ספר ירמיהו פרק ט"ז. ויהי דבר השם אליי לאמור: לא תיקח לך אישה ולא יהיו לך בנים ובנות במקום הזה. נבואה מאת השם אל ירמיהו. בואו נקרא עוד כמה פסוקים ונבין יותר מה בעצם הנבואה הזאת אומרת. השם אומר לו לא תיקח לך אישה, לא יהיו לך בנים ובנות במקום הזה. כי כה אמר השם על הבנים ועל הבנות הילודים במקום הזה ועל אימותם היולדות אותם ועל אבותם המולידים אותם בארץ הזאת: ממותי תחלואים ימותו, לא יספדו ולא יקברו, לדומן על פני האדמה יהיו, ובחרב וברעב יכלו, והייתה נבלתם למאכל לעוף השמיים ולבהמת הארץ.
יש עוד נבואה שממשיכה, זה נבואה קשה, ואנחנו ננסה להבין מה בעצם כתוב כאן. הקדוש ברוך הוא אומר לירמיהו אל תיקח אישה ואל תוליד בנים ובנות במקום הזה, כי מי שיוולד כאן ימותו במיתות קשות ומשונות כפי שנראה בהמשך הפרק. הרד"ק כאן מאריך ואומר הנה יש, יש הנה מבוכה. למה הקדוש ברוך הוא מצווה אותו לא לקחת אישה, לא להוליד בנים? למה? כיוון שהגזירה הייתה על אנשי המקום שהם ובניהם ימותו ברעב. וכי ירמיהו אין לו די זכויות שבניו יחיו בזכותו? כיוון שהמקום הזה הוא מקום שבו עתידין למות, אז מה זה אומר? אם אתה תיקח אישה ובנים, גם אשתך ובניך ימותו? ירמיהו אין לו די זכויות כדי לגונן עליהם? בפרט הוא שואל, הרי הקטנים מתים בעוון אבותיהם. קטן אין לו חטאים מצד עצמו, אז בעוון מי הוא מת? בעוון אבותיו. ומי זה אבא שלו? ירמיהו. אז אם ככה, מה פשט הדברים שהבנים ימותו כאשר ירמיהו היה צדיק גמור, כמו שכתוב...
אין, הרמב"ם כותב, אין הנבואה שורה, אין סליחה, אין יצר הרע מתגבר בדבר מדברי העולם על הנביא. שומעים? אין יצרו מתגבר עליו בשום דבר מדברי העולם. זאת אומרת נביא זה שלטון מוחלט על הרצונות, על התאוות, על הגוף, שלטון מוחלט. אז אם כן, ירמיהו צדיק, ובתור צדיק ללא כל ספק שאין מצב שבניו ימותו בעטיו. והקטנים הרי מתים בעוון אבותם. אז למה השם אומר לו אל תוליד כאן בנים? מעבר לכך הוא שואל, הרי אפילו שיש גזירה שימותו בחרב, ברעב, הרי הגזירה היא לא על כולם, היא על חלקם. אתה רואה גם כן שגלות נגזרה עליהם, כולם גלו. אתה רואה שלא כולם גלו, נותרה פליטה. זאת אומרת, גם כשיש גזירה, הגזירה היא לא על הכל. אז למה זה אומר שזה חייב להיות שגם בניו של ירמיהו ואשתו כולם ימותו? ועוד הוא אומר, הרי תראה גם על האבות ועל האימהות, שהם יותר לכאורה ראויים לעונש, יש גזירה שהם ימותו, ולא מתו כולם. אתה רואה שבסופו של דבר חלק נכבד מהם גלו. כמו שנאמר בנבואת יחזקאל, אם בנים ואם בנות יצילו, המה לבדם יינצלו. אומר, ולמה לא הצילו האבות הצדיקים את בניהם? שהרי הם כמותם, כי אין לבנים הקטנים חטא שימותו בעבורו, אלא כשהם מתים, מתים בעוון אביהם. אז לכאורה זה דבר פלא. האבות שהיו צדיקים ניצלו, והבנים מתו? איך הדבר הזה ייתכן? הרי אם בנים מתים זה בגלל האבות. אז איך ייתכן שהבנים מתים והאבות יינצלו?
ולכן אומר הרד"ק, מה שלי נראה להסביר בעניין הזה, שהמקום הזה שעליו נאמרה כאן הנבואה נאמר על ענתות. ובענתות הקדוש ברוך הוא מזהיר אותו לא תיקח אישה, אל תוליד בנים ובנות שם, כי יש גזירה על הבנים והבנות שנולדו שם. לא מדברים על בנים ובנות של כל ארץ ישראל, כי באמת לא כולם ימותו, לא כולם מתו. חלק נכבד מהם גלו, וגם לא כולם גלו. כך שלמעשה לא על ארץ ישראל בכלל אותה הוא מדבר. הוא מדבר על העיר המיוחדת לנביא ששם רדפו אותו, זה בענתות. וכך ראינו גם כן לאל, על אנשי ענתות נאמר 'ושארית לא תהיה להם כי אביא רעה על אנשי ענתות שנת פקודתם'. זאת אומרת, עליהם נאמרה נבואה מיוחדת שלא תהיה להם שארית. לעומת זאת בירושלים תהיה שארית ופליטה, כמו שכתוב בנבואת יחזקאל 'והנה נותרה בה פליטה המוציאים בנים ובנות'. אומר הרד"ק, וכיוון שהגזירה הזאת נגזרה על כל אנשי ענתות, זה גזירה על כל אנשי המקום. אם תוליד פה בנים, הם מאנשי המקום, הם בכלל הגזירה. זו הסיבה שהוא אומר לו אל תוליד בנים. אתה שואל, אבל לירמיהו יש זכויות? יש זכויות, אבל יש פה גזירה כוללת על כל אנשי המקום, על כל אנשי ענתות, ואם יהיה לך שם בנים ובנות, כולם יסופו בכללם. כמו שכתוב 'כי עד צדק ישוב משפט', כמו שפירשנו ממקומו, שהכוונה היא עד צדק יסוף. מה הכוונה? מה הכוונה עד צדק יסוף? עד יסוף צדיק. עד צדק יסוף משפט. צדיק יסוף בעת שיש משפט, כאשר הקדוש ברוך הוא שופט את הרשעים, יסופו רחמנא ליצלן גם הצדיקים, כמו פן תספה בעוון העיר. וכל שכן מי שאין לו זכות מעצמו, כמו הבנים והבנות, שכל הזכות שלהם זה רק בגלל הוריהם, אבל אין לו זכות מעצמו.
אומר הרד"ק, ואם היו לירמיהו בנים ובנות בענתות, והיה מספיק להוציא אותם לפני הגזירה, אז הם לא היו נספים עם אחרים. רק מה, זאת אומרת בקיצור, אז שיהיה לו בנים שיוציא אותם, שואל הרד"ק. אם המקום פה הוא בעייתי, שים אותם בירושלים. למה אתה משאיר אותם בענתות? אומר הרד"ק, לא היו מניחים אותם קרוביהם בני ענתות, כי לא היו מאמינים בנבואה, אז הם לא היו נותנים להם להוציא אותם. ולכן אומר לו הקדוש ברוך הוא שלא יהיה לך בנים ובנות כי יסופו בעוון העיר. ואפילו אם ירמיהו בעצמו יהיה בענתות, לא יינצל. שומעים דבר נורא? זאת אומרת שאלנו מה, הוא צדיק, נו, אז הוא לא יציל את הבנים והבנות שלו? אומר, את עצמו הוא לא יציל. כי יש גזירה מיוחדת שם בענתות. אה, לכאורה הוא שואל, הרי כתוב שאם יהיה נח ודניאל ואיוב בתוכה, הרי כתוב המה לבדם יינצלו. זה פסוק, ששמה נאמר שכשיש צדיקים בעיר, אז הצדיקים יינצלו והרשעים ימותו. אומר לא, זה רק כשיש שלושה. אבל צדיק אחד עליו זה לא נאמר. למה? בשלושה הזכויות שלהם מצטרפות, אבל בצדיק אחד אין לו די זכויות כדי להציל את כולם. וכדי להציל את עצמו, שומעים? שלושה יש להם די זכויות להציל את עצמו. אומר הרד"ק, ואם יהיו עשרה, אז בצדקתם הם יצילו את כל העיר. אז אם כן לסיכום, אחד גם את עצמו לא יציל. שלושה לפחות את עצמם יצילו. עשרה יכולים להציל את כל אנשי העיר כולם. וגם אם לא יצילו לחלוטין, אומר הרד"ק, על כל פנים יצילו אותם מגלות או מעונש אחר, זאת אומרת לפחות לא מיתה, ונשאתי לכל המקום בעבורם. אה, אם תשאל בשיר של פגעים כתוב ביושב בסתר, יפול מצידך אלף ורבבה מימינך אליך לא ייגש, משמע שאפילו צדיק יחידי ניצל. אומר הרד"ק, זה לא יקרה לכל צדיק, אלא למי שהשגחה בו תמיד לא תסור ממנו, כמו שכתוב כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי. פירושו של דבר, זה אנשים מאוד מאוד מיוחדים שרק עליהם נאמרה ההבטחה הזאת. אבל באופן הרגיל אין כזאת הבטחה.
אומר הרד"ק, והגם שנגזרה גזירה על אנשי ענתות שלא יהיה להם שארית, בוא וראה שכן הייתה להם שארית. והנה אנחנו רואים שכשהשבו מבבל כתוב אנשי ענתות מאה עשרים ושמונה. הנה אתה רואה שכן היה להם שארית. אז איך אתה אומר שלאנשי ענתות אין שארית? אז באמת הרד"ק, נראה בהמשך הסבר של המלבי"ם, אבל הרד"ק מסביר שהם עשו תשובה. אנשי ענתות עשו תשובה. והיות וכן, נשארה להם שארית, הם הצליחו לבטל את אותה הגזירה. אז אם ככה, מה האזהרה של הקדוש ברוך הוא? זה על הגזירה עכשיו. כיוון שעכשיו הם לא עשו תשובה, ועכשיו הגזירה שכולם ימותו, לכן אני מזהיר אותך שלא תוליד בנים ובנות במקום הזה. מה שכן לכאורה עכשיו אני חושב שקשה לפי הפירוש הזה, זה למה, למה ירמיה לא מוזהר לצאת מהמקום? כי לפי איך שהסביר כעת הרד"ק, ירמיה עצמו מסוכן להישאר פה, כיוון שאין לו הבטחה להינצל. אז למה דבר השם אליי לא תיקח לך אישה ולא יהיו לך בנים ובנות במקום הזה? הוא לא אומר לו אתה תצא מפה, רק אל תיקח אישה ואל תוליד בנים במקום הזה. ייתכן מאוד שפה כיוון שמדברים על ירמיה וירמיה הרי קיבל הבטחה מיוחדת מאת השם, כמו שראינו בפרק הקודם, חומה בצורה נחושה, אז יש לו הבטחה מיוחדת, אז לכן הוא בגדר יוצא דופן. כיוון שאתה שליח השם, אז אתה עכשיו כלי להבאת הנבואה לעם, אז לך מה שנקרא יש ביטוח. אבל לבניך ובנותיך ולאשתך וכל מי שתוליד במקום הזה, הם, להם אין את אותה הבטחה.
כי כה אמר השם על הבנים ועל הבנות הילודים במקום הזה ועל אימותם היולדות אותם ועל אבותם המולידים אותם בארץ הזאת: ממותי תחלואים ימותו, לא יספדו ולא יקברו, לדומן על פני האדמה יהיו, ובחרב וברעב יכלו, והייתה נבלתם למאכל לעוף השמיים ולבהמת הארץ. כה אמר השם על הבנים והבנות הילודים במקום הזה. מה זה במקום הזה? מסביר המלבי"ם שהכוונה היא על ענתות. ועל אימותם היולדות אותם, הכוונה היא היולדות אותם בארץ הזאת. זאת אומרת, מסביר המלבי"ם, שהכוונה היא בכל הארץ. זאת אומרת, על האבות נגזרה כליה בכל מקום שהם יהיו. על הבנים הקטנים לעומת זאת, לא נגזר אלא על אלו שנולדו בענתות, לא על אלו שנולדו בעיר אחרת. לפי זה המלבי"ם מיישב את הקושיה ששאלנו, הרי אנחנו רואים לאחר מכן כשחוזרים מהגלות שחוזרים גם כן אנשי ענתות. ואם אתה אומר שעל כולם נגזרה כליה, איך בשוב עזרא ונחמיה חוזרים איתם גם אנשי ענתות? אז מסביר המלבי"ם שאלה שחזרו בזמן עזרא היו מאלה שנולדו מאנשי ענתות בערים אחרות. כי כל הגזירה הייתה שתהיה כליה על אלה שנולדו בענתות עצמם. לעומת זאת בניהם שנולדו, בנים שנולדו בערים אחרות, עליהם לא הייתה גזירה. ראינו הסבר נוסף שהיו, שהם עשו תשובה.
ממותי תחלואים ימותו, לא יספדו ולא יקברו. ממותי תחלואים, מסביר המלבי"ם, בהתחלה ימותו בתחלואים. המיתה הזאת תגרום שלא יספדו ולא יקברו. אנחנו יודעים שאנשים שמתים רחמנא ליצלן במגפה, יש חשש גדול מאוד מהידבקות, ואנשים לא הולכים להתעסק עם קבורתם, כי הם מפחדים שמי שיתעסק בקבורה שלהם יכול להידבק גם כן. על זה הוא אומר, ממותי תחלואים ימותו, הדבר הזה יגרום שאף אחד לא ירצה קרבתם של אותם גופות, וממילא אף אחד לא יבוא להספיד אותם וגם לא יבוא לקבור אותם. ועל ידי זה לדומן על פני האדמה יהיו. יהיו על לדומן על פני האדמה. חיות רעות למה לא יאכלו אותם? מכיוון שעדיין יש בני אדם באזור, וכשיש בני אדם באזור, חיות רעות לא מתפשטות למחוזות שבהם יש אנשים. ובחרב וברעב יכלו. לאחר מכן גם אלה שנותרו בני אדם שהיו באזור, גם הם ימותו בחרב וברעב. אלה שנותרו מן המגפה ימותו על ידי החרב. ואז ברגע שכבר אין בני אדם חיים, מי מגיע? והייתה נבלתם למאכל לעוף השמיים ולבהמת הארץ. אחרי שהאחרונים אשר נותרו מתו בחרב, אז ממילא חיית השדה תבוא ותאכל את הגופות.
כי כה אמר השם: אל תבוא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנוד להם, כי אספתי את שלומי מאת העם הזה, נאום השם, את החסד ואת הרחמים. אומר לו השם, כה אמר השם אל תבוא בית מרזח. מה זה בית מרזח? בית מרזח יש לזה משמעות כפולה. משמעות אחת זה בית משתה, כמו שכתוב 'סרו סרוח סרוחים', סליחה, 'וסר מרזח סרוחים', הכוונה בתי משתאות. חז"ל מסבירים לעומת זאת, בית מרזח הכוונה היא בית אבל. וזה מתאים כאן ללשון הכתוב, אל תבוא בית מרזח ואל תלך לספוד, משתמע מזה שמדברים כאן על מתים, מדברים כאן על אבלים. ואל תנוד להם, הכוונה אל תקונן להם. ולמעשה שני הפירושים נכונים. גם הביטוי מרזח כביטוי לבית אבל, וגם הביטוי מרזח כביטוי לבית משתה. מכיוון שכפי שמסביר את הדברים הרד"ק, מרזח זה הרמת קול. כך הוא אומר, בלשון ערבי זה נקרא מרזח או מרזח, זה בלשון ערבי הגבהת הקול. והיות ודרכם היה להגביה קולם הן בבית המשתה לשמחה, והן בבית האבל לקונן, אז לכן המקומות הללו נקראו בתי מרזח. בתים שבהם היו מגביהים את הקול, או לבכי או לשמחה. כך שאין סתירה שפעם אנחנו רואים שזה ביטוי של אבלות ופעם רואים שזה ביטוי של שמחה. המלבי"ם מסביר שמרזח זה משתה. ודרכם היה לעשות משתה בבית האבל ומשתה בבית השמחה. בית השמחה ברור מובן. אבל מה זה משתה בבית האבל? היו מנחמים, היו נותנים שכר לעובד, לאנשים האבלים היו נותנים להם לשתות יין כדי להשקיט את אבלותם, את צערם. כך שלמעשה עוד פעם אנחנו רואים שהביטוי הזה תקף גם לזה וגם לזה. ולמעשה זה מן הפעלים המרובעים, מכיוון שהמילה מרזח מורכבת בעצם משני פעלים. אחד זה מר והשני זה זח. מר זה הכוונה היא מרירות. זח זה הכוונה היא תנועה. לא יזח החושן, להניד, להזיח דבר. המזח נקרא מזח כי הוא מזיח את הגלים ומרחיק אותם. אז שאומרים מרזח, הכוונה היא המרירות זחה. המרירות, זה אומר הכאב, הצער, זח ונע ונד מן האדם. וזה היה או בבית המשתה, אדם בא להפיג מרירותו, או בבית האבל, שאדם היה מגיע, היה שותה יין כדי להפיג צערו.
אומר הקדוש ברוך הוא לירמיה: אל תבוא בית מרזח, הכוונה היא אל תלך, ואל תנוד להם. האונן בעת שנקבר המת, אומר המלבי"ם, באים כדי לדרוש בשלום החיים. דהיינו שאני הולך אל האונן כדי לנחם אותו, לדבר על ליבו, זה משום כבודו. ואל תלך לספוד על המתים, הכוונה היא על כבוד המתים, שאתה דואג לכבודם, הולך עושה להם הספד. ואל תנוד, זה ללכת לנוד לו, הכוונה היא לנודד בראשו ולהצטער עימו, לנחם את האבל. אז כנגד האמירה אל תבוא בית מרזח, הוא אומר להם כי אספתי את שלומי. אתה הולך בית מרזח כמו שאמרנו כדי לדבר על ליבם של החיים, אלה אשר נותרו, לנחם אותם, אומר השם אספתי את שלומי. אין מה לדרוש עוד בשלום החיים. אספתי שלומי מהם. וכנגד אל תלך לספוד, המספד לפי דעה אחת בחז"ל זה חסד עם המתים. אומר אספתי גם כן את החסד ואת הרחמים. אספתי את החסד עם המתים. וכנגד מה שהוא אמר אל תנוד להם, שזה מצד הרחמים, הוא אמר אספתי גם כן את הרחמים. במילים פשוטות, אומר הקדוש ברוך הוא, אין מה ללכת ולנסות לדבר על ליבם, מכיוון שאין לי חמלה ורחמים עליהם על המעשים הנוראים שהם עשו. וזה הביטוי אספתי, כמו שאומר הרד"ק, שמה שהיה לי עד היום חמלה ורחמים עליהם, אני אספתי זאת מהם. אז אם אני לא דורש בשלומם וטובתם, אז גם אתה אל תעשה כן.
אגב, גם הביטוי זחה דעתו זה מאותו מקור. מכיוון שזחה דעתו זה גבהות הלב. מה פירוש זחה? כמו שאמרנו זח זה להסיר. אז דעתו גובהת, זה זחה דעתו עליו. זה היום הביטוי המתאים ומדויק ביותר, עף על עצמו. זחה דעתו עליו, אתם מבינים? הדעה שלו מתרוממת, היא כבר לא בתוכו, היא מתרוממת מלמעלה. אחרי זה נקרא גם גסות הרוח, זה גאווה, שהרוח גסה וגדלה ויוצאת, היא כבר נמצאת מלמעלה, הוא לא, בגאוותו שחקים, הוא כבר, הוא לא נמצא כאן בינינו, אלא זחה דעתו. זה הביטוי זחה, וזה אותו רעיון של זח, שהכוונה היא להסיר ולהניד ממקומו, להניע ממקומו. זה נקרא לזוח.
ומתו גדולים וקטנים בארץ הזאת, לא יקברו ולא יספדו להם, ולא יתגודד ולא יקרח להם. ומתו גדולים וקטנים בארץ הזאת. זאת אומרת, רש"י מסביר, אחרי שכולם מתים, אז מה יש לך להספיד? לא יקברו ולא יספדו להם, ולא יתגודד ולא יקרח להם. כולם שואלים, לא יתגודד ולא יקרח? מה שאומר שימותו פה ולא יתגודדו ולא יקרחו. ברור שזה אסור. על פי תורה אסור לקרוח קורחה, אסור להתגודד. אז מה כוונת הדברים? אז רש"י מסביר שזה לא הוזכר כאן אלא לדוגמת אבל. לא יעשו ענייני אבלות, אבל לא חס ושלום שכביכול הדבר הזה מותר, כי הרי הדבר מצד עצמו בכל מקרה אסור. הרד"ק מסביר, לא, הם היו עושים דברים כמנהגי הגויים, דברים האסורים. וכאן הוא מדבר הרי על האנשים שהרשיעו, ואומר אתם רגילים להתגודד ולקרוח כמנהג הגויים שזה מנוגד לתורה, ואני אומר לכם יהיה כזאת אבלות שאף אחד לא יקבור ולא יספיד, וגם אתם שמנהגכם מקולקלים להתגודד ולקרוח, גם לא תתגודדו ולא תקרחו. אבל חס ושלום לבוא ולחשוב שהדבר הזה מותר, הוא רק מתאר את המעשים השליליים שהם היו עושים. מסביר המלבי"ם, הדגש הוא ומתו גדולים וקטנים בארץ הזאת, שזה בכלל ארץ יהודה, ימותו גדולים וקטנים. זאת אומרת לא רק בענתות, אלא בכלל ארץ יהודה. ולא יקברו, אומר המלבי"ם, כאן הוא מונה את הדברים שהיו רגילים לעשות למתים. בהתחלה האבלים היו מתגודדים וקורחים שערם. לאחר מכן היו סופדים, ובסוף היו קוברים. וכאן הוא הופך את הסדר. הוא אומר לך, העיקר זה הקבורה. לא יקברו. ולא רק שלא יקברו, לא אפילו לא יספדו להם. ולא רק שלא יספדו להם, אלא אפילו לא יתגודד ולא יקרח להם, שזה אפילו התחלה של אבלות, אפילו דבר זה לא יעשו.
ולא יפרסו להם על אבל לנחמו, לנחמו על מת, ולא ישקו אותם כוס תנחומים על אביו ועל אימו. לא יפרסו להם על אבל לנחמו על מת. מה זה יפרסו להם על אבל לנחמו על מת? אז יש פה שני פירושים ששניהם מביאים את הפסוק 'פרשה ציון בידיה'. מה זה הפרשה ציון בידיה? הרד"ק מסביר שהכוונה היא שהיו פורסים ידיים לשמיים וגם מכים כף אל כף לאות אבלות. כן? אז זה הפרשה. פרשה ציון בידיה, הכוונה היו פורסים את הידיים ומכים כף אל כף לאות צער ולאות אבלות. אז הוא רוצה לומר שלא ינהגו שום מנהגי אבלות, הוא אומר גם את המנהג הזה של פריסת הידיים והכאה כף אל כף, גם את זה לא יעשו. דהיינו לא יהיה מצב של התגודדות על המתים ולא יהיה מצב של נחמה, נחמה לחיים. ומביא הסבר נוסף, שזה הסבר שגם כן מסביר כשיטה זו גם המלבי"ם ועוד מפרשים, שכך גם כן רש"י מביא, שהיפרסו, מה שהיו רגילים לעשות סעודת הבראה לאבל. אז היו פורסים לו פת. כתוב שבוצעים לו, מישהו אחר מברך ובוצע. זה הייתה הסעודה שרגילים לעשות לאבל, סעודת ההבראה. אז הוא רוצה להגיד שלא יהיה מי שיעשה להם אפילו סעודת הבראה. לכן הוא אומר לא יפרסו להם על אבל לנחמו, לא יעשו להם סעודת הבראה, וזה לנחמו על מת. וזה מה שכתוב פרשה ציון בידיה. מכאן המקור שכאשר רחמנא ליצלן יש מת, אז עושים את סעודת ההבראה, ואדם אחר בוצע ומברך ונותן לאבלים בידיים. נותן לו את הפת בידו. פרשה ציון בידיה. ולכן אנחנו מקפידים על זה, שלא לנהוג כן כאשר בוצעים פת לדוגמה בסעודת שבת וכדומה, לא נותנים לבן אדם ביד, אלא מניחים את זה על השולחן. כי פרשה ציון בידיה, כל דרכי ציון אבלות, זה מנהג האבלים. וחס ושלום איננו רוצים לאפיין כביכול אנחנו נוהגים פה רחמנא ליצלן מנהג אבלים, שאז זה יכול להיות בבחינת סימן מילתא, זה יכול להיות כביכול כשגגה שהדבר הזה חלילה בכלל יגרום לאיזושהי התגשמות. לכן אנחנו לא מוסרים את הפת מיד ליד, אלא מניחים אותה על השולחן כדי שייטלו אותה. על כל פנים, גם זה נלמד ממה שכתוב פרשה ציון. פרשה ציון הכוונה היו פורסים את הפרוסה ובידיה, נותנים את זה מניחים את זה ישירות על ידו של האבל. ופרסה זה לשון שבירה. שוברים את הפת. מנא מנא מביא רש"י, תקל ופרסין. הכוונה נפרסה מלכותך. לכן זה נקרא פרסין, זה מלשון לפרוס, הכוונה היא לשבור. מסביר המלבי"ם, דרך היה לעשות סעודת הבראה משל אחרים, לא יעשו כן. ולא זו בלבד, אלא גם לא ישקו אותם כוס תנחומים. היו רגילים לשכך את צערו של המת, שהמת אבל על אביו ואימו, זה אבלות קשה, היו מביאים להם כוס של תנחומים. מביאים להם כוס שכר, כמו שאמרנו, תנו שכר לעובד ויין למרי נפש. אז גם מי שמתאבל אבלות קשה על אביו ועל אימו, אפילו כוס תנחומים לא יביאו להם.
ובית משתה לא תבוא לשבת אותם לאכול ולשתות. מה שאמרתי לך קודם לא תבוא, למה? אומר רש"י, כי כה אמר השם צבאות כמו שתכף נראה, שלא יהיה קול ששון וקול שמחה. המלבי"ם מסביר שבית משתה לא תבוא לשבת אותם, אפילו לשבת איתם. לא כדי לשתות עימהם, אלא אפילו לשבת איתם בצוותא לכבודם, וכל שכן לא לשתות ולהיות עימהם. אז לא תבוא לשבת אותם, ובוודאי לא לאכול ולשתות, אל תלך להיות עימהם בבית המשתה, בבית השמחה. ולמה? עד עכשיו ראינו לא להתאבל ולא להספיד. עכשיו הוא גם אומר לא תהיה איתם בחתונות.
כי כה אמר השם צבאות אלוהי ישראל: הנני משבית מן המקום הזה לעיניכם ובימיכם קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. אומר הקדוש ברוך הוא, אני משבית מהמקום הזה, וההשבתה הזאת תימשך ימים רבים, לעיניכם ובימיכם. דהיינו זה יהיה לעיניכם ואתם תראו את זה, זה יתחיל כבר בימיכם. וכל ימי הדור ההוא, אומר המלבי"ם, עד שבעים שנה שישובו מן הגולה, יושבת קול ששון, ולא רק קול ששון אלא קול חתן וקול כלה. גם בלא ששון ושמחה, גם זה לא יישמע. מה ההבדל? אומר המלבי"ם, שמחה היא בלב. לעומת זאת ששון זה כשבן אדם כבר מוציא את הדברים החוצה. זה רואים עליו שהוא שש ועלז. זה הששון. ומה זה קול חתן וקול כלה? טוב, אז זה כל מי שהיה פעם בשבע ברכות בטח שמע את הוורט הזה. קול חתן וקול כלה, כאשר החתן והכלה הם עדיין מאורסים, אז הכל בעדינות ותודה ובבקשה ומשהו וסליחה ובבקשה ו... הכל ממש כל כך נפלא לשמוע קול חתן וקול כלה, פשוט תענוג. אבל אחרי שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, שנה, שנתיים, כל אחד לפי המהירות של העניינים אצלו בבית, הצלחות כן מתחילות, איך אמר פעם אחד, שאחרי שהוא התחתן הוא התחיל להאמין בצלחות מעופפות. כן, אתם מבינים? אז כבר הדיבורים משתנים וכבר הטונים הם אחרים ו... וכל הסגנון הוא שונה. אבל אז בהתחלה יש קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. וזה מבוסס על הפסוק 'קול מצהלות חתנים מחופתם' וכולי. על הפסוק ההוא זה מבוסס, ומפה חז"ל לומדים שמי שמשמח חתן וכלה זוכה בחמישה קולות. לכן מסבירים אגב למה פוליטיקאים מרבים לבוא לחתונות, כי הוא הולך, כל חתונה עוד חמש קולות, עוד חמש קולות, לאט לאט בסוף עוד יבחרו בו. כן, זוכה בחמישה קולות. טוב, נחזור לעניין. אז הוא אומר השם, הנני משבית מן המקום הזה לעיניכם ובימיכם קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. מסביר רש"י, זה הסיבה של בית משתה לא תבוא. למה אמרתי שלא תגיע לבית המשתה? כי פשוט לא יהיו שמחות. לא יהיה משתה.