בחלק זה של הפרק אנו עומדים בנקודת המפנה: ירמיהו קונן על גורלו - "אוי לי אמי כי ילדתני איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" - והקדוש ברוך הוא עונה לו. השליחות שלו היא שליחות כפוית טובה: הוא רוצה להעניק לעם טוב, ובסופו של דבר הוא חוטף אבנים ובליסטראות. על כך באה תשובת ה', ובעקבותיה שיח שלם בין הנביא לבוראו על סבלו, על נבואתו ועל עתידו.
אָמַר יְהֹוָה אִם־לֹא שֵׁרִיתִיךָ לְטוֹב אִם־לוֹא הִפְגַּעְתִּי בְךָ בְּעֵת רָעָה וּבְעֵת צָרָה אֶת־הָאֹיֵב׃ (יא)
הלשון "אם לא" היא ביטוי של שבועה, ורש"י מביא לכך כמה דוגמאות. כלומר: אני נשבע שאשאיר אותך לטובה. "שריתיך" - רש"י מסביר, בשם מנחם אחד מן הדקדקנים, שהוא מלשון שאריתך: אפילו שאמרתי "ושאריתם לחרב אתן", אתה הנביא אינך נכלל בגזירה, שאריתך תהיה לטובה. אתה תינצל.
"אם לא הפגעתי בך בעת רעה ובעת צרה את האויב" - מה פירוש הפגעתי בך את האויב? נבוזראדן בא לירמיהו ואמר לו: אתה משוחרר, אין לי שום תביעה נגדך. שהרי ירמיהו הוכיח את העם כראוי, ואמר להם לבוא בעול מלך בבל ולא למרוד. מבחינת המלך זה היה שירות טוב, שהרי הוא לא עודד את העם להילחם עד טיפת דמם האחרונה. וזאת משום שירמיהו ידע שזו גזירה מאת ה', ושעל פי ה' הנדרש הוא גלות וקבלת דין שמים, ורק אז באמת נזכה לרחמים. לכן לא היתה למלך שום תביעה כנגדו, ואמר לו: לך לדרכך. "הפגעתי בך" הוא מלשון במפגיע - שהאויב יפציר בך וישכנע אותך להשתחרר ולצאת.
אומר המלבי"ם: למה הכפל "בעת רעה ובעת צרה"? "בעת רעה" זו עת החורבן, אז השלים עמו נבוזראדן. "ובעת צרה" זה לאחר הריגת גדליהו בן אחיקם, שאז אותם אנשים מישראל שעד עכשיו יצאו נגד הנביא באו להשלים איתו ולבקש ממנו עצה. הם ראו שכל מה שאמר התגשם, והבינו את כוחו ושכל עניינו היה רק להיטיב עמהם. בשני הזמנים הללו יראה ירמיהו שהמתנגדים לו מכירים בגדולתו.
רש"י מביא פירוש נוסף בשם דונש, וכך גם הולך הרד"ק: "שריתיך" כמו "משרי קטרין" - מתיר קשרים. כמו הלשון "שרויים לכם" שאומרים הספרדים, שפירושה מותר. ואגב, המילה "מותר" עצמה נושאת שתי משמעויות: מספרים על אדם שרצה לעלות עם כלבו לרכבת, ואמר לו האחראי: "אסור מותר, מותר אסור" - אם הוא קשור, מותר; אבל אם הוא מותר, בלי קשירה, אז אסור. כך גם "שריתיך" מלשון התרה, כמו שאמר לו נבוכדנצר: פתחתי אותך מן האזיקים, התרתי את אסוריך ואתה משוחרר לצאת.
הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחֹשֶׁת׃ (יב)
הביטוי "הירוע ברזל" פירושו: האם ברזל מרועע ומשבר ברזל? כדי לשבור ברזל אתה חייב דבר חזק ממנו. ברזל שובר עץ, שכן במאבק בין ברזל לעץ הברזל גובר, אבל ברזל אינו שובר ברזל, כשם שאי אפשר לומר שזכוכית שוברת זכוכית - מי מהן תשבור את מי? אבל זכוכית מחוסמת שוברת זכוכית רגילה, וברזל מחוסם שובר ברזל רגיל; מקדח קודח ברזל רק משום שהוא מחוסם. אם כן, השאלה היא איזה ברזל מסוגל לשבור ברזל אחר, והתשובה: "ברזל מצפון ונחושת".
רש"י מסביר שברזל הבא מצפון קשה משאר ברזל. ישראל נמשלו לברזל - "הולכי רכיל נחושת וברזל", וכן נאמר לירמיהו "נתתיך לעמוד ברזל ולחומת נחושת" - אך הברזל של נבוכדנצר, הבא מצפון, חזק משלהם, ולכן יוכל להכניע אותם. יש עוד הסבר: הירוצץ פרעה הבא בעזרתכם, שהוא קשה כברזל, את נבוכדנצר שהוא ברזל הבא מצפון ונחושת? הביטוי "נחושת" תמיד מבטא כוח ועוצמה: מצח נחושה, מגיני נחושת, נחושת וברזל. ישראל הלכו לבקש את עזרת פרעה, ופרעה היה כמשענת קנה רצוץ, והם חשבו שפרעה ירוצץ את נבוכדנצר. אומר להם הנביא: וכי ברזל מרוצץ ברזל הבא מצפון ועם נחושת?
הרד"ק מסביר ש"הירוע" הוא מלשון "תרועם בשבט ברזל", מלשון לרועע. ואגב, הביטוי "רעע" ו"ריע" בלשון הקודש אינם באותן אותיות בכדי. אנחנו רגילים לכתוב "ריע" עם יו"ד, אבל במקור הוא בלי יו"ד. מה הקשר בין ריע לרע? "שמח תשמח רעים האהובים" - אנו קוראים לחתן ולכלה רעים, וכדי שיהיו רעים אנו אומרים "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו". כדי ליצור רעות אמיתית אתה חייב לרועע את כל שאר הרעויות שלך. אי אפשר להיות ריע עם החבר'ה ועם אנשי השכונה וגם עם אשתך; אחת מהרעויות תתרועע. וכך גם להיפך: האישה אינה יכולה להיות ברעות שלמה עם כל ידידותיה וגם ברעות שלמה עם בעלה, כי מתישהו תהיה התנגשות ותישאל השאלה רעות של מי קודמת. כדי שתהיה רעות אמיתית חייב האדם לרועע את שאר קשריו - "יעזוב איש" - ועל ידי זה "ודבק באשתו".
הרד"ק משיב אפוא: ברזל מצפון ונחושת - אם הברזל מעורב עם הנחושת, זהו הברזל החזק. הם חשבו לעמוד לפני נבוכדנצר בטענה שגם הם ברזל, ואומר להם הנביא: טועים אתם, הוא ברזל בתערובת נחושת, והוא בא מצפון, שמצפון תיפתח הרעה.
המלבי"ם מסביר שהפסוקים הקודמים היו כמאמר המוסגר: הם באו לבטא את צרתו של ירמיהו - כיצד יוכל להתנבא דברים קשים על עמו ועל ירושלים, ותוך כדי כך מכניס הנביא את סיפור ההתמודדות הלא פשוטה שלו, שאנשים שונאים אותו והוא נעשה איש ריב ומדון. ועתה חוזר הכתוב לעניין שאמר קודם "ושאריתם לחרב אתן". הם היו בוטחים על מצרים וחשבו שפרעה יעזור להם, ובסופו של דבר לא עזר; וגם אחרי החורבן, כשהלכו למצרים בניגוד לדברי הנביא, השיגה אותם שם חרבו של נבוכדנצר. על זה אמר להם: האם ברזל פשוט, שהוא פרעה, ירוצץ את נבוכדנצר שהוא ברזל הבא מצפון?
והמלבי"ם מוסיף ביאור נפלא במילים "ברזל מצפון": זהו המגנט. ולמה נקרא הבא מצפון? כי כאשר מכוונים את המחט המגנטית, לעולם היא פונה לצפון. ברזל זה נוטה תמיד נגד ציר הצפון, ויש לו כוח וממשלה על הברזל ומושך אותו בכוחו - זהו ברזל השולט בברזל ויש לו שליטה עליו. ועמו "ונחושת", לבטא את העזרה מן העמים העצומים שמסביב שהיו תקיפים כנחושת. ומוסיף המלבי"ם: ואל תתפלא אם בעלי הרוח ידעו מסגולתו שנוטה לצפון, אשר נעלם אז מעין כל. ואכן מצינו שחז"ל אומרים שאחד מחטאיו של גיחזי שהוא תלה אבן שואבת לחטאות ירבעם: ירבעם עשה עגלים, וגיחזי סיפק להם פרסום - לקח מגנט חזק ותלה אותו מעל העגלים, והעגלים נמשכו כלפי מעלה, ונראו לעם כעפים באוויר, וסימל הדבר בעיניהם שיש בעגלים כוח אמיתי. והעם לא הבין שיש כאן מגנט, כי לא ידעו את סוד המגנט. אבל האנשים המחכימים והמשכילים כן ידעו את סגולתו ואת נטייתו לצפון.
חֵילְךָ וְאוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן לֹא בִמְחִיר וּבְכׇל־חַטֹּאותֶיךָ וּבְכׇל־גְּבוּלֶךָ׃ (יג)
"חילך" הוא הממון, ואת אוצרותיך אתן לבז, וכולם יהיו לבוזזים. "ובכל חטאותיך" - למען כל חטאותיך תקבל עונש זה. "ובכל גבוליך" - לפי שהעמידו אלילים בכל גבולם, כדברי רש"י; והרד"ק מוסיף שהחטאים לא היו במקום אחד אלא הבמות היו בכל גבוליך.
מהו "לא במחיר"? אומר הרד"ק: יהיו בוזזים כה רבים עד שלא יינתן מחיר בעבור השלל. מתי יש מחיר? כשיש דרישה וההיצע קטן מן הביקוש, אז המחיר עולה. אבל דבר המצוי בכל מקום אין לו מחיר, כמו האוויר שההיצע שלו רב ולכן אין לו מחיר. כך תהיה הביזה מרובה כל כך, שכולם יבואו ויבזזו בלי חשבון, וכל מי שירצה למכור יאמרו לו: יש לנו די מזה, איננו צריכים. תמיד "בלא מחיר" מבטא ביזיון, כמו "נמכרתם ואין קונה" - מרוב עבדים מישראל כבר אין קונה.
וכבר הסברנו בזה פעם את עניין "ואביון בעבור נעליים". למה מכרו את יוסף, וכי נעליים היו חסרות להם? אלא הם חשבו שלתת את יוסף בחינם זהו הביזיון הגדול ביותר, שהרי בלא מחיר משמעו שאינו שווה מאומה - אפילו כסף איננו רוצים עבורו. כדי למנוע ממנו ביזיון זה נטלו לפחות כסף. ואם כן למה נתבעו על כך? כי אם כבר עשית כן, לפחות אל תיהנה מן הכסף, שהרי כל עניינו היה רק למנוע ביזיון מיוסף. מה הלכת לקנות בו נעליים? ברגע שהיתה כאן נגיעה עצמית והנאה עצמית - נפסל כל העניין, אף שבתחילתו היתה כאן מגמה וכוונה טובה בעצם דרישת הכסף בעבור אחיהם.
המלבי"ם מסביר את "לא במחיר" באופן אחר: לפעמים בא אויב ולוקח כדי לבוז בז ולשלול שלל, וכאן אין זו המגמה - הם יבואו בגלל חטאיכם ולא מתוך מגמה לקחת ממון. ומשמע עוד מלשונו ש"לא במחיר" היינו לא כדי לקנות: יש שאויב לוקח ומשלם, אתה אינך רוצה למכור והוא לוקח ומשלם; אבל כאן הוא יבוא לקחת כדי לבוז ולחמוס, ולא מתוך מגמה לשלם את מחיר הדברים שהוא נוטל.
וְהַעֲבַרְתִּי אֶת־אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ כִּי־אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד׃ (יד)
פסוק זה תמוה בפשוטו: אעביר את אויביך בארץ שאינך יודע - ומה אכפת לי שיעברו שם אויבים? הרד"ק מסביר ש"את אויביך" כמו "אל אויביך", כדרך "והראה את הכהן" שפירושו אל הכהן, וכוונת הכתוב: אעביר אותך אל אויביך בארץ אשר לא ידעת. וצריך לדעת שתמיד ארץ לא ידועה גרועה מארץ ידועה: בארץ שאני מכיר אני יודע את השפה ואת המקום ויכול להסתדר, אבל כשתוקעים אדם בארץ שאינו מכיר כלל - לא את האקלים, לא את השפה ולא את המנטליות - זה גרוע מכל.
יש לציין שמתרגום יונתן משתמע שלא גרס ברי"ש אלא בדל"ת - "והעבדתי", שכן תרגם "ותשתעבדון לבעלי דבביכון", תהיו משועבדים לאויביכם. אך הרד"ק כותב שאין זו הגירסה הנכונה, ובספרים המדויקים כתוב "והעברתי".
המלבי"ם מסביר: גם אחרי החורבן, כשתלכו למצרים, אל תחשבו שתוכלו להינצל שם, שהרי נבוכדנצר רדף אחריהם גם למצרים. "והעברתי את אויביך" - אני אעביר את האויבים אחריך, וכאשר תברח לארץ לא ידעת, גם שם תשיג אותך חרבו. ולמה? "כי אש קדחה באפי עליכם תוקד" - כיוון שהאש קודחת, לעולם תוקד, גם אחרי החורבן וגם בבריחתכם.
אַתָּה יָדַעְתָּ יְהֹוָה זׇכְרֵנִי וּפׇקְדֵנִי וְהִנָּקֶם לִי מֵרֹדְפַי אַל־לְאֶרֶךְ אַפְּךָ תִּקָּחֵנִי דַּע שְׂאֵתִי עָלֶיךָ חֶרְפָּה׃ (טו)
המלבי"ם מסביר: לאחר ששמע מאת ה' ששאריתו תהיה לטובה, מבקש הנביא שהקדוש ברוך הוא יקדים ויעניש את הקמים עליו והרוצים להורגו, כפי שהתפלל כבר קודם לכן שייפרע מהם. "אל לארך אפך תקחני" - אף שאתה מאריך אף על מה שחטאו כנגדך, אל תאריך אף על מה שחטאו כנגדי; שלא ייווצר מצב שאילקח מן העולם בגלל אריכות האף שלך כלפיהם, אלא היפרע מהם באופן שלא תהיה להם אריכות ימים ובינתיים יצליחו לפגוע בי.
"דע שאתי עליך חרפה" - ריבונו של עולם, מה שמחרפים אותי, אני נושא את החרפה בשלך, בגלל נבואותיך ותוכחותיך. מצד עצמי מה יש להם נגדי? אם הם רודפים אותי, זה רק משום שאני מייצג שלך. ומכאן שני דברים: ראשית, יש בכך תביעה גדולה יותר כלפי קודשא בריך הוא להציל את ירמיהו, שהרי כל מה שהוא עושה הוא לכבוד ה' יתברך. ושנית, זה מגדיל את חטאם עשרת מונים - הנלחם בו באופן אישי עוונו עוון, אבל הנלחם בו משום שהוא שליחו של הקדוש ברוך הוא, עוונו חמור עשרת מונים.
נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי־נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת׃ (טז)
מסביר המלבי"ם: הנביא היה זוכה לנבואה על ידי הכנה. כשרצה להכין עצמו לנבואה היה לוקח לו מנגן - "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'" - שהנגינה מביאה את האדם לידי שמחה, ואין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. הנביאים היו נוטלים תוף וחליל כדי לעורר את הנבואה. אבל ירמיהו היה מתנבא תמיד נבואות זעם ופורענות, נבואות המביאות את הנביא לעצבות וליגון, ולכן לא היה יכול להכין עצמו לנבואה מעצמו. כיצד יביא עצמו לשמחה כדי להתנבא נבואות חורבן? אי אפשר לשמוח ולומר בשמחה שכולם ימותו ויינתנו לחרב נשים וטף.
לכן, אומר המלבי"ם, נבואתו של ירמיהו היתה מגיעה אליו רק בעת שה' הוצרך לשלחו, ואז דבר ה' - אשר עוז וחדווה במקומו - היה מחיל עליו ששון ושמחה. כמו אדם ששותה יין, שאיננו אומרים שהיה שמח ולכן שתה, אלא שתיית היין היא המביאה לשמחה. כך גם כאן: על ידי שהקדוש ברוך הוא הביא לו את הנבואה, נוצרה אצלו השמחה, וממילא היה ראוי ומוכן לקבל את דבר ה'.
אבל כשהסתיימה הנבואה, וכשנפסק אותו מבוע רוחני אינסופי, היה חוזר להיות משתומם ונעצב על הדיבור עצמו, על מה שקיבל - שהיה מלא מחזות של חורבן ופורענות, והנביא כמו רואה אותם לנגד עיניו. נגמרה הנבואה, נגמר אותו נחל נובע של שמחה, ועם מה הוא נשאר? עם מראות קשות ונוראות של הרג וטבח.
וזה שאמר: "נמצאו דבריך" - הדיבור מגיע אליי כאדם המוצא מציאה בהיסח הדעת, ולא על ידי הכנה שלי, שהרי איני יכול להכין עצמי בשמחה לקבל דברים קשים כאלה. מציאה היא בהיסח הדעת, אין אדם הולך לחפש מציאות. "ואוכלם" - כשהייתי מקבל את הנבואה הייתי דומה לאדם הרעב ללחם וטורף אותו, אוכל אותם מתוך שמחה. "ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי" - הדיבור עצמו עורר אצלי ששון ושמחה כדי שאוכל לקבל את הנבואה, שבלא זה אי אפשר. "כי נקרא שמך עלי" - על ידי התעוררות שמלמעלה; לא אני עשיתי פעולה, אלא אתה קראת שמך עליי, ולא היו לי ששון ושמחה מוקדמים שהביאו לכך.
לֹא־יָשַׁבְתִּי בְסוֹד־מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי־זַעַם מִלֵּאתָנִי׃ (יז)
ממשיך המלבי"ם: לא עשיתי פעולות המביאות לידי שמחה. ראינו את המנגן, ואפשר גם לשבת בסוד משחקים, בין אנשים שמחים וצוחקים, ולבוא על ידם לידי שמחה. אומר הנביא: לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז כדי שעל ידי השמחה תבוא אליי הנבואה. "מפני ידך בדד ישבתי" - "ידך" היינו הנבואה, כלשון "ותהי עליו יד ה'". מפני נבואתך ישבתי תמיד בדד, והסיבה: "כי זעם מלאתני" - הנבואה היתה ממלאה אותי זעם וחרון על הפורענות ועל הדברים הקשים שראיתי, וממילא גם אחרי הנבואה לא יכולתי לבוא לידי שמחה, אלא הייתי נתון בעצבות וביגון.
הרד"ק מסביר: השמחה שלי אינה באה ממשחקים ומאנשים המשחקים ועושים שמחה, אלא דברך הוא שמחת לבבי, כמו שאמר "ויהי דברך לי לששון". אם נמשיל זאת בימינו: יש אדם שכדי לשמוח צריך ללכת לחתונה עם מוזיקה חזקה, ויש אדם שאומר: תביא לי דף גמרא, ואתה מביא אותי לשמחה הגדולה ביותר. זהו שאומר ירמיהו: איני צריך עזרים חיצוניים כדי להגיע לשמחה, אלא שמחתי מגיעה מדבר ה', שהשמחה האמיתית היא שמחת השכל. אדם משכיל, כשאתה אומר לו רעיון נפלא או מהלך מחודש, זה משמח אותו הרבה יותר מריקוד ומוזיקה - ענייני השכל והדעת משמחים אותו יותר.
ושמחה אחרת, אומר הרד"ק, היא שמחת הגוף, ובשמחות כאלה לא התעסקתי. לא רק שלא שמחתי עמהם, אלא גם כחברה לא היו בשבילי, אלא "בדד ישבתי" - הייתי מתבודד בביתי ולא חיפשתי כלל את חברתם של סוד משחקים. והתרגום מפרש "כי זעם מלאתני" - "ארי נבואה דלווט מליתני", נבואה של קללה, היינו פורענויות, מילאת אותי.
עוד הסבר מביא הרד"ק ב"מפני ידך": "ידך" כמו מכתך, כלשון "הנה יד ה' הויה במקנך" שהיא לפורענות ולמכה. ואם כן "מפני ידך בדד ישבתי" היינו מפני המכה - שהיו מחרפים ומבזים ומכים אותו, כמו שנאמר "גווי נתתי למכים ולחיי למורטים פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק". ולמה נקראת "ידך"? כי מכוח הנבואה ומכוח הדברים שאני מוסר בשמך מכים אותי. לפי זה "ידך" אינו נבואתך אלא היד המלקה.
לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ׃ (יח)
"אנושה" - רש"י מסביר שהוא מלשון חולה, כמו "ויאנש" ויחלה, בבנה של בת שבע. "היו תהיה לי כמו אכזב" - כאדם שמבטחו נפסק ממנו; אני סומך על משהו, ומה שסמכתי עליו פסק מלהשפיע עליי טובה. ונחל אכזב אף הוא מלשון כזב, והאל"ף נוספת, כדרך מילים רבות שנוספו בהן אותיות, וכך כותב הרד"ק. נחל אכזב הוא נחל שכביכול מבטיח לתת מימיו ופוסק. אומר הנביא: בטחתי בך, והמבטח שבטחתי בו כביכול נפסק, והראיה שאתה מניח אותי להצטער בידם ונותן להם אפשרות לייסרני.
מסביר הרד"ק שכוונת הדברים: מאחר שה' אמר לו בתחילת הנבואה "ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחושת", הבין ירמיהו שמעתה ייפסקו כל הייסורים והצרות והרדיפות. ואף שנאמר לו במפורש "ונלחמו אליך", חשב ירמיהו שתהיה זו מלחמה מקומית וזמנית שתיפסק, ואחריה יהיה עמוד ברזל וחומת נחושת. וכשראה שהרדיפות אינן נגמרות אלא תוכפות והולכות, אמר: ריבונו של עולם, למה היה כאבי נצח? הייתי בטוח שהכאב הזה ייפסק, ואני רואה שאין לו סיום והוא תמידי. "ומכתי אנושה" - חזקה וכבדה.
המלבי"ם מסביר אחרת: הזעם הממלא את נפש הנביא הוא כמכה וככאב פנימי בנפשו. לפי זה אין מדובר כאן על ייסורי אנשי ענתות ורדיפות העם, אלא על התהליכים הפנימיים המתחוללים בו בעת הנבואה ובעת שמיעת הצרות הקשות - על הכאב הנפשי. והכאב הזה נורא ואיום, כי אהבתו לעם היתה גדולה ביותר, וכששמע צרות כאלה על עמו שברו אותו לחלוטין. על זה הוא אומר "למה היה כאבי נצח".
ומביא המלבי"ם בשם האברבנאל שהחולאים נחלקים לארבעה מינים. יש חולאים נושנים, שאין בהם לא כאב ולא סכנה - חולי כרוני שאדם נושא עמו; שואלים אותו: אתה סובל מזה? לא. מתים מזה? לא. אבל הוא נושא אותו עליו. יש חולאים שיש בהם כאבים אך אין בהם סכנה ואינם נושנים ומתמידים, כחולי השיניים והאוזניים - כאב גדול, אבל אין מתים ממנו, ואינו כאב שאדם סוחב עשרים שנה אלא בא והולך. ויש חולאים חדשים, שאין בהם כאבים אך יש בהם סכנה רבה רחמנא ליצלן. לדוגמה זיהום קשה: שואלים אותו כואב לך משהו? אומר: לא, אולי קצת חום. וזה הנורא מכל, שהרי הכאב הוא נורת אזהרה, וכשאין כאב הסכנה גדולה יותר, ואם אינו מטפל מיד יכול חלילה תוך יום יומיים להגיע לסכנת נפשות.
בא הנביא ואומר: אצלי הגיליון הרפואי מכיל את כל המחלות כולן. יש חולי שיש בו כאב - "למה היה כאבי", יש לי כאב. יש חולי שכאבו אינו תמידי - "כאבי נצח", אצלי הכאב תמידי. יש חולי שהוא כאב ותמידי אך אין בו סכנה - "ומכתי אנושה". ויש חולי שלפחות בא והולך - "מאנה הרפא", זה חולי שהגיע כדי להישאר ואין לו תרופה. נמצא שכל מיני החולאים כולם נגעו בי.
וחוץ מזה, אומר הנביא: איני כשאר הנביאים שנבואתם מתמדת כשהם מכינים עצמם לנבואה, אלא אני מתנבא רק לפרקים, ולא עוד אלא שהנבואה עתידה להיפסק לגמרי - שהרי אחרי החורבן פסקה נבואתו של ירמיהו. וזהו "היו תהיה לי כמו אכזב" - הנבואה כמעיין הפוסק, "מים לא נאמנו" - גם כשיש נבואה, פעם יש ופעם אין, ואינה כשאר הנביאים שמכין עצמו לנבואה ומקבלה. נמצא שירמיהו מקונן כאן, לפי המלבי"ם, על מצבו הנורא מן הבחינה הנפשית, מבחינת נבואתו ומבחינת מה שעובר על נפשו מן הכאב על מצבם של ישראל.
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אִם־תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם־תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא־תָשׁוּב אֲלֵיהֶם׃ (יט)
רש"י מסביר: מאחר שאני סובל את כל הצרות האלה, לכן כה אמר לי ה'. "אם תשוב" - אם אתם ישראל תשובו בתשובה, "ואשיבך" - ואני הנביא אשיב אתכם לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לי ה': "לפניי תעמוד" - תעמוד לפניי באופן תמידי. "ואם תוציא יקר מזולל" - שתוציא אדם יקר וחשוב מאדם זולל. ו"זולל" כאן אינו במובן של זולל וסובא, אלא מלשון זול, כלשון "הייתי זוללה" ו"כל מכבדיה הזילוה"; ההפך מיקר הוא זול, וההפך מנכבד הוא זולל. כלומר תקרב אנשים לעבודתו יתברך, ומאדם שפל תעשה דבר יקר. ואז - "כפי תהיה": אתה גוזר גזירה והיא מתקיימת, והקדוש ברוך הוא גוזר גזירה ואתה מבטלה. מה שיוצא מפיך יהיה כיוצא מפי ה'.
"ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם" - רש"י והרד"ק מסבירים שיש כאן אזהרה לנביא. תמיד יש סכנה כשאדם מתקרב אל הרשעים כדי לקרבם: מי יתקרב למי, האם אתה תמשוך אותם אליך או שהם ימשכו אותך אליהם.
מספרים על אחד מגדולי ישראל שהיה לו תלמיד שכיהן ברבנות במקום מסוים, והציעו לו משרת רבנות במקום אחר - מקום גדול בהרבה ומשכורת טובה בהרבה, אבל אנשים רחוקים מאוד מתורה ומיראת שמים. הוא חשש ללכת והלך להתייעץ עם רבו, ואמר לו הרב: עדיף שלא, זהו מקום שעלול לדרדר אותך ולהוריד אותך. לאחר תקופה, כשכבר עזב את המקום הראשון ולא היה לו מקור פרנסה, פנה שוב לרב ואמר שאין ברירה ואין לו מה לאכול. אמר לו הרב: קח את המקום, אך עליך להיות חזק ואיתן מאוד שלא להימשך אחריהם. הם עמדו בחליפת מכתבים, והתלמיד היה כותב לו על המצב הקשה, על העזובה הרוחנית, על הפריצות השוררת בכל מקום ועל הקושי שלו לפעול, ומתנה את צרותיו. לאחר זמן נפסקה חליפת המכתבים. כעבור כמה שנים פגש אותו הרב ושאל: נו, מה נשמע? השיב לו: ברוך ה', העניינים נרגעו, הכל הרבה יותר בסדר. אמר לו הרב: אני חושש שה"ברוך ה'" הזה אינו משום שהם השתנו ונעשו כמוך, אלא אני מוטרד ומודאג מאוד שאתה נעשית כמותם - שכבר לא נורא בעיניך מה שנעשה שם, למדת להשלים, למדת להבליג ולקבל. וזה מטריד ומדאיג מאוד.
וכך דרש אותו רב את הפסוק: "קווה לשלום ואין טוב" - אתה מקווה לשלום, לשלום שבא מפני שהאנשים נעשו טובים ולכן יש לרב שלום עמהם, ואומר לך הכתוב "ואין טוב". "לעת מרפא והנה בעתה" - אתה סבור שהיה כאן מרפא והאנשים הבריאו, והנה נעשה כאן דבר מבעית: שגם הרב נעשה כמותם. ואז הוא צריך כל הזמן לדאוג להם ולהנפיק להם פסקי הלכה המתאימים להם, וכל דבר יש להם את הרב שיודעים שאצלו הכל בסדר בעניינים האלה, לך שאל אותו. "מותרים לכם, שרויים לכם", הכל מותר - רב ידידותי למשתמש, רב נוח שיש לו תורה אלסטית, והכל נפלא.
והנה כאן מדובר בנביא, ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא מזהירו: "ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם". ולשון הרד"ק: אבל זה יישמר לך, שלא תשוב לרעתם בהשתדלותך עמהם, שמא יטוך ברוב טענותם. הרשעים היו יכולים להטות את הנביא ולגרום שייגרר אחריהם, ולכן אומר לו ה': השתדל עמהם, אבל ישובו המה אליך, והיזהר שאתה לא תשוב אליהם - אתה תגרור אותם אליך ולא הם אותך אליהם.
עוד הסבר מביא הרד"ק ב"ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה", על פי התרגום: "רעות ממרי תקיים". לפי זה אין כאן הבטחה שתגזור אומר ויקום לך ויהיה בכוחך לבטל גזירותיו יתברך, אלא: אתה מקיים את פי ואת רצוני, כמו שדיבר פי וציוויתי אותך - אתה עושה את רצוני.
והרד"ק מסביר את "אם תשוב ואשיבך" שלא כרש"י. רש"י פירש שהנביא משיב את העם, ואילו הרד"ק מסביר שיש כאן קובלנה כנגד הנביא. הנביא דיבר דברים חמורים כלפי קודשא בריך הוא: "למה היה כאבי נצח", "מכתי אנושה", "היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו" - כביכול ריבונו של עולם, אכזבת. אומר לו הקדוש ברוך הוא: "אם תשוב" - אתה ירמיהו צריך לשוב מדברים אלו שדיברת; דיברת כנגדי דברים אשר לא כן באומרך שתהיה לי כאכזב, וחטאת לי. ואם תשוב ותתחרט, "ואשיבך" - אשיבך בתשובה ואסלח לך, "לפניי תעמוד" כבתחילה. אין זו המרדה של הנביא כלפי העם, אלא תביעת הקדוש ברוך הוא כלפי הנביא.
ומהו "לפניי תעמוד"? מסביר הרד"ק ש"עמידה" היא לשון תפילה, וכן מצאנו אותה על הודאה ועל נבואה: "אם יעמוד משה ושמואל לפניי", "ואברהם עודנו עומד לפני ה'". תמיד לשון "עומד" נאמרת על נביא, ומשמעות הדברים לעמוד בתפילה או לקבל נבואה. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אם תשוב בתשובה, תוכל להמשיך לעמוד ולקבל ממני נבואה, אבל עליך לשוב על האמירות שאמרת כלפי שמיא.
המלבי"ם, שהסביר שטענת הנביא היתה מדוע נבואתו שונה משאר הנביאים ואינה תמידית אלא כאכזב, ושאינו יכול להביא עצמו לידי נבואה על ידי שמחה - מפרש בהתאם את התשובה. הוא הולך בקו של רש"י ש"אם תשוב" היינו אם תחזיר את העם בתשובה, אבל "ואשיבך" אינו מוסב על העם. שהרי לפי רש"י יש כאן קושי: הקדוש ברוך הוא אומר לנביא "אם תשוב" שפירושו תחזיר את העם בתשובה, ואחר כך "ואשיבך" - ואני אחזיר אתכם; ראשית זו כפילות, ושנית אתה עובר מדיבור ה' אל הנביא לדיבור הנביא אל העם. לכן מפרש המלבי"ם: "אם תשוב" כמו תשיב - אם תשיב את העם בתשובה, "ואשיבך" אל הנבואה המתמדת. אתה רוצה נבואה תמידית? החזר אותם בתשובה ותהיה לך נבואה תמידית, וזהו "לפניי תעמוד" - עמידה תמידית לשרתו.
ואם לא תגיע למצב כזה, על כל פנים "תוציא יקר מזולל" - שהנפשות ההגונות יופרשו מנפשות הרשעים, שתצליח ליצור בידול בתוך העם בין ההגונים לרשעים - ואז "כפי תהיה", וכפירוש רש"י: תגזור אומר ויקום לך, ומה שתאמר יתקיים כאילו יצא מפי ה'.
וזו גם תשובה, אומר המלבי"ם, על מה שהתלונן שאין תפילתו נשמעת. הרי ראינו לעיל את מצב הבצורת, שבו פתח הפרק, והוא שאל: ריבונו של עולם, התפללתי ולמה תפילתי אינה נענית? וכעת הוא מקבל תשובה: אם תצליח להשיב את העם בתשובה, תגזור אומר ויקום לך - תבקש שירד גשם וירד גשם. זו תשובה על שתי שאלותיו: למה אין תפילתי מתקבלת, ולמה נבואתי באה והולכת.
וכנגד מה שהתלונן שהרשעים רודפים אותו תמיד, אומר לו הקדוש ברוך הוא: אינך צריך לירא מהם. שמא תחשוש שיגברו עליך ויגרמו לך להסכים עם מעשיהם, ובסופו של דבר לא תתנבא עליהם משום שיכפו אותך - דע לך, "ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם". לפי המלבי"ם אין כאן אזהרה אלא הבטחה: לא זו בלבד שלא יצליחו לקלקלך, אלא אני מבטיחך נאמנה שהם ישובו אליך, ולא יוכלו להשיבך אליהם.
וּנְתַתִּיךָ לָעָם הַזֶּה לְחוֹמַת נְחֹשֶׁת בְּצוּרָה וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא־יוּכְלוּ לָךְ כִּי־אִתְּךָ אֲנִי לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָ נְאֻם־יְהֹוָה׃ (כ)
וכי תחשוש שמא יהרגוך? על כך בא פסוק זה. הבעיה שלך היתה שחשבת שהבטחתי לך שהמלחמה תהיה קצרה ותיגמר. אומר לו הקדוש ברוך הוא: דע לך, לא כך יהיה. לא הבטחתי שהדבר עומד להסתיים, אלא "ונלחמו אליך" - אני מודיע לך שהם ימשיכו להילחם. וזה גם הגיוני, שהרי הקדוש ברוך הוא אינו מתערב בבחירה החופשית; אם ירצו להילחם - ילחמו. מה כן? הקדוש ברוך הוא ישמור על נביאו. אבל להתערב בבחירה החופשית ולדאוג שאיש לא יעשה לו מאומה - את זה לא הבטחתי, ולא אמרתי שהדבר מוגבל בזמן; אתה הוא שלא הבנת את ההבטחה נכון ומכאן הקושי שלך. אלא "ונלחמו אליך ולא יוכלו לך, כי אתך אני להושיעך ולהצילך" - על ידי השגחה תמידית אצילך מהם.
וְהִצַּלְתִּיךָ מִיַּד רָעִים וּפְדִתִיךָ מִכַּף עָרִצִים׃ (כא)
וגם כאשר יתאספו עליך לעשות לך רעה - "והצלתיך מיד רעים", אצילך מידם. וגם אם כבר תהיה בידם, כמו שנראה בהמשך שנתנו אותו לבית המהפכת כדי להורגו - "ופדיתיך", ונראה בהמשך שעבד מלך הכושי הציל את ירמיהו. כלומר גם אם יוכלו לך ויזיקו לך ותהיה כבר בידם, אומר הקדוש ברוך הוא: אני אצילך מידם, שזה כבר דבר קשה יותר.
והמלבי"ם מדקדק כאן בלשון הקודש: "והצלתיך מיד רעים ופדיתיך מכף עריצים" - לכאורה כפילות, הצלתיך ופדיתיך, מיד רעים ומכף עריצים. מה ההבדל? "יד" היא דבר המונח על היד, אבל "כף" היא אחיזה בכף. ומכאן: את מי שנתון ביד אפשר להציל, אבל מי שאוחזים אותו בכף אי אפשר להצילו סתם, אלא צריך פדיון - שהוא מהלך מורכב וקשה יותר. לכן ביחס לכף נאמר "ופדיתיך", כי העריצים גיבורים וחזקים יותר, ושם לא יועיל להציל אלא צריך פדיון ממש, לפדותו כביכול בממון. אומר הקדוש ברוך הוא: גם אם תהיה ביד האויב החזק, אפדה אותך ואצילך מיד אותם אויבים נוראים.
בחלק זה של הפרק עונה הקדוש ברוך הוא לקינתו של ירמיהו. תחילה בשבועה: "אם לא שריתיך לטוב" - שאריתך תהיה לטובה, ואתה תינצל מן הגזירה; נבוזראדן ישחררך בעת החורבן, ואף מתנגדיך מישראל יבואו לבקש עצתך בעת צרה, לאחר הריגת גדליהו. אחר כך מתברר שאין לעם על מה לסמוך: לא פרעה ולא כוחם שלהם יעמדו מול "ברזל מצפון ונחושת" - נבוכדנצר, שברזלו חזק ומושך אחריו כמגנט; חילם ואוצרותיהם יינתנו לבז בלא מחיר, מרוב בוזזים ומרוב חטאים, והאויב יעבור אחריהם אף לארץ לא ידעת. מנגד, פורש הנביא את כאבו: נבואתו באה אליו כמציאה בהיסח הדעת, כי אינו יכול להכין עצמו בשמחה לנבואות זעם; הוא יושב בדד, וכל מיני החולאים נגעו בו - כאב, נצח, מכה אנושה ומיאון להירפא. ועל כל זה באה התשובה: השב את העם בתשובה, הוצא יקר מזולל, ואז נבואתך תתמיד ותפילתך תתקבל ותגזור אומר ויקום לך; ובינתיים - ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם, ואני עמך לחומת נחושת בצורה, להצילך מיד רעים ולפדותך מכף עריצים.