TheWholeTorah.aiBeta

פרק יד - נבואת הבצרות והתפילה למטר - חלק ב

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה

פרק י"ד בירמיהו הוא פרק של בצורת: עצירת גשמים קשה הפוקדת את יהודה, ועימה חרב ורעב ודבר. בחלק זה של הפרק אנו נכנסים אל לב העימות: הקדוש ברוך הוא אוסר על ירמיהו להתפלל לטובת העם, ירמיהו מנסה ללמד עליהם זכות בטענה שנביאי השקר הטעו אותם, והקדוש ברוך הוא דוחה את הטענה ומגלה את פרצופם של אותם נביאים. מכאן ואילך עוברים אל תיאור השבר, אל הנביאים והכוהנים שעשו מן התורה ומן הנבואה סחורה, ואל שלוש תפילותיו של ירמיהו החותמות את הפרק.

"כי יצומו אינני שומע אל רינתם" - כשהרעה באה בהשגחה

כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֶל רִנָּתָם, וְכִי יַעֲלוּ עֹלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רֹצָם, כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנֹכִי מְכַלֶּה אוֹתָם.

אומר לו הקדוש ברוך הוא: לא יועיל כאן צום ולא יועיל כאן קורבן. והסיבה מפורשת בסוף הפסוק: "כי בחרב וברעב ובדבר אנוכי מכלה אותם". אין כאן הסתר פנים, כפי שירמיהו סבור, שאז היה מקום להתפלל לטובה; כאן הרעה באה בהשגחה מלאה, ולכן התפילה הראויה היא שלא תבוא הרעה כלל.

הרד"ק עומד על הלשון: היה צריך לומר "כי ירונו אינני שומע אל רינתם" - הם צמים, לא מרננים. אלא שרינתם היא צעקתם, ומכאן למדנו שאין צום בלא תפילה וצעקה. צום בלא תפילה וצעקה אינו אלא דיאטה; צום אמיתי נלווית אליו רינה ותפילה, ואומר השם: אל הרינה הנלווית לצום אינני שומע.

המלבי"ם מוסיף שהרינה קודמת לתפילה. תחילה מרננים, אומרים שירות ותשבחות ומהללים את השם, ואחר כך "ה' שפתי תפתח" ועומדים לבקש בקשות. וכן "אל תשע בעד עמך רינה ותפילה" - תחילה רינה, ואחר כך בקשות. ואם כן "אינני שומע אל רינתם" אומר יותר: לא זו בלבד שאל תפילתם אינני שומע, אלא אפילו אל החלק המקדים לתפילה, אל הרינה עצמה, אינני מקשיב. וכן "וכי יעלו עולה ומנחה אינני רוצם" - העולה והמנחה לא יהיו לרצון לפניי, אלא בחרב וברעב ובדבר אנוכי מכלה אותם, בהשגחה מלאה.

טענת ירמיהו: נביאי השקר הטעו אותם

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהוִה, הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם לֹא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה לָכֶם, כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

משיב ירמיהו: ריבונו של עולם, אתה נותן להם עונש בהשגחה? זה היה צודק אילו היו מורדים בך ועושים להכעיס. אבל הרי נביאי השקר אומרים להם "לא תראו חרב ורעב לא יהיה לכם" - אינם מזידים אלא מוטעים, וראוי היה לחוס ולרחם עליהם. "שלום אמת" פירושו שלום של קיימא.

וכבר דיברנו כמה וכמה פעמים שנביאי השקר היו פופולריים מאוד. מי אוהב לשמוע נבואות אפוקליפטיות? מי אוהב לשמוע על אסונות הקרבים ובאים? אנשים מעדיפים לשמוע על דברים טובים שעתידים להיות, שהשם יחזיר את כלי המקדש ושהאויבים ילכו ולא יעשו לנו מאומה. אמצעי התקשורת של אז קידמו בדיוק את הנבואות הללו, כמו היום: דברים של התעוררות ורוחניות אינם מושמעים בתקשורת, ואילו ההפך מהם - זה כן מושמע. וזו טענת ירמיהו: מה אשמים העם, אם זה כל מה שהם שומעים כל הזמן, שנביאי השקר מרגיעים אותם ומבטיחים "שלום אמת אתן לכם במקום הזה".

"שקר הנביאים נבאים בשמי"

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי, לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם, חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם.

אומר לו הקדוש ברוך הוא: הם לא ראו חזון כלל. הגם שהם אומרים שראו ושהשם נגלה עליהם - זה שקר. "קסם": הרמב"ם מסביר שיש אנשים שיושפע עליהם הכוח השכלי בכוח המדמה עד שידברו מתוך דמיונם, ופעמים רבות יש בדבריהם אמת - פעמים אמת ופעמים לא. והרמב"ן כותב שיש אנשים היודעים עתידות ונקראים "כָּהִין" (כהן בארמית), וזה מוכר גם אצל האומות; והדברים מובאים במשנת החלומות, בפרק העוסק ב"בבות" ובפותרי חלומות ושרלטנים למיניהם. אומר הרמב"ן: יש אנשים שיש להם לפעמים כוח לדעת עתידות, וזה לא מכוח קדושה אלא מן הקליפות ומן הטומאה. הם נקראים כמו אנשי דת, אך באמת אין להם קשר לדת היהודית ולרוב לא לשום דת - אולי לדת הכסף, שבה הם מאמינים אמונה שלמה. ואין להתייחס לדבריהם, גם אם קלעו לאמת מדי פעם - אין בזה שום תוקף.

והיום כולם שרלטנים; היום גם "כהין" אין. הם קולטים מה אתה חושב, למה אתה מצפה ומה אתה רוצה לשמוע, שומעים ממך תוך כדי דיבור ומבין השיטין, ואומרים לך על פי זה דברים בנחרצות - ואתה בטוח שהוא בא בידיעה עליך, בעוד שהכול שמע ממך. לפעמים הוא יורה ופוגע ולפעמים לא (אם כי באמת תמיד הוא פוגע - כל מי שנכנס אליו נפגע), ודי בניחוש אחד שצדק בו כדי שילכו ויספרו לכל הדודים והדודות שהבאבא ידע ואמר במדויק וכך בדיוק היה. אנשים כאלה "כבר היו לעולמים": חזון שקר וקסם ואליל ותרמית ליבם.

הרד"ק מוסיף הסבר נוסף ל"קסם": החוזה בכוכבים היה נקרא קוסם. "אליל" פירושו דבר שאינו, מלשון "אל" ומלשון "לא" - דבר שאין בו ממש. הם אומרים לכם "לא יהיה", ואומר השם: אין ממש בדבריהם, כי באמת יהיה רעב ותהיה חרב. "ותרמית ליבם" - שלא תחשוב שלפחות הוא מאמין במה שהוא אומר; נביא השקר יודע מראש שהוא משקר, והתרמית נמצאת בתוך ליבו, ועל מנת כן הוא בא ומספר את סיפוריו.

ומכאן משיב הקדוש ברוך הוא לירמיהו: מדוע הם מאמינים לנביאי השקר בשעה שיש להם נביאי אמת? יש להם אדם שנבחן בדבריו כירמיה. שהרי אף נביא לא היו מקבלים אלא אם כן עשו לו מבחן מוקדם, שאלו אותו שאלות ובקשו ממנו לומר דברים עתידיים, וכשראו שדבריו אמת - קיבלוהו, עד שהוחזק לנביא בכל ישראל. ואילו הנביאים הללו כלל לא הוחזקו לנביאים, ומה פתאום מאמינים להם?

המלבי"ם מבאר את כפל הלשון: "לא שלחתים" - בשליחות אל העם; "ולא ציוויתים" - שיעשו איזה דבר; "ולא דיברתי אליהם" - אפילו לא דיבור בעלמא, אפילו לא באופן מקרי, אפילו לא פעם אחת. וכל מה שהם מדברים הוא חזון שקר, נבואה כוזבת, קסם על ידי מראה הכוכבים או הגורלות, אליל שאין בו ממש, ותרמית ליבם - שהם יודעים שהם מרמים ובודים מליבם. ומוסיף המלבי"ם: הסדר הרגיל הוא דיבור, ציווי, שליחות, כמו "את כל אשר ציוויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך" - השם מדבר, אחר כך מצווה, ואחר כך שולח, והדיבור פחות מן הציווי. אך כאן, בצד השלילה, הסדר מתהפך: ודאי שלא שלחתי, ואפילו לא ציוויתי, וגם לא דיברתי כלל. לכן פותח מן החמור אל הקל.

עונש כפול לנביאי השקר

לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה עַל הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּים, וְהֵמָּה אֹמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת, בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יִתַּמּוּ הַנְּבִאִים הָהֵמָּה.

מגיע עליהם עונש כפול. האחד: הם ניבאו בשמי ואני לא שלחתים. אפילו אם היה מתנבא לקיים את דברי התורה - מי שמתנבא בשקר חייב מיתה. אילו היה בא ואומר שהשם אמר לו שמחר צריכים ללמוד ארבע שעות ברציפות בלי להפסיק, ויתברר שהוא נביא שקר - הורגים אותו. ולכאורה, הרי אמר דבר חיובי, הלוואי שכולם ילמדו מחר ארבע שעות בלי הפסקה! אלא שאמרת "השם אמר לי" והוא לא אמר לך - נקודה. עצם היותו נביא שקר מחייבתו מיתה. וכאן זה חמור שבעתיים, שהרי אינו בא לומר להם לעשות מצווה אלא לעודד אותם בעבירה, להטעות את העם שלא ישמעו לנביאי האמת וימשיכו בדרכם הנלוזה. הרי שני עוונות: מתנבא בשם ה' מה שלא נאמר לו, ועוד מסית אותם לעבירה. ולכן "בחרב וברעב יתמו הנביאים ההמה".

העם אינו פטור: "והעם אשר המה נבאים להם"

וְהָעָם אֲשֶׁר הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם מִפְּנֵי הָרָעָב וְהַחֶרֶב וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה, הֵמָּה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם, וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת רָעָתָם.

מסביר הרד"ק: אף על פי שנביאי השקר הטעו אותם, היה עליהם לבחון ולבדוק בין אמת לשקר, והדברים היו ניתנים לבדיקה. נביאי האמת אומרים להם לעשות דבר ה', ונביאי השקר מטים אותם להפך מדבר ה'. ואפילו לו יצויר שנביא מוחזק לנו לנביא אמת שנים ארוכות, ובא יום אחד והורה להפסיק לקיים מצווה, וכל שכן לעבור עבירה - התורה אוסרת להקשיב לו: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא", כי "מנסה ה' אלוקיכם אתכם", ועליו נאמר "מות יומת כי דיבר סרה". ואם כן כשיש כאן נביאים האומרים לכם בשם ה' לעבוד את ה', ונביאים אחרים האומרים את ההפך הגמור - הטענה שנביאי השקר הטעו אותם אינה טענה מספקת; זו התחבאות מאחורי תירוץ. האמת והשקר היו כאן גלויים וברורים לכול, ואיך נטיתם מן האמת אל השקר?

לכן העונש כולל גם את אי־הקבורה, נוסף על הייסורים והמיתה. ומדוע נענשים גם הנשים והילדים? אומר הרד"ק: הנשים היו נשמעות לדברי השקר יותר מן האנשים - נשים בדרך כלל קלות להתפתות, "הרב ההוא אמר", "הבאבא ההוא אמר", והן קונות ביתר קלות את השרלטנים הללו. והבנים והבנות הקטנים נענשים בעוון אבותיהם. ולכן ישלמו את מלוא המחיר, שהתירוץ "הם ניבאו לנו" אינו תירוץ; היה עליהם להבחין בין תכלת לקלא אילן.

המלבי"ם מדייק בסדר: אצל הנביאים נאמר "בחרב וברעב יתמו" - החרב קודמת לרעב; ואצל העם נאמר "מפני הרעב והחרב" - הרעב קודם לחרב. וההסבר: מיתת הרעב קשה ממיתת החרב, וכמפורש "טובים היו חללי חרב מחללי רעב שהם יזובו מדוקרים". חלל חרב נדקר ומת על המקום, ואילו חלל רעב מת מתוך ייסורים קשים ונוראים.

וראיתי פעם אחד מגדולי בעלי המוסר שהוסיף טעם רעיוני לשאלה מדוע חללי רעב קשים מחללי חרב. מעבר לעניין הפיזי, חשוב מה קורה לאדם ההולך ונמק ברעבונו: מה צף לו בראש ברגעים האחרונים? קוסקוס, קולה, קר. כמה נורא הדבר, שברגעים האחרונים לפני שהאדם נדבק ברוחניות, מעייניו שקועים באוכל ובשתייה, בשיא הגשמיות. במקום שיעסוק בתשובה, בווידוי, בקריאת שמע ובייחוד השם, כל מחשבתו "אם היה לי משהו לשתות, אם היה לי משהו לאכול". זה עצמו הופך את מיתת הרעב למיתה הקשה ביותר - וגם בלא זה, עצם מיתת הרעב קשה מאוד.

ולכן כשהוא אומר "יתמו", הוא מקדים את החרב לרעב: לא רק חרב תהיה כאן אלא גם רעב. ואילו לגבי ההשלכה בלא קבורה הוא מקדים את הרעב לחרב, שהרי תחילה בא הרעב, ועם הרעב מצטרפת גם חרב האויב שאינה מניחה לקבור. שכן בדרך כלל ההימנעות מקבורה נבעה מכך שהאויבים לא הסכימו שיקברו את מתיהם - וראו מה קורה היום, שכל שחרור גופה לפלסטינים הופך את הקבורה להפגנה. כך גם האומות חששו שההתאספות לקבורה תהפוך להפגנה ולמרד, ולכן הרוגי מלכות לא היו נקברים. נמצא שהשלב הראשון הוא הרעב, והשלב השני הוא חרב האויב שמנעה את הקבורה.

"תרדנה עיני דמעה" - הנביא משתתף בצער

וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם וְאַל תִּדְמֶינָה, כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי, מַכָּה נַחְלָה מְאֹד.

אומר השם לירמיהו: תאמר להם שאתה בוכה ומצטער על שברם. מה שאני רואה שעתיד לבוא עליכם הוא מכה קשה ביותר, ואינו נותן לי מנוחה, ואיני מפסיק לבכות על הצרה שעתידה לבוא עליכם. "ואל תדמינה" - מלשון דומיה, שאין עיניך שוקטות מלבכות. ואולי הדבר הזה יביא אותם לחזור בתשובה.

"בתולת בת עמי" - מסביר הרד"ק: עד שתגלה היא כבתולה שלא ידעה איש ולא שלט בה אדם; אבל כשתגלה, ישלטו בה הגויים ותהיה נכנעת להם כבתולה שנבעלה. עד היום לא חלו בה ידיים, וכעת שבר גדול נשברה, וישלטו בה האויבים שלטון מוחלט, "מכה נחלה מאוד" - מכה של חולי גדול ביותר.

המלבי"ם מדגיש שהקדוש ברוך הוא מצווה כאן את ירמיהו להיות משתתף בצערם, שלא יאמר להם את הדברים כצופה מן הצד. "כי שבר גדול נשברה" - זה השבר החיצון, "ולזה נלווה מכה נחלה מאוד" - זו המכה הפנימית. וכעת הוא מפרט את שתיהן.

"אם יצאתי השדה" - מוקפים מכל צד

אִם יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי חֶרֶב, וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב, כִּי גַם נָבִיא גַם כֹּהֵן סָחֲרוּ אֶל אֶרֶץ וְלֹא יָדָעוּ.

מסביר המלבי"ם: הרעב היה בעיר, וכלשון הגמרא "רעב בעיר פזר רגליך" - צא החוצה. יצאתי אפוא לשדה, ושם המצב אינו טוב יותר, שכן בחוץ חללי חרב. ואם באתי לעיר כדי להינצל מן החרב - והנה תחלואי רעב. נמצא שהמלחמה אלינו פנים ואחור, והרעב והחרב מקיפים אותנו מכל צד. זהו השבר החיצון.

"גם נביא גם כהן סחרו אל ארץ" - המכה הפנימית

ובנוסף יש מכה נחלה מאוד, מכה פנימית: "גם נביא גם כהן סחרו אל ארץ ולא ידעו". רש"י מפרש ש"סחרו" הוא סבבו לבקש הצלה, וכן הוא בלשון הקודש מלשון "סחור סחור", מסובבים. וזה גם מקור המילה "סוחר", שהסוחר הולך וסובב מעיר לעיר; וכן "הולך רכיל", שהרוכל סובב בעיירות, ו"רכיל" מלשון רגיל, מלשון רגליים, שהולך ברגליו וסובב. וכך גם הנביא והכהן יסתובבו אל ארץ אחרת שלא ידעו בה, ולא ימצאו ישועה ולא ימצאו מנחם.

הרד"ק מסביר שה"נביא" כאן הוא נביא שקר, וה"כהן" הוא מכוהני האמת - שכן גם בכוהנים היו אנשים שאינם הגונים. ואם נזכור, ירמיהו היה מענתות שהייתה עיר הכוהנים, ואף על פי כן רדפו אחריו שם ורצו להורגו, וכמו שאמר לו השם "גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך", אף שהיו כוהנים. ולפי הרד"ק "סחרו אל ארץ" אינו סבבו לבקש הצלה אלא סבבו ללכת בגלות, אל ארץ שלא ידעו. ומוסיף הרד"ק שאפשר שמדובר כאן גם בחשובים, שהרי החרש והמסגר גלו עם יהויכין - אלה היו הגדולים ובעלי התורה, וגם הם סבבו והלכו בגלות. ולמה נקרא "סחרו", והרי אולי הלכו ישר? אומר הרד"ק: אין דרך ישרה; מי שהולך בדרך רחוקה עושה סיבובים, יש הרים ויש גבעות ויש ערים, ולכן שייך לומר "סחרו", שההולך בהכרח הולך סחור סחור.

והמלבי"ם מבאר כאן ביאור מקורי: "סחרו אל ארץ" - עשו סחורה, כסוחר המוכר סחורתו בעד בצע כסף. מכרו תורה ונבואה בעד כסף. "ולא ידעו" - לא ידעו מה תהיה אחריתם. נורא נוראות: הם עסקו בנבואה ובתורה לשם מסחר, לא לשם לימוד תורה, לא לשם זיכוי הרבים ולא לשם עבודת השם. "אתה רוצה שאתנבא לך? תשלם כהוגן. לא מספיק, תשלם עוד, ועכשיו אתנבא לך". ומשמע שגם תופסי התורה עשו מן התורה קרדום לחפור בה, ונהגו בה כמנהג הסוחרים.

ונזכרתי בסיפור על אחד מגדולי ישראל שהיה צדיק נסתר, ואליו היה מגיע אדם שהיה סוחר בהמות. אותו סוחר היה שואל אותו תמיד על הבהמות, והצדיק היה אומר לו איזו בהמה טרפה ואיזו גלאט חלק בלי שום סירכא - הכול ברוח קודשו. פעם בשבוע היה לוקח אותו ליום השוק, עשר דקות או חצי שעה, ומורה לו אילו בהמות לבחור; ותמורת זאת היה הסוחר דואג לו לאספקת מזונותיו, בשר וכיוצא בזה. התחילו הסוחרים האחרים לרנן על הטבח: איך ייתכן, האיש הזה שוחט כבר חודשיים ולא הוציא טרפה אחת מתחת ידו, לא סירכא ולא חיסרון? ודאי מוכר נבלות וטרפות. קרא לו הרב והחל לברר, ואמר לו הטבח בסוד שיש לו "סורק" - צדיק הסורק את הבהמה כמו MRI ואומר לו מיד מה טרף ומה כשר. קרא הרב לאותו צדיק ואמר לו: שמעתי על מה שאתם עושים, ואני מאוד מעריך את גדולתכם וצדקותכם, ועם כל זה "כבוד אלוקים הסתר דבר", ואין להשתמש בכוחות רוחניים לעניינים ארציים, לומר לזה איזו בהמה לקנות ואיזו לא. ומאז הפסיק, והטבח חזר לסטטיסטיקה הרגילה של טרפות ומומים. ללמדנו שאין זה מכובד לקחת דבר שבקדושה ולהשתמש בו לצורכי מסחר - ואף שכוונת אותו צדיק הייתה לשם שמיים, כדי שיוכל להגות בתורה, רואים שיש בזה פגם. וכל שכן אלה שמכרו תורה ונבואה בעד כסף ולא ידעו מה תהיה אחריתם.

וראיתי פעם אדם שיש לו שיעורים, והוא מוכר את השיעורים בכך וכך: מי שרוצה לשמוע - ישלם. פניתי אליו ואמרתי לו: איני מבין. יש לך זכות לזכות את הרבים, היית צריך להפיץ את שיעוריך בכל מקום. כל אחד ששומע אותך - היית צריך לשלם לו! הרי הוא מזכה אותך בכך שעוד אחד שמע. ומה אתה גורם בגבייה זו? שאנשים לא שומעים, כי אומרים: מי משלם היום על תורה? היום הכול בחינם. במקום שישמעו אותך עשרת אלפים איש, שומעים אותך מאתיים שהיו מוכנים לשלם. ומה השיב לי? "במקום שבו גדלתי, להתפרנס זה לא נחשב מילה גסה". וכי כמה פרנסה עושים מאנשים שנכנסו לשמוע שיעור? מזה אתה מחתן ילדים? לא רציתי להתווכח איתו, לא היה זה מכובד. אבל זה בדיוק מה שאומר כאן הנביא: צריך ללמד את העם תורה ולתת להם אותה בחינם, ואתה הולך למכור את התורה שלך. כל יהודי שלומד את תורתך - עליך לשמוח.

פעם שאל אותי מישהו: "כבוד הרב, כמה משלמים בהידברות?" אמרתי לו: איני משלם להם כלום. אמר לי: לא, התכוונתי כמה הם משלמים לך. אמרתי לו: על מה אתה מדבר? הם משלמים לי? אני הייתי צריך לשלם להם! מתי יש לי הזדמנות לדבר לפני מאתיים אלף איש? כשנותנים לאדם במה לדבר, יש לו זכות שלא תסולא בפז - לדבר בפני אלפים ורבבות ולזכות כל כך הרבה אנשים. פעם לא הייתה מציאות כזאת; היום, עם אמצעי המדיה, אדם יכול בדבר קטן לזכות אנשים רבים. וללכת ולעשות גם מזה מסחר? נניח שהיו משלמים לך ויוצא לך אלף שקלים - האם זה משתווה לעשרה אנשים ששמעו את דבריך? האם זה משתווה לזכות שנתנו לך? מי שיעשה את החשבון - נורא נוראות. וכדברי המלבי"ם: כסוחר שמוכר סחורתו בעד בצע כסף. הנביאים ומלמדי התורה חיפשו איך למכור את התורה, במקום לתת לה חשיבות ולתת אותה בחינם.

ונסיים בפירוש התרגום יונתן, המפרש כפשוטו: הלכו כל אדם לעסוק במסחרו. במקום שתתעסק בטובת העם ובקידומו הרוחני, עזבת את העם והלכת לפתוח את העסק. "ולא ידעו" - לא הסתכלו מה תהיה אחריתם. ועל זה אומר הכתוב "מכה נחלה מאוד", כלשון המלבי"ם: שעל ידי זה לא ירפאו את השבר, כי אין מי שילמד אותם תורה ואין מי שישיב אותם בתשובה.

"המאוס מאסת את יהודה" - התפילה השלישית

הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה, אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ? מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא? קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב, וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה.

רש"י מפרש: האם געלה נפשך בציון עד כדי כך שכביכול גמרת אומר שלא לשוב אליה, כאילו נגזר עליה שאין לה עוד מרפא. והרד"ק עומד על כך שאף שהשם אמר לנביא "אל תתפלל בעד העם הזה", כאן הנביא חוזר ומתפלל - שהאיסור נאמר על הכלל, ובעד מקצת העם מבין הנביא שכן אפשר להתפלל. ולכן "אם בציון געלה נפשך" - ביושבי ציון; שעד עתה לא דיבר על החורבן אלא על צרת העם היושבים בציון: "הכיתנו" - מכת רעב, "ואין מרפא" - אין גשם. "קווה לשלום" - מקור בלשון המדקדקים, כלומר אם אנו מקווים לשלום עם האומות, שאז נוכל לגשת אליהם ולשבור מהם בר, ואף בתוך הרעב נשיג פרנסה - "ואין טוב", איננו רואים טובה לשום צד שנפנה. "והנה בעתה" - אנחנו מבועתים; לכל צד שנפנה אליו אנו נתונים בפחד. ולשונות אלו כבר מופיעים למעלה בפרשת "אסוף אסיפם", בהפטרת תשעה באב: "קווה לשלום ואין טוב ולעת מרפא והנה בעתה".

המלבי"ם מסביר שזוהי תפילה שלישית. אחרי ששמע ירמיהו שהקדוש ברוך הוא משתתף בצערם של ישראל ואינו מואס בהם, הוא טוען: וכי מאסת את יהודה? הרי עדיין אתה אוהב אותם. האם בציון געלה נפשך? הרי שכינתך עדיין בציון. ואם כן, אם אינך מואס בנו ולא געלה נפשך בציון - מדוע הכיתנו ואין מרפא?

למה חשוב שהקדוש ברוך הוא מקדים תרופה למכה

כאן מבאר המלבי"ם דבר נפלא. יש ביטוי ידוע שהקדוש ברוך הוא מקדים תרופה למכה, ורבים שואלים: מה נפקא מינה? הרי אם התרופה מגיעה מיד כשיש בה צורך, מה משנה אם עמדה מוכנה קודם או לא? אומר המלבי"ם: ההבדל הוא בין מי שבא לרפא לבין מי שבא להזיק. מי שבא לרפא מקדים תרופה למכה, ומי שבא להזיק - לא. וזה פשוט: כשרופא בא לנתח, אינו מסיים את הניתוח ואז מחפש חוט ומחט לתפור וסממנים ותחבושות; לפני תחילת הניתוח הכול כבר מוכן. נמצא שהקדמת התרופה למכה מוכיחה שכל כוונת המכה לשם רפואה, שהרי ברגע שנגמרת המכה הסממנים מוכנים. ולעומת זאת, כשאין מקדימים תרופה למכה - זה מורה שהכוונה הייתה להכות, ורק אחר כך, משנוצרה בעיה, מביאים תרופות. ומביא המלבי"ם דוגמה מהקזת דם: הרופא המקיז מכין את הכלים שנועדו לרפא את פצע ההקזה עוד בטרם ההקזה.

ואם כן טוען הנביא: אם המכה הבאה על עם ישראל היא בהשגחה, מאת השם, כדי שיחזרו בתשובה - מדוע הכיתנו ואין מרפא? מדוע לא הקדמת תרופה? אם זה באמת לטובה, התרופה הייתה צריכה להיות מוכנה מראש, והנה אנו רואים מכה ואין מרפא.

ואם תאמר שאין זה בהשגחה - כבר דיברנו שיכול הקדוש ברוך הוא להכות באופן של זניחה ביד הטבע, ביד המערכת; אין זו השגחה, אלא ברגע שהשם עוזב אותנו ממילא אנו צפויים למכות ולנזקי הטבע. אלא שביארנו שלמכה כזו יש יתרון גדול: היא תלויה בטבע. ייתכן מצב שעל פי גזירת המערכת לא מגיעה צרה כלל, ואז לא תבוא צרה. לעומת זאת בהשגחה תבוא הצרה בכל מקרה, שכן הקדוש ברוך הוא בא להעניש. אך יש גם צד גרוע: אם אכן מבחינה טבעית זה זמן של אסון וצרה, הקדוש ברוך הוא מניח אותנו ביד הטבע ואינו מתערב כלל ואינו מוציא אותנו משם, כי אין השגחה. ועל פי זה הסברנו את העניין שהיה עם אליהו ואחאב, שזו הייתה הסיבה שנעצרו להם גשמים, אף שבתורה נאמר "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמיים", לפי שהיו במצב גרוע כל כך שהשם זנחם ביד הטבע.

ועל צד זה בא הנביא וטוען: ריבונו של עולם, אם המכה ביד הטבע ובהסתר פנים, כל זה ייתכן רק כשהטבע מורה כן, שעל פי הטבע צריך להיות רעב. והרי מצד הטבע ראוי שיהיה שלום - ולמה "אין טוב"? ומצד הטבע היינו מקווים לעת מרפא, שהרי בטבע יש זמן מכה ויש זמן רפואה - "והנה בעתה". נמצא שהמכה אינה מובנת: לא כמכה השגחית, שהרי הייתה צריכה להקדים לה רפואה; ולא כמכה טבעית, שהרי גם בטבע יש שלב שבו הדבר נגמר. והנה אנו מבועתים מכל צד.

ההבדל בין "מאיסה" ל"גועל נפש"

המלבי"ם עומד על דיוק הלשונות: "המאוס מאסת את יהודה, אם בציון געלה נפשך". המאיסה היא הפך הבחירה, והגועל הוא הפך הדיבוק והאהבה. כשאני אומר לאדם "אני מואס בך", משמע שבאחר אני בוחר: הקדוש ברוך הוא מאס בשאול ובחר בדוד, "בחרתיך ולא מאסתיך". ואילו הפך הגועל הוא הדיבוק והאהבה: "ונתתי משכני בתוככם" - סימן שהשם דבק בנו, "ולא תגעל נפשי אתכם". וכן "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם": "לא מאסתים לכלותם" - עדיין אני בוחר בכם, שמיאוס הוא הפך הבחירה; "ולא געלתים להפר בריתי איתם" - עדיין יש לי ברית איתכם, שזה ביטוי לדיבוק ולאהבה. ומוסיף המלבי"ם שיש מי שגועל ואינו מואס: איני דבוק אליך באהבה, אך עדיין איני מואס בך לגמרי.

ולפי זה מדויקים הביטויים כאן: ציון היא מקום השראת השכינה ומקום הדיבוק, ולכן שואל "אם בציון געלה נפשך" - במקום שהיית צריך להיות דבוק בו, האם געלה נפשך? ואילו ביהודה בחר השם, ולכן כנגדה שואל "המאוס מאסת את יהודה", שהמאיסה היא הפך הבחירה.

"ידענו ה' רשענו" - הודאה בחטא

יָדַעְנוּ יְהוָה רִשְׁעֵנוּ, עֲוֺן אֲבוֹתֵינוּ, כִּי חָטָאנוּ לָךְ.

ריבונו של עולם, אנו יודעים את רשענו ואת עוון אבותינו. אומר הרד"ק: אנחנו והם, גם אנו וגם אבותינו, ואנו יודעים שהדין נותן שתפקוד עלינו את עוונם ואת עווננו. ומה הקשר לעוונם? כל עוד אוחזים במעשה אבותיהם בידיהם, נפקדים גם בעוון אבותיהם. ויש כאן את הכול: "רשענו" - הזדונות והמרד, "עווננו" - העוונות, "חטאנו לך" - השגגות.

המלבי"ם מסביר שכאן הנביא עצמו עונה על שאלתו. שאל "המאוס מאסת, אם בציון געלה נפשך", והתשובה: מצד רשענו, שהתמלאה הסאה. ולא זו בלבד, אלא גם עוון אבותינו, שאנו אוחזים במעשה אבותינו בידינו, ואתה פוקד עוון אבות על בנים. ומדייק המלבי"ם בשלושת הלשונות: "רשע" לרוב חוזר על המזיד; "עוון", כפי שביאר בכמה מקומות, מבטא עיוות השכל - כפירה עם אידיאולוגיה, לא מתוך תאווה; ו"חטא" מבטא שוגג, והרבה פעמים גם עבירה מתוך תאווה, שהיא נחשבת כשגגה ביחס למי שעושה מתוך עיוות השכל ומתוך אידיאולוגיה להכעיס.

"אל תנאץ למען שמך"

אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ, אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ, זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ.

רש"י מפרש "למען שמך" - שנקראת רחום. "אל תנבל כיסא כבודך" - זה בית המקדש, שהוא הדום רגליו; ומדרש אגדה שמביא רש"י: אלו ישראל שחקוקים בכיסא כבודך. והרד"ק מסביר ש"תנבל" הוא להפיל לארץ, והכוונה לירושלים: אל תפיל את ירושלים ואל תנבלה, שכאשר אתה עוזב אותם כביכול הפלת אותם וגרמת להם ביזיון. ואנו מבקשים "זכור אל תפר בריתך איתנו" - תזכור את ברית אבות ואל תפר אותה, אלא תמשיך ותזכרנה לנו.

המלבי"ם מסביר שהנביא פונה כאן ושואל כביכול: למה מגיעה לנו התייחסות לטובה? הרי זה עתה אמרת "רשענו, עוון אבותינו, חטאנו לך". ועל זה טוען הנביא: אומנם מצידנו הרשענו מאוד, אבל "למען שמך" - שמנו נקרא בשמך, וכשעם ישראל בשפל שמך מתחלל. ותמיד כשהפנייה לריבונו של עולם היא בטענת "שמך", זהו סימן שמצד עצמנו כבר אין לנו זכויות אחרות. נגדיר זאת: זהו כיסא מפלט, כשכל דרך אחרת אינה קיימת וזו הדרך היחידה שיכולה להציל. שאילו היו לנו זכויות, היינו מדברים בשבחן. ומה נשאר לנו לומר? ריבונו של עולם, שמך יתחלל בעולם - אין לנו זכויות, אבל למה תעשה כן לשמך?

"אל תנבל כיסא כבודך" - "כיסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו", כלומר שבית המקדש לא ייחרב. וזה כנגד "אם בציון געלה נפשך": האם געלת באותו מקום שאתה אוהב ודבק בו? ו"אל תפר בריתך איתנו" - הרי כרת ה' איתנו ברית, ומשמעות הברית שעם ישראל לא יכלה לעולם, וזה שבחרת בנו מכל האומות. וזה כנגד "המאוס מאסת את יהודה": וכי יעלה על הדעת שמאסת בנו ולא בחרת בנו? ואם בחרת בנו - אל תפר בריתך איתנו.

ומבאר המלבי"ם את הביטוי "מנאץ": להקל בחשיבותו של דבר. ומכאן בפשטות מקור הביטוי "נאצות" ו"נאצה", שהוא ביטוי לקללה. ומהי קללה? מלשון להקל - שאתה מקל בכבודו, וכמו "ובוזיו יקלו", מלשון קלון ומלשון קל: כביכול דבר זה קל הוא, אין בו חשיבות, וקלון הוא.

"היש בהבלי הגויים מגשימים" - מפתח הגשמים בידו

הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים, וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים? הֲלֹא אַתָּה הוּא יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה.

ה"היש" היא ה"א התמיהה. ואומר רש"י שכאן זו תמיהה כפולה, ותמיד בתמיהה כפולה הראשון מופיע בה"א והשני ב"אם", ושניהם תמיהה, כמו "הבמחנים אם במבצרים" - שמשמעו כאילו נכתב "הבמחנים הבמבצרים"; וכמו "הטובה היא אם רעה", שאין כתוב "היא הרעה" אלא "אם רעה", וה"אם" היא כה"א התמיהה. כך גם "המאוס מאסת אם בציון געלה נפשך", וכך כאן: "היש בהבלי הגויים מגשימים ואם השמיים יתנו רביבים" - כאילו נאמר "והשמיים יתנו רביבים", שה"א התמיהה מושכת אחרת עימה.

הרד"ק מסביר שהנביא פונה לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, בעניין הגשם למי נצעק? למי יש לנו לפנות אם לא לך? וזה דבר פלא, שהפסוק הזה רלוונטי עד היום. אחת הצרות הגדולות לאורך כל השנים הייתה בעניין הגשם, ובזמנם כל הפרנסה הייתה תלויה בגשם: בצורת פירושה בהמות מתות, אנשים מתים, רעב מוחלט, מצב נורא ואיום. ואומר הנביא: היש בהבלי הגויים מגשימים? מאז ומעולם ניסו בכל דרכי העבודה זרה ונביאי הבעל ובכל פעולה שהיא להוריד גשם, וחלפו אלפי שנים ועדיין לא נמצאה שיטה. הגשם לעולם יישאר בידיו של הקדוש ברוך הוא, ומפתח גשמים בידו.

וידוע היה במקומות רבים שכאשר השליט רצה גשם, ידע שעליו לגזור גזירה על היהודים, והיהודים ילכו להתפלל וירד גשם. יש אין ספור סיפורים כאלה, גם על ירושלים בתקופת ה"פרי חדש". ובתימן הדבר היה ידוע ומפורסם: השליט היה מאיים על היהודים שעד תאריך מסוים ירד גשם, והיהודים היו יוצאים לבית הקברות, יוצאים וחוזרים - והגשם היה תופס אותם בדרך. וידוע על הבאבא סאלי שכדי למלא את המקווה הוריד גשם פעם אחר פעם. העם היחיד שיש לו את הקישורים ללוח הבקרה המרכזי שם למעלה הוא עם ישראל; שום אומה ושום גוי ושום אינדיאני עם ריקוד הגשם לא יוריד לך גשם. וגם עם כל הטכנולוגיה של היום לא הצליחו ליצור גשם: לכל היותר, אם יש עננים, מפזרים יוד וכיוצא בזה כדי ליצור התעבות ולמהר את ירידת הגשם או להגדיל את המשקעים - אבל להביא גשם ביום קיץ, או להביא עננים ביום חורף ולהוריד גשם, זה דבר שאינו קיים.

ואם כן, אומר הרד"ק, פונה הנביא: למי יש לנו לצעוק בעניין המטר אם לא אליך? "ואם השמיים יתנו רביבים" - אפילו השמיים, שמהם בא המטר, וכי הם נותנים מטר מבלעדי רצונך? הרי אתה עוצר אותם שלא ירד גשם. והיות שכן, "הלא אתה הוא ה' אלוקינו ונקווה לך" - למי נקווה אם לא לך? ולכן תן לנו גשם, "כי אתה עשית את כל אלה" - מניעת הגשמים ממך היא, ושהארץ לא תיתן יבולה, אתה עשית. ומניין שזה משמעו של "כל אלה"? מנבואת זכריה: "כי זרע השלום, הגפן תיתן פריה והארץ תיתן את יבולה והשמיים יתנו טלם, והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה" - הרי ש"כל אלה" נאמר על גשם ומטר ויבול. כך גם כאן: אתה ריבונו של עולם עשית את כל אלה, ואם מניעת הגשם ממך, ממילא אין לבקש גשם אלא אצלך.

המלבי"ם מסביר: אנו יודעים שהגשמים אינם יורדים לא על ידי פעולות חיצוניות מלאכותיות, לא על ידי הורדת כוחות רוחניים, לא על ידי עבודת אלילים ולא מכוח הטבע, אלא רק מאת השם יתברך - "הלא אתה הוא ה' אלוקינו", המטר בהשגחה ממך. ולכן רק לך נקווה, כי אתה עצרת את הגשם, ולכן מציאות הגשם תחזור רק על ידך. ומתי נעצר הגשם? כתוב בתורה: כשעם ישראל עובדים עבודה זרה - "ופניתם ועבדתם אלוהים אחרים... ועצר את השמיים". ועל זה טוען הנביא: ריבונו של עולם, אנחנו איננו מאמינים בעבודה זרה, אנחנו מאמינים בך ומקווים לך, ואם כן ראוי שתיתן מטר. שהרי הגשם נעצר בשל אמונה בעבודה זרה, ואנחנו איננו מאמינים בה ואיננו מקווים לה אלא רק לך - ואם כן ראוי שתחוס ותרחם עלינו ותוריד לנו גשם.

לסיכום:

בחלק זה של הפרק נדחית תפילת ירמיהו, משום שהמכה באה בהשגחה מלאה ולא בהסתר פנים - ולכן לא יועילו צום וקורבן. טענת ההגנה שנביאי השקר הטעו את העם נדחית אף היא: נביאי השקר ידעו שהם משקרים ולכן ייענשו עונש כפול, והעם היה יכול ומחויב להבחין בין אמת לשקר. הנביא מצטווה להשתתף בצער העם ולבכות לפניהם, ומתאר את השבר החיצון (חרב בחוץ ורעב בפנים) ואת המכה הפנימית: נביאים וכוהנים שעשו מן התורה ומן הנבואה סחורה. בסיום נושא ירמיהו שלוש טענות תפילה: אם אינך מואס בנו ואינך גועל בציון, מדוע מכה בלא תרופה מקדימה? אנו מודים ברשענו ובעוון אבותינו, ומבקשים למען שמך, למען כיסא כבודך ולמען הברית. וחותם הפרק בהכרה הפשוטה והנצחית: אין בהבלי הגויים מגשימים, מפתח הגשמים בידו של הקדוש ברוך הוא בלבד - "הלא אתה הוא ה' אלוקינו ונקווה לך, כי אתה עשית את כל אלה".