פרק י"ג בספר ירמיהו פותח בציווי שהקדוש ברוך הוא מצווה את ירמיהו ללכת ולעשות פעולה מסוימת. דבר זה חוזר הרבה בספרי הנבואה: הנביא מצטווה לפעול פעולה, והפעולה עצמה משמשת משל למסר שהקדוש ברוך הוא רוצה למסור, בדרך כלל על עם ישראל ועל העתיד לקרות עמם. וכידוע, במקומות כאלה יש מחלוקת: האם הפעולה נעשתה בפועל במציאות, או שכל המעשה כולו התרחש בתוך מראה הנבואה.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֵלַי הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים וְשַׂמְתּוֹ עַל מׇתְנֶיךָ וּבַמַּיִם לֹא תְבִאֵהוּ׃
הקדוש ברוך הוא מצווה את ירמיהו לקנות אֵזור פשתים, כלומר סוג של חגורה. הרד"ק מביא בשם הרמב"ם, החכם הגדול מורה צדק, שכל המעשה הזה היה בחלום של נבואה. ואין זה מקרה יחיד: הרמב"ם מבאר מקראות רבים בדרך זו. לדוגמה, כפי שהבאתי בספר "משנת החלומות", הרמב"ם מסביר שכל עניין האורחים שבאו לאברהם והבשורה שבישרו לו היה במחזה הנבואה: "והנה ה' ניצב עליו", ובתוך מראה הנבואה מראים לו שלושה אנשים, ואברהם רואה במראה כיצד הוא רץ ומגיש לפניהם וכו'. חשוב להדגיש שכמעט כל המפרשים חולקים על הרמב"ם בתפיסה זו, ומבינים את המקראות כפשוטם. גם כאן המפרשים מבינים כפשוטו: כשהקדוש ברוך הוא אומר "הלוך וקנית לך אזור פשתים", ירמיהו הולך וקונה בפועל אזור פשתים, וכשמגיעים אורחים אל אברהם - הגיעו בפועל אורחים והוא הגיש להם בפועל. נמצא שהרמב"ם יחידאי בשיטתו, ולכן נתייחס למקרא זה כפרשנות רוב המפרשים, שהכול כאן היה במציאות.
"ובמים לא תביאהו" - כפשוטו: אל תכבס אותו. וכבר כתב הרד"ק שלא ידע לו טעם: אם הכוונה שלא לכבס, היה לו לומר "אל תכבס". למה נאמר "ובמים לא תביאהו"? אך המלבי"ם עומד כאן על כל פרט ופרט, ומבאר גם נקודה זו. לדבריו הקדוש ברוך הוא מצווה אותו שבעה דברים:
א. "הלוך וקנית" - לא הליכה בסתר, אלא הליכה הניכרת ועושה רושם, שכולם יראו שהוא הולך וקונה. ב. שיהיה קניין בדמים - לא לקבל בחינם אלא לשלם עליו. ג. "ושמתו על מתניך" - שיהיה מכוון לפי מידת מותניו. ד. שיהיה דווקא אֵזור ולא חגור. ה. שיהיה של פשתים, והפשתן מסמל את אות הכהונה ואות הנשיאות, בגד חשוב. ו. "ושמתו" ולא "ואזרתו", שכן "לאזור" פירושו להדק בחוזק, ואדם אינו יכול להדק בחוזק באופן תמידי, וכאן החגורה אמורה להיות עליו בתמידות. ז. "ובמים לא תביאהו" - אזור פשתים הוא לבן, וממילא דורש כיבוס תמידי שלא ישחיר; והשם אומר לו שלא די שלא יכבסנו, אלא אפילו הכנה לכיבוס, שהיא השרייה במים, לא יעשה לו.
כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מׇתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם יְהֹוָה לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ׃
מפסוק י"א מתבאר הנמשל, והמלבי"ם מקדים ומבאר אותו. דבקות האזור במותני ירמיהו מסמלת שהקדוש ברוך הוא כביכול הדביק את ישראל אליו: כמו שהאזור דבוק במותניים, כך אתם דבוקים בי. עוד: כמו שציוויתי לקנות את האזור במחיר, כך אני קניתי אתכם במחיר. הקדוש ברוך הוא עשה אותות ומופתים ושינה סדרי בראשית - כביכול השקיע כדי לקנות אתכם. לא שיום אחד אמרתי לכם סתם שתהיו לי לעם, אלא שיניתי סדרי בראשית, אותות ומופתים ומעמד הר סיני, דהיינו יקר עליתם לי. והמחיר אצל הקדוש ברוך הוא הוא ששינוי הטבע קשה בעיניו - לא קשה לו, אלא קשה בעיניו, שכן שינוי הטבע יוצר התערבות בבחירה החופשית, והקדוש ברוך הוא אינו מעוניין להתערב בבחירה. ועם כל זה כביכול שילם מחיר יקר והתערב בבחירה ועשה ניסים ושינה את הטבע כדי לקנות אתכם, כמו שכתוב "קונה שמים וארץ", וישראל הם קניין אחד.
שלישית: כמו שהאזור מכוון למידת גופו, כך אנחנו מכוונים למידותיו יתברך - "קדושים תהיו כי קדוש אני", "והלכת בדרכיו": מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. עוד רומז המלבי"ם: כמו שאדם לובש בגד, וכשהוא מרים את היד החולצה מתרוממת עמו, שהלבוש נע באופן אוטומטי לפי תנועות הלובש, כך הכוונה והמטרה שהקדוש ברוך הוא יתגלה בתוך הלבושים הללו הנקראים עם ישראל; הנהגותיו ומידותיו יבואו לידי ביטוי על ידי עם ישראל. זו מטרתנו בעולם - "והתגדלתי והתקדשתי", שעל ידי שיראו את עם ישראל יתקדש שמו יתברך, ויאמרו "עם ה' אלה ומארצו יצאו", ויהיה קידוש השם בעולם. אתם בבחינת לבוש לשכינה הקדושה, שעל ידיכם מתגלית הנהגתו יתברך.
ועוד: כמו שהאזור דבוק על המותניים, כך הקדוש ברוך הוא כביכול דבוק עמהם בהשגחה פרטית. לא כאומות העולם המושגחות דרך שר בשמים, אלא אתם דבוקים כאזור על המותניים, והקדוש ברוך הוא כביכול צמוד אליכם ומשגיח עליכם בהשגחה פרטית. ומצד שהאזור מורה על גבורה, ומצד שהוא פשתים המורה על תפארת וכבוד, כך הדביק אותם "לשם ולתפארת" - שעל ידי עם ישראל תיכר גבורתו של הבורא ותפארתו בהשגחתו על עמו.
וכמו שהשם מצווה שיהיה האזור על מותניו בתמידות, כך ההשגחה עליכם היא בתמידות. עם ישראל אינם יכולים להתגרש מן הקדוש ברוך הוא; אלו נישואים לנצח, ולכן נאמר "וארשתיך לי לעולם" - לעולם ולא לזמן. ואם הכלה מסריחה דרכיה, הקדוש ברוך הוא דואג לקחת בכוח, מביא ייסורים כדי שהכלה תשוב אל ביתה, אבל מצב של גירושין אינו שייך. זו הרי טענת האומות, שהקדוש ברוך הוא נטש אותנו ובחר בנצרות או באסלאם; אך התשובה היא "וארשתיך לי לעולם" - הקשר נצחי. אנחנו כאזור המהודק על מותני ירמיהו, מהודקים כביכול בקודשא בריך הוא.
אלא שהאזור דרכו להשחיר. בגד לבן שאדם לובש, אם אינו מחליפו יום יומיים - משחיר. כך עם ישראל, שהם האזור על מותניו של קודשא בריך הוא, חייבים כיבוס. ומהו הכיבוס? "רחצי בנתר" - להתנקות מן העבירות. כדי להיות צמודים לקודשא בריך הוא צריך להיות בזכות; מי שאינו זך וטהור אינו יכול להתחבר אליו. והכיבוס נעשה על ידי שמיעת דברי תורה, דברי תוכחה ודברי נבואה, "כבסי מרעה לבך" כפי שראינו לעיל. והם לא זו בלבד שאינם רוצים להתכבס, אלא אפילו להישרות במים אינם רוצים - כנראה קרים להם המים. זהו "ושמתו על מתניך ובמים לא תביאהו": עם ישראל על מותני השם, אבל אפילו לבוא במים אינם מוכנים, אפילו התחלה של ניקוי, אפילו שרייה בעלמא - שהיא שמיעת דברי המוסר. כל שכן כיבוס ממש, הדורש שפשוף והסרת כתמים ומאמץ רב, שעל זה אין מה לדבר.
המלבי"ם בביאור המילים עומד על כמה דקדוקים. ראשית, לא נאמר "וקנית אזור פשתים" אלא "וקנית לך". ו"לך" בכל מקום משמעו להנאתך, לטובתך, בהתאמה לך (כמו "שלח לך" - לדעתך). כאן הכוונה שהאזור מותאם לגופו של ירמיהו, והנמשל שאנחנו מותאמים למידותיו של הקדוש ברוך הוא.
עוד מבחין המלבי"ם בין הלשונות השונות של חגורה: אבנט, חשב, מזח, חגור ואזור. האבנט מיוחד לכוהנים, כמו שכתוב "ואבנטך אחזקנו" האמור אצל הכהן. החשב מיוחד לאפוד - "חשב האפוד" - חצי חגורה שחלקה עשוי מן האפוד עצמו וחלקה משתלשל ממנו, ונעשה "מעשה חושב", דהיינו דבר אומנותי. המזח מיועד להגבהת הבגדים, כמו שהמזח מגביה את גלי הים. החגור כולל כל מה שאדם חוגר סביב גופו, על לבו ולמטה ממנו עד הרגליים: "חגרו שקים", "חגור כלי מלחמה", חגורה על חלציים - כל דבר שאדם חוגר על גופו קרוי חגור.
האזור לעומתם הוא חגור מיוחד לחזק בו את המותניים, ודרכו לקשור אותו בחוזק, והוא מסמל גבורה: "התאזרו וחֹתּו", "אאזרך ולא ידעתני", וכן זריזות: "ואתה תאזור מותניך". תמיד היו מהדקים אותו בחוזק, לבטא את החוזק והגבורה. אם חגר את האזור מלמעלה על הבגדים - נקרא אזור מותניים; ואם מלמטה - אזור חלציים. למשל כשהיה צריך לרוץ, ואיבריו של הרץ נעים ומקשים עליו, היו שמים חגור מיוחד וקושרים אותו על הבטן ומהדקים, כדי שיוכל לרוץ בלי קושי. את האזור לבשו רק אנשים, ורק גיבורים; ואילו חגורה לבשו גם נשים, כמו שכתוב "תחת חגורה נקפה".
הפשתן מורה על מעלת לובשו, ולכן רק נשיאים וכוהנים לבשו אזור של פשתים. המלאך נקרא "איש לבוש הבדים", ובד הוא פשתן; יוסף היה לבוש בגדי שש, ושש הוא פשתן. כפי שלמדנו (ומי שירצה ישמע בדיסק של ספר יהושע), הפשתן נקרא גם בגדי שש וגם בד, ו"בד" בגימטרייה שש. ולכן את המתים עוטפים בתכריכי פשתן - מפני שבגדי השש אינם נשלטים אלא בשישה כוכבים ולא בשבעה, ועל ידי זה ניצל הלבוש בו משליטת כוכב ומזל שיכול להזיק לו. על כל פנים "איש לבוש הבדים" ו"בגדי שש" מבטאים חשיבות, ולכן נאמר לירמיהו שהאזור שיאזור במותניו יהיה אזור חשוב. ולמה "ושמתו" ולא "ואזרתו"? כי "לאזור" הוא בחוזק, ואי אפשר להדק בחוזק בתמידות; ולכן אמר לו שרק לסימן ישים אותו על מותניו. ו"במים לא תביאהו" - שאפילו הבאה במים לא תהיה, לא רק שלא יכבס ולא ישטוף.
וָאֶקְנֶה אֶת הָאֵזוֹר כִּדְבַר יְהֹוָה וָאָשִׂם עַל מׇתְנָי׃
ככל הפרטים שציווה השם, כך עשה ירמיהו וקיים את הציווי.
וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר׃ קַח אֶת הָאֵזוֹר אֲשֶׁר קָנִיתָ אֲשֶׁר עַל מׇתְנֶיךָ וְקוּם לֵךְ פְּרָתָה וְטׇמְנֵהוּ שָׁם בִּנְקִיק הַסָּלַע׃
האזור כבר הגיע למצב שהתלכלך, שהרי לא הובא במים, ולא היה עוד כבוד שירמיהו ימשיך ללכת עמו על מותניו. אומר לו השם: לך וטמון אותו בפרת - על גדת נהר פרת - בנקיק הסלע. ומה הנמשל? אחרי שלא שמעו לציווי האלוקי והאזור התלכלך, כלומר עם ישראל התלכלכו בעוונות ולא באו במים ולא הסכימו לקבל שטיפה מעוונותיהם ולא לקבל מוסר, שוב אין הם ראויים שהשם יאזור אותנו על מותניו. אנחנו אזור מלוכלך, וחגורה מלוכלכת יש ללכת ולטמון אותה.
והיכן? בפרת, שהיא הדרך שדרכה מגיעים למצרים; ובנקיק הסלע. מליצה היא, אומר המלבי"ם, שחפרו פניהם בטמון: היה להם ביזיון ובושה גדולה כל כך עד שהיו צריכים לטמון פניהם מן החרפה. ומה היה הביזיון? כמו שכתוב "כל הוביש על עם לא יועילו למו" - הבושה שפנו למצרים. עצם הפנייה לעזרת אומה אחרת היא ביזיון; ואם תאמר אין ברירה, וכי למות? אם האומה האחרת אכן עזרה, לפחות הבושה השתלמה וניצלת. אבל כשהפנייה לא הניבה תוצאות, זהו ביזיון כפול: הורדת מכבודך וגם לא קיבלת את מבוקשך. וזה מה שהיה כאן.
שני צדדים יש בקשר: מצד הקניין - הרי הם קנויים לי לעם, אלה העבדים שהוצאתי ממצרים; ומצד שהם דבוקים על מותניי. ואת מי הלכו לחפש? הלכו לפרת, ביקשו את מצרים. במקום לפנות אליי, בעוד אתה אזור על מותניו של ריבונו של עולם - מה הלכת לחפש? לכן אומר הקדוש ברוך הוא: פשוט את האזור וטמון אותו בנקיק הסלע. נהר פרת מבטא שעזבו את הקדוש ברוך הוא בגלל הטינוף שלהם, והלכו וטמנו את עצמם.
עוד מדקדק המלבי"ם בלשון "הטמן", השונה מנסתר, נחבא ונצפן. נסתר, נחבא ונצפן יכולים להיות מאחורי דבר מה, שאדם נחבא ונסתר אחריו. אבל "נטמן" פירושו שאדם מכסה את עצמו בדבר מה: "מכסה את עצמו בעפר", "טמנו עצמם בפשתים" - תמיד לשון כיסוי. וכאן מתואר שטמנו עצמם בנקיק הסלע, כלומר הייתה להם בושה כזו שטמנו פניהם בנקיק הסלע, כשהלכו לבקש את עזרת מצרים, ולא זו בלבד שלא הועילה להם, אלא שהתגלתה כמשענת קנה רצוץ. אומר הקדוש ברוך הוא: בואו וראו, העם שהיה על מותניי בדרגה הגבוהה ביותר - היכן הוא עתה? על נהר פרת, טמון בנקיק הסלע, מבקש עזר ממצרים.
וָאֵלֵךְ וָאֶטְמְנֵהוּ בִּפְרָת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אוֹתִי׃
"בפרת" - ליד נהר פרת.
וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים רַבִּים וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קוּם לֵךְ פְּרָתָה וְקַח מִשָּׁם אֶת הָאֵזוֹר אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְטׇמְנוֹ שָׁם׃
"מקץ ימים רבים" הוא משל ומליצה על מה שנראה בהמשך בפרק מ"ב: כיצד הלכו ישראל למצרים, וירמיהו מבקש להחזירם משם, והשם שולח אותו בנבואה להשיבם - והם כבר אינם רוצים להקשיב לו. כלומר: פניתם למצרים דרך נהר פרת, ולבסוף גליתם לשם, וירמיהו יבוא להוציאכם - ומה הוא מוצא?
וָאֵלֵךְ פְּרָתָה וָאֶחְפֹּר וָאֶקַּח אֶת הָאֵזוֹר מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר טְמַנְתִּיו שָׁמָּה וְהִנֵּה נִשְׁחַת הָאֵזוֹר לֹא יִצְלַח לַכֹּל׃
האזור נשחת, שהרי פרת הוא נהר, מקום של מים, וכשמניחים שם בגד - ובוודאי בגד המבוסס על צמחים - הוא נרקב ונשחת. והמשל והמליצה: עם ישראל אחרי שירדו למצרים נשחתו, לא היה עם מי לדבר ולא היה את מי לגאול; וגם ירמיהו ההולך לגאול אותם רואה שאין העם מוכן להקשיב. ונבוכדנאצר בא בדרך נהר פרת ומכה את פרעה, ועם ישראל נאבדו עמו.
וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ כֹּה אָמַר יְהֹוָה כָּכָה אַשְׁחִית אֶת גְּאוֹן יְהוּדָה וְאֶת גְּאוֹן יְרוּשָׁלַ͏ִם הָרָב׃
כעת מסביר לו הקדוש ברוך הוא את הנמשל: תחילה את נמשל השחתת האזור, ואחר כך את נמשל עצם קניית האזור. האזור מורה על הגאון ועל התפארת שהיו לעם ישראל - פשתים, חגור כביכול על מותניו יתברך - ועתה נשחת בנהר פרת. כך גם "גאון יהודה וגאון ירושלים הרב", שגאונם הוא גדולתם ועוצמתם והייתה רבה, יישחת כאותו אזור.
הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמֵּאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי הַהֹלְכִים בִּשְׁרִרוּת לִבָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעׇבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֺת לָהֶם וִיהִי כָּאֵזוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא יִצְלַח לַכֹּל׃
עתה מפרט הכתוב כנגד כל פרט שבמשל. כמו שהאזור לא הובא במים ועל ידי כך התלכלך ושוב אינו ראוי ללבישה - כך "העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי", ממאנים לשמוע. וכמו שהלכת לטמון את האזור בנהר פרת, הליכה מיוחדת למקום מיוחד בדרך רחוקה, כך הם עושים את הדבר בכוונה תחילה - "ההולכים בשרירות לבם". יש אדם שחוטא מתוך תאווה, שיצרו מתגבר עליו; אבל מי שאינו חוטא מתאווה אלא הולך בשרירות לבו, התביעה עליו קשה הרבה יותר, שהוא עושה זאת בזדון לב ומתוך רוע לבו. וכמו שטמנת אותו בנקיק הסלע, כך הם חפרו פניהם בבושת והיו צריכים לטמון פניהם מן הביזיון. וכמו שהאזור נשחת לגמרי, כך נשחתו הם לחלוטין שם עם האויבים - נזק על ידי האויבים ונזק מעצמם.
וְנִפַּצְתִּים אִישׁ אֶל אָחִיו וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו נְאֻם יְהֹוָה לֹא אֶחְמוֹל וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם מֵהַשְׁחִיתָם׃
מדוע שלושה לשונות, ולמה אין די באחד? עמדנו על כך באמת כשלמדנו במלבי"ם את עניין מחיית עמלק, בפרשת שאול ואגג, ונחזור כאן בקצרה. "רחמים" הוא ביטוי שבא תמיד ביחס לאדם; אין אומרים שריחם על בהמה או על שולחן או על כלי. לעומת זאת "לחמול" ו"לחוס" נאמרים גם על דומם וגם על צומח. ומה ביניהם? "לחוס" הוא מצד הצורך שלי בדבר: אני חס עליו כי אני רוצה להשתמש בו ועדיין צריך אותו, כמו "ועיניכם אל תחוס על כליכם" - כלים אני זקוק להם, לכן נאמר להם אל תחוסו. ואילו "חמלה" היא מצד עצם הדבר: איני צריך אותו, אבל חבל לי להשחיתו, כואב לי הלב להשחית. גם דבר שאיני צריך - למה להשחיתו? אניח אותו בחוץ שמישהו ייהנה ממנו.
וזו הייתה התביעה על שאול: "ויחמול שאול". "ויחמול", אומר המלבי"ם, הוא עניין מחשבתי ורעיוני, שהוא אמר שדבר זה ראוי לחמלה. השם אומר שהוא ראוי להשחתה, ואתה אומר שראוי לחמלה? לא מצד שאני צריך אותו או ארוויח ממנו, אלא שמן הדין ראוי לחמול עליו - זו הייתה התביעה הקשה נגדו. לכן אומר כאן הקדוש ברוך הוא: "לא אחמול" - לא אחשוב שמא אינם ראויים להשחתה; "ולא אחוס" - שמא תאמר תצמח מהם תועלת, אולי יקדשו שם שמים, אולי תהיה כביכול תועלת לקודשא בריך הוא? אין בהם שום תועלת; "ולא ארחם" - אף הרחמים הראויים לאדם לא ינהגו בהם.
שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר׃
הרד"ק מפרש "אל תגבהו" - אל תתגאו; אל תחשבו שאתם יודעי חוכמה ויודעי מוסר ואינכם צריכים לשמוע מוסר מאת האלוקים, שיש לכם דרך מוסר משלכם ואינכם זקוקים למוסר הנביאים. לא כן, אלא שמעו והאזינו, שלא תהיה בכם גבהות הלב, ואדרבה הטו אוזניכם למוסר הנביאים.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר ש"שמעו" מדבר על המסירה לנבוכדנאצר. הנביא מודיע להם שעליהם להימסר בידו, וכל עוד ישפילו עצמם לפניו ולא ימרדו בו יישארו בארץ; וברגע שיגביהו ראשם, כשצדקיהו ימרוד בנבוכדנאצר, יגלה אותם נבוכדנאצר כולם. נמצא ש"אל תגבהו" פירושו אל תרימו ראשכם למרוד בנבוכדנאצר, "כי ה' דיבר" - הקדוש ברוך הוא הוא שציווה להמליכו, וממילא כל פעולה נגדו היא מרד בה', שהרי העונש שלכם הוא הבאת נבוכדנאצר לכאן.
עוד מדקדק המלבי"ם: תמיד הסדר הוא האזנה ואחר כך שמיעה, שכן האזנה היא להטות אוזן לדברים, ושמיעה היא קבלתם. וכאן נאמר הפוך, "שמעו והאזינו", מפני שרצה לומר להם: לכתחילה שמעו וקבלו את הדברים; ואם לא תקבלו לגמרי, לפחות האזינו להם. ההאזנה היא הדבר הראשוני והמינימום, ואם תאזינו יש סיכוי שברבות הזמן יחלחלו הדברים.
תְּנוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת וְשִׁית לַעֲרָפֶל׃
"תנו לה' אלוהיכם כבוד" - אל תעברו על מה שנבוכדנאצר משביע אתכם. "בטרם יחשיך" - לפני שהשם יחשיך את מאורות ההשגחה. עתה הקדוש ברוך הוא כמו מאיר לנו ומשגיח עלינו, על כן תנו לו כבוד וקיימו את ציוויו וקבלו עליכם את נבוכדנאצר, בטרם יחשיך אור ההשגחה. "ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף" - נשף הוא חושך, כלומר בטרם תלכו למקום הרי החושך. ועל מה רומז? על מה שיעשו אחר כך, שילכו לבקש עזר מפרעה, שהייתה להם תקווה שממנו תצמח הישועה. ואת התקווה הזאת יהפוך הקדוש ברוך הוא לצלמוות - שהיא תקוות משענת קנה רצוץ, הדוקרת את הנשען עליה. "וקיויתם לאור" - אתם מצפים שיהיה שם אור, ואדרבה "ושמה לצלמות ושית לערפל", וערפל אף הוא ביטוי לחושך, למקום שאין אדם רואה בו את אשר לפניו.
ומהי הכפילות "ושמה" ו"שית"? "שית" הוא לשון שימה, אלא שלהשית הוא יותר מלשים: לשים אפשר באופן זמני, ואילו לשית מורה על קביעות, לשים באופן קבוע. והיות שהערפל מטבעו אינו קבוע, בא הכתוב לומר שכאן יהיה ערפל קבוע. לכן, אומר הנביא, עצתי לכם: תנו לה' אלוקיכם כבוד בטרם יחשיך, עוד לפני שתבוא החשכה, וקבלו עליכם את מלכות נבוכדנאצר, כי מן השמים המליכוהו.
וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְהֹוָה׃
מבאר הרד"ק: "ואם לא תשמעוה" - אם לא תשמעו את דברי הנבואה הזאת שאני מוסר לכם מפי האלוקים, "במסתרים תבכה נפשי", שכן בראותי את אחריתכם הדבר גורם לי דאגה עצומה וכאב לב.
ומהו "מפני גֵוָה"? כמה ביאורים נאמרו בזה. רש"י מפרש: מפני הגדולה שלכם שתתבטל - על כך כואב לבי, ו"גוה" מלשון גאווה וגדולה; כשאני רואה את הרעה העתידה לבוא עליכם, בוכה נפשי במסתרים על גאוותם של ישראל המתבטלת. הסבר נוסף ברש"י: מפני גאוותה של מלכות שמים שתינתן לאלילי הכשדים. שהרי כשהכשדים מנצחים, למי נותנים את היקר והכבוד והגדולה? לאליליהם - האליל שלנו ניצח, האליל שלנו יכול לאלוקי ישראל - וכביכול יש בזה השפלה של כבוד מלכות שמים.
הרד"ק מוסיף הסבר: "מפני גוה" - מפני גאוותכם; ולא בדרך חיובית כפירוש רש"י שתתבטל גדולתכם, אלא שבוכה נפשי על שאתם בעלי גאווה ואינכם מוכנים להשפיל עצמכם. הייתם צריכים להשפיל גאוותכם ולהכניס צוואריכם בעול מלך בבל ואז היה לכם שלום, ואתם קמים למרוד בו ומתנגדים למלכותו - על זה בוכה נפשי.
והמלבי"ם מבאר "מפני גוה" - מפני עניינים צפונים ונסתרים, והם עניין גלות השכינה וחילול כבוד השם, שהם דברים נסתרים. "גוה" כלשון שאנו אומרים "יש דברים בגו", כלומר יש בפנים משהו. "במסתרים תבכה נפשי" - על מה שבפנים: גלות השכינה וחילול כבוד השם, שאינם ניכרים באופן גופני. השפלת גאוותם של ישראל ניכרת, אבל שהשכינה איהי בגלותא אינו ניכר, ועל ההשפלה שבמסתרים בוכה נפשי.
"ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה" - הנפש היא הבכי הפנימי, והעין היא הבכי החיצוני; יש בכי פנימי ויש בכי הגלוי, שהדמעות יוצאות מן העין ויורדות על כך "כי נשבה עדר ה'", שעם ישראל שהם צאן מרעיתו נשבו. וכן מפרש הרד"ק: נפשי תבכה במסתרים ועיני תדמע בגלוי, כדברי המלבי"ם. ומוסיף הרד"ק בביאור "ותרד עיני דמעה": כל כך תדמע עיני עד שתרד בדמע. אנו רגילים לפרש שתרד דמעה מעיני, אך הוא אומר שלא כך, אלא העין עצמה יורדת, כמו שהעין נמסה ויורדת בדמעתה - שמרוב הדמעות והבכי על מצבם ועל גלות השכינה תרד העין עצמה.
פרק י"ג פותח במעשה סמלי: ירמיהו קונה אזור פשתים בדמים ובפרהסיה, שם אותו על מותניו בתמידות ואינו מביאו במים, ולבסוף טומנו בנקיק הסלע על נהר פרת ומוצאו נשחת. והנמשל: ישראל נקנו לה' במחיר של אותות ומופתים ושינוי סדרי בראשית, הודבקו אליו כאזור על מותניים בהשגחה פרטית ובדבקות נצחית, ונועדו להיות לבוש שדרכו מתגלית הנהגתו "לשם ולתהילה ולתפארת". אלא שסירבו להתכבס מעוונותיהם, אפילו שרייה במים של שמיעת מוסר לא רצו, ולכן התלכלכו, טמנו פניהם בבושה בפנייתם למצרים, ונשחתו על נהר פרת. מכאן התוכחה: "שמעו והאזינו אל תגבהו" - קבלו עליכם את גזירת מלך בבל שמן השמים המליכוהו, "ותנו לה' אלוקיכם כבוד בטרם יחשיך", קודם שיהפוך אור התקווה לצלמוות ולערפל קבוע. ואם לא - בוכה הנביא בסתר ובגלוי, על גדולת ישראל שהושפלה, על כבוד שמים שהתחלל, על גלות השכינה ועל עדר ה' שנשבה.