פתיחה
בחלק זה של פרק י"ג ממשיך ירמיהו בתוכחתו, ועובר מן המשלים (האזור והנבל) אל דברים מפורשים: פנייה אל המלך ואל הגבירה שישפילו עצמם ויקבלו את עול נבוכדנצר, תיאור הערים הנסגרות והגלות המתקרבת, והתביעה הגדולה של הקב"ה: 'מדוע קראוני אלה' - אתם קוראים לזה מקרה, ואני אומר לכם שזו מידה כנגד מידה. הפרק נחתם בזעקה 'אוי לך ירושלים לא תטהרי'. נלך על סדר הפסוקים על פי רש"י, רד"ק ובעיקר המלבי"ם.
"אמור למלך ולגבירה" - מי הם ומה נאמר להם
אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם׃
מי הם המלך והגבירה? רש"י, וכן הרד"ק, מבארים שאלו יהויכין ואמו. הם גלו ראשונים, יחד עם הגיבורים, החרש והמסגר, ולכן אליהם מופנים הדברים. מוסיף הרד"ק דיוק: הנביא אינו אומר לאדם מסוים 'לך אמור להם', אלא כביכול פונה אל כל הנמצאים - תעבירו את המסר הזה למלך ולגבירה.
מהו "השפילו שבו"? לכאורה הכוונה פשוטה: שבו בשפל. אלא ש"השפילו" הוא לשון הפעיל, כאילו יש כאן פעולה כלפי מישהו אחר. לכן יש שני הסברים: או שהכוונה השפילו את עצמכם, או, כדברי הרד"ק, שזהו פועל יוצא כלפי דבר אחר - השפילו את כסאכם ושבו לארץ.
"כי ירד מראשותיכם" - לפי הרד"ק, "מראשותיכם" כמו ממלכותיכם: הראשות והגדולה שהייתה לכם ירדה והושפלה. ולא עוד, אלא שגם בגלות לא נהגו בהם מנהג מלכים. פעמים שמגלים מלך ונותנים לו פריבילגיות מסוימות, אבל כאן נאמר להם: ירד מראשותיכם - גם בגלות תהיו בשפל, שכן הרשות שלכם, מלשון ראש, תושפל. וכך אכן היה: יהויכין ניתן בבית הכלא כאחד העם. מכאן למדת שירדה גדולתם עד לשפל.
המלבי"ם ממשיך בקו שהתחיל בו קודם: הקב"ה מצווה כאן על המלך והגבירה שישפילו עצמם לפני נבוכדנצר ויקבלו את מלכותו, שהרי מן השמים המליכוהו. "שבו" פירושו: אל תילחמו. ומדוע? "כי ירד מראשותיכם". המלבי"ם מפרש "מראשותיכם" כמו "וישם מראשותיו" - הדבר המונח סביב הראש, מה שאנו קוראים היום כרית, הדבר שעליו נשענים. כלומר: החלק שעליו נסמכתם בארץ כבר ירד ונחרב ונמסר ביד הגויים. בדרך כלל מלך נשען על חבלי הארץ שנותרו בידו, ואם גם הם נמסרו לגויים - על מה יישען? "ועטרת תפארתכם" - אלו השרים והחשובים, החרש והמסגר, וגם הם ירדו. אם כן לא נותר מכם מאומה, ולכן השפילו עצמכם לפני נבוכדנצר.
"ערי הנגב סוגרו" - גלות יהודה
עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ וְאֵין פֹּתֵחַ הׇגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הׇגְלָת שְׁלוֹמִים׃
לפי הפירוש הפשוט: ערי הנגב סגורות מפני הבאים עליהן מן הצפון, מחמת אימת נבוכדנצר שבא מן הצפון. "ואין פותח" - אף אחד לא יפתח לאויב המגיע. "הגלת יהודה כלה הגלת שלומים" - מפרש רש"י: יהויכין לא ילחם אלא יצא לשלום, ועל ידי זה יגלה אותו נבוכדנצר. פירוש נוסף: "שלומים" מלשון תשלום עוונם, וכתרגום יונתן "אתקבלו תשלמת חוביהון" - הוגלו והושלם עוונם, כלומר שילמו את מלוא המחיר על עוונותיהם.
הרד"ק מסביר ש"ערי הנגב" הן ערי יהודה, שחלקה של יהודה היה בדרום ארץ ישראל, והכתוב מדבר על גלותם. ואם כבר גלו, מהו "סוגרו"? אומר הרד"ק: סוגרו היינו הוחרבו - אין יוצא ואין בא, אין סוגר ואין פותח, אף אדם אינו יכול להיכנס לשם, הארץ נחרבה. וכך תמצא בישעיהו "סֻגַּר כל בית מבוא": החורבן הוא סוג של סגירה, שהמקום כבר אינו ראוי ליישוב ולמגורים. ומהו "הגלת יהודה כולה", והלא לא גלתה כולה עד צדקיהו? אומר הרד"ק: המלך הרי גלה, ואם המלך גלה כאילו גלתה כולה, שכן שאר הגלות היא כבר עניין של זמן בלבד. משגלה המלך - כבר ידוע שיש כאן גלות מוחלטת, ואפשר להגדיר זאת "הגלת יהודה".
המלבי"ם מפרש שהכוונה כאן לירושלים, שהייתה בצפון ארץ יהודה, ומשם בא נבוכדנצר מצפון. אלא שכאן מרמז הנביא למה שאירע באמצע המצור: חיל פרעה יצא לסייע ליהודה, והכשדים עלו מעל ירושלים ויצאו לקראת חיל פרעה, כמו שנראה להלן בפרק ל"ז. ופרעה בא ממצרים, שהיא בדרום. על כך נאמר "ערי הנגב סוגרו" - נסגרו בידי האויב שכבשן, "הגלת יהודה כולה" - כבש את כל ערי המבצר. "הגלת שלומים" - ברית השלום שהייתה לכם עם נבוכדנצר גלתה אף היא מאיתכם. שהרי אם הלכת לגייס את פרעה כדי שילחם בנבוכדנצר, אינך מקבל עוד את מלכותו אלא יוזם התקפה נגדו. הברית שבה היה נבוכדנצר מוכן להשאירך על כנך אילו היית כופף צווארך בעול מלכותו - התבטלה, על ידי שקראת לפרעה שיבוא לעזרתך.
"שאו עיניכם וראו הבאים מצפון" - צינון ההתלהבות
שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְאוּ הַבָּאִים מִצָּפוֹן אַיֵּה הָעֵדֶר נִתַּן־לָךְ צֹאן תִּפְאַרְתֵּךְ׃
נבוכדנצר יצא לקראת פרעה, וצדקיהו חשב שהנה נפטרנו ממנו לעולם: כנראה יכה פרעה את נבוכדנצר והוא לא ישוב עוד. בא הנביא ומצנן את ההתלהבות: שאו עיניכם וראו שהם באים שוב מן הצפון. חיל נבוכדנצר שב אליכם. אל תחשבו שחיל פרעה מדרום הכריע את הקרב, ואל תחשבו שהמלחמה כנגד נבוכדנצר הסתיימה.
"איה העדר ניתן לך צאן תפארתך" - נבוכדנצר יבוא איתך חשבון וישאל: איפה השארית שהשארתי בידך לאחר שהגליתי את יהויקים ונתתי לך למלוך עליהם? הוא יבקש אותם כדי לבדוק אם שמרת על הציווי שלו. אתה חושב לעצמך שנבוכדנצר הלך, שפרעה יכה אותו ונפטרנו מעולו - אומר הנביא: שמחתך מוקדמת. ראה את נבוכדנצר חוזר, ואז יישאלו השאלות הקשות.
"מה תאמרי כי יפקוד עליך"
מַה־תֹּאמְרִי כִּי־יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ הֲלוֹא חֲבָלִים יֹאחֱזוּךְ כְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה׃
לפי המלבי"ם, "כי יפקוד עליך" מוסב על נבוכדנצר, בהמשך לפסוק הקודם: מה תאמרי כאשר יבוא נבוכדנצר וישאל "איה העדר ניתן לך"? למה מרדת בי ולקחת את כל העדר שהפקדתי בידך שתשמור עליהם עד שובי? מה תאמרי? והרי כתוב "וידבר אתו משפטים" - שבא עמו בתביעה. "הלוא את למדת אותם עליך אלופים לראש" - הרי נשבעת לו שלא תמרוד בו, צדקיהו נשבע לנבוכדנצר, וקיבלת את מלכותו עליך. מה תאמר כשיפקוד אותך למשפט? "הלוא חבלים יאחזוך כמו אשת לדה" - יאחז אותך פחד נורא, כחבלי לידה, כאישה היושבת על המשבר.
רש"י מפרש אחרת: "כי יפקוד עליך" מוסב על הקב"ה. מה תאמרו, כנסת ישראל, כאשר הקב"ה יפקוד עליכם ויתבע מכם את קיום התורה והמצוות, האם עשיתם רצונו? "ואת למדת אותם עליך אלופים לראש" - אתם שלחתם מלאכים לכשדים להביא משם אלילים כדי לעבדם, כמו שכתוב "ותעגבה עליהם למראה עיניה ותשלח מלאכים אליהם כשדימה". אתם הבאתם לכאן את האלילים מכשדים והאמנתם בהם, ועכשיו אתם מתלוננים שהכשדים באים לכבוש אתכם ונעשו לכם לראש? את הרגלת אותם עליך שיהיו לראשך, את מינית אותם עליך לראש כאלופים - "אלוף אתה לראשי" - ועתה אתם מתפלאים שהכשדים מגיעים עליכם?
הסבר נוסף: הדברים מוסבים על חזקיהו. למדנו בהרחבה את העניין: בעקבות שהחזיר הקב"ה את השמש עשר מעלות אחורנית הגיע מרודך בלאדן בן בלאדן לראות מיהו זה שבשבילו החזיר הקב"ה את השמש. חזקיהו הראה לו את כל בית נכותו, ואשתו הייתה משמשת עליהם - דברים חמורים נאמרו שם. ואז אמר לו הקב"ה שייענש על כך, ושהעונש יהיה שיבואו וישללו ממנו שלל ויכבשו אותו, ולא בזמנו אלא מאוחר יותר. והסברנו שם על פי המלבי"ם שיש כאן דבר על פי דרך הטבע: כיוון שהבאת אותו לכאן והראית לו את כל אושרך, עוררת את תיאבונו, ולכן בהזדמנות הראשונה שיוכלו הכשדים לבוא ולכבוש את כל זה - יבואו. וזהו "ואת למדת אותם עליך אלופים לראש": אתה שלחת להראות למרודך בלאדן את כל בית נכותך, כמו שמת אותו ראש עליך ולימדת אותו לבוא לכאן. ומה אתה מתפלא שיבוא נבוכדנצר ויכבוש את ארץ ישראל?
הרד"ק מפרש: "מה תאמרי כי יפקוד עליך" - כשיבוא האויב להגלות את ישראל, מה תאמרי אז? ומדייק הרד"ק מהמשך הכתוב "ואת למדת אותם עליך אלופים לראש" - את בעצמך לימדת אותם להיות לך לראש. ומתי? אחז שלח למלך אשור "עבדך ובנך אני, עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקמים עלי". זהו אפוא ההסבר השלישי: הראשון - שהלכו ולקחו להם אלילים משם, השני - חזקיהו שהראה למרודך בלאדן, והשלישי - אחז. אומר לו הנביא: אתה גרמת שיגלו אותך ויחריבו אותך, כי אתה הבאת אותם עליך. אשור הייתה רחוקה מארצך, ועתה הם כבר מכירים את הדרך, שהרי כבר קראת להם פעם. מה תאמר כשיבואו להחריבך? "הלוא חבלים יאחזוך כמו אשת לדה" - יאחזוך חבלים ופחד, כאישה העומדת ללדת.
"מדוע קראוני אלה" - נגלו שוליך
וְכִי תֹאמְרִי בִּלְבָבֵךְ מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה בְּרֹב עֲוֺנֵךְ נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ׃
"וכי תאמרי בלבבך מדוע קראוני אלה" - למה נגזרה עליי גזירה זו? התשובה: "ברוב עוונך נגלו שוליך נחמסו עקביך". מהם "שוליך" ומהם "עקביך"? שולי הבגד הם החלק הפנימי, ובשעה שהופכים את השמלה נראים התפרים הפנימיים, שהם החלק המבוזה שבבגד. וכך מצינו שתלמיד חכם צריך להיזהר שלא יתהפך חלוקו, מפני שהחלק הפנימי של הבגד מבוזה יותר.
הרד"ק מבאר שיש כאן משל על כנסת ישראל: עד עתה חסיתם תחת הקב"ה, הייתם נסתרים תחת כנפי האל והיה לכם כבוד בארצכם. ועתה "נגלו שוליך" - כאילו האישה עומדת ומרימים את שמלתה, ועל ידי כך נחשפת בקלונה: גם השמלה נראית בפנימיותה וגם היא עצמה נחשפת. זהו הביזיון. אומר להם: עד עכשיו היה לכם כבוד והייתם מוסתרים תחת ריבונו של עולם, וכעת שהלכתם ולקחתם לכם אלוהים אחרים - אתם גלויים, ובא כל אויב וחומס אתכם ולוקח אתכם. וכי לא היה טוב לכם יותר לחסות בצל השם?
"נחמסו עקביך" - רש"י מפרש: נגזרו דרכייך. "נחמסו" כמו "ויחמוס כגן שוכו", ו"עקבייך" מלשון צעדים, כלומר פסקו עוברי הדרכים. במקום שהיו הולכים בו עקבים - נגזלו משם ואין עתה הולכי דרכים.
המלבי"ם מדייק בלשון "קראוני": לשון מקרה. הם תולים את הכל במקרה שקרה בעולם, ושואלים: איך קרה לי מקרה כזה, איך קורים לי מקרים רעים והשם אינו מציל אותי - משום שאינם מתייחסים לזה כאל עונש מאת האלוה אלא כאל מקרה. לכן מסביר להם מלכתחילה מה הדבר ומה סיבתו: "ברוב עוונך נגלו שוליך", והוא מתאר את העוון שבתוכה.
והמשל לפי המלבי"ם הוא לטומאת דם הנידה: מה שבתוכה יוצא לחוץ, וטומאתה בשוליה - הדם נוטף ונדבק לשולי הבגדים, וכשנגלים שולי הבגד נגלה דם טומאתה. וזהו "נגלו שוליך". והאישה הזבה, הדם זב מבשרה ונוטף על עקביה ויורד לקרקע, ובמקום שהלכה בו נשארים סימנים של עקביה מוכתמים בדמה. וזהו הנמשל: העוון שלכם, שלא האמנתם באלוקים והלכתם לבקש עזר ממצרים, השאיר עקבות. הטומאה כאן היא סמל לקלקול שלכם. אמרתם: נמשיך להרשיע וכבר יהיה מי שיעזור לנו - אומר להם הקב"ה: והנה נתגלו עקבותיך שהלכת לבקש עזר ממצרים במקום לפנות אל השם ולשפר דרכיך. העוונות שעד עתה היו פנימיים, כדם הנידה שהוא פנימי, יצאו עתה לחוץ, ונגלתה רעתך.
"היהפוך כושי עורו" - הרע שנעשה טבע
הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם־אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ׃
אומר הרד"ק: השחרות בכושי דבר טבעי הוא, לא בדרך מקרה, ולא יסור ממנו לעולם. וכן הנמר, החברבורות והכתמים שעליו לא יסורו לעולם. כך אומר להם: וכי אתם תוכלו להשתנות? אתם המלומדים בעשיית רע כמו כושי שלא ישתנה צבעו וכמו נמר שלא ישתנו חברבורותיו. כל כך הורגלתם במעשה הרע עד שהפך אצלכם לטבע, כשם שאצל הכושי צבעו הוא טבעו.
המלבי"ם שואל: מדוע הכפילות? "היהפוך כושי עורו" ו"נמר חברבורותיו" לכאורה היינו הך, ולמה נצרכו שני משלים? אלא שעל הכושי אפשר להתעקש ולומר: אין הוא הופך עורו משום שהוא ממשיך לגור באפריקה, ששם השמש מכה בעוז, אבל אילו יעבור ויגור כמה מאות שנים באירופה, יש סיכוי שילבין. נמצא אפוא שהשחרות באה מסיבות חיצוניות. על כן מוסיף: ומה תאמר על הנמר? אצלו צבע העור אינו נובע ממקום שבתו, לא באפריקה כך ובמקום אחר אחרת, אלא זה טבע גמור, פיגמנטים שהם חלק ממנו, ואינו משתנה בעקבות שינוי אקלים. וכך גם אתם: גם אם אצל כושי ייתכן שיהפוך עורו, אצל נמר לא יתהפכו חברבורותיו - ולא ייתכן שתוכלו להיטיב, כי אתם "לימודי הרע", הרע נעשה אצלכם כטבע.
"ואפיצם כקש עובר" - זה לא מקרה
וַאֲפִיצֵם כְּקַשׁ־עוֹבֵר לְרוּחַ מִדְבָּר׃
ולכן, אומר הקב"ה, אפיץ אתכם במהרה ובקלות, כקש העובר ונפוץ לרוח המדבר. ואומר הרד"ק: אפיץ אתכם במדבר - הוציא אותם מן הערים למקום רחוק כמדבר, ויש מדבר בין ירושלים לבבל, ונמצא שגם בנמשל המדבר מדויק.
והמלבי"ם מוסיף: אתם אמרתם "מדוע קראוני אלה", לשון מקרה. אומר להם הקב"ה: אתם טועים. כל מה שקרה לכם הוא דווקא בגלל שאתם ככושי עורו וכנמר חברבורותיו. "ואפיצם" - זה לא "קראוני", זה בא ממני. אני הפצתי אתכם, אני אפזר אתכם, ועל ידי זה תכירו שאין הדבר מקרה אלא מאת השם הוא.
"זה גורלך מנת מדיך" - מידה כנגד מידה
זֶה גוֹרָלֵךְ מְנָת־מִדַּיִךְ מֵאִתִּי נְאֻם־יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתִּבְטְחִי בַּשָּׁקֶר׃
אומר הרד"ק: "מנת מדיך" כמו מידותייך - במידה שמדדת מדדתי לך. את שכחת אותי, שכחת את ריבונו של עולם, אומר הקב"ה גם אני שכחתי אתכם. את בטחת בשקר ולא סמכת על הקב"ה, פנית אליי עורף ולא פנים - אף אני הסתרתי פניי ממך והיית לאכול, כמו שכתוב "ומצאוהו צרות רבות ורעות".
כלומר: כל מה שאתם מקבלים הוא מידה כנגד מידה. מה שאדם בישל הוא מה שהוא אוכל. אין זו רעה שאני הבאתי עליכם, אלא אתם הבאתם אותה על עצמכם בכך שהסתרתם פניכם. וכשאדם מסתיר פניו הוא הולך בחושך, וכשאדם הולך בחושך הוא נופל - ואינו יכול לבוא בתלונה לריבונו של עולם.
וזה גם ביאור המלבי"ם: הקב"ה משיב כאן על טענתם "מדוע קראוני אלה". אומר להם: זה בא מאיתי, לא במקרה. ורצונך לדעת שזה בא מאיתי? ההוכחה שהדבר עונש מאת האלוה היא תמיד המידה כנגד מידה. כשרואים מידה כנגד מידה - זו ההוכחה שזה עונש מאת השם. וכאן אומר להם: ראו שזו מידה כנגד מידה.
פעם הסברנו והראינו דבר פלא, עד כמה כל השואה הייתה מידה כנגד מידה. אותם שלקחו ועשו להם שולחן ערוך חדש - גייגר בזמנו עשה שולחן ערוך כביכול כנגד השולחן ערוך של התורה - אמר להם המגיד מקלם שלושים שנה לפני השואה, בדרשה בבית המדרש לרבנים של המהר"ם שפירא: יבוא הגוי ויעשה לכם שולחן ערוך חדש, ואני אגיד לכם מה יהיה כתוב בו. בשולחן ערוך הזה תהיה רק הלכה אחת: "טוב שביהודים הרוג". אמרו לו: אינך יודע מי זו גרמניה, אינך מכיר את הנאורות, את העדינות, את הדרך ארץ ואת ההנהגה המשובחת; אתה באת מפולין וחושב שזו מזרח אירופה, אבל כאן מערב אירופה, זה לא מה שאתה רגיל לחשוב. ולצערנו אנו יודעים עד כמה התגשמו הדברים, ובצורה הכואבת ביותר.
ודווקא אלה שראו בגרמניה את פסגת התרבות ואת שיא הקידמה - מידה כנגד מידה אמר להם הקב"ה: אין תרבות ואין קידמה. עזבת את התורה ובחרת בהשכלה המבטאת קידמה - תראה כמה רצחנות יש בקידמה הזאת, כמה חיות אדם יש שם. וכך הרב פינקוס מסר על זה שיחה שלמה, ודיברנו על כך כאן: עד כמה כל מה שהיה בשואה בגרמניה היה מידה כנגד מידה בהנהגה כלפי אלה שהפרו ברית השם והלכו ובחרו להם אלוהים חדשים, ובכל דבר ודבר נפרע מהם הקב"ה מידה כנגד מידה. השם יצילנו, לא תקום פעמיים צרה. עניין המידה כנגד מידה הוא תמיד אות ומופת לעונש אלוקי. אומר להם: אתם אומרים "קראוני"? בואו וראו - "זה גורלך מנת מדיך מאתי", הרי זו מידה כנגד מידה.
"אשר שכחת אותי ותבטחי בשקר" - כמו שאמר להם הנביא "הוי היורדים מצרים לעזרה... ויבטחו על רכב ולא שעו אל קדוש ישראל".
וְגַם־אֲנִי חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ עַל־פָּנָיִךְ וְנִרְאָה קְלוֹנֵךְ׃
כיוון שבטחת בשקר, אומר הקב"ה, גם אני חשפתי את הטומאה שהייתה בך - השוליים, שולי הבגדים שהיו בסתר - חשפתי אותם על פנייך, ונראה קלונך לכל.
ומדייק המלבי"ם בשני הלשונות שבפסוק: "מדיך" הוא מידה כנגד מידה, בדיוק המגיע לאדם; ואילו "גורלך" הוא לפעמים יותר מן המגיע לאדם. ואיך שלא יהיה, בכל מקרה בא הדבר לבטא שזה כמידה, כפי הראוי - כפי שמגיע לכם כך גם קיבלתם.
"אוי לך ירושלים לא תטהרי"
נִאֻפַיִךְ וּמִצְהֲלוֹתַיִךְ זִמַּת זְנוּתֵךְ עַל־גְּבָעוֹת בַּשָּׂדֶה רָאִיתִי שִׁקּוּצָיִךְ אוֹי לָךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם לֹא תִטְהֲרִי אַחֲרֵי מָתַי עֹד׃
מסביר המלבי"ם: "ניאופייך" - הניאוף עצמו, המעשה. "מצהלותייך" - הצהלה שבדרך אל הניאוף, כלומר הפרסום; לא די בניאוף עצמו אלא עושים אותו בפרסום, וזה חטא על פשע. "זימת זנותך" - "זימה" תמיד באה לבטא את המחשבה, שהיו לך מחשבות מעמיקות בעניין הזנות. נמצא שיש כאן מעשה, מחשבה ופרסום - שלושת האלמנטים ההופכים את הדבר לחטא גדול ועצום.
"על גבעות בשדה ראיתי שיקוצייך" - אף לאחר שיצאת מן העיר לגולה, כשאת כבר בשדה, עדיין לא עזבת את שיקוצייך, וגם שם היה זה בפרהסיה. כתוב שבמצרים היו מקטירים למולך: כבר בגלות, כבר בשדה, על הגבעות - וגם שם מקטירים למולך.
"אוי לך ירושלים לא תטהרי אחרי מתי עוד" - גם אחרי החורבן לא תטהרי, ואם אחרי כל זה לא תטהרי, אימתי אפוא תטהרי? גם אחרי כל מה שקיבלת, כל הגלות וכל הייסורים שאתם עוברים, לא תטהרי - אז מתי עוד יש סיכוי שתטהרי?
והרד"ק אומר שהניאוף הכתוב כאן, וכן בדרך כלל בכתובים, הוא ביטוי ומשל לעבודה זרה. וראינו זאת כמה וכמה פעמים - "תזנותך ונאפופיך" וכיוצא בזה. והסברנו ביתר עומק את דברי הגר"א, שדרכם הייתה שבכל מקום שהיה בו בית עבודה זרה היו עושים גם בית זנות, כדי למשוך את האנשים שיימשכו אחר העבודה הזרה, ולכן מופיע ביטוי הזנות פעמים רבות בהקשר לעבודה זרה, "ותזנו אחרי הבעלים".
אבל גם בלא זה צריך לדעת שביטוי הזנות אינו בכדי, שהרי הקשר שבינינו לבין הקב"ה הוא קשר של בעל ואישה - כנסת ישראל וקודשא בריך הוא, הדוד והרעיה. וכאשר האישה מסריחה דרכיה והולכת אל אנשים זרים - זו זנות. וכאשר איננו עובדים את השם אלא הולכים אל העבודה הזרה ואל האלילים - זהו סוג של זנות, שכן זנות פירושה לסטות מדרך הישר, וזו בחינה של ניאוף. ומשום כך אומר להם: "ניאופייך ומצהלותייך זימת זנותך".
לסיכום:
בחלק זה של הפרק נאמר למלך ולגבירה להשפיל עצמם ולשבת, כי ירדה גדולתם ונחרב המשען שנשענו עליו, ועטרת תפארתם - השרים והחשובים - הוגלתה. ערי יהודה נסגרו ונחרבו, וברית השלום עם נבוכדנצר בטלה משקראו לפרעה לעזרה, ולכן מזהיר הנביא: אל תשמחו מוקדם, שאו עיניכם וראו את הבאים מצפון. ואז יבוא החשבון: "מה תאמרי כי יפקוד עליך" - בין אם נבוכדנצר התובע את פיקדונו, בין אם הקב"ה התובע את קיום התורה, ובין אם האויב שאתם עצמכם לימדתם את הדרך אליכם. ועל טענת "מדוע קראוני אלה" - לשון מקרה - משיב הקב"ה: אין זה מקרה אלא מאיתי, והראיה היא המידה כנגד מידה: "זה גורלך מנת מדיך מאתי". הרע נעשה אצלכם כטבע, ככושי ועורו וכנמר וחברבורותיו, ולכן "ואפיצם כקש עובר". והפרק נחתם בזעקה הכואבת: "אוי לך ירושלים לא תטהרי, אחרי מתי עוד".