פרק טו בירמיהו פותח בתשובת ה' לתפילתו של הנביא שבסוף הפרק הקודם: כבר אין מקום לתפילה. מכאן ואילך הולך הפרק ומפרט את סדרי הפורענות העתידים לבוא, את סיבתם, ואת הכאב האישי של הנביא שנשלח לשאת את הבשורה הקשה הזו על עירו ועל עמו. נלך על סדר הפסוקים.
אם יעמוד משה ושמואל לפני
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אִם־יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל־הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל־פָּנַי וְיֵצֵאוּ׃
הקדוש ברוך הוא אומר לנביא: אפילו משה ושמואל לא יועילו כעת. מדוע דווקא שני אלה? רש"י מסביר שהם שניהם ביקשו רחמים בעד ישראל והצליחו, אך קודם לכן החזירו את העם למוטב. לא עלה בליבם להשיב את אף ה' עד שהחזירו את העם למוטב. כלומר, הצלחתם נבעה מכך שזרעו על קרקע פורייה: תחילה תשובה, ואחר כך תפילה. ואילו כאן ירמיהו מתפלל על עם שלא שב, ובתנאים כאלה גם משה ושמואל לא היו מצליחים.
אצל משה הדבר מפורש: תחילה "שימו איש חרבו על ירכו", טחן את העגל עד דק וזרה על פני המים, והרג את הפושעים והמשתחווים לעגל, ורק אחר כך "ואעלה אל ה' אולי אכפרה". הכפרה באה בסוף תהליך שלם של חזרה בתשובה. וכן אצל שמואל במצפה: תחילה "ויסירו בני ישראל את הבעלים", ורק אחר כך "קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל עליכם". ירמיהו איננו יכול להשיב אותם אל ה', ולכן אומר לו הקדוש ברוך הוא: אל תעמוד להתפלל בעדם, שאין נפשי - אין רצוני - בעם הזה.
הרד"ק מסביר אחרת: אפילו משה ושמואל, שהיו גדולים ממך, לא יועילו. ומדוע הוזכרו דווקא הם? משום ששניהם היו לויים ונביאים, והגדול שבנביאים אחרי משה רבנו הוא שמואל. "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו", ועליו נאמר "נאמן שמואל לנביא לה'" ולא הפיל מכל דבריו ארצה. לפי הרד"ק אין כאן עניין של סדר התשובה והתפילה, אלא של גודל מעלתם. גם אם תביא את שני הגדולים שבישראל, גם הם לא ישנו כעת את הגזירה. ולכן "שלח מעל פני ויצאו" - הציווי מופנה לירמיהו: עדיף שתשלח אותם, מאשר שתעמוד להתפלל עליהם.
המלבי"ם מסביר שכאן נענה ירמיהו שכבר נחתם גזר הדין, ובשלב שגזר הדין נחתם אין התפילה מועילה. משה ושמואל אכן היה בכוחם לעמוד בפרץ, אך זה היה כשעדיין היה נפשי ורצוני עליהם, כלומר קודם חתימת הדין. ואף שהיו פנים של זעם, ואף שהיה "ויחר אפו", זה היה חיצוני בלבד - ובפנים היה רצון. אבל עכשיו נקעה נפשי מהם, ולכן "שלח מעל פני ויצאו" - לגולה, כבן סורר שאביו דוחפו מביתו.
אנה נצא - ארבעה מיני פורענות
וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי׃
אם ישאלו אותך לאן נצא, אמור להם את הגזירות המזומנות לבוא עליהם. אומר רש"י: כל המאוחר בפסוק קשה מחברו. חרב קשה ממוות, שמיתת חרב מנוולת - יש בה ביזיון לגוף, שהמת בחרב דקור וזב דם, ואילו המת על מיטתו גופו שלם, וכמו שנאמר "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". רעב קשה מן החרב, שזה מצטער וזה אינו מצטער: בחרב נהרג ברגע אחד, וברעב מתייסר ימים רבים, וכמו שנאמר "טובים היו חללי חרב מחללי רעב". והשבי קשה מכולם, שרש"י אומר עליו "כולו איתנהו בגוויה" - בשבי יש חרב, יש רעב, יש ייסורים, הכול כלול בו.
המלבי"ם מסדר את הרעות לפי סוגן: יש רעה טבעית - מוות ורעב; יש רעה בחירית, שבעל בחירה בחר לפגוע בו - חרב ושבי; ויש רעות הבאות על ידי בעלי הרצון, היינו כלבים וחיות, וכמו שנאמר "מזי רעב ולחומי רשף... ושן בהמות". וכל הרעות הללו יוצאות מאת ה' - זו ה"יציאה" שאליה הם יוצאים. ארבעה שפטים הם, וכל אחד חמור מחברו, וכעניין שנאמר "והיה הנס מקול הפחד" - שהרעות הולכות ומחריפות.
וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת נְאֻם־יְהֹוָה אֶת־הַחֶרֶב לַהֲרֹג וְאֶת־הַכְּלָבִים לִסְחֹב וְאֶת־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְאֶת־בֶּהֱמַת הָאָרֶץ לֶאֱכֹל וּלְהַשְׁחִית׃
"ופקדתי" - רש"י מפרש מלשון מינוי ופקידות, כמי שממנה אדם לתפקיד. "ארבע משפחות" הן ארבעה מיני עונשים. החרב - להרוג, שזה טבעה. הכלבים - לסחוב, שדרך הכלבים לסחוב את הנבלה החוצה. ועוף השמים ובהמת הארץ - וכאן הכתוב בנוי כדלתות מקבילות: עוף השמים לאכול, ובהמת הארץ להשחית. העוף, כעיט, כנשר וכבז, טורף ואוכל בשר. ואילו בהמת הארץ - בהמה ביתית - אינה אוכלת בשר, אלא רומסת ומשחיתה.
בגלל מנשה - ולמה אחרי שחזר בתשובה
וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן־יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר־עָשָׂה בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
"זעווה" הוא מלשון זע ותנועה, כמו "לא קם ולא זע", ובחילוף אותיות זעווה וזוועה מאותו עניין, כדרך שמצינו קהל ולהק, כבש וכשב. המשמעות: לא תהיה להם מנוחה, אלא יהיו נעים וזעים כל הזמן בין כל ממלכות הארץ. וכל זה בגלל מנשה בן חזקיהו, שהנהיג את יהודה במעשים רעים ושפך דם נקי עד שמילא את ירושלים דמים מפה לפה.
וכאן עולה קושי: והלוא מנשה חזר בתשובה, ואם כן מדוע ממשיכים להזכיר אותו לגנאי? לכן מביא הרד"ק את תרגום יונתן: "על דלא תבו כמנשה בר חזקיה" - כלומר, בגלל שאתם לא שבתם כמנשה בן חזקיהו. אמנם בפשוטו של מקרא הדבר קשה, שהרי פשט הכתוב הוא שמנשה עשה זוועות בירושלים ועל כך מביא ה' את הצרות; תרגום יונתן מוציא את הפסוק מפשוטו, וזהו ביאור על דרך הדרש.
המלבי"ם מתקשה בזה במקום אחר, בספר מלכים, ומשיב ששני עוונות חמורים היו למנשה: עבודה זרה ושפיכות דמים, וכשחזר בתשובה שב על אחד מהם ולא על השני, ולכן עדיין הקדוש ברוך הוא זוכר לו, ולכן גם בספר מלכים נאמר שהגלות באה בגלל חטאת מנשה בן חזקיהו. הסבר נוסף: באותה שעה כבר נחתם גזר הדין, ואף שאחר כך עשה תשובה - החתימה כבר נחתמה. והסבר נוסף: תשובתו הייתה פרטית בלבד ולא כללה השבה של כל העם בתשובה, בבחינת "ואני את נפשי הצלתי", אבל המציאות הכללית לא השתנתה לטובה. מכל הטעמים הללו, מנשה הוא זה שבגינו באה הצרה.
מי יחמול עלייך ירושלים
כִּי מִי־יַחְמֹל עָלַיִךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם וּמִי יָנוּד לָךְ וּמִי יָסוּר לִשְׁאֹל לְשָׁלֹם לָךְ׃
"ינוד" - רש"י מפרש יקונן; הרד"ק מפרש "לנוד לו ולנחמו". המצודת דוד מסביר בפשטות: כשאדם בא להיות עם חברו בצערו, הוא מניד בראשו לכאן ולכאן מתוך צער - וזהו "ינוד לך". והרד"ק מוסיף טעם לשם זה: המנחמים נדים ממקומם, זה מכאן וזה מכאן, כדי לנחם את האבל, כפי שמצינו באיוב שרעיו באו אליו ממרחק.
ומכיוון שאת בעצמך גרמת לעצמך את כל הצרות הללו, מי יבוא עתה להיות עמך בצערך? דיברנו כבר על כך שאין אנו נוטים לרחם על מי שאחרי אזהרות רבות הלך והזיק לעצמו בידיים. במקרה הגרוע יש אפילו מעין שמחה לאיד, "מגיע לו", ולכל הפחות לא נתמלא חמלה כלפיו, שהרי היה שוטה במעשיו. וכך כאן: קיבלתם אזהרות, הנביאים דיברו עמכם השכם והערב, ואמרתם "אחריי המבול" - ועכשיו, כשהמבול תפס אתכם באמצע, מי יחמול?
המלבי"ם מדייק: "מי יחמול" - מי יניח מלהשחית אותך; וכי תסבור שיבוא נבוכדנצר ויחמול ולא יפגע בך? "ומי ינוד לך" - אלה הקרובים הבאים לנחם את האבל. ולא רק שהם לא יבואו, אלא אף "מי יסור לשאול לשלום לך" - אותם רחוקים שבאים לאחר ימי האבל לראות מה שלומך ומה חסר לך - גם הם לא יבואו.
נלאיתי הינחם
אַתְּ נָטַשְׁתְּ אֹתִי נְאֻם־יְהֹוָה אָחוֹר תֵּלֵכִי וָאַט אֶת־יָדִי עָלַיִךְ וָאַשְׁחִיתֵךְ נִלְאֵיתִי הִנָּחֵם׃
את בעצמך הבאת על עצמך את הרעה בכך שנטשת אותי. ולא זו בלבד, אלא הוספת להתרחק - "אחור תלכי" באופן תמידי. יש נטישה ויש הליכה למרחק. ולכן "ואט את ידי עלייך" - הטיתי ידי עלייך פעם אחר פעם להשחיתך. ואף שבסופו של דבר ישראל לא הושחתו ותמיד נשארו קיימים, לפי שתמיד ניחמתי על הרעה - עתה "נלאיתי הינחם", כביכול התעייפתי מלהינחם. הפעם הדבר עומד להסתיים בגלות קשה, שכן פעם אחר פעם ניחמתי, עד שאיני יכול עוד להינחם, ויש להיפרע מהם כראוי להם.
ואזרם במזרה
וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת־עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא־שָׁבוּ׃
הרד"ק מפרש: כשם שזורים תבואה במזרה, כך אפיץ אותם בעולם. "בשערי הארץ" היינו בערי הארץ, וכן תרגם יונתן "בקרווי ארעא". והטעם שהעיר נקראת על שם השער, לפי שדרך השער היו נכנסים ויוצאים, וכלשון הכתוב "לכל באי שער עירו". הפסוק חוזר על עשרת השבטים שגלו, ולכן נאמר "שיכלתי איבדתי" - שכביכול נשכל מהם וכאילו אבדו לחלוטין, עד שיש מחלוקת אם עתידים לחזור. ועם כל זה, שבט יהודה ראה את הצרות הללו ולא שב מדרכו הרעה - היה עליהם להסיק מסקנות ממה שאירע לאחיהם, ולא הסיקו.
המלבי"ם מבאר את הכפילות: "ואזרם במזרה" - שיצאו לגולה; "שיכלתי" - על בניהם הקטנים; "איבדתי" - על הגדולים. בוא וראה צרה אחר צרה, ובוא וראה שלא שינו את דרכיהם. ומהו המזרה? כלי שבו היו מפזרים את התבואה לאחר הדישה, כלשון "זורה ברחת ובמזרה": מקפיצים את התבואה לגובה, והיא כבדה ויורדת במקומה, ואילו הרוח נושאת את המוץ והקליפות הקלות. וכאן מדייק המלבי"ם בלשונו: "הלכו הפסולת לגולה". ואין הכוונה חלילה כמשמעות שאנו מבטאים היום, אלא ביחס לעם ישראל - שיהודה עדיין היו הגונים ביחס לשומרון, ואותם מקולקלים הם שהלכו תחילה לגולה. וכמו במזרה ממש, שהרוח נושאת את הגרוע, כך בגלות הראשונה הלכו הגרועים - ויהודה היו צריכים להסיק את המסקנות ולא הסיקו.
עצמו לי אלמנותיו
עָצְמוּ־לִי אַלְמְנוֹתָו מֵחוֹל יַמִּים הֵבֵאתִי לָהֶם עַל־אֵם בָּחוּר שֹׁדֵד בַּצׇּהֳרָיִם הִפַּלְתִּי עָלֶיהָ פִּתְאֹם עִיר וּבֶהָלוֹת׃
בפסוק זה כמה מילים הטעונות ביאור, וכדרכנו, כשיש בנביא מילים שאינן ברורות - כריבוי המפרשים כן ירבו הביאורים. רש"י מפרש: רבו לפניי אלמנותיו יותר מחול ימים. הרד"ק מוסיף שאין הכוונה רק לכמות אלא גם לאיכות: אני מצר עליהם ואלמנותיו רבו בעיניי. "עצמו" מלשון עוצם וריבוי. והרד"ק מסביר שהדבר היה בימי אחז, שפקח בן רמליהו הרג ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, ונקל לתאר כמה אלמנות נותרו אחרי טבח כזה. והמצודת דוד מוסיף: אל תחשוב שאני עושה זאת כמתנקם ושהדבר קל בעיניי - דע לך שאני עושה זאת כדי לתקנם, וכל כאבה של אלמנה וכל צערה גלוי לפניי וגורם לי צער.
"על אם בחור" - הרד"ק מפרש "אם" מלשון אומה וקהילה, היינו קהילת בחורים. לא באו כגנבים בלילה אלא בצהריים, ולא הועילה לבחורים גבורתם להינצל. "שודד" כאן איננו גנב אלא אויב הבא להיפרע מהם, ו"בצהריים" בא להדגיש שלא בא בלילה מתוך פחד אלא בגלוי ובלא מורא. "הפלתי עליה פתאום עיר ובהלות" - "עיר" לפי הרד"ק היינו חורבן ערים, מלשון "ערו ערו עד היסוד בה", או שהעיר התמוטטה ונחרבה. ו"בהלות" מלמד שהכול היה בפתע פתאום, בלא הכנה ובלא ציפייה, כלשון "ויבהילו להביא את המן". והרד"ק מביא בשם אביו, וכן מביא רש"י, ש"עיר" הוא מלשון שונא, כמו שנאמר בשאול "ויהי עריך" - והכוונה: הפלתי עליה פתאום שונאים ובהלות.
המלבי"ם מפרש על דרך המליצה: האלמנות שנותרו היו עצומות ורבות מחול ימים, ועל כל אם ואם הביא בחור מן הגויים שישכב עמה, שודד שזנה עמה ושדד אותה. ובזה ממשיך הכתוב לדבר באותן נשים שנותרו אלמנות - שהבאתי עליהן את האויב שיעשה בהן כדבר הזה, וזה היה בצהריים, לעיני כול, ובפתאומיות. ו"עיר" לפי המלבי"ם אינו עיר ממש ואף לא מלשון שונא, אלא מלשון ערווה: הבאתי עליה פתאום גילוי ערווה ובהלות, על אותו בחור שודד שגילה ערוותה.
אומללה יולדת השבעה
אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעֹד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם נְאֻם־יְהֹוָה׃
ביטוי שכולנו מכירים מן הקינות בתשעה באב. רש"י מפרש שהכוונה לשומרון, לעשרת השבטים, ונקראת "יולדת השבעה" על שם שבע המשפחות שגלו משם: ירבעם בן נבט וביתו, בעשא וביתו, עמרי וביתו, יהוא וביתו, מנחם וביתו, פקח וביתו, והושע בן אלה וביתו.
"נפחה נפשה" - אנו רגילים לפרש כלשון פטירה, אך אין הכרח בכך. מן התרגום משתמע שהוא מלשון דאבון נפש, כלשון שאנו אומרים "מפח נפש", היינו צער גדול. "בא שמשה בעוד יומם" - לא ציפו שכה מהר תבוא המפלה ויגלו לבין האומות, ובלא זמנם מיהרו ליפול. וכפי שמתארת הגמרא במסכת גיטין, שבקצה אחד של העיר היה ששון ושמחה וכלי זמר, ובקצה השני כבר הרג וטבח ודברים קשים ונוראים. "בא שמשה" היינו שקעה שמשה, ולכאורה שקיעה עניינה לקראת ערב - אלא שכאן בא הכתוב לומר שהשקיעה הייתה שלא בעיתה, באמצע היום, בעודם בשיא כוחם, וברגע אחד הכול נפל.
ומדרש תנחומא דורש את הפסוק לא על שומרון אלא על ירושלים, ומונה שבעה מלכים רשעים שהיו בה: יהורם, יהואש, אחז, מנשה, אמון, יהויקים וצדקיהו. אלא שרש"י מעיר שיש למנות גם את רחבעם, אביה, אמציה ואחזיה, ואם כן המספר שבע אינו מדויק כאן.
הרד"ק, לעומת זאת, כלל אינו מחפש כאן מניין. לדבריו "שבעה" הוא ביטוי של ריבוי, שכן כשרוצים לומר כמות גדולה בלא חשבון מדויק אומרים שבע. "שבע ייפול צדיק וקם" - וכי דווקא שבע ולא שש ולא שמונה? אלא פעמים רבות. "שבע כחטאותיכם", "ישלם שבעתיים" - אין הכוונה למספר מדויק. וכן "עד עקרה ילדה שבעה", שאף שם הכוונה שילדה רבים, ובפועל ילדה חמישה, וחז"ל הם שעשו את החשבון מדוע נקרא שבעה. אגב כך מביא גם הרב מרגליות שהמספרים שלוש מאות וארבע מאות בלשון חז"ל באים פעמים רבות לבטא ריבוי: "העלו לו לעלייה שלוש מאות גרבי יין", וארבע מאות ילדים היו לו לדוד בני יפת תואר, ועוד מקומות רבים שמהם הוכיח שאין הכוונה למספר מדויק אלא לכמות מרובה.
ולפי זה: "יולדת השבעה" - זו שילדה רבים, "נפחה נפשה" - היה לה דאבון נפש, "בא שמשה בעוד יומם" - שקעה שמשה בעוד היום גדול, "בושה וחפרה" - היה לה ביזיון. "ושאריתם לחרב אתן" - השארית, אלה שלא הלכו בגולה, יינתנו לחרב; ו"שאריתם" עניינה בניהם, כלשון "לתת לך שם ושארית".
אוי לי אמי - קינת הנביא
אוֹי־לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכׇל־הָאָרֶץ לֹא־נָשִׁיתִי וְלֹא־נָשׁוּ־בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי׃
אומר הנביא: אין להם שום סיבה לריב עמי. "לא נשיתי" - מלשון נושה, לא הלוויתי להם ולא תבעתי מהם את הלוואתי, שיקללוני בעבור התביעה. "ולא נשו בי" - אף הם לא הלוו לי, שיהיו תובעים ממני ואיני משלם ובעבור זה יקללוני. בפשטות: אין שום עילה שיקללו אותי.
אספר לכם מעשה. אחד ביקש מחברו הלוואה, והלה הכיר את הטיפוס וידע שאין זו הלוואה אלא מענק. אמר לו: קודם כול קלל אותי. אמר לו: למה שאקלל אותך, הרי חבר שלי אתה? אמר לו: לא, קלל. קילל אותו. אמר לו: לא מספיק, קלל יותר. קילל יותר. אמר לו: נו, עכשיו תיתן לי את ההלוואה? אמר לו: אחרי קללות כאלה אתן לך הלוואה? אמר לו: תשמע, אני יודע שאם אתן לך הלוואה, כשאבוא לבקש את הכסף - לא די שאת הכסף לא אראה, אלא אתה עוד תקלל אותי. מעדיף אני שתקלל אותי כשהכסף עדיין בכיסי, שזה עובר, מאשר שתקלל אותי כשהכסף כבר בכיסך - זה דבר בלתי נסבל.
ולמה נזכרתי בזה? שהרי זה בדיוק לשון הכתוב: "לא נשיתי" - שאהיה תובע הלוואתי מהם ויקללוני בעבור זה. אדם בא לבקש את כספו, ולא די שהלה אינו מחזיר, אלא עוד מקלל אותו: מה אתה מנדנד, כשיהיה לי אתקשר אליך. והוא כבר ממתין שנים. ואפילו הלכה יודע הוא לצטט: "לא תהיה לו כנושה". ראו שכבר היה לעולמים: אני מבקש את ההלוואה שנתתי, וכפוי הטובה עוד מקלל אותי.
יוצא אפוא, לדעת רש"י והרד"ק, שאין שום סיבה שהאנשים הללו ישנאו את הנביא, ואם כן כל שנאתם באה רק בגלל התוכחה - בשעה שהתוכחה כולה לטובתם, להשיבם בתשובה ולמנוע מהם את הגלות.
ויש כאן ביטוי תמוה: "כולה מקללוני", והיה לו לומר "מקללני". מבאר הרד"ק שזו מילה המורכבת משני שורשים: קלל וקלה. קללה היא היפך הברכה, וקלון הוא היפך הכבוד - שלא יצא ממנו בכבוד אלא בקלון. שני פעלים שונים הם, והנביא רצה להרכיב את שניהם במילה אחת, והה"א של "קלה" הוחלפה בוי"ו, כדרך שהביא דוגמאות נוספות. נמצא שזה ביטוי כפול הכולל הן קללה והן קלון.
המלבי"ם מבאר שפסוק זה הוא המשך המליצה שלמעלה. לפי המשל, על כל אם ואם - על כל אותן אלמנות - בא בחור לשכב עמה; ולפי הנמשל מדובר בעיר ואם בישראל, בירושלים, והנביא מנבא על אמו שילדה אותו, על העיר שהיא כביכול אמו המליצית, העיר שבה נולד. והוא מקונן: למה ילדת אותי, שאהיה מנבא עלייך רעות? איזה גורל נורא הבאת אותי לעולם. והמדרש ממשיל לזה משל לאישה שסטתה והביאוה לפני הכהן להשקותה מים מרים, והוא פורע את ראשה ונדהם לראות שזו אמו - וכך כאן: אמי ירושלים ילדתני, ועתה אני צריך לומר עלייך דברים קשים, שאת עומדת להיחרב. איזה צער נורא, שאת עירי ואני צריך לנבא עלייך נבואות קשות.
ומכיוון שאמר לו הקדוש ברוך הוא "ושאריתם לחרב אתן", והקללה כוללת את כולם ואף את אמו, הוא מקונן על שנולד לראות עמל ויגון, ריבים ומחלוקות. עד עתה עוד הייתה לו תקווה שיחזירם בתשובה וציפה לטוב; אבל עכשיו, כשה' אינו מקבל את תפילתו ואף מצווה עליו שלא להתפלל בעדם, אין עוד תקווה. כל מה שעשה עד כה מתוך ציפייה שאוטוטו העם ישובו, הגלות תיפסק והגולים יחזרו - הכול התברר כאשליה, ותקוותו נכזבה. על כן הוא אומר: אוי לי שאני איש ריב ואיש מדון.
ומהו ההבדל בלשון הקודש בין ריב למדון? מסביר המלבי"ם: ריב הוא בלא סיבה, סתם מחפש לריב; מדון הוא מעניין דין ודברים, כשיש לו טענה וסיבה להתווכח, מלשון דיון ודין. ולפי זה מדויק המשך הפסוק: כנגד "איש ריב" אומר "לא נשיתי" - לא הלוויתי מעות לאחרים; שהרי הלווה רב עם המלווה על שתובע ממנו את כספו, וריב זה הוא בלא סיבה - על מה תריב עמי, והלוא הלוויתי לך כסף. וכנגד "איש מדון" אומר "ולא נשו בי" - לא לוויתי מהם ולא נמנעתי מלהחזיר; שאילו כך היה, היה להם דין ודברים עמי בצדק, לתובעני שישולמו המעות, וזהו מדון ולא ריב. ועם כל זה - "כולה מקללוני": כולם מקללים אותי, גם מלשון קללה וגם מלשון קלון, ושלא בצדק.
לסיכום:
בפרק זה נועל הקדוש ברוך הוא את שער התפילה: גזר הדין נחתם, ואפילו משה ושמואל - בין מצד שהקדימו תשובה לתפילה ובין מצד גודל מעלתם - לא יועילו עוד. מכאן ואילך מפרט הנביא את סדרי הפורענות ההולכים ומחריפים: מוות, חרב, רעב ושבי, וארבע המשפחות של חרב, כלבים, עוף ובהמה; ומייחס את הגזירה לחטאי מנשה, על פי הביאורים השונים ביחס לתשובתו. ירושלים לא תמצא מנחם ולא שואל לשלומה, לפי שהיא עצמה נטשה והוסיפה ללכת אחור, וה' "נלאיתי הינחם". גלות עשרת השבטים הייתה צריכה לשמש לקח ליהודה - ולא שבו. הפרק חותם בקינה אישית של הנביא: הוא איש ריב ואיש מדון בלא כל עילה, מקוללים ומבוזים על לא עוול בכפו, שהרי כל תוכחתו לטובתם - וזהו כאבו של שליח שנשלח לנבא רעה על עירו ועל אמו.