פרק יד - נבואת הבצרות והתפילה למטר - חלק ב

ולכן אומר השם כי יצומו אינני שומע אל רינתם. וכי יעלו עולה ומנחה אינני רוצם. כי בחרב וברעב ובדבר אנוכי מכלה אותם. אומר לו השם כי יצומו אינני שומע אל רינתם. אומר לו הקדוש ברוך הוא לא יועיל כאן צום, לא יועיל כאן קורבן. והסיבה היא כי בחרב וברעב אנוכי מכלה אותם. זה לא הסתר פנים כמו שאתה חושב, ואז אתה צריך להתפלל לטובה. לא, פה צריך להתפלל שלא תהיה רעה, מכיוון שהרעה היא בהשגחה מלאה.

הרד"ק עומד על הלשון כי יצומו אינני שומע אל רינתם. היה צריך להגיד כי ירונו אינני שומע אל רינתם. כי יצומו אינני שומע אל רינתם? הם צמים, הם לא מרוננים. מה בעצם התשובה כאן אינני שומע אל רינתם? אז הוא מסביר שרינתם זה צעקתם. פירושו של דבר אין צום בלא תפילה וצעקה. צום, אם אתה לא, זה בלי תפילה וצעקה זה סתם דיאטה. אבל אם אתה צם באמת, אז זה רינה ותפילה. אומר השם כי יצומו אינני שומע אל רינתם, אל הרינה הנלווית אל הצום אינני שומע.

והמלבים מסביר שהרינה קודמת אל התפילה. זאת אומרת לפני שמתפללים, מבקשים, אז מרוננים. אנחנו אומרים זמירות ואז השם שפתיי תפתח. קודם כל מרוננים, זה שירות ותשבחות, מהללים את השם, ולאחר מכן עומדים בתפילה לבקש בקשות. כמו שכתוב אל תשע בעד עמך רינה ותפילה. קודם כל רינה, להלל ולשבח, ולאחר מכן בקשות. ואם כן מה שכתוב כאן אינני שומע אל רינתם, זאת אומרת לא זו בלבד שאל תפילתם אינני שומע, אלא גם אל רינתם שהיא החלק המקדים לתפילה, אומר השם גם לזה אינני שומע. גם לזאת אינני מקשיב. וכי יעלו עולה ומנחה אינני רוצם. אינני רוצה אותם, הכוונה את העולה ואת המנחה, לא יהיו לרצון לפניי. אלא בחרב וברעב ובדבר אנוכי מכלה אותם, כמו שהסביר המלבים, בהשגחה מלאה.

ואומר אהה השם אלוקים. הנה הנביאים אומרים להם לא תראו חרב ורעב לא יהיה לכם. לא תראו חרב ורעב לא יהיה לכם. כי שלום אמת אתן לכם במקום הזה. ואז משיב לו ירמיה, ריבונו של עולם, אתה בהשגחה נותן להם עונש להרע להם? זה יהיה נכון אם הם מורדים בך. זה יהיה נכון אם הם עושים להכעיס. אבל ריבונו של עולם, הרי הנביאים נביאי השקר אומרים להם לא תראו חרב ורעב לא יהיה לכם. אז אינם מזידים אלא מוטעים. ואם כן ריבונו של עולם, אז ראוי היה לחוס ולרחם עליהם, לתת להם עונש בהשגחה על המעשים שהם עושים, זה יהיה צודק אם זה מרד בזדון. אבל הם לא עושים את זה בזדון, הרי מטעים אותם נביאי השקר ואומרים להם לא תראו חרב ורעב לא יהיה לכם.

וכבר דיברנו כמה וכמה פעמים שנביאי השקר היו מאוד מאוד פופולריים. כי מי אוהב לשמוע נבואות אפוקליפטיות? מי אוהב לשמוע על אסונות הקרבים ובאים? אנשים הרבה יותר מעדיפים לשמוע על דברים טובים שעתידים להיות, על כך שהשם יחזיר את כלי המקדש, על כך שהאויבים ילכו ולא יעשו לנו מאומה. אז אתם מבינים שאמצעי התקשורת את הנבואות הללו היו מקדמים. כמו, כמו היום. שתמיד שיש דברים של התעוררות ורוחניות, את זה לא ישמיעו לך בתקשורת. אבל תמיד שישנם דברים הפוכים מזה, אז זה, זה התקשורת תשמיע. אז אם כן הוא אומר גם כאן, מה אשמים העם? שזה מה שהם שומעים כל הזמן. את נביאי השקר שנביאי השקר תמיד מרגיעים אותם ואומרים להם שלום אמת אתן לכם במקום הזה. שלום אמת הכוונה שלום של קיימא אתן לכם במקום הזה.

ויאמר השם אלי, שקר הנביאים ניבאים בשמי. לא שלחתים ולא ציוויתים ולא דיברתי אליהם. חזון שקר וקסם ואליל ותרמית ליבם הם מתנבאים לכם. אומר לו הקדוש ברוך הוא, שקר הנביאים ניבאים בשמי. הם לא ראו דבר כזה חזון, זה בנבואה, והגם שהם אומרים שהם ראו את זה וכך השם נגלה עליהם, אומר לו הקדוש ברוך הוא זה שקר. קסם ואליל ותרמית ליבם. קסם, הרמב"ם מסביר שיש אנשים שיושפע עליהם הכוח השכלי בכוח המדמה עד שידברו. יש להם השפעות מהכוח השכלי אל הכוח הדמיוני, כוח המדמה, ואז הוא מתחיל לדבר מתוך דמיונו. ופעמים רבות הוא אומר דברים שיש בהם אמת. אבל דבריו פעמים אמת ופעמים לא. הרמב"ן כותב שיש אנשים אשר יודעים עתידות ונקראו כהין. כך אומר הרמב"ן, זה מוכר גם כן אצל האומות. אני מי שירצה אני מביא את זה במשנת החלומות, שמה יש לנו פרק שעוסק בבבות וכל מיני פותרי חלומות למיניהם ושרלטנים למיניהם. אז שמה אנחנו מביאים את דברי הרמב"ן הללו שאין להתפעל מכל מיני אנשים, הוא אמר לה שיהיה ככה והיה, נו אז מה? אומר הרמב"ן יש אנשים שיש להם לפעמים כוח לדעת עתידות, וזה לא מכוח קדושה. זה זה מהקליפות ומטומאה. אגב כהין בארמית זה כוהן. זאת אומרת האנשים האלה כמו נקראו אנשי דת. אבל באמת אין להם שום קשר לדת. לא לדת היהודית ולרוב גם לא לשום דת. אולי לדת הכסף, זה בדרך כלל יש להם קשר. והם בדת הזאת מאמינים מאוד, אמונה שלמה. ואין להתייחס לדברים שלהם, גם אם הם אמרו דברים נכונים מדי פעם, אין בזה תוקף. היום כולם שרלטנים. היום גם כהין אין. היום הם יודעים מה אתה חושב או מה אתה מצפה או מה אתה רוצה לשמוע, את זה אומרים לך. שומעים ממך כל מיני דברים תוך כדי מה שאתה מספר וקולטים את העניין, אומרים לך על פי זה בנחרצות כל מיני דברים, ואתה בטוח שהוא בא בידיעה עליך והוא אמר לך והוא לא... את הכל הוא שמע מתוך דברים שאתה דיברת ומתוך מה שאתה סיפרת, וחוקר אותך ומבין השיטין שומע, ולפעמים הוא יורה ופוגע, לפעמים הוא לא פוגע. אגב תמיד הוא פוגע, כל מי שנכנס אליו נפגע. אבל לא משנה, אבל בניחושים שלו לפעמים הוא צודק, לפעמים הוא לא צודק. ומספיק אחד שהוא צדק בשבילו באיזה ניחוש, שילך ויספר לכל הדודים והדודות שהבאבא ידע, והוא אמר במדויק, וכמו שהוא אמר ככה היה, ועוד כל מיני דברים מן הסוג הזה. אז אלה כבר היו לעולמים. אנשי חזון שקר וקסם ואליל ותרמית ליבם הם מתנבאים לכם. אז אנשים בעלי הדמיון הללו, זה כוח המדמה אומר הרמב"ם, ומכוחו הוא מדבר. ונביאי הבעל היו גורמים לכך שהיו מאמינים בהם, וזה עניין הקסם, יקראו בעלי קסם. עוד הסבר אומר הרד"ק, שהחוזה בכוכבים היה נקרא קוסם. אליל, מאיזה לשון זה אליל? אליל פירושו דבר שאינו. כמו אל. דבר שאין בו ממש, לא, מלשון לא, אין בו ממש. ואז הם אומרים לכם לא יהיה, אומר השם אין ממש בדבריהם, כי באמת יהיה רעב ויהיה חרב. ומרמה הם חושבים בליבם. שלא תחשוב שהוא לפחות מאמין במה שהוא אומר. לא. נביא השקר הזה יודע מראש שהוא משקר אותך. זה מה שהוא מתכוון לומר ותרמית ליבם. מה שהוא משקר אותך זוהי תרמית אשר נמצאת בתוך ליבם, הוא יודע שהוא משקר, ועל מנת כן הוא בא ומספר את אותם סיפורים. ואם כן אומר הקדוש ברוך הוא לירמיהו, מה הם צריכים להאמין לאותם נביאי שקר כשיש להם נביאי אמת? כשיש להם אדם אשר נבחן בדבריו כירמיה, וידוע שאף נביא לא היו מקבלים אותו אלא אם כן היו עושים לו מבחן מוקדם, שואלים אותו שאלות, לומר על דברים עתידיים, ואז היו רואים אם דבריו אמת מקבלים אותו עד שהוחזק לנביא בכל ישראל. והנביאים הללו לא הוחזקו לנביאים. אז מה פתאום הם מאמינים לדברים אשר נמסרו ביד נביאי השקר הללו, שלא שלחתים ולא ציוויתים ולא דיברתי אליהם חזון?

המלבים מסביר את כפל הלשון. לא שלחתים ולא ציוויתים ולא דיברתי אליהם. אומר השם לא שלחתים בשליחות אל העם. ולא ציוויתים שיעשו איזשהו דבר. ולא דיברתי אליהם אפילו לא דיבור בעלמא. זאת אומרת גם לא באופן מקרי, לא דיברתי אליהם אפילו פעם. אלא כל מה שהם מדברים זה חזון שקר, זה נבואה כוזבת, זה קסם על ידי מראה הכוכבים או הגורלות, אליל שאין בו ממש, ותרמית ליבם הם מתנבאים, כמו שהסברנו הכוונה היא הם יודעים שהם מרמים ובודים מליבם דברי מרמה. אומר המלבים בדרך כלל הסדר הוא דיבור, ציווי, שליחות. זה בדרך כלל הסדר. כמו את כל אשר ציוויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך. זאת אומרת יש שלבים, השם מדבר, אחרי זה מצווה, ולאחר מכן יש שליחות. מסביר המלבים שהדיבור הוא פחות מהציווי. וכאן הוא בעצם הפך את הסדר. תשימו לב מה הוא אומר, לא שלחתים, לא ציוויתים ולא דיברתי. אומר וזה מובן מאליו. מכיוון שכאן הרי אתה מדבר על צד השלילה. אז על צד השלילה אומר לך לא שלחתי אותו. ואפילו לא ציוויתי אותו. ואף לא דיברתי איתו מאומה. לכן זה הולך מתחיל מההפך. אבל כאשר אני הולך על צד החיוב, אז אני מדבר איתך, לאחר מכן מצווה אותך, ולאחר מכן שולח אותך. אבל כשאני רוצה להגיד לא עשיתי את זה, אז אני אומר ודאי שלא שלחתי, ואפילו לא ציוויתי, וגם לא דיברתי. ולכן פה זה מופיע בסדר הפוך.

לכן כה אמר השם על הנביאים הניבאים בשמי ואני לא שלחתים, והמה אומרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת, בחרב וברעב יתמו הנביאים ההמה. אומר הקדוש ברוך הוא לכן, מגיע עליהם עונש כפול. א' הם ניבאים בשמי ואני לא שלחתי אותם. גם אם היה להם איזושהי נבואה לקיים את דברי התורה, מי שמתנבא בשקר חייב מיתה. גם אם הוא בא להגיד לנו שהשם אמר שמחר צריכים ללמוד ארבע שעות ברציפות מבלי להפסיק. ככה השם אמר לי. ויתברר לנו שהוא נביא שקר, הורגים אותו. למה? אבל הוא אמר משהו חיובי, מה הבעיה? הלוואי וכולם מחר ילמדו ארבע שעות בלי להפסיק, מה הבעיה? אמרת השם אמר לי והוא לא אמר לך. נקודה. עצם זה שאתה נביא שקר, נביא השקר חייב מיתה. פה זה גרוע שבעתיים. כי אתה לא בא להגיד לעשות מצווה, אלא עוד אתה בא לעודד אותם לעשות עבירה. אז אתה מתנבא בשם השם, ועוד לשקר, אומר להם חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת, אתה מטעה את העם שלא ישמעו לדברי נביאי האמת וימשיכו בדרכם הנלוזה. אז יוצא אם כן שהעונש שלך צריך להיות כפול. א' בשם השם מה שהוא לא אמר, וגם אם זה יהיה מצווה זה זאת עבירה. ודבר שני עוד אתה אומר להם לעשות עבירות. כך שלמעשה אומר הקדוש ברוך הוא, הם הניבאים בשמי ואני לא שלחתים, זה עוון אחד. והמה אומרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת, זה עוון שני. ולכן בחרב וברעב יתמו הנביאים ההמה.

והעם אשר המה ניבאים להם יהיו מושלכים בחוצות מפני הרעב והחרב ואין מקבר להמה. המה נשיהם ובניהם... אני אחזור שוב. והעם אשר המה ניבאים להם יהיו מושלכים בחוצות ירושלים מפני הרעב והחרב ואין מקבר להמה. המה נשיהם ובניהם ובנותיהם ושפכתי עליהם את רעתם. מסביר הרד"ק שאפילו שנביאי השקר היו מטעים אותם, היה עליהם לבחון ולבדוק בין אמת לשקר. והדברים היו כמו שאמרתי ניתנים לבדיקה. נביאי האמת הרי אומרים להם לעשות דבר השם. נביאי השקר הרי מטעים אותך הפך דבר השם. וגם לו יצויר שהנביא באמת הוא נביא, הרי אם נביא מוחזק לנו לנביא בשנים ארוכות, והגיע יום אחד ואמר כהוראה להפסיק לקיים איזושהי מצווה. כל שכן לעבור איזושהי עבירה. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, התורה אוסרת להקשיב לו. אז עכשיו יש פה נביאים שבאים אומרים לכם בשם השם לעבוד את השם. יש פה נביאים אחרים שבאים אומרים לכם את ההפך הגמור. הרי על האדם הזה נאמר מות יומת כי דיבר סרה. ואם כן העניין הזה הוא רק ניסיון, גם אם הוא בשם השם, השם אלוקיכם מנסה אתכם. אז איך אתם הולכים לשמוע אל דברי נביאי השקר? שנביאי השקר הולכים לייעץ לכם עצות נגד השם, שגם אם זה היה נביא המוחזק לנביא אמת, אם בא לתת לנו הוראה בקביעות לבטל מצווה מן המצוות או לעבוד עבודה זרה, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. אז במילים פשוטות, הטיעון נביאי השקר מטעים אותם, הוא לא, הוא לא טיעון מספיק. הטיעון הזה הוא טיעון שאתה מתחבא מאחורי איזה תירוץ. כי באמת השקר והאמת כאן גלויים לכל. הם ברורים לכל. איך הלכתם ונטיתם מן האמת אל השקר? והיות וכן, אומר הקדוש ברוך הוא, העם אשר המה ניבאים להם יהיו מושלכים בחוצות ירושלים מפני הרעב והחרב ואין מקבר להמה. זה יהיה להם עונש בנוסף לייסורים ולמיתה, גם אין מקבר. ונשיהם ובניהם ובנותיהם, שהיו נשמעים לדברי השקר, אומר הרד"ק יותר מן האנשים. נשים בדרך כלל הם קלות להתפתות. נשים תגיד לה כן הרב ההוא אמר והבאבא ההוא אמר ו... נשים הם בדרך כלל קונות יותר בקלות את ה... את כל השרלטנים הללו למיניהם. אז אם כן הנשים הללו שהיו נשמעות להם יותר, ובניהם ובנותיהם הקטנים, גם הם ייענשו. אז הנשים כי היו נשמעות יותר, והבנים הקטנים הם נענשים בעוון אבותיהם. והיות וכן אומר הקדוש ברוך הוא, הם ישלמו את מלוא המחיר, כתירוץ של הם ניבאו לנו הוא לא תירוץ מספיק, היית צריך להבחין בין תכלת לקלא אילן.

המלבים מסביר שהעם שהאמינו לנביאי השקר יהיו מושלכים מפני הרעב והחרב. תשים לב אומר המלבים, שכאשר יתמו הוא מדגיש, הוא מקדים את החרב לרעב. ולגבי מה שהם יושלכו בלא קבורה, הוא מקדים את הרעב לחרב. בפסוק ט"ו, בחרב וברעב יתמו הנביאים ההמה. ולאחר מכן העם אשר המה ניבאים להם, זה בפסוק ט"ז, יהיו מושלכים בחוצות מפני הרעב והחרב. למה פה זה הרעב והחרב ולאל כתב בחרב וברעב יתמו הנביאים ההמה? מסביר המלבים, מיתת הרעב קשה ממיתת החרב. זה דבר ידוע ומפורסם, יש פסוק מפורש, טובים היו חללי חרב מחללי רעב, שהם יזובו מדוקרים וכולי. אדם שהוא חלל חרב, על המקום נדקר, על המקום מת. חלל רעב לעומת זאת זה ייסורים קשים, זה למות מתוך ייסורים קשים ונוראים. פעם ראיתי אחד מגדולי בעלי המוסר מסביר, למה באמת חללי רעב קשים מחללי חרב? הוא אמר מעבר לעניין הפיזי, הוא אמר גם מהסיבה הרעיונית. הוא אומר הרי תחשוב, הבן אדם הזה שהוא חלל רעב, מה בעצם קורה? הוא הולך ונמק ברעבונו. מה צף לו בראשו ברגעים האחרונים? קוסקוס, קולה, קר. אתם מבינים? אומר כמה נורא זה שבן אדם ברגעים האחרונים לפני שהוא מידבק ברוחניות, במה מעייניו שקועים? באוכל ובשתייה. בשיא הגשמיות. הוא אמר לכן חללי רעב זה המיתה הכי קשה, מכיוון שבזמן האחרון של האדם שהוא לפני שהוא מתחבר אל הרוחניות, במקום שאז יעסוק בתשובה, בווידוי, בקריאת שמע וייחוד השם, במה עכשיו הוא עוסק? אם היה לי עכשיו משהו לשתות, אם היה לי עכשיו משהו לאכול. זה עצמו הופכת מיתת הרעב למיתה קשה ביותר. אבל גם בלא זה, עצם מיתת הרעב היא מיתה קשה. ולכן כאשר הוא רוצה להגיד יתמו, אז הוא אומר יתמו בחרב וברעב. זאת אומרת הוא מקדים את החרב לרעב, מכיוון שהוא אומר לא רק חרב יהיה פה, גם רעב יהיה פה. לעומת זאת מה שהם מושלכים בלא קבורה, הוא מקדים את הרעב לחרב. פירושו של דבר, עם הרעב יהיה גם כן חרב האויב. ואז מה שיקרה זה שהאויב לא ייתן לך לקבור אותם. כי בדרך כלל ההימנעות מהקבורה הייתה בעקבות זה שהאויבים לא היו מסכימים שיקברו את מתיהם. פעמים רבות עצם הקבורה, בואו תראו מה קורה היום. מה קורה היום כשמשחררים גופה לפלסטינים? כל קבורה הופכת להיות הפגנה. ואז האומות כאשר הם הרגו, היה חשש שברגע שיתאספו כדי לקבור, אז יהיה כאן הפגנה והתאספות למרוד באומה. ולכן הם כתוב שהם לא היו הרוגי מלכות אינם נקברים. לא היו מסכימים לקבור אותם. ואם כן יוצא אם כן, שהיה פה רעב, זה השלב הראשון. והשלב השני כיוון שהיה חרב של האויב, אז גם קבורה לא הייתה. ועל ידי זה מה שקרה זה שהיו מושלכים, יהיו נשיהם ובניהם ובנותיהם ושפכתי עליהם את רעתם ואין מקבר להמה, יהיו מושלכים בחוצות ירושלים, למה? מפני הרעב ואחר כך כי בנוסף לרעב מצטרפת כאן גם חרב האויב שמנעה את הקבורה.

ואמרת אליהם את הדבר הזה. תרדנה עיני דמעה לילה ויומם ואל תדמינה. כי שבר גדול נשברה בתולת בת עמי מכה נחלה מאוד. אומר השם ואמרת אליהם את הדבר הזה. תאמר להם את הדבר הבא שאתה בעצם בוכה ומצטער על השבר שלהם. תרדנה עיני דמעה לילה ויומם. זאת אומרת מה שאני רואה שעתיד לבוא עליכם הוא מכה קשה ביותר. והדבר הזה לא נותן לי מנוחה ואני לא מפסיק לבכות על הצרה שעתידה להיות לכם. והוא אומר להם שתאמר להם גם כן שאתה רואה חללי חרב, זה מבחוץ, ותחלואי רעב, זה מבפנים. כי שבר גדול נשברה בתולת בת עמי. אולי הדבר הזה יביא אותם לחזור בתשובה. ואז תספר להם שעיניך יורדות דמעה לילה ויומם ואל תדמינה. אל תדמינה הכוונה מלשון דומיה, לא שוקטות עיניך מלבכות. כי שבר גדול נשברה בתולת בת עמי. מה זה בתולת בת עמי? מסביר הרד"ק, עד שתגלה שהיא כמו בתולה שלא ידעה איש ולא שלט עליה. זאת אומרת עד שהיא תגלה היא היום כבתולה שלא ידעה איש. אבל כאשר היא תגלה אז ישלטו בה הגויים ותהיה נכנעת להן כבתולה שנבעלה. ולכן זה מה שהוא אומר שבר גדול נשברה בתולת בת עמי. עד היום לא חלו בה ידיים, אבל שבר גדול נשברה ואז ישלטו בה האויבים שלטון מוחלט. ואז יהיה מכה נחלה מאוד, מכה של חולי גדול ביותר. והמלבים מסביר שהקדוש ברוך הוא כאן בעצם מצווה את ירמיה שיהיה משתתף בצערם. זאת אומרת שלא יאמר להם את הדברים כצופה מן הצד, אלא יהיה משתתף בצערם. תאמר להם תרדנה עיני דמעה לילה ויומם. כי שבר גדול נשברה, מדברים פה על השבר החיצון. ולזה נלווה מכה נחלה מאוד, שזאת המכה הפנימית. וכעת הוא מפרט...

אם יצאתי השדה והנה חללי חרב, ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב, כי גם נביא גם כהן סחרו אל ארץ לא ידעו. אם יצאתי השדה והנה חללי חרב. אם אני יוצא אל השדה, זה כמו שאמרנו שמחוץ תשכל חרב. יצאתי לשדה, אז מחוץ חללי חרב. מסביר המלבי"ם, הרעב היה בעיר. רעב בעיר פזר רגליך, אומרת הגמרא. זאת אומרת יש לצאת החוצה. ולכן יצאתי לשדה, אבל אז ראיתי ששם בחוץ המצב לא טוב יותר, מכיוון ששם בחוץ יש חללי חרב. ואם באתי לעיר כדי להינצל מן החרב, והנה תחלואי רעב. זאת אומרת המלחמה אלינו פנים ואחור. הרעב והחרב מקיפים אותנו לכל צד.

ובנוסף לזה, יש מכה שהיא נחלה מאוד כמו שאמרנו שהיא מכה פנימית. ומה היא? שהנה בוא וראה גם נביא גם כהן סחרו אל ארץ לא ידעו. מה זה גם נביא גם כהן סחרו אל ארץ לא ידעו? רש"י מסביר שסחרו זה סבבו לבקש הצלה. וזה מובן גם כן בלשון הקודש, כי זה מלשון סחור סחור. סחרו זה מלשון הולך סחור סחור, מסובבים. וזה אגב גם כן מקור הביטוי סוחר, מכיוון שהסוחר הוא הולך וסובב מעיר לעיר. זה גם כן מקור הביטוי שאנחנו אומרים הולך רכיל, כי הרוכל גם הוא רוכל הסובב בעיירות. הוא הולך, רכיל זה מלשון רגיל, מלשון רגליים, הולך ברגליו וסובב בעיירות. אז גם סוחר הוא הולך סחור סחור. ואם הם גם נביא גם כהן סחרו אל ארץ לא ידעו ולא ידעו, גם הם יסתובבו אל ארץ אחרת שלא היו יודעים בעדנה ולא ימצאו ישועה, לא ימצאו מנוחם.

הרד"ק מסביר שהנביא שאנחנו מדברים כאן, מדברים על נביאי שקר. והכהן מדברים על כוהני האמת. פירושו של דבר כוהני הלוויים, שהיו בכוהנים גם כן אנשים לא הגונים, כי אם אנחנו זוכרים ירמיהו היה מענתות ששמה הייתה עיר הכוהנים. ואף על פי כן רדפו אחריו שם, ואף על פי כן רצו להרוג אותו. אז היו בהם גם כן כוהנים מרשיעים, כמו שאמר לו השם גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך, אפילו שבעצם היו כוהנים. וסחרו אל ארץ לא ידעו, מסביר הרד"ק, זה לא סבבו לבקש הצלה, אלא סבבו ללכת בגלות. דהיינו הלכו אל ארץ לא ידעו. וכאן שהוא אומר גם נביא גם כהן, יש אפשרות שבעצם הוא מדבר כאן גם כן על החשובים, מסביר הרד"ק, כיוון שאנחנו יודעים שהחרש והמסגר גלו עם יהויכין. אלה היו החשובים, אלה היו הגדולים, בעלי התורה. אז גם הם סחרו, גם הם הסתובבו והלכו בגלות. למה זה נקרא סחרו? אולי הם הלכו ישר? אומר הרד"ק, אין דרך ישרה. הרי בכל מקרה מי שהולך בדרך רחוקה עושה סיבובים. יש הרים, יש גבעות, יש ערים, יש... הוא עושה סיבובים. אז לכן שייך להגיד סחרו, מכיוון שההולך בהכרח הולך סחור סחור.

המלבי"ם יש לו פה ביאור מקורי. אומר המלבי"ם, סחרו אל ארץ לא ידעו. אומר המלבי"ם, הם עשו סחורה אל הארץ. כסוחר שמוכר סחורתו בעד בצע כסף. מכרו תורה ונבואה בעד כסף. שומעים? ולא ידעו, הכוונה לא ידעו מה תהיה אחריתם. נורא נוראות. מה שבעצם הם היו עושים, הם היו עוסקים בנבואה או בתורה לשם מסחר. לא לשם לימוד תורה, לא לשם זיכוי הרבים, לא לשם עבודת השם, אלא עשה מזה מסחר. כסוחר שמוכר סחורתו בעד בצע כסף. אתה רוצה שאני אתנבא לך? תשלם כהוגן. לא, לא מספיק, תשלם עוד, עכשיו אני אתנבא לך. וכן הלאה על זה הדרך. יוצא אם כן, שגם אלה שהיו תופסי התורה, משתמע מזה שגם הם עשו מהתורה איזשהו קרדום לחפור בה והתנהגו בה כמנהג הסוחרים, מכר סחורתו בעד בצע כסף ולא ידעו מה תהיה אחריתם.

נזכר שהיה פעם אחד מגדולי ישראל, שהיה צדיק נסתר, והיה מגיע אליו איזשהו אדם שהיה סוחר בהמות. והוא היה שואל אותו תמיד על הבהמות, הוא היה אומר לו איזה בהמה טרפה, איזה בהמה גלאט, חלק, בלי שום סירכא. הכל ברוח קודשו. אני לא זוכר כעת את השמות ואת המקומות, אבל זה מופיע בספרים. והוא תמיד, הסיכום שלו היה שהוא ייקח אותו יום אחד אל יום השוק. כל פעם לוקח אותו פעם בשבוע ליום השוק, היה אומר לו איזה בהמות לבחור, היה בוחר את הבהמות האלה, 10 דקות, חצי שעה, הולך איתו. לאחר מכן הוא היה דואג לו לאספקה של מזונותיו, לבשר וכולי. והסוחרים האחרים התחילו לרנן על הטבח ההוא. אמרו איך ייתכן? הבן אדם הזה שוחט פה כבר חודשיים, טרפה אחת לא הוציא מתחת ידו. אחת מהם לא אין בסירכא, אחת מהם אין בחיסרון. איך יכול להיות? הוא בטח מוכר נבלות וטרפות. קרא לו הרב, התחיל לברר אצלו. אז הוא אמר לו, אני אגיד לרב בסוד, יש לי את ה... מה שנקרא הסורק. אתם מבינים? את הצדיק, שהוא סורק את הבהמה, MRI, ואומר לי מיד איזה זה טרף, זה... טוב, הרב שמע את זה, הוא קרא לאותו לאותו אדם. הוא אמר לו, שמעתי על מה שאתם עושים. אני מאוד מעריך את הגדולה והצדקות שלכם, עם כל זה כבוד אלוקים הסתר דבר. ואין להשתמש באותם כוחות רוחניים בשביל עניינים ארציים, כדי להגיד לההוא את הבהמה הזאת תקנה, את הבהמה הזאת אל תקנה. ומאז ההוא הפסיק, והבן אדם חזר לסטטיסטיקה מבחינת טרפות ומומים ושאר עניינים. זאת אומרת, אנחנו מבינים שלא מכובד לקחת דבר שהוא קודש, להשתמש בו בשביל מסחר. בשביל לקבל ליטרת בשר, אז אתה עכשיו מגלה לו מה נבלה ומה טרפה ועל ידי זה מה, הוא נותן פרנסתך. אז ודאי שאותו צדיק היה לו כוונה לשם שמיים והכל כדי שיוכל להגות בתורה וכולי. אבל רואים שיש בזה פגם. אז הם הלכו ועשו סחורה בתורה ובנבואה, כאיש שמוכר סחורתו בעד בצע כסף. מכרו תורה ונבואה בעד כסף ולא ידעו מה יהיה אחריתם.

כן. נזכר שפעם ראיתי מישהו שיש לו שיעורים, ואת השיעורים שלו הוא מוכר בכך וכך. מי שרוצה לשמוע, תשלם כך וכך, תשמע את השיעור. ומי ש... פניתי אליו, אמרתי לו תשמע, אני לא מבין. לא מבין. יש לך, יש לך זכות שאתה יכול לזכות את הרבים. היית צריך את השיעורים שלך להפיץ בכל מקום. כל מי ש... הרי כל אחד ששומע, היית צריך לשלם לו. הבן אדם הזה זיכה אותך שעוד אחד שמע את השיעורים שלך. אז מה אתה גורם בכך? שאנשים לא שומעים את השיעורים, כי אומרים מה, איפה, מי משלם היום על תורה? היום זה הכל הכל בחינם. אז מה פתאום לשלם? אמרתי לו, אז מה אתה גורם בכך? שבמקום שישמעו אותך 10,000 איש, שומעים אותך רק 200 איש שהיו מוכנים לשלם. מה הוא אומר לי? אומר לי, במקום שבו אני גדלתי, להתפרנס זה לא נחשב מילה גסה. פרנסה. כמה כבר פרנסה עושים מאנשים שנכנסו לשמוע את השיעורים שלך? מזה אתה מחתן ילדים? לא רציתי להתווכח איתו. כן, לא, לא היה מכובד להתווכח איתו. לא רציתי להתווכח איתו. אבל זה מה שכאן אומר הנביא. אומר הנביא, הרי העם צריכים ללמד את התורה, צריך ללמד את העם תורה ונבואה, צריך לתת להם את זה בחינם. ללמד אותם בחינם. ומה אתה עושה? הולך למכור את התורה שלך. כל יהודי שלומד את התורה שלך, אתה צריך לשמוח. פעם מישהו שאל אותי, אמר לי, כבוד הרב, כמה משלמים בהידברות? כמה משלמים בהידברות? אמרתי לו, לא, אני לא משלם להם כלום, אמרתי להם. אני, אני שם זה לא משלם כלום. לא, התכוונתי כמה הם משלמים לך. על מה אתה מדבר? אמרתי לו. הם משלמים לי? אני הייתי צריך לשלם להם. מתי יש לי הזדמנות לדבר לפני 200,000 איש? אמרתי לו, כשהם נותנים למישהו את הבמה לדבר, יש לך זכות שלא תסולא בפז. יש לך זכות עכשיו לדבר בפני אלפים ועשרות אלפים, שמי היה נותן לך את ההזדמנות הזאת? מי היה נותן לך את ההזדמנות לזכות כל כך הרבה אנשים? פעם לא הייתה כזאת מציאות. היום עם כל אמצעי המדיה, היום בן אדם יכול בדבר קטן לזכות אנשים רבים. אז ללכת וגם מזה לעשות מסחר? אז עם מה נשארת? אז תגיד שהיו משלמים לך. אז היית יוצא עם תוכנית עם 1,000 שקלים. נו, ומה? ואתה משווה את זה למה? לעשרה אנשים ששמעו את מה שיש לך לומר? אתה משווה את זה לזכות שנתנו לך? כך שלמעשה מי שיעשה את החשבון, נורא נוראות. אומר המלבי"ם, כסוחר שמוכר סחורתו בעד בצע כסף. הנביאים ומלמדי התורה חיפשו את המסחר, איך למכור את התורה במקום לתת לתורה חשיבות, שהיו מוכרים אותה ונותנים אותה בחינם.

נסיים עוד בפירוש אחד שהוא התרגום יונתן, והוא אומר, הוא מסביר את מה שכתוב כאן גם כהן סחרו אל ארץ ולא ידעו, הוא אומר כפשוטו. הלכו כל אדם לעסוק למסחרו. סחרו אל ארץ ולא ידעו. במקום שאתה תהיה מתעסק בטובת העם, בקידומו מבחינה רוחנית, אתה השארת את העם, הלכת פתחת את העסק. זה סחרו אל ארץ ולא ידעו. הלכו לעסוק בענייני מסחרם ולא ידעו, לא הסתכלו מה תהיה אחריתם. ועל זה אומר הכתוב שזה מכה נחלה, כמו שאומר המלבי"ם, מכה נחלה מאוד, על ידי זה לא ירפאו את השבר, כי אין מי שילמד אותם תורה, אין מי שישיב אותם בתשובה.

המאוס מאסת את יהודה, אם בציון געלה נפשך, מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא? קוה לשלום ואין טוב, ולעת מרפא והנה בעתה. המאוס מאסת את יהודה, אם בציון געלה נפשך. זאת אומרת, האם געלה נפשך בציון, אומר רש"י, עד כדי כך שאתה כמו גמרת אומר שלא לשוב אליה. זאת אומרת, כביכול ציון נגזר עליה שיותר אין מרפא. והרד"ק מסביר שכאן אחרי שהקדוש ברוך הוא אמר לנביא אל תתפלל יותר, אומר הנביא, אומר פה הרד"ק, כאן הנביא חוזר ומתפלל. הגם שהשם אמר לו אל תתפלל בעד העם הזה, כאן זה על מקצת העם. זאת אומרת, כל הדיבור זה לא להתפלל בעד הכלל, אבל בעד מקצת העם הנביא מבין שכן אפשר להתפלל. ולכן הוא אומר המאוס מאסת את יהודה, אם בציון געלה נפשך, בציון הכוונה ביושבי ציון. זאת אומרת, עד עכשיו הוא לא דיבר על החורבן, אלא על הצרה של העם היושבים בציון, שהנה הכיתנו, זה מכת רעב, ואין מרפא, אין גשם. קוה לשלום ואין טוב. אם אנחנו מקווה, מקווים, קוה הכוונה מקור. כן, זה לא, אני יכול להגיד קוה בציווי, קוה לשלום, תקווה. אני יכול להגיד מלשון התקווה לשלום, ואז זה נקרא מקור בלשון המדקדקים. קוה לשלום, אם אנחנו מקווים, יש לנו תקווה לשלום, ואז מה? כשיש לי שלום עם האומות, אני יכול לגשת אליהם ומהם לשבור בר. אז הגם שאני נמצא במצב של רעב, מהאומות אני אוכל להשיג פרנסה. ואין טוב. אנחנו רואים שלא מגיעה לנו טובה לכל צד שנלך. והנה בעתה. בעתה הכוונה היא אנחנו מבועתים. כל צד שנלך אליו, יש לנו בעתה, אנחנו נמצאים בפחד. למעשה הפסוק הזה כבר כתוב למעלה בפרשת אסיף אסיפם, בהפטרה של תשעה באב, קוה לשלום ואין טוב ולעת מרפא והנה בעתה. הביטויים הללו כבר הופיעו שם.

המלבי"ם מסביר שכאן יש תפילה שלישית. אחרי שהוא שומע שהקדוש ברוך הוא משתתף בצערם של ישראל, שהקדוש ברוך הוא אינו מואס בהם, אז הוא אומר לו, וכי מאסת את יהודה? הרי אתה ריבונו של עולם עדיין אוהב אותם. האם בציון געלה נפשך? הרי ריבונו של עולם עדיין שכינתך בציון. אז אם אתה לא מואס בנו, ואם בציון לא געלה נפשך, אז למה הכיתנו ואין מרפא? אז למה אם כן ריבונו של עולם יש לנו מכה שאין בה רפואה? מה הכוונה אין בה רפואה? המלבי"ם מסביר, יש ביטוי שהקדוש ברוך הוא מכה ומקדים תרופה למכה. ובאמת רבים שואלים, מה נפקא מינה אם הקדים תרופה למכה, לא הקדים תרופה למכה? מה זה באמת משנה? אם התרופה מגיעה מיד כשיש את הצורך, אז זה משנה אם היא הייתה מוקדמת למכה או לא הייתה מוקדמת למכה? זה שהתרופה עומדת בצד בסטנד ביי, מחכה למכה ואחרי המכה באה התרופה. מה זה עזר? מה זה נתן לנו? הרי בכל מקרה התרופה לא התמהמהה. אתה אומר לא, יש פה הקדמת תרופה למכה. למה זה כל כך חשוב? המלבי"ם אומר דבר נפלא. מה ההבדל בין מי שבא לרפא לבין מי שבא להזיק? מי שבא לרפא מקדים תרופה למכה. מי שבא להזיק לא. וזה פשוט מאוד. כשרופא בא לעשות ניתוח, הוא לא מסיים את הניתוח ואז אומר רגע, בוא עכשיו, בוא נחפש מהר חוט ומחט כדי לתפור, ובוא נחפש סממנים ותחבושות כדי... הוא לא מתחיל לחפש את זה עכשיו. לפני שמתחילים את הניתוח, כבר יש לנו את כל החומרים האלה מוכנים. זאת אומרת, הקדמת התרופה למכה מוכיחה שכל כוונת המכה היא לשם רפואה. והראיה, שאיך שתסתיים המכה, מיד הסממנים לרפואה מוכנים. לעומת זאת, כשלא מקדימים תרופה למכה, אז זה בעצם מורה אני התכוונתי לתת מכה. אחרי שיש מכה, טוב, נוצרה בעיה, יש חולי, אז צריך לרפא אותו, אז בוא תביא תרופות, נרפא אותו. ההקדמת התרופה למכה מוכיחה שהמכה לתועלת. זה ההקדמה, זה העניין. ואומר אם כן, הוא המלבי"ם מביא דוגמה של הקזת דם, שרופא המקיז דם מכין לו מיד את הכלים שנועדו כדי לרפא את פצע ההקזה עוד בטרם ההקזה. אז אם כן הוא אומר, המכה שבאה על עם ישראל, אם היא מכה בהשגחה, פירושו של דבר מאת השם כדי שיחזרו בתשובה, אז אם כן מדוע הכיתנו ואין מרפא? למה לא הקדמת לתרופה? אם זה באמת לטובה, אז היה צריך להיות כבר את התרופה מקודם. והנה אנחנו רואים שהכיתנו ואין מרפא, אנחנו לא רואים תרופה.

מה תגיד לו? זה לא בהשגחה. כבר דיברנו שיכול להיות מאוד שהקדוש ברוך הוא ייתן מכה באופן של לזנוח אותנו ביד הטבע. ביד המערכת. זה לא בהשגחה, אלא ברגע שהשם עוזב אותנו, ממילא אנחנו צפויים למכות, אנחנו צפויים לנזקים מאת הטבע. אז מה נגיד? אולי זה לא בהשגחה, זה על ידי הטבע, זה על ידי הסתר פנים. אבל אמרנו שכשיש כזאת מכה, היתרון הגדול שלה הוא שהיא תלויה בטבע. מה זאת אומרת? יכול להיות מצב שעל פי טבע, על פי גזירת המערכת, לא מגיעה צרה. זאת תגיע לנו צרה. לעומת זאת, אם זה בהשגחה, בכל מקרה תבוא צרה, כי בהשגחה עכשיו הקדוש ברוך הוא צריך להעניש אותנו. אבל אם השם זונח אותנו ביד הטבע, אז יכול להיות מצב שעכשיו מבחינה טבעית זה לא זמן של רעב. מבחינה טבעית זה לא זמן של אסון. ואז לפעמים טוב להיות ביד הטבע. באופן רגיל זה גרוע יותר. למה? כי אם חס ושלום זה כן זמן של אסון, אם עכשיו זה כן זמן של צרה, אז הקדוש ברוך הוא מניח אותנו ביד הטבע ולא מתערב בכלל. הוא לא מוציא אותנו מזה בכלל. כי אין השגחה. ואז על פי זה הסברנו את העניין שהיה עם אליהו ואחאב, שזאת הייתה הסיבה שעצרו להם גשמים, אפילו שבתורה נאמר וחרה אף השם בכם ולא יהיה מטר, כיוון שאנחנו במצב כזה גרוע שהשם זנח אותנו ביד הטבע. אז אם כן על הצד הזה הוא בא כעת ואומר, ריבונו של עולם, אם המכה הזאת היא ביד הטבע, היא בהסתר פנים, כל זה לא ייתכן אלא רק במצב שבו הטבע מורה כן. על פי הטבע צריך להיות רעב, על פי הטבע... זה מה שקורה בעולם, זה על פי הטבע. הוא אומר אם כן, הרי מצד הטבע ראוי שיהיה שלום, אז למה אין טוב? מצד הטבע היינו מקווים ומצפים לעת מרפא. זאת אומרת, על פי טבע יש זמן של המכה ויש זמן אחר של רפואה. והנה בעתה. אז יוצא אם כן שהמכה הזאת לא מובנת לנו. לא כמכה השגחית, כי אם היא מכה השגחית הייתה צריכה להיות רפואה קודמת. ואם היא מכה על פי טבע, אז מכה על פי טבע גם טבע בסופו של דבר יש שלב שבו הוא נגמר. והנה כאן אנחנו נמצאים מבועתים מכל צד.

המלבי"ם עומד על החילוק בין מאסת לבין געלה נפשך. ונשים לב לביטויים שכתוב כאן. המאוס מאסת את יהודה, אם בציון געלה נפשך. מה ההבדל בין מאסת לבין געלה נפשך? אומר המלבי"ם, המאיסה זה הפך הבחירה. והגועל נפש זה הפך הדיבוק והאהבה. ונסביר. כשאני רוצה להגיד למישהו אני מואס בך, מואס בך, ובשני מה? ובשני אני בוחר. ההפך מלמאוס זה לבחור. הקדוש ברוך הוא מאס בשאול ובחר בדוד. בחרתיך ולא מאסתיך. ההפך של למאוס זה לבחור. לעומת זאת, ההפך של גועל נפש זה דיבוק ואהבה. בו, אותו אני אוהב, בו אני דבק, ואת השני געלה נפשי. ונתתי משכני בתוככם, זה מראה שהשם דבק בנו, ולא תגעל נפשי אתכם. זה מראה שחס ושלום גועל, ביטוי להפך של דיבוק ואהבה. וכתוב בפסוק, לא מאסתים לכלותם ולא געלתים להפר בריתי איתם. אמרנו, לא מאסתים לכלותם. זאת אומרת, אומר הקדוש ברוך הוא, אני עדיין בוחר בכם. שהרי לא מאסתי אתכם לכלות אתכם, כי מיאוס זה הפך הבחירה. ולא געלתים, אומר הקדוש ברוך הוא, להפר בריתי איתם, אלא עדיין יש לי ברית איתכם, שזה ביטוי לאהבה. שזה ביטוי לדיבוק, אני עדיין דבק בכם. אומר המלבי"ם, יש מי שגועל ולא ממאס. מה פירוש הדבר? אני לא... אמרנו גועל זה הפך של אהבה. אז אני לא דבוק אליך באהבה, אני גועל. אבל אני לא ממאס. אני לא עד כדי כך שאני ממש לא רוצה אותך, לא בוחר בך, לא מעוניין בך, אני מואס, עד כדי כך לא. אני לא גועל, אבל גם לא ממאס. ולכן הוא אומר, תבין, בפסוק כתוב לא מאסתים, לא רק שלא מאסתי אותם, שזה הפך הבחירה, אלא גם לא געלתים לכלותם, אלא אדרבה, עוד אהבתים. ולכן הוא אומר, תבין אצלנו, היות וציון זה שם של... שם מקום השכינה, אם... לכן הוא אומר, אם בציון געלה נפשך. מכיוון שציון זה מקום של דיבוק השכינה, ואמרנו שגועל זה ההפך של דיבוק ואהבה, אז הוא אומר ציון שאתה היית צריך להיות דבק איתם, האם געלה נפשך? יהודה, שמה הוא בחר בהם, השם בחר ביהודה, ולכן כנגד זה הוא אומר האם מאסת את יהודה? שמאוס זה הפך הבחירה. ובציון הרי דבקה נפשו, אז הוא שואל האם געלה נפשך? שזה הפך דיבוק הנפש. כך שלמעשה הביטויים כאן מדויקים ביותר.

ידענו השם רשענו, עוון אבותינו כי חטאנו לך. ריבונו של עולם, אנחנו יודעים את רשענו, מה שהרשענו לפניך. אנחנו יודעים גם כן את עוון אבותינו כי חטאנו לך. אומר הרד"ק, אנחנו והם. גם אנחנו, גם אבותינו. ואנחנו יודעים שהדין נותן שתפקוד עלינו את עוונם ואת עוונינו. מה הקשר לעוונם? כל עוד שאוחזים במעשה אבותיהם בידיהם, צריכים להיפקד גם כן עוונה ועוון אבותם. ויש כאן גם כן את המרד, כיוון שהזכיר היינו רשענו, הזכיר את הזדונות, אמר עוונינו, אז הזכיר גם כן שגגות, אמר חטאנו לך. אז יש פה בעצם את הכל. רשע, עוון וחטא. המלבי"ם מסביר שכאן בעצם הנביא שאל שאלה וכאן הוא עונה עליה. אומר המלבי"ם, אנחנו יודעים מה התשובה. המאוס מאסת, האם געלת בציון? התשובה היא זה מצד רשענו. הרשענו פירושו של דבר התמלאה הסאה. ולא זו בלבד, יש גם כן עוון אבותינו. אנחנו אוחזים במעשה אבותינו בידינו שחטאנו לך. ואתה פוקד עוון אבות על בנים. אומר המלבי"ם, רשע לרוב זה חוזר על מזיד. מישהו מרשיע, הכוונה עושה דבר במזיד. עוון לעומת זאת, מסביר המלבי"ם בכמה וכמה מקומות, שבא לבטא עיוות השכל. זו כפירה עם אידיאולוגיה. זה לא מתוך תאווה, אלא עם אידיאולוגיה, זה העוון. חטא בא לבטא את השוגג, והרבה פעמים גם כן הוא מבטא עוון מתוך תאווה. אז אנחנו מגדירים אותו כחטא, כיוון שהוא נחשב כשגגה ביחס למי שעושה דבר מתוך עיוות השכל ומתוך אידיאולוגיה כדי להכעיס.

אל תנאץ למען שמך, אל תנבל כיסא כבודך, זכור אל תפר בריתך איתנו. אל תנאץ למען שמך, רש"י אומר, שנקראת רחום. אל תנבל כיסא כבודך, זה בית המקדש, שזה הדום רגליו. יש מדרש אגדה רש"י מביא, שזה ישראל שחקוקים בכיסא כבודך. זה האל תמאס, אל תנבל כיסא כבודך. הרד"ק מסביר שתנבל כיסא כבודך הכוונה היא להפיל אותו לארץ. וכנגד מה זה מדבר? אומר הרד"ק, זה ירושלים. אל תפיל את ירושלים, אל תנבל את ירושלים, כאשר אתה עוזב אותם אתה בעצם כביכול הפלת אותם וניבלת אותם, הכוונה גרמת לביזיון להם. אנחנו מבקשים זכור אל תפר בריתך איתנו. תזכור את ברית אבות, את הברית הזאת אל תפר איתנו, אלא תמשיך ותזכור לנו אותה. המלבי"ם מסביר, כאן בעצם הנביא פונה לקדוש ברוך הוא ואומר, למה ריבונו של עולם מגיע לנו ההתייחסות אלינו לטובה? הרי עכשיו ברגע זה אמרת רשענו, רשענו, עוון אבותינו, חטאנו לך. אז למה בכל אופן עדיין יש לנו פתחון פה? אומר המלבי"ם, על זה טוען לו הנביא, אומנם אנחנו מצידנו הרשענו מאוד, אבל למען שמך. הרי שמנו נקרא בשמך. וכאשר עם ישראל בשפל, שמך מתחלל. ותמיד תמיד תמיד כאשר הפנייה לריבונו של עולם היא בעניין של שמך, תמיד הפנייה הזאת באה לבטא שאנחנו מצד עצמנו כבר אין לנו זכויות אחרות. זאת אומרת, בואו נגדיר את זה, זה איזשהו כיסא מפלט שכל דרך אחרת אין לנו, וזה היחידה שיכולה דרך הזאת להציל אותנו. כי אם היה לנו זכויות, היינו מדברים בשבח הזכויות. מה נשאר לנו רק להגיד? ריבונו של עולם, שמך יתחלל בעולם. אין לנו זכויות, אבל מה עם שמך? למה תעשה כן לשמך שיתחלל בעולם? זה מה שאנחנו אומרים למען שמך. דבר נוסף, אל תנבל כיסא כבודך. כיסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. זה על זה אנחנו מדברים כיסא כבודך. זאת אומרת, ריבונו של עולם, שבית המקדש לא יחרב. וזה כנגד מה שהוא אמר, אם בציון געלה נפשך, האם אתה השם געלת בציון, אותו מקום שאתה אוהב, שאתה דבק בו, זה בית המקדש? אל תפר בריתך איתנו. הרי ריבונו של עולם כרתת איתנו ברית, וכריתת הברית משמעותה שעם ישראל לא יכלה לנצח. זה מה שבחרת בנו לעומת כל האומות. וזה כנגד המאוס מאסת את יהודה, האם יעלה על הדעת שהשם מאס בנו ולא בחר בנו? אז אם בחרת בנו, אל תפר בריתך איתנו. המלבי"ם מסביר שהביטוי מנאץ, מנאץ הכוונה היא להקל בחשיבות של דבר, נקרא לנאץ. וזה בפשטות גם כן מקור הביטוי נאצות. נאצה. נאצה זה ביטוי לקללה. המשמעות, מה זה קללה? מאיזה לשון זה קללה? מלשון להקל. אתה מקל בכבודו. ולכן זה נקרא קללה, ובוזיו יקלו. הכוונה היא יהיה להם זה מלשון קלון ומלשון קל. כביכול אתה עושה דבר זה קל הוא, דבר זה אין בו חשיבות, דבר זה קלון הוא.

היש בהבלי הגויים מגשימים, ואם השמיים יתנו רביבים, הלא אתה הוא השם אלוקינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה. הוא אומר היש בהבלי הגויים מגשימים, היש זה ה' התמיהה. ה' התמיהה הכוונה ה' של תמיהה. האם יש בהבלי הגויים שמורידים גשם? ואם השמיים יתנו רביבים? ושימו לב, אומר רש"י, שהה' פה היא תמיהה כפולה. ותמיד כשזה תמיהה כפולה, הראשון מופיע בה' והשני מופיע באם. ובעצם שניהם תמיהה. כמו הבמחנים אם במבצרים. הבעצם כביכול כתוב הבמחנים הבמבצרים. הבעצם זה תמיהה כפולה, אבל השני מופיע באם. היש בהבלי הגויים מגשימים ואם השמיים יתנו רביבים, כמו והשמיים יתנו רביבים, זה כאילו הה' היא מושכת אחרת עמה. הטובה היא הרעה, לא כתוב, אלא הטובה היא אם רעה. האם זה כאילו עוד פעם ה' התמיהה. המאוס מאסת אם בציון געלה נפשך, זה הביטוי גם כן כאן. היש בהבלי הגויים ואם השמיים יתנו רביבים, כן, המאוס מאסת זה פסוקים שראינו קודם. והפסוק גם כן אצלנו. הרד"ק מסביר שבעצם פה פונה הנביא לקדוש ברוך הוא ואומר, ריבונו של עולם, בנוגע לגשם, למי נצעק? למי יש לנו לפנות? רק לך ריבונו של עולם. היש בהבלי הגויים מגשימים? וזה דבר פלא, כי הפסוק הזה באמת רלוונטי עד היום. אחת הצרות והקשיים הגדולים ביותר לכל אורך השנים היה בעניין הגשם. ובזמנם אני מדבר על מצב שבו כל הפרנסה הייתה תלויה בגשם. כשיש מצב של חוסר גשם, בצורת, הבהמות מתות, האנשים מתים, רעב מוחלט, מצב נורא ואיום. אומר כאן הנביא, היש בהבלי הגויים מגשימים? זאת צרה שמאז ומעולם ניסו כל דרכי העבודה זרה ונביאי הבעל ובכל דרך לעשות פעולות להוריד גשם. ועד היום, חלפו כבר אלפי שנים, ועדיין לא מצאו שיטה להוריד גשם. הגשם לעולם יישאר בידיו של הקדוש ברוך הוא. מפתח גשמים בידו של ריבונו של עולם. וזה מה שהוא כותב כאן, היש בהבלי הגויים מגשימים? כל ההבלים הללו שהגויים עושים, מישהו מהם יכול להוריד גשם? יש למישהו כוח להוריד גשם? וידוע היה במקומות רבים שכאשר השליט היה רוצה גשם, היה יודע שהוא צריך לגזור גזרה על היהודים, היהודים ילכו להתפלל, ירד גשם. יש אין ספור סיפורים כאלה, גם על ירושלים בתקופת הפרי חדש ועוד הרבה סיפורים. בתימן זה בכלל היה ידוע ומפורסם, שכשהוא היה רוצה גשם, היה מאיים על היהודים עד תאריך מסוים יורד גשם. והיהודים היו יוצאים לבית הקברות בתימן, היו יוצאים, היו חוזרים, היה תופס אותם הגשם. ויש עוד הרבה סיפורים עוד בהרבה מקומות. ידוע שגשם זה רק היהודים. הבאבא סאלי אימא מקווה, היה ידוע ומפורסם שהוריד פעם אחרי פעם גשם כדי למלאות את המקווה. העם היחידי שמסוגל, יש לו את הקישורים ללוח הבקרה המרכזי שם למעלה, זה רק עם ישראל. שום אומה ושום גוי ושום אינדיאני עם ריקוד הגשם לא יוריד לך גשם. היש בהבלי הגויים מגשימים? זה דבר שלא השתנה מאז, ועם כל הטכנולוגיות של היום, לא הצליחו ליצור גשם. מקסימום, אם יש עננים, אז הם יגידו לך שהם מפזרים, אני יודע מה, יוד ועוד כל מיני דברים מן הסוג הזה כדי ליצור מצב של התעבות יותר גדולה, כדי למהר את ירידת הגשם או להגדיל את המשקעים. אבל נראה אותך מביא ביום קיץ גשם, נראה אותך ביום חורף מביא את העננים לפה ומוריד גשם. זה דבר שעדיין לא קיים. אז אומר אם כן הרד"ק, פונה כאן הנביא לקדוש ברוך הוא, למי יש לנו לצעוק בעניין המטר ריבונו של עולם, אם לא אליך? היות ואין בהבלי הגויים מגשימים, אין מי שמסוגל לתת גשם. ואם השמיים יתנו רביבים? אפילו השמיים, שזה הרקיע שמביאים את המטר, השמיים האם הם נותנים מטר מבלעדי רצונך? אתה עוצר אותם כדי שלא ירד גשם. והיות וכן, אז ריבונו של עולם, אתה הוא השם אלוקינו ונקוה לך. למי יש לנו לקוות? אלא רק לך ריבונו של עולם. אז תן לנו את הגשם, כי אתה עשית את כל אלה. מה זה אתה עשית את כל אלה? מסביר הרד"ק, שמניעת הגשמים זה אתה עשית. את זה שהארץ לא תיתן את יבולה, את זה אתה עשית. מאיפה אתה רואה שזה הביטוי אתה עשית את כל אלה? הוא אומר תשים לב, בנבואת זכריה כתוב, כי זרע השלום הגפן תיתן פריה והארץ תיתן את יבולה, והשמיים יתנו טלם, והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה. רואים על מה נאמר את כל אלה? על גשם, על מטר, על יבול. אז כאן כאשר אין גשם, האם השמיים יתנו רביבים? הלא אתה השם אלוקינו ונקוה לך, כי אתה עשית את כל אלה. מה זה כל אלה? כמו בנבואת זכריה, שהכוונה היא יבול הארץ, השמיים יתנו טלם, את זה אתה ריבונו של עולם עשית. אז המניעת הגשם היא ממך, וממילא לבקש גשם זה רק אצלך. המלבי"ם מסביר, היש בהבלי הגויים מגשימים, זאת אומרת אנחנו יודעים שהגשמים לא יורדים לא על ידי פעולות חיצוניות מלאכותיות, לא על ידי הורדת כוחות רוחניים, לא על ידי עבודת אלילים, לא על ידי הטבע, אלא רק מאת השם יתברך. כי אתה השם אלוקינו. המטר, הגשם, זה בהשגחה ממך. ולכן רק לך נקוה, כי אתה עשית את כל אלה. אתה עצרת את הגשם, והיות וכן, המציאות של הגשם תחזור רק על ידך. ומתי הגשם נעצר? זה כתוב בתורה, שעם ישראל עובדים עבודה זרה, ופניתם ועבדתם אלוהים אחרים, ועצר את השמיים. אבל כאן הוא אומר, ריבונו של עולם, אתה הוא השם אלוקינו ונקוה לך. אנחנו לא מאמינים בעבודה זרה, אנחנו מאמינים בך, אנחנו מקווים לך. אז אם כן ריבונו של עולם, מן הראוי שתיתן מטר, כי הגשם נעצר שעובדים עבודה זרה ומאמינים בה. אנחנו לא מאמינים בה ולא מקווים לה, אלא רק לך ריבונו של עולם, ואם כן ראוי שתחוס ותרחם עלינו ותוריד לנו גשם.