פרק י"ב בירמיהו פותח בטענתו הגדולה של הנביא על דרך רשעים שצלחה, וממשיך בדברי הקדוש ברוך הוא עצמו. בחלק שלפנינו אנו שומעים כביכול את קינתו של הקדוש ברוך הוא על עמו: עזיבת הבית, נטישת הנחלה, ומסירת ידידות נפשו בכף אויביה. הנביא מתאר את החורבן העתיד לבוא, את השודדים הפושטים בכל מקום, את כישלון התוכחה והייסורים, ולבסוף את מה שעתיד להיות עם שכניה הרעים של ארץ ישראל. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר לאור ביאורו של המלבי"ם, ולצידו רש"י והרד"ק.
עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי, נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ׃
מסביר הרד"ק: הדברים נאמרים כאדם הנוהם על אבדתו. כביכול הקדוש ברוך הוא אומר בצער - עזבתי את בית המקדש. "נחלתי" הם ישראל, כמו שכתוב "יעקב חבל נחלתו". ו"ידידות נפשי" זה עם ישראל, כדברי רש"י: עם סגולתי היא ידידות נפשי, ועכשיו בעוונותיהם מסרתי אותם בכף האויבים.
המלבי"ם מדגיש שכל הביטויים כאן נאמרו על העתיד. אף שהלשון היא לשון עבר, שכן הקדוש ברוך הוא כבר רואה את התוצאות, ביחס אלינו זו נבואה עתידית: עכשיו אהיה מוכרח לעזוב את ביתי ולהחריב את בית המקדש, ואהיה מוכרח לתת את ידידות נפשי בכף אויביה. ולא די שעזבתי אותה, אלא אני בעצמי מוסר אותה בכף אויביה - שתחת הידידות והאהבה נוצרה כביכול שנאה בין הקדוש ברוך הוא לבינינו, כפי שנראה בפסוק הבא.
ומן הצד הדקדוקי מבאר המלבי"ם: מה ההבדל בין עזיבה לנטישה? נטישה חמורה מעזיבה. עזיבה - קמתי והלכתי. נטישה - אני מוציא את הדבר מרשותי, לוקח ומשליך אותו בפועל. וכן "נחלה" גדולה מ"בית": אפשר שיהיה לאדם בית ודירה שאינם נחלתו, ואילו נחלה פירושה דבר שנחלתי מאבותיי והוא שייך לי בעצם. נמצא שיש כאן שני ביטויים בדרגה עולה: "עזבתי את ביתי" - עזיבה שהיא פחות חמורה, ובית שהוא פחות מעלה. ואף חמור מכך: "נטשתי את נחלתי" - נטישה בכוח, השלכה מרשותי, ודווקא את הנחלה. עם ישראל הם נחלתי, קדושתם קדושת עולם, נחלתי אותם מקדם מיציאת מצרים, ואף על פי כן הייתי מוכרח כביכול לנטוש אותם בפועל, לסלק מהם את קדושתי ולמסור אותם בכף אויביה. ולמה עשיתי כן?
הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר, נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ, עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ׃
אומר הרד"ק: כששואג האריה ביער ונותן קולו, העוברים ושבים ששומעים את הקול עוזבים את המקום ובורחים משם, שאינם רוצים להישאר במקום שעלול לצוץ בו אריה. כך אומר הקדוש ברוך הוא: עזבתי את נחלתי, מפני שנחלתי הייתה לי כאריה שואג ביער. כשם שמפני אריה כולם מתרחקים, כך כשעם ישראל היו כאריה שואג במעשיהם, לא הייתה לי ברירה אלא לעזוב אותם.
ומהו "נתנה עלי בקולה"? הרד"ק מבאר שזו צעקת העשוקים מפני החמס, וכן רש"י: עלתה לפני צעקת חמסיה. כשאני שומע ממקום מושבותם את צעקות הנחמסים והעשוקים - "על כן שנאתיה", הדבר מעורר שנאה כלפי המעשים הרעים. הסבר נוסף ברד"ק: הכוונה לקולם של עובדי האלילים בבתי העבודה זרה, שהיו נושאים קולם בתפילתם לצלם. כמו שמצינו במעשה אליהו עם אחאב: "ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצהריים לאמור הבעל עננו... ויקראו בקול גדול". הקול הזה, קול הקריאה לעבודה זרה, הוא ה"נתנה עלי בקולה", ובגללו "על כן שנאתיה" - נטשתי אותם, שלא יכולתי לשאת את מעשיהם הרעים.
המלבי"ם מצייר כאן משל שלם: אדם לקח אריה, גידל אותו בין בני אדם ועשה ממנו בן תרבות. הרגיל אותו לחברת אנשים, והאריה נעשה חיית המחמד וחיית השעשועים שלו. פעם אחת יצא עמו לטייל ביער, ושם נזכר האריה בעברו, במקורותיו ובארץ מכורתו, והתחיל להתגעגע - ולפתע שאג על אדונו שאגה מקפיאת דם. וכפי שאומרת הגמרא בבבא קמא ובסנהדרין, האריה אינו בן תרבות, כלומר אי אפשר לביית אותו באמת.
והנמשל: עם ישראל, כשהיו במצרים, היו פראיים כאריה ביער. אני לקחתי אותם וביייתתי אותם, עשיתי מהם בני תרבות, הוצאתי אותם ממצרים, נתתי להם תורה והענקתי להם מצוות. וכאשר באו "ביער", היינו שוב לחברת האומות ולקרבת הגויים, מיד "נתנה עלי בקולה" - האריה שולף ניבים כנגד מי? כנגד אדונו, כנגד מי שהוציאו מן היער ועשהו בן תרבות. אלו שכה התאמצתי לעשותם בני תרבות, הם המאיימים עליי כביכול והם המאיימים על נביאיי לרצחם נפש. על כן שנאתיה, ולכן נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה.
הפוסקים מביאים את הפסוק הזה בעניין חזן שאינו הגון. למשל אדם המחלל שבת בפרהסיה, ויש לו קול ערב - או שהוא סבור שיש לו קול ערב, או שיש לו קול עורב - והחליט להיות חזן. מדוע? יארצייט. וכפי שאמר פעם הרב עובדיה: אבא שלך עשה אותך יתום, הוא לא עשה אותך חזן. כל אחד חושב שמפני שאביו נפטר הוא נעשה חזן, וכל הציבור צריך לשאת בדומייה את כישרונותיו הבלתי מפותחים. אין זה מנהגנו ואין זה מנהגם של בני ספרד. מי שרוצה ובאמת יכול - תבוא עליו ברכה; מי שהוא באמת אדם הגון - ניחא. אבל אדם שעושה דברים חמורים מאוד ורוצה להיות חזן, על זה כתוב בספרים הקדושים שהציבור צריך לצאת. עלה אדם מחלל שבת בפרהסיה להיות חזן - יש לעזוב את בית הכנסת. "נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה": אחד כזה אינו מתפלל לפניי, אלא כאילו צועק עליי, כאילו מגדף אותי. אמנם יש מקום לדון בכל מיני עבירות ואיני נכנס כאן לדיון פרטני, ולכן נקטתי בכוונה את הדוגמה שאין בה ספק - מחלל שבת בפרהסיה, שנחשב כגוי לכל דבריו, ואם אחד כזה עולה חזן, ההלכה היא פשוט לעזוב את בית הכנסת.
הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי, הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ, לְכוּ אִסְפוּ כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה הֵתָיוּ לְאָכְלָה׃
רש"י מסביר שה"ה" כאן היא ה"א התמיהה, לשון שאלה: וכי הנחלה שלי היא עיט צבוע? ומהו "צבוע"? רש"י מבאר: מגואל בדם, ששאר העופות נקבצים עליו והוא נצבע מן הדם השותת ממנו. ובהסבר נוסף: עוף אחד שהוא צבוע בצבעים, וכל העופות נאספים עליו לאכלו מפני ששונאים אותו. "העיט סביב עליה" - אומר רש"י: שמא עוף השמיים הם, אלו החיילות והגדודים הקלים אשר סביביה. כלומר, באיזו מהירות הגיע האויב, באיזו מהירות באו הגדודים להכות בעם ישראל, כעוף השמיים - כמו שאמר השם "נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה".
הרד"ק מבאר אף הוא שהלשון היא לשון שאלה, ו"צבוע" היינו צבוע בדם חללים. מסביב לנחלה שבחרתי לי יש גויים הבאים לעוט עליה. העיט הוא עוף דורס האוכל מן הנבלות, וכך יבואו הגויים על נחלת עם ישראל. ואחרי שישבע, יקרא לכל חיות השדה שיבואו גם הן לאכול - לא יסתפק במה שהוא אוכל, אלא יביא עוד חיות ועופות. "לכו אספו כל חית השדה" - העיט מזמן את חית השדה: בואו ואכלו, עדיין יש כאן מה לאכול. "התיו לאכלה" - לשון אתיו, כמו "אתא" בארמית, לשון ביאה, כביכול הוא מזמין אותם לבוא ולאכול.
ומוסיף הרד"ק להסביר כיצד זה קורה בפועל, אף בלי שהעיט הולך ממש לקרוא לעופות. הרי אחד הסימנים לאיתור גופה הוא ההסתכלות למעלה: רואים עיטים, עורבים ועופות טורפים מרחפים במקום מסוים - מיד יודעים לשלוח לשם את הכוחות, שכנראה יש שם גופה. בדרך כלל זו נבלה, אך כשמחפשים אדם נעדר, השם יצילנו, פעמים רבות זה מהווה סימן. נמצא שמה שכתוב "אספו כל חית השדה" אין פירושו בהכרח שהעיט הולך לקרוא להן, אלא עצם היות העיט מרחף מעליהם הוא סימן לכל חית השדה. החיות יודעות לפענח את הסימן, ובראותן את העופות הן מגיעות לאכול מן הנבלות. כך גם כאן: בתחילה יבוא העיט הצבוע בדם החללים, ומתוך שיראו אותו מעופף - יבואו גם שאר החיות. והנמשל: אלו שאר האומות שבאו עם נבוכדנצר להחריב את ירושלים. נבוכדנצר היה העיט, וכשראו שנבוכדנצר בא על החללים, באו כולם לחטוף איש איש את חלקו. יש כאן אפוא נבואה על העתיד לבוא, שיבוא נבוכדנצר ואומות עמו לשלול שלל מעם ישראל.
המלבי"ם ממשיך את קו המשל שלו מן הפסוק הקודם. כשם שביאר את עם ישראל כאריה שניסו לביית אותו ולבסוף חזר לסורו, כך מבאר גם את העיט הצבוע: לקחו עיט וניסו לעשות ממנו בן תרבות. ויש לו שתי מעלות. האחת - הוא צבוע יפה, צבע נאה בין נוצותיו. השנייה - "העיט סביב עליה", הוא מלומד עם בני אדם ואינו נבהל מחברתם, ולכן הכל משתעשעים עמו, באים לראותו ולהאכילו מן היד. יש סוגי עופות דורסים שכשהם יוצרים קשר עם בני אדם הם נעשים ידידותיים, ואף משתמשים בהם לצורך ציד ולפעולות מסוג זה. העיט הזה דומה לאריה שהזכרנו, אריה שעשועים שאינו מזיק וכביכול הצליחו לביית אותו. ולכן נאמר "לכו אספו כל חית השדה" לבוא ולהילחם באריה הטורף הזה, ואל תחשבו שהוא חזק - "התיו לאכלה": הוא רק נראה חזק, אבל דעו לכם שהוא חלש כשה, וכשם שנותנים את השה לאכילה כך אפשר לאכול אותו בלא חשש.
רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי, בֹּסְסוּ אֶת חֶלְקָתִי, נָתְנוּ אֶת חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה׃
מי הם "רועים רבים"? אלו גייסותיו של נבוכדנצר, כמו שכתוב למעלה בפרק ו' "אליה יבואו רועים ועדריהם". "בוססו" - לשון מרמס. ו"כרמי" ו"חלקתי" הם ביטויים לעם ישראל, שהם כרמו של הקדוש ברוך הוא, כפי שראינו נבואה כזו בישעיהו, שהנביא מתאר את עם ישראל ככרם: "כרם לדודי בקרן בן שמן".
מבאר המלבי"ם: בתחילה "שחתו כרמי" - את הגפנים. לאחר שנותרה חלקה פנויה בלא גפנים, "בוססו את חלקתי" - בשלב השני, כשראה האויב שאין עוד מה לקחת, ביסס את החלקה והשחית את האדמה עצמה. ובשלב השלישי, כשאין כבר מה להשחית באדמה, "נתנו את חלקת חמדתי למדבר שממה" - הפכו אותה למדבר, "גופרית ומלח שריפה כל ארצה לא תיזרע ולא תצמיח". שלושת השלבים הללו, אומר המלבי"ם, הם כנגד שלוש הפעמים שבא נבוכדנצר. בראשונה עוד היינו כרם והיו ענבים והיה מה להשחית; בשנייה כבר לא היה מה לקחת, והשחיתו את האדמה; ובשלישית אף זה לא היה, ולכן שרפו ופיזרו מלח וגופרית, לבטא שגם בעתיד לא ניתן יהיה ליצור כאן דבר ולא לזרוע פה מאומה.
שָׂמָהּ לִשְׁמָמָה, אָבְלָה עָלַי שְׁמֵמָה, נָשַׁמָּה כָּל הָאָרֶץ כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב׃
"שמה לשממה" - אומר הרד"ק: נבוכדנצר שם אותה לשממה. ואף שאין הוא מוזכר כאן בשמו, הרי הוזכרו "רועים רבים", ואנו יודעים מן ההיסטוריה מי עמד בראשם. לכן הלשון היא בגוף שלישי נעלם, "הוא שם אותה לשממה", והכוונה לנבוכדנצר.
"אבלה עלי שממה" - מבאר הרד"ק שזה תואר לכנסת ישראל שהייתה שממה, והתאבלה עליי על שיממותה. כלומר באו בתלונות אל הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ראה מה עשית לי. בעת אבלותה, אל מי היא פונה בהאשמות? אליי. ורש"י מפרש "עלי" - לפניי. השממה הזאת, שהיא עם ישראל, באה ומלינה כלפי קודשא בריך הוא, כאילו הצרות באו ממני, כאילו אני אשימותיה. ועל כך אומר הקדוש ברוך הוא: "נשמה כל הארץ כי אין איש שם על לב" - אף אחד לא שם על לב שמה שנשמה כל הארץ הוא בעוונותיהם. שלחתי להם את הנביאים השכם והערב ולא הקשיבו ולא שמו על לבם, ובגלל זה נשמה כל הארץ. ובמקום לבוא ולחפש מה עליהם לתקן - שמים עליי, מתאבלים עליי ובאים בתלונות כלפיי, ואינם מבינים שהם הביאו על עצמם את כל הצרות הללו.
המלבי"ם מפרש "שמה לשממה" אחרת מן הרד"ק: לא נבוכדנצר, אלא המדבר. זהו המשך הפסוק הקודם - "נתנו את חלקת חמדתי למדבר שממה", עשו את חלקת חמדתי, את ארץ ישראל, למדבר, והמדבר שם אותה לשממה. היא שוממה כל כך, עד שהמדבר ייחד לה את המקום השומם ביותר שבו. המדבר כולל בתוכו מקומות שוממים, ומהי השממה הגדולה שבהם? ארץ ישראל. ועל "אבלה עלי שממה נשמה" מפרש המלבי"ם כרד"ק: הנה היא מתאבלת עליי ובאה בהאשמות כלפיי, אבל באמת אין איש שם על לב לשוב בתשובה, ובעקבות זאת באו עליהם הצרות.
עַל כָּל שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר בָּאוּ שֹׁדְדִים, כִּי חֶרֶב לַיהוָה אֹכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ, אֵין שָׁלוֹם לְכָל בָּשָׂר׃
אומר הרד"ק: מקום מרעה הבהמות נקרא מדבר, כמו שראינו אצל משה שהלך לרעות את צאן יתרו "אחר המדבר". אין הכוונה דווקא למדבר כפי שאנו מכנים היום, מקום שאין בו שום צמח, אלא פעמים רבות מקום מדבר הוא מקום בלא יישוב, אך יש בו מקומות מרעה לצאן. ו"שפיים" הם המקומות הגבוהים, הרים וגבעות, מלשון "וילך שפי" - לשון גובה. "על כל שפיים במדבר באו שודדים" - הגיעו השודדים ולקחו הכל, אף במקומות הגבוהים. "כי חרב להשם אוכלה מקצה ארץ ועד קצה הארץ" - חרב אוכלת, ולא תחשוב שרק שם, אלא בכל מקום ומקום פשטה ידו של נבוכדנצר. ואל תחשוב שזו ידו שלו, אלא "חרב להשם" - דע לך שמי ששלח את החרב הזאת הוא הקדוש ברוך הוא, מאתו יתברך היא באה. והנביא מודיע זאת מראש ואומר: "אין שלום לכל בשר" - אל תאמר אליי לא תגיע הצרה, במקומי לא תהיה הבעיה; בכל מקום שיהיו, תאכל שם החרב ולא יהיה שלום לכל בשר.
המלבי"ם מדגיש: "על כל שפיים במדבר" היינו אף ההרים הגבוהים אשר במדבר, שלכאורה לשם אין השודדים אמורים להגיע שהרי אין שם איש. והנביא בא לומר שהם יגיעו אף למקומות הנידחים ביותר. המדבר עצמו הוא מקום שאין מצויים בו אנשים, וההר הגבוה שבמדבר - עוד פחות. ואף שם באו שודדים. כלומר השודדים יחפשו אחריכם בנקיקים, בחורי המערות, בכל מקום ומקום, גם בהרים הגבוהים אשר במדבר. ואז יהיה המצב ש"חרב להשם אוכלה מקצה ארץ ועד קצה הארץ", שאם השודדים מחפשים בכל מקום לא יישאר מקום להסתתר, וממילא "אין שלום לכל בשר" - לא יהיה אדם שנוכל לומר עליו שהוא בשלום ובשלווה.
זָרְעוּ חִטִּים וְקֹצִים קָצָרוּ, נֶחְלוּ לֹא יוֹעִלוּ, וּבֹשׁוּ מִתְּבוּאֹתֵיכֶם מֵחֲרוֹן אַף יְהוָה׃
רש"י מביא שיש ספרים שכתוב בהם "זִרעו" בחיריק, וזה משובש, שכן בחיריק זו לשון ציווי, וכאן אין ציווי אלא תיאור מצב: הם זרעו חיטים, ובמקום לקצור תבואה קצרו קוצים. ומה בא הדבר לבטא? שהם התפללו ותפילתם לא עשתה פרי - התפללו וקיבלו קוצים. מדוע? משום ש"נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים". כאשר אדם עושה חרישה מוקדמת, הזריעה נתפסת; אבל הזורע במקום שיש בו קוצים - אין זריעתו נתפסת. כך כאן: אילו הייתם שבים בתשובה קודם לכן, הייתה לתפילתכם משמעות, והקדוש ברוך הוא היה נענה ונעתר לה. אבל היות שלא נרתם לכם ניר ולא עשיתם חרישה תחילה, לא עשתה התפילה רושם, והתוצאה הייתה קוצים.
"נחלו לא יועילו" - "נחלו" מלשון מחלה וחולי. כלומר נעשו כחולה במכאובו מרוב צעקותיהם, נחלו מזעקתם, ולא הועיל להם - הדבר לא הביא עליהם את הישועה. ו"ובושו מתבואותיכם מחרון אף השם" - מפרש רש"י "מתבואותיכם" היינו ממעשיכם הרעים, שעל ידיהם הבאתם את חרון אף השם.
הרד"ק מפרש אחרת: "זרעו חיטים וקוצים קצרו" מדבר על פעולת הנביאים. לפי רש"י מדובר בתפילתם של ישראל שלא הייתה בה תועלת; לפי הרד"ק מדובר בנבואותיהם של הנביאים שלא הצמיחו תבואה. ישראל נקראים "כרמי" ו"חלקתי", והנביאים היו זורעים בחלקה הזאת חיטים - את הנבואה, שרצו להוציא על ידה תשובה, מעשים טובים ותיקון. ובמקום זאת קצרו קוצים: בכרם בית ישראל לא צמחו אלא מעשיהם הרעים של ישראל הדומים לקוצים. "נחלו לא יועילו" - הנביאים נעשו חולים מן העניין, שראו שמעשיהם אינם מועילים. מדברים השכם והערב, וזה מתסכל מאוד, שאתה מוציא כל כך הרבה אנרגיות ובסופו של דבר אין מזה שום תועלת והדברים אינם משפיעים. "ובושו מתבואותיכם" - לנביאים הייתה בושה מן התבואה, מן הציפייה שלהם לכם לראות תבואה, ובמקומה ראו קוצים, והיה להם צער גדול. ועוד, אומר הרד"ק, נחלו הנביאים "מחרון אף השם": כאשר הנביא מתאר לעצמו איזה חרון אף עתיד לבוא בעקבות התוכחות שאינן מתקבלות, הוא נעשה חולה מן הפחד. וזה משל, כשם שראינו את המשל של ישעיהו על ישראל ככרם - "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים" - כך גם כאן, ציפה לתבואה וקיבל קוצים.
ביאור שלישי מביא הרד"ק בשם אביו: אין מדובר לא בעם ישראל המתפללים כרש"י, ולא בנביאים המעידים בנו כרד"ק, אלא בעם ישראל שתלו יהבם במצרים ובאומות אחרות שיושיעו להם. ואנו יודעים כמה הזהירו אותם הנביאים שלא יתלו בהן את יהבם, שהרי מצרים עתידה להיות "קנה רצוץ" הנוקב את כפו של כל האוחז בו. תמיד הזהירו הנביאים שלא לצפות לישועה מאותם מלכי האומות אשר סביבותיהם, משענת קנה רצוץ. וזהו "זרעו חיטים וקוצים קצרו": חשבו לקבל ישועה מן האומות שמסביב. וכיצד מקבלים ישועה? שולחים להם דורון, שולחים להם כסף, כפי שאנו רואים פעמים רבות בנביא שהיו שולחים סכומים נכבדים ביותר כשוחד כדי שיגנו עלינו וישמרו עלינו. והמציאות הייתה שאת הכסף היו לוקחים ואת ההגנה לא סיפקו. זהו "זרעו חיטים" - השקיעו הרבה באמונתם ובביטחונם באותן אומות, ובסופו של דבר קצרו קוצים. "נחלו לא יועילו" - מרוב ממון שנתנו כבר נעשו חולים, ולא הועיל להם דבר.
ואפשר לפרש "נחלו לא יועילו" גם באופן זה: מתי אנו מצפים מהם שיבואו להועיל לנו? כאשר נחלו, כשנעשינו חולים, כלומר כשאנו בסכנה ובאיומים מסביב. אז הגיעה השעה שכל השקעותינו יבואו לידי ביטוי: בואו אתם האומות ששילמנו לכן, עזרו לנו. נחלינו - ולא הועילו. אותן אומות שציפינו להן ובנינו עליהן, בסופו של דבר לא הועילו לנו מאומה. ואז אומר להם: "ובושו מתבואותיכם" - יש לכם להתבייש ממה שזרעתם וציפיתם שתצא לכם תבואה. הרי זו התבואה שלכם: קוצים. וזה ביזיון גדול ובושה גדולה.
מצודת דוד מפרש פירוש חדשני, החורג משאר הפירושים המבארים שהכל חוזר על מצבם הרע של ישראל ועל השממה וההידרדרות. לדבריו "זרעו חיטים וקוצים קצרו" מדבר על הכשדים. נאמר קודם "על כל שפיים במדבר באו שודדים", נבוכדנצר יבוא וישדוד את הארץ, "חרב להשם אוכלה מקצה ארץ ועד קצה הארץ אין שלום לכל בשר". ואומר הקדוש ברוך הוא: אל תחשוב שתהיה להם כאן הצלחה, אלא "זרעו חיטים וקוצים קצרו" - הכשדים שיבואו ויכבשו את הארץ לא יצליחו בה; יזרעו חיטים ויקצרו קוצים, ולא תצמח להם תועלת מכיבוש הארץ. "ובושו מתבואותיכם מחרון אף השם" - על ידי זה יתגלה שהמארה שבאה עליהם היא מחרון אף השם, ואינה דבר שבא במקרה אלא מאת השם. כמו שאומר הקדוש ברוך הוא "והשימותי את האויבים היושבים עליה", שהקדוש ברוך הוא מבטיח שאלו שיכבשו את הארץ לא יצליחו.
ולסיום הפסוק נזכיר את דברי המלבי"ם. אף הוא מפרש כרד"ק ש"זרעו חיטים" מוסב על הנביאים שאמרו דברי מוסר, אלא שאת "נחלו לא יועילו" הוא מבאר כדרך תוכחה נוספת. הנביאים באו להוכיח - זרעו חיטים וקצרו קוצים. "נחלו" - זו דרך תוכחה נוספת שהוכיח בה הקדוש ברוך הוא, שהביא עליהם מחלות וייסורים, אולי מתוך החולי ישובו אליו. ואומר הנביא: גם זה לא הועיל. לא די שהנביאים הוכיחו ולא הועילו, אלא אף הייסורים שהבאתי לא הועילו. ולכן הוא אומר "בושו מתבואותיכם" - שתבואותיכם נעשו קוצים, כנגד "וקוצים קצרו"; "מחרון אף השם" - שהקדוש ברוך הוא כביכול מכפיל כעת את הייסורים, כי "נחלו ולא יועילו", החולי לא הועיל לשנות את דרכם.
כֹּה אָמַר יְהוָה עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם׃
מי הם השכנים הרעים? הקדוש ברוך הוא קורא להם "שכניי", לפי שעם ישראל הם חלקו וכרמו, וממילא שכנינו הם שכניו של ריבונו של עולם. ואלו הם פלשתים, עמון, מואב, צור וצידון - שכניה של ארץ ישראל, והם המריעים לנו, ולכן נקראים שכנים רעים. "הנוגעים בנחלה" - כמו "אל תגעו במשיחיי" ו"כל הנוגע באיש הזה", שמתרגם התרגום לשון היזק. הנוגעים היינו המזיקים לנחלה אשר הנחלתי את עמי ישראל. על אותן אומות שהיו בגדר מסייעות לאויבינו להצר לנו אומר הקדוש ברוך הוא "הנני נותשם מעל אדמתם" - יבוא נבוכדנצר ויגלה גם אותם. "ואת בית יהודה אתוש מתוכם" - אותם מישראל שגלו לבין האומות הללו, אתוש אותם מתוכם, כלומר אגאל אותם, כמו שמפרש הרד"ק: כאשר אשיב את שבות עמי, אתוש אותם מתוכם ואגאלם. ואילו לפי המלבי"ם הכוונה שאחרי שגלו והתיישבו במקומות שמסביב לארץ ישראל, אתוש אותם מתוכם, שהרי הם יגלו שוב פעם שנייה יחד עם האומות שישבו שם - נמצא שתהיה כאן גלות על גבי גלות.
וְהָיָה אַחֲרֵי נָתְשִׁי אוֹתָם אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים, וַהֲשִׁבֹתִים אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ׃
אומר רש"י: כל אלו שהוזכרו כאן לקו סמוך לחורבן הבית, ובכולם כתוב בספר ירמיהו "ושבתי את שבות" - בכולם מזכיר הנביא שהם ישובו. כך כתוב "ושבתי שבות מואב", וכן "אחרי כן אשיב את שבות בני עמון". כלומר כאשר ישובו יהודה ובנימין מגלות בבל, גם עמון ומואב ישובו.
וְהָיָה אִם לָמֹד יִלְמְדוּ אֶת דַּרְכֵי עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בִּשְׁמִי חַי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר לִמְּדוּ אֶת עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בַּבָּעַל, וְנִבְנוּ בְּתוֹךְ עַמִּי׃
אומר הקדוש ברוך הוא: אם יאמינו בהשם וילמדו את דרכי עמי להישבע בשמי "חי השם" - כלומר הגויים שעד עתה נשבעו בבעל ובעבודה זרה, שזו הייתה אמונתם, יבטלו את אמונתם וילמדו להישבע בשם השם ויאמרו "חי השם" ולא "חי הבעל". זו אחת הסיבות לבעיה שבעשיית עסקה או שותפות עם הגוי - שמא יבוא להישבע בשם עבודה זרה; יאמר לו "תישבע", והלה יישבע בשם עבודה זרה. שכן דרכם הייתה שכאשר נשבעים בשם דבר מסוים, מראה הדבר על חשיבותו. ומשום כך אומרת התורה "ובשמו תישבע", שהדבר מראה שאמונתי השלמה בהשם, שבו אני נשבע לאמת את דבריי. ובפועל כתוב שרק אם הגיע אדם לאותן מדרגות שנמנו קודם לכן, של תלמיד חכם וירא שמיים, אז "ובשמו תישבע"; ואם לאו, חס ושלום, הרי זה כמוציא שם שמיים לבטלה. אבל על כל פנים רואים מכאן שמי שאתה נשבע בשמו - הדבר מראה על אמונה בו.
"כאשר לימדו את עמי להישבע בבעל" - עד עכשיו למדו ישראל מן הגויים להישבע בשם עבודה זרה, ועכשיו יקרה בדיוק ההפך. אתם לימדתם את עמי להישבע בבעל, ומידה כנגד מידה תלמדו אתם מעמי להישבע בשם השם. "ונבנו בתוך עמי" - יהיה להם בזה בניין ביניהם, ובניין פירושו עמידה וקיום, כמו שמתרגם התרגום "ויתקיימון בתוך עמי": יהיה להם בזה קיום, ועל ידי זה יתקנו את דרכיהם.
והמלבי"ם מבאר שכל עניין גלות האומות הוא כדי שילמדו מישראל את האמונה האמיתית. כאשר האומה חזקה ואנו נכנעים תחתיה, יש בזה ביזיון גדול ונורא לשם אלוקים, שכן כביכול נראה שאלוהינו חלש לעומת העבודה זרה שלהם, והם נותנים תודה לעבודה זרה שלהם שהצליחו לכבוש אותנו. אבל כאשר הם גולים יחד עמנו, הדבר מראה להם את חולשת אלוהיהם. והם נמצאים יחד אתנו, ועם ישראל אף בגלות חזקים באמונתם. הגוי מיד מבעט באלוהיו, שהרי הוא יודע שאין בו ממש; ואילו עם ישראל דווקא בגלות מתחזקים. וזהו שראינו שהם יגלו יחד עם ישראל ויראו שהם נכנעים כמונו, ועל ידי זה יכירו בדת האמת, ואז "ונבנו בתוך עמי", ובמצב הזה אחזור ואגאל אותם, כמו שנאמר "אשוב וריחמתים והשיבותים איש לנחלתו ואיש לארצו".
וְאִם לֹא יִשְׁמָעוּ, וְנָתַשְׁתִּי אֶת הַגּוֹי הַהוּא נָתוֹשׁ וְאַבֵּד נְאֻם יְהוָה׃
"ואם לא ישמעו" - אם לא ירצו לקבל את דת האמת ולא ירצו להידבק בעמי ובאמונתם, אומר הקדוש ברוך הוא "ונתשתי את הגוי ההוא נתוש ואבד", היינו שלא ישובו לארצם. שהרי ראינו "אשיב את שבות בני עמון" - במי מדובר שם? באותם שלמדו את דרכי ישראל. אבל אלה שלא למדו את דרכי ישראל, בסופו של דבר אתוש אותם נתוש ואבד.
מסביר המלבי"ם: הנטישה לא תהיה על מנת לטעת שנית. שהרי הגלות נועדה ליישר אותך ולהחזיר אותך למקומך, כמי שנשלח לתקופה של חינוך מחדש וחוזר לארצו. אבל אם תהיה המציאות שהחינוך הזה לא יועיל והגלות לא תועיל, אז תהיה הנטישה נטישה של "נתוש ואבד": לא נטישה על מנת להחזיר ולנטוע מחדש, אלא נטישה על מנת לאבד לחלוטין.
בפרק זה שומעים אנו את קינת הקדוש ברוך הוא על עמו: עזיבת הבית ונטישת הנחלה, ומסירת ידידות נפשו בכף אויביה. המלבי"ם מצייר את ישראל כאריה שביייתו אותו ועשאוהו בן תרבות, ובחזרתו ליער - לחברת האומות - שב וטרף את אדונו, "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". מכאן נלמד גם לעניין חזן שאינו הגון, שתפילתו אינה רצויה לפני המקום. אחר כך מתוארים העיט וחיות השדה הנאספות על הנחלה, שלושת שלבי חורבנה בידי נבוכדנצר, השודדים המגיעים אף להרים הגבוהים שבמדבר, ותחושת הבושה של זריעת חיטים וקצירת קוצים - בין בתפילה שלא נענתה, בין בתוכחת הנביאים שלא הועילה, בין בביטחון שנתנו באומות ובממון שפיזרו לשווא. ולבסוף עוברת הנבואה אל השכנים הרעים: אף הם ייתשו מעל אדמתם, ואם ילמדו מישראל להישבע בשם השם ויכירו בדת האמת - יושבו איש לנחלתו ואיש לארצו וייבנו בתוך עמי; ואם לא ישמעו - תהיה נטישתם נטישה של נתוש ואבד, שאין אחריה נטיעה.