר: אתם רגילים להתגודד ולקרוח כמנהג הגויים בניגוד לתורה - ואני אומר לכם שתהיה אבלות כזאת שאיש לא יקבור ולא יספיד, ואף אתם, שמנהגיכם מקולקלים, גם להתגודד ולקרוח לא תוכלו. אבל חלילה לחשוב שהדבר מותר; הנביא רק מתאר את מעשיהם השליליים.

המלבי"ם מדגיש ש"ומתו גדולים וקטנים בארץ הזאת" מדבר בכלל ארץ יהודה, לא רק בענתות. ועוד מדייק בסדר: היו רגילים לעשות למתים שלושה דברים - בתחילה האבלים מתגודדים וקורחים שערם, אחר כך סופדים, ולבסוף קוברים. וכאן הופך הכתוב את הסדר, ללמדך שהעיקר הוא הקבורה: "לא יקברו" - ולא רק שלא יקברו, אלא אף "לא יספדו להם"; ולא רק שלא יספדו, אלא אפילו "לא יתגודד ולא יקרח להם" - אפילו התחלה של אבלות לא תהיה.

סעודת הבראה וכוס תנחומים

וְלֹא־יִפְרְסוּ לָהֶם עַל־אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל־מֵת וְלֹא־יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל־אָבִיו וְעַל־אִמּוֹ׃

יש כאן שני פירושים, ושניהם נסמכים על הפסוק "פרשה ציון בידיה". הרד"ק מסביר שהיו פורסים ידיים לשמיים ומכים כף אל כף לאות אבלות, וזהו "פרשה ציון בידיה". ורוצה הנביא לומר שלא ינהגו שום מנהגי אבלות, ואפילו מנהג זה של פריסת ידיים והכאת כף אל כף לא יעשו; לא תהיה התגודדות על המתים ולא תהיה נחמה לחיים.

והפירוש השני, וכן מביא רש"י וכן מפרשים המלבי"ם ועוד, ש"יפרסו" מוסב על סעודת ההבראה שהיו רגילים לעשות לאבל: פורסים לו פת, שאדם אחר מברך ובוצע ונותן לו. כלומר, לא יהיה אפילו מי שיעשה להם סעודת הבראה, שהיא "לנחמו על מת". ולשון "פרסה" היא לשון שבירה, כמו שמביא רש"י מ"מנא מנא תקל ופרסין" - נפרסה מלכותך, מלשון שבירה.

ומכאן המקור שכאשר יש מת רחמנא ליצלן עושים סעודת הבראה, ואדם אחר בוצע ומברך ונותן לאבלים את הפת בידם ממש, כלשון "פרשה ציון בידיה". ומשום כך אנו מקפידים שלא לנהוג כן בשעת בציעת הפת בסעודת שבת וכדומה: אין נותנים את הפרוסה ביד, אלא מניחים אותה על השולחן שייטלו ממנו. שכן "כל דרכי ציון אבלות", וזה מנהג אבלים, ואין רצוננו כביכול לאפיין את עצמנו במנהגי אבלות, שהדבר יכול להיות בבחינת "סימנא מילתא", וכשגגה שיוצאת מלפני השליט חלילה.

המלבי"ם מוסיף: דרך היה לעשות לאבל סעודת הבראה משל אחרים - ולא יעשו כן. ולא זו בלבד, אלא גם "לא ישקו אותם כוס תנחומים". היו רגילים לשכך את צערו של האבל בכוס יין, כמו שנאמר "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש". ואפילו מי שמתאבל אבלות קשה על אביו ועל אימו - אפילו כוס תנחומים לא יביאו לו.

גם לא בית משתה

וּבֵית־מִשְׁתֶּה לֹא־תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת׃

עד כה נאסר עליו להתאבל ולהספיד, ועתה נאסר עליו גם להשתתף בשמחות. המלבי"ם מדייק: "לשבת אותם" - אפילו לשבת עימם בצוותא לכבודם אסור, ולא רק לאכול ולשתות עימהם. כלומר: אל תלך להיות עימהם בבית המשתה ובבית השמחה, וכל שכן שלא לאכול ולשתות שם. ורש"י מסביר שהטעם לכך מבואר בפסוק הבא.

השבתת קול ששון וקול שמחה

כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה׃

רש"י מסביר שזו הסיבה לאיסור הקודם: למה אמרתי לך שלא תבוא בית משתה? פשוט מפני שלא יהיו שמחות ולא יהיה משתה.

"לעיניכם ובימיכם" - ההשבתה תהיה לנגד עיניכם ותתחיל כבר בימיכם, ותימשך ימים רבים. אומר המלבי"ם: כל ימי הדור ההוא, עד שבעים שנה שישובו מן הגולה, יושבת קול ששון. ולא רק קול ששון, אלא אפילו "קול חתן וקול כלה" - גם בלא ששון ושמחה, גם זה לא יישמע.

ומה ההבדל בין ששון לשמחה? מבאר המלבי"ם: שמחה היא בלב, וששון הוא כשאדם כבר מוציא את הדבר החוצה, שרואים עליו שהוא שש ועלז.

ומהו "קול חתן וקול כלה"? זהו הוורט המפורסם בשבע ברכות: כל עוד החתן והכלה מאורסים, הכול נאמר בעדינות - תודה ובבקשה וסליחה - ותענוג לשמוע את קולם. אבל לאחר שבוע, חודש או שנה, כל אחד לפי המהירות שבביתו, הטונים משתנים והסגנון אחר. כפי שאמר פעם אחד, שאחרי שהתחתן התחיל להאמין בצלחות מעופפות. אבל בהתחלה יש קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.

והדבר מבוסס על הפסוק "קול מצהלות חתנים מחופתם" וכו', ומשם למדו חז"ל שהמשמח חתן וכלה זוכה בחמישה קולות. ובדרך צחות מסבירים בזה למה פוליטיקאים מרבים לבוא לחתונות: כל חתונה ועוד חמישה קולות.

לסיכום:

בפרק זה נצטווה ירמיהו להפוך את חייו האישיים לאות: לא לשאת אישה ולא להוליד בנים בענתות, מפני גזירה כוללת על אנשי המקום, שהצדיק היחיד אינו מציל ממנה אף את עצמו (הרד"ק) - ולפי המלבי"ם, הגזירה על הקטנים חלה דווקא על ילידי ענתות, ולכן שבו מן הגולה אנשי ענתות שנולדו בערים אחרות. תיאור הפורענות בא בסדר: מגפה, שגורמת שאין מספידים ואין קוברים, אחריה חרב ורעב, ולבסוף עוף השמיים וחיית הארץ. ועוד נצטווה הנביא שלא לבוא בית מרזח, לא להספיד ולא לנוד - כנגד שלוש מידות שאסף הקדוש ברוך הוא מן העם: השלום, החסד והרחמים; ואף לא לבוא בית משתה, שהרי ממילא עתידים להשבית מן המקום קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.