פרק יב בירמיהו פותח בשאלה הגדולה של כל הדורות: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ירמיהו, שזה עתה שמע על אנשי ענתות המבקשים את נפשו, בא לפני הקדוש ברוך הוא בטענה, ובדרך שבה הוא טוען הוא מלמד אותנו איך שואלים שאלה. בהמשך הפרק משיב לו הקדוש ברוך הוא, ומחזק את ליבו לקראת השליחות הקשה יותר שעוד צפויה לו.
צַדִּיק אַתָּה יְהֹוָה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כׇּל בֹּגְדֵי בָגֶד׃
עוד לפני שהשאלה נשאלת, היא נפתחת בהצהרה: צדיק אתה ה'. קודם כל נקבע הדבר הברור, המוחלט, שאין בו שום ספק. עם כל זה אני עדיין רוצה להבין. זה שאני מצדיק עליי את הדין עדיין לא אומר שהבנתי אותו. אני בטוח שמה שהשם עושה הוא בצדק, אבל אני רוצה להבין את ההיגיון שעומד מאחוריו: איפה הצדק הזה יכול להיתפס גם בדעת בני אדם. 'צדיק אתה ה' כי אריב אליך' - לא ייתכן שאריב אליך, שהרי אתה צדיק, ואיני חולק על נקודת ההנחה הזאת. ועם כל זה, 'אך משפטים אדבר אותך' - כאדם הנשפט עם חברו, כלשון הרד"ק, שכל צד טוען את טענותיו כדי לברר את הדין. כך גם כאן: ריבונו של עולם, אני רוצה לדבר משפטים ולשאול שאלה - מדוע דרך רשעים צלחה?
רש"י ממקד את השאלה: מדוע נבוכדנצר הרשע קיבל גדולה כזאת, להצליח ולהחריב את ביתך? ואפשרות נוספת ברש"י, שהשאלה נסבה על מה שסיימנו בפרק הקודם, על אנשי ענתות שביקשו להתנקש בחיי הנביא - מדוע מצליחה דרכם של הרשעים הללו. 'שלו כל בוגדי בגד' - מלשון שלווה, יש שלווה לאותם אנשים הבוגדים בהשם.
המלבי"ם מעמיד את הדברים בהקשרם: לאחר שהנביא שמע שהקדוש ברוך הוא אומר שיביא עליהם רעה בשנת פקודתם, דהיינו בעת החורבן, בא הנביא ומתפלל: ריבונו של עולם, תקצר להם, היפרע מהם מוקדם יותר בעבור התנהגותם הרעה. אל תמתין עד שנת פקודתם ועד זמן החורבן. שהרי הקדוש ברוך הוא מראה לו את מעלליהם הרעים, ואם כן ראוי להקדים את עת הפירעון מהם. והרי חורבן הבית בא בין השאר בגללם, וייתכן מאוד שאם ימותו הרשעים הללו מוקדם יותר, לא יחרב הבית.
למלבי"ם כאן הסבר נפלא, ויסודו בדברים שהאריך בהם מאוד בביאורו לספר איוב, שם זהו חלק נכבד מהדיון שבין איוב לרעיו. היסוד הוא שיש להבחין בין שתי שאלות: למה הצדיק סובל, ולמה לרשע טוב. השאלה האחת לגיטימית פחות, והשנייה לגיטימית הרבה יותר.
כשאתה שואל למה הצדיק סובל, אתה יוצא מנקודת הנחה שהוא צדיק. ומי יוכל להעיד על כך? אפשר לומר 'הוא נראה צדיק', 'הוא מתנהג כצדיק', אבל לקבוע שהוא צדיק - רק הקדוש ברוך הוא יודע מה בליבו של אדם. ואפילו אם תתעקש ותאמר שמדובר בצדיק מפורסם, עדיין יש להשיב: מי אמר שהוא צדיק ברמה ובדרישה הנדרשת לפי המדדים האלוקיים ולא לפי המדדים שלך? אתה אומר לי: זה הבבא סאלי, צדיק, מוסכם. אבל האם אתה יודע מה גודל התביעה שהצדיק נתבע בה? האם אתה יודע על מה נתבעו אברהם, יצחק, יעקב ומשה? כשאתה מבין את גודל המשא והעבודה המוטלים על כתפי הצדיק, האם תוכל לקבוע שהוא השלים את דרכו ואת כל מה שהיה צריך לעשות לפי חשבונותיו של בורא עולם? מלאכת השם אין לה שיעור, והחובות שהצדיק חייב בהן הן ללא גבול. נמצא שקשה מאוד לבנות קושיה מן השאלה 'למה הצדיק סובל'.
אבל 'רשע וטוב לו' - זו באמת שאלה הראויה להישאל. מה תאמר, שהוא לא באמת רשע? הרי רואים אדם רוצח, מחלל שבתות בפרהסיה, שיש בו את כל העבירות. רשעותו ניכרת לעין כל, ואי אפשר להתווכח על אמיתותה. ואל תאמר 'אולי תינוק שנשבה' - הוא יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו. לגבי הצדיק אין הכרח לקבוע שהוא צדיק, ולגבי הרשע יש הכרח לקבוע שהוא רשע. ולכן דווקא כאן השאלה מהדהדת במלוא עוזה: למה לרשע טוב?
לפי זה מבאר המלבי"ם את לשון הפסוק: 'צדיק אתה ה' כי אריב אליך' - אם אבוא ואטען, ריבונו של עולם, למה דרכי, דרכו של ירמיהו, אינה צלחה, מיד תבוא התשובה: מי יודע שאתה באמת צדיק, ומי יודע אם השלמת את מלאכתך כראוי לך. לכן על עצמי אין לי טענה. 'אך משפטים אדבר אותך, מדוע דרך רשעים צלחה' - כאן יש לי פתחון פה, שהרי רשעת הרשע גלויה.
בדיון שבספר איוב טען אליפז שנדמה לך שלרשע טוב, אבל אין לך מושג כמה הוא סובל, כמה אין לו שלווה פנימית, כמה הוא מסוכסך בתוך עצמו וכמה פסיכולוגים הוא מפרנס. התורה נותנת לאדם שמחה פנימית בעבודתו, ואילו הרשע, גם אם כלפי חוץ הוא נראה חוגג, לך ובדוק כמה בעיות יש לו בבית, עם הילדים, עם החובות, ואלף ואחד דברים שרק נדמה לך שטוב לו. על טענה זו משיב הנביא: 'שלו כל בוגדי בגד'. המלבי"ם מדייק שהשלווה היא תמיד בלב, בשונה משלום שהוא חיצוני. כלומר ניכר עליהם שהם שלווים גם בפנימיותם, ואם כן לא תוכל להשיב לי שבליבם אין להם מנוחה.
המלבי"ם עומד על דקדוק הלשון: מה ההבדל בין 'ריב' ובין 'משפט'? ריב הוא הטענות, כאשר יש דבר שאינו מבורר וצריך מי שישמע ויעמוד על אמיתותו, ועל כך באים שני אנשים 'אשר להם הריב', כל צד טוען כדי לברר את האמת. משפט, לעומת זאת, הוא בדבר מבורר: אתה פלשת לשטחי, הדבר גלוי לכול, רק אתה מסרב לצאת - ולכן אני מזמין אותך למשפט. אין כאן בירור, העובדות ברורות.
לפי זה: השאלה של 'צדיק ורע לו' היא בגדר ריב, שהרי הנושא עצמו נתון לוויכוח - מי אמר שהוא צדיק. אבל השאלה 'למה לרשע טוב' אינה טעונה בירור כלל, רשעותו ברורה ומוחלטת. ולכן זו טענה של משפט: ריבונו של עולם, יש להוציא את המשפט לאור, העובדות ברורות, הוא רשע, ובתור רשע ודאי שלא מגיע לו שיהיה לו טוב בעולם הזה. לכן נאמר 'משפטים אדבר אותך'.
פעם הוא מכנה אותם 'רשעים' ופעם 'בוגדי בגד', ומסביר המלבי"ם שיש ביניהם הבדל. רשע כולל גם מי שרשע בין אדם למקום, וראוי שייענש מאת השם. על כן השאלה: מדוע דרכם צלחה ואינך נפרע מהם, הרי פשעו כנגדך. ומאידך, 'בוגדי בגד' הוא מי שבוגד בחברו, וראוי שיהיה תמיד בפחדים, שהרי מי שבוגד בחברו אינו יודע היכן מחכה לו חברו מעבר לפינה. מי שנעקץ על ידך ממתין לך באיזשהו סיבוב, ואדם כזה חי כל הזמן בחששות. אם כן, מדוע דרך הרשעים שבין אדם למקום צלחה, שהרי היה ראוי שתפר את דרכם, ומדוע 'שלו' אותם בוגדים בבין אדם לחברו, מניין להם השלווה?
נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם׃
אם תאמר שסוף הרשע לאבדון ושלא יאריך ימים בהצלחתו, על כך בא הפסוק הזה. 'נטעתם גם שורשו' - נטיעה היא לאורך זמן, ויש להם קיום. ואם תאמר שבניו אחריו ייכרתו, כדעת בלדד וצופר בוויכוח עם איוב, על כך נאמר 'ילכו גם עשו פרי' - הם הולכים בהצלחתם וזרעם מתקיים. ואם תאמר שהקדוש ברוך הוא ממתין להם שמא ישובו בתשובה, על כך נאמר 'קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם'. שהרי רשע המאמין בשכר ועונש ובעולם הבא, אלא שהוא נגרר אחר תאוותיו ואינו מסוגל להתגבר עליהן, אפשר לצפות שיגיע יום ויתעשת ויחזור. אבל אלה כלל אינם מאמינים בך, ואין להם תקווה לשוב - לאן ישובו ולמי? הרי זה כמי שיביא ייסורים על בושמן ביערות עד: וכי הוא יחזור בתשובה להשם יתברך? הוא כלל אינו יודע שיש דבר כזה, יש לו אמונות הבל ואליליות. אם כן מהדהדת השאלה ביתר שאת: למה דרך רשעים צלחה?
הרד"ק מבאר ש'נטעתם' הוא משל להצלחתם, שההצלחה הולכת וגדלה כנטיעה שאינה נעצרת אלא מתפתחת. וההדגשה היא 'נטעתם' ולא 'ניטעו': ריבונו של עולם, אתה הבאת עליהם את הטובה, אתה צימחת וגידלת אותם, וזו עיקר הטענה - כל הטוב הזה בא ממך, ומדוע מגיע להם? ו'קרוב אתה בפיהם', מוסיף הרד"ק, כשהם קוראים לך בתפילה או נשבעים בשמך, כדי לאחוז את עיני הציבור ולעשות רושם של מאמינים ששם שמיים שגור על פיהם, 'ורחוק מכליותיהם' - בליבם אין להם אמונה שלמה. ואם כן ודאי שלא מגיע להם טוב אלא רע.
וְאַתָּה יְהֹוָה יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה׃
רש"י מבאר שגם פסוק זה מוסב על אנשי ענתות: ריבונו של עולם, אתה יודע אותי ואת ההבדל ביני לבינם, ולכן היפרע מאנשי ענתות המבקשים את נפשי. הרד"ק מבאר 'תראני' - אתה רואה אותי כמות שאני, 'ובחנת ליבי איתך' - בחנת את ליבי שאינו כליבם. עליהם נאמר 'רחוק מכליותיהם', אינך בליבם ובכליותיהם, ואילו ליבי איתך, וכשאני מדבר בשם השם אין זה דיבור חיצוני כמותם אלא מתוך הלב ממש.
ומכאן המסקנה: 'התיקם כצאן לטבחה'. 'התיקם' לשון ניתוק, כמו 'עד התיקנו אותם מן העיר'. רש"י מבאר: תנתק אותם מן החיים אל המוות. והרד"ק מבאר: את הרשעים השלווים תנתק ממקום מרבצם לרעתם, כצאן לטבחה. עכשיו הם רובצים בנחת, תנתק אותם ותיקח אותם לטבח כראוי להם. 'והקדישם ליום הרגה' - לשון הקדשה היא לשון זימון, ואין זה בהכרח מלשון קודש, שהרי גם 'קדשה' ו'קדש' הם מאותו שורש והם מושגים הפוכים. 'הרי את מקודשת לי' פירושו מזומנת לי, וקדש וקדשה זימנו עצמם לעניין הפריצות והזנות. כך גם כאן: זמן אותם ליום המיועד להם, ליום שבו יהיה הרג רב, הוא יום החורבן, תזמן אותם לחרב שלא יהיה להם מקום להינצל. שהרי עכשיו כשטוב להם, אנשים עומדים תמהים ושואלים מדוע דרך רשעים צלחה, אין ניכרת הנהגת השם ואין ניכר הצדק האלוקי, והדבר מעורר שאלות באמונה. ואם תיפרע מהם במהרה, כל אותן שאלות לא יתעוררו.
המלבי"ם שואל: מה הכפילות בין 'ידעתני' ל'ובחנת ליבי איתך'? אם השם יודע את האדם, הרי הוא יודע בו הכול. ומבאר שיש שני מיני ידיעות. יש הידיעה הקדומה, שהקדוש ברוך הוא יודע מראשית אחרית - מעת שנברא האדם ואף לפני כן, שהרי אצל הקדוש ברוך הוא אין משמעות לזמן, והוא יודע את כל מה שעתיד כל אדם לעשות. ואם תאמר שאינו יודע, יצרת אלוה מוגבל, והקדוש ברוך הוא אינו מוגבל. ועם כל זה, הקדוש ברוך הוא בוחן את האדם בכל רגע לראות במה בחר.
ומכאן אתה למד שלאדם יש בחירה חופשית, ולכן צריך הקדוש ברוך הוא כביכול לבדוק בכל פעם מה בחר. ולכאורה הדבר סותר את הידיעה המוקדמת: אם השם יודע שראובן יחלל שבת בשבת הקרובה, ולא ייתכן שיהיה אחרת שהרי אז לא היה יודע, נמצא שלראובן לא נותרו ברירות. זה נושא רחב וארוך שהארכנו בו בסוף ספר הכוזרי ופרסנו שם את כל היריעה, וגם קודם לכן בספר איוב פרק יב, שגם שם מבאר המלבי"ם חלק מהעניין על פי השאלה של ידיעה ובחירה, ואיננו נכנסים לכך כאן שוב.
על כל פנים, יוצא שיש כאן שתי ידיעות: 'ידעתני' - הידיעה הקדומה, שמראש אתה יודע את כל מה שאני עתיד לעשות, ו'ובחנת ליבי איתך' - הבחינה שבכל רגע, שהרי בידי הבחירה ויכולתי להחליט אחרת, ואתה בוחן ורואה שליבי איתך. הנביא בא ואומר: ריבונו של עולם, מעשיי שלמים איתך גם מצד הידיעה הקדומה וגם מצד הבחירה החופשית, ואם כן אני מבקש שלא תמתין להם עד יום ההריגה ועד יום החורבן, כפי שאמרת שבבוא זמנם תיפרע מהם כשיחרב המקדש וירושלים תצא בגולה. אל תמתין שתתמלא סאתם, עשה זאת באופן מיידי - התיקם כצאן לטבחה, נתק אותם מן הטוב שיש להם היום.
עוד שואל המלבי"ם: אם כבר נאמר 'כצאן לטבחה', מה מוסיף 'והקדישם ליום הרגה'? ומבאר שיש כאן שני מיני עונשים. 'כצאן לטבחה' - כשרוצים לטבוח צאן לוקחים את השמנים, את הבריאים ואת היפים. כך ריבונו של עולם, בחר בגדולים שבהם, במרשיעים הגדולים שנלחמו כנגד הנביא. ואחר כך 'הקדישם ליום הרגה' - את כולם תזמן ליום ההרג ותיתן לכל אחד את העונש הראוי לו.
והוא ממשיל זאת למלך הכובש מדינה, שבתחילה הוא תופס את המלך ואת השרים והורגם במיתות משונות, ורק אחר כך כובש את שאר המדינה. שכן כאשר המדינה רואה שמלכה ושריה היו כצאן לטבח, מתרופף כוחה והיא אינה נלחמת, כי הם מבינים שסיכוייהם אפסיים. כל עוד המלך חי, אפילו גולה, אפילו שולח מסרים מאיזה בור, קשה להילחם כנגדו. אבל כשהמלך מת והשרים נטבחו, קל הרבה יותר לכבוש את הממלכה. כך גם כאן: בתחילה השרים החשובים, ואחר כך יום הרגה לפשוטים.
עַד מָתַי תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְעֵשֶׂב כׇּל הַשָּׂדֶה יִיבָשׁ מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ סָפְתָה בְהֵמוֹת וָעוֹף כִּי אָמְרוּ לֹא יִרְאֶה אֶת אַחֲרִיתֵנוּ׃
רש"י מחלק את הפסוק לשניים: 'עד מתי תאבל הארץ ועשב כל השדה ייבש' - עד כאן דברי הנביא, עד מתי ריבונו של עולם יימשך המצב הנורא הזה. ורוח הקודש משיבה לו: 'מרעת יושבי בה ספתה בהמות ועוף כי אמרו לא יראה את אחריתנו' - יושבי הארץ עשו מעשים רעים ונוראים, ומגיע להם העונש שקיבלו, שהרי אמרו שהקדוש ברוך הוא כביכול אינו יכול לדון אותם ואינו יכול להיפרע מהם, ולכן העונש בא בדין.
הרד"ק מבאר שכל הפסוק הוא שאלת הנביא. 'עד מתי' נמתין שהשם ייפרע מהם? עד שתאבל הארץ, ביום שבו תהיה אבלות לארץ, הוא יום החורבן, ואז 'עשב כל השדה ייבש' וגם 'ספתה בהמות ועוף', לשון כיליון, כמו 'אף תספה צדיק עם רשע' - שהבהמות והעופות לא יהיו עוד קיימים בארץ. ולמה תאבל הארץ ותישחת? 'מרעת יושבי בה', שהדין נותן שייפרע מהם השם, שהרי אמרו 'לא יראה את אחריתנו'. הנביאים אמרו להם שהאל יביא את אחריתם לרעה ושהשלווה הנוכחית מבלבלת ואל יטעו בה, והם השיבו: לא יראה האל באחריתנו, כי אינו משגיח בנו ובמעשינו ואינו יודע מה אחריתנו. כלומר הכחישו את ידיעת העתידות. על דברי כפירה כאלה כנגד ריבונו של עולם מגיע להם שייפרע מהם כראוי.
ומסיים הרד"ק: הנה שאל ירמיהו על הצלחת הרשעים ולא השיבו האל. כלומר לדעתו נותרה כאן שאלה בלא מענה. ואנו נמשיך ונראה פנים נוספות בעניין.
המלבי"ם מבאר: ריבונו של עולם, בשביל עוונותיהם מגיע להם שתאבל הארץ - זה חורבן הדומם, 'ועשב כל השדה ייבש' - חורבן הצומח, 'ספתה בהמות ועוף' - חורבן בעלי החיים, וכל זה 'מרעת יושבי בה'. ואל תאמר שאולי בעקבות החורבן ישובו בתשובה, שהרי הם אומרים 'לא יראה את אחריתנו', והם מכחישים את ידיעת הקדוש ברוך הוא במה שנעשה בעולם הזה, וכל שכן את ידיעת העתיד, ומכחישים שכר ועונש. אם כן מדוע שישובו? הם כלל אינם רואים שכל מה שהם מקבלים בא מאת השם.
כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן׃
פסוק זה סתום וחתום, ואף לא מובן כיצד הוא נכנס כאן. נביא בו כמה ביאורים. תרגום יונתן מתרגם: 'זו התשובה לירמיה הנביא על בקשתו - נביא, אתה דומה לאדם שרץ עם רגליו ונתייגע'. אדם שרץ ברגליו, בשלב מסוים נגמרת לו הנשימה. 'ואיך אתה מדמה לרוץ מול הסוסים בבקעה?' רצת מעט והתעייפת, וכי תוכל להתחרות בסוסים? 'ובארץ שלום אתה בוטח ונופל' - אף בדרך ישרה אתה נכשל ונופל, 'ואיך אתה חושב לעשות מול חיות הבר שבמרומי הירדן?' מקום גבוה שהריצה בו למיטיבי לכת בלבד. במישור לא הצלחת, ואיך תתחרה בחיות השדה במקומות הגבוהים?
וממשיך התרגום: אם על הטובות שאני מיטיב לנבוכדנצר מלך בבל 'רגלאה' אתה רואה ותמה, מה תאמר כשאראה לך מה שאני עתיד לעשות לאבותיך הצדיקים שמן העולם, 'שרצו כסוסים' לעשות מעשים טובים לפניי, ואף אמרתי להם שאביא על בניהם ברכות ונחמות - הרי זה כמים השוטפים ויורדים לירדן. כלומר אם אתה תמה על שכרו של נבוכדנצר, דע שזה אפס קצהו לעומת מה שיקבלו האבות הקדושים. וכשאתה שואל למה יש שכר לרשע, התשובה היא: מזה עצמו תבין כמה טוב יהיה לצדיק. את הביטוי 'רגלאה' לא מצאתי לו ביאור, אך ייתכן מאוד שהוא בא לרמז על השכר שקיבל נבוכדנצר בגלל פסיעות רגליו, כפי שנבאר מיד.
רש"י מבאר שהפסוק מוסב על קרוביו הכהנים: אנשי ענתות באים להורגך, ואתה נלחמת עמהם 'וילאוך' - התעייפת, נשברת ונבהלת מן המלחמה עם קרוביך. ואם כן 'ואיך תתחרה את הסוסים' - מה תעשה מול שרי יהודה? קרוביך, שמהם היית מצפה אפילו לעזרה, באים להורגך, ושרי יהודה לא זו בלבד שאינם קרוביך אלא שונאיך הם. נמצא שכאן מסביר הקדוש ברוך הוא מדוע הם נענשים ומדוע נבוכדנצר מצליח: כדי להיפרע מאנשי יהודה, שאם מול ענתות לא הצלחת, מול יהודה ודאי שלא, שהרי רשעים גדולים הם, וראוי נבוכדנצר לבוא ולהיפרע מהם.
ומביא רש"י את דרשת חז"ל: אם על שכר שלוש פסיעות שרץ נבוכדנצר לכבודי בימי מרודך בלאדן אתה תמה שהרביתי גדולתו כל כך, מה תתמה עוד כשתראה את תשלום השכר שאשלם לצדיקים שרצו לפניי כסוסים. וזה מה שרמזתי שייתכן שרמז התרגום ב'רגלאה'. נבוכדנצר כתב את האיגרת והקדים בה את שמו של חזקיהו המלך ורק אחר כך את שם השם יתברך, ואחר כך חזר בו והלך שלוש פסיעות והחזיר את המכתב כדי לכתבו מחדש ולהקדים את הקדוש ברוך הוא. ואמר הקדוש ברוך הוא: בשכר שלוש פסיעות שרץ לכבודי, לשנות את האיגרת ולהקדים את שם השם לשם חזקיהו, קיבל גדולה כזאת. ואם על שלושה צעדים כך, כמה תתמה כשתראה את השכר העצום המגיע לאבות הקדושים, שלא שלושה צעדים רצו אלא כל ימיהם התאמצו מאמץ אינסופי בעבודת השם.
'ובארץ שלום אתה בוטח' - שם הלאוך, 'ואיך תעשה בגאון הירדן' - עם שרי יהודה. גאון הירדן, מבאר רש"י, הוא משל: כשם שהירדן עולה על גדותיו, כך שרי יהודה גאים ורשעים, ואיך תעמוד כנגדם.
הרד"ק מבאר שפסוק זה הוא תשובת הקדוש ברוך הוא לירמיהו: אל תהרהר אחר מידותיי. כשאתה שואל 'מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד', הרי אתה מהרהר אחר הנהגת השם. ועל זה נאמר לו המשל: רצת עם רגליים כמותך והלאוך, היו שרצו יותר ממך ולא יכולת להשיגם, ואיך תרצה להתחרות עם הסוסים? אם באנשים כמותך לא הצלחת, בסוסים תצליח?
והנמשל: אנשים כמותך ניסית לדעת את סודם ולא השגת - ואת סודותיו של ריבונו של עולם אתה חושב להשיג? שהרי ראינו שאנשי ענתות ביקשו להתנקש בו, והוא לא ידע זאת מעצמו אלא הקדוש ברוך הוא גילה לו. ואם דעת בני אדם אינך יודע, דעתו של מקום אתה רוצה לדעת? נמצא שניתנה כאן תשובה לירמיהו, אך לא תשובה שיש בה הסבר אלא תשובה שמשמעותה: אל תהרהר אחר מידותיי, כי הקדוש ברוך הוא כל אשר עושה דינו בצדק. וכדברי רב סעדיה גאון: לו ידעתיו הייתיו - אילו הייתי יודע את ריבונו של עולם וכל מהלכיו והנהגותיו, כבר הייתי אני ריבונו של עולם. אלא ודאי שריבונו של עולם גבוה מעל גבוה, ואין לך השגה בהנהגות השם.
עוד מביא הרד"ק משל שני, ומסביר בו את העניין עצמו: הקדוש ברוך הוא אומר לו, רואה אני שנחלשת בשליחותי ושיש בך עייפות, ועליך להתחזק. ירמיהו היה הנביא הנרדף ביותר על שליחותו, וכפי שנראה עוד בהמשך פעמים רבות, הוא עבר ייסורים קשים בלכתו בשליחות השם. 'את רגלים רצתה וילאוך' - אלו אנשי ענתות, בני משפחתך, שהם במדרגה אחת איתך, וכשראית שהם מבקשים להורגך נבהלת. 'ואיך תתחרה את הסוסים' - עוד אני רוצה לשלוח אותך להוכיח את אנשי ירושלים. אנשי ענתות לעומת ירושלים הם עברייני צעצוע, ושם הם כרישים. אם אלה עייפו אותך, איך תוכיח את הרשעים שבירושלים, שרים גדולים, ואף המלך שם? אם כאן מעט אנשים הבהילו אותך, איך תתנהג כשתצטרך לדבר מול שרים וחשובים? קל וחומר. עליך להתחזק ולא לפחד, וללכת בשליחות השם בלא מורא.
'ובארץ שלום אתה בוטח' - בטחת באנשי ענתות שיהיו לך ארץ שלום, שהם יעזרו לך ויגנו עליך, שהרי אנשי מקומך הם, משפחתך, כהנים כמותך וקרוביך. דרך העולם, אומר הרד"ק, שקרוביו של אדם מסייעים בידו, מגינים עליו ומצילים אותו, והנה הם מתכננים להורגך. 'ואיך תעשה בגאון הירדן' - במקום שבו גואים גלי הירדן, ואלו שרי יהודה וירושלים המשולים לגאון הירדן, שם איך תעמוד כנגדם? ויש מבארים שגאון הירדן מדבר על נבוכדנצר, שיעמיד את חילותיו מעבר לירדן: אם אתה מפחד מן המעטים, מה תעשה מול נבוכדנצר? ובמילים פשוטות, הקדוש ברוך הוא בא להסיר את פחדיו ולומר לו שאין לו לחשוש כלל, לא מאנשי ירושלים ולא מנבוכדנצר, ובא לחזק את ליבו.
המלבי"ם מבאר שכאן משיב לו הקדוש ברוך הוא: אתה חושב שרק אנשי ענתות מבקשים להמיתך ושרק בגללם חרבה הארץ - אך הם הבעיה השולית. הבעיה המרכזית שכנגדה תצטרך להתמודד היא אנשי ירושלים, שהם הבעיה האמיתית.
כִּי גַם אַחֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ גַּם הֵמָּה בָּגְדוּ בָךְ גַּם הֵמָּה קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא אַל תַּאֲמֵן בָּם כִּי יְדַבְּרוּ אֵלֶיךָ טוֹבוֹת׃
אומר הקדוש ברוך הוא לירמיהו: אתה בטחת בהם, שהרי אדם סומך על קרוביו, וכאן קרוביו ביקשו להאכילו סם המוות. 'גם המה בגדו בך' - אף שהיו אמורים לדאוג לך, וכדברי המלבי"ם הם הכהנים בני אהרון הנמצאים בירושלים, גם הם בגדו בך. ואל תחשוב שעשו זאת בסתר, אלא 'גם המה קראו אחריך מלא'.
כאן יצאו המפרשים לתור ביאור למילה 'מלא'. הרד"ק מבאר שהיא מלשון קיבוץ: התקבצו אחריך במלוא אנשים כדי לאיים עליך שלא תנבא להם, שכן נבואותיך אינן נעימות לאוזנם. ולכן אומר לו השם 'אל תאמן בם כי ידברו אליך טובות' - גם כשהם מדברים אליך טובות, בשקר הם דוברים. כל הטובות הללו חיצוניות הן, כדי שתתקרב אליהם ויוכלו להאכילך או להשקותך סם המוות ולהזיק לך, ולכן אל תתרשם מדבריהם.
עוד מביא הרד"ק ביאור מקורי בשם רב האי גאון: 'מלא' בלשון סגי נהור, כלומר חסר. הם מכנים אותך ואומרים: אדם זה חסר מכל טובה. כדרך שקוראים לסומא 'סגי נהור', לעיוור 'אורו רב', כך קראו אחריך 'מלא' והכוונה שאתה חסר כל טובה.
וביאור נוסף מביא הרד"ק בשם אביו: 'מלא' מלשון 'מי הוא זה אשר מלאו ליבו לעשות כן', היינו אומץ, שאינו מפחד ואינו חרד מדבר. הם קראו אחריו: האדם הזה מלאו ליבו להמשיך ולהתנבא, ושום איום אינו יכול לו, על אף כל מה שאנו אומרים ומאיימים עליו. והמלבי"ם מבאר אף הוא ש'מלא' מלשון קיבוץ, שהם אוספים את העם כדי להכותו ולפגוע בו.
בפתח הפרק מלמדנו ירמיהו כיצד שואלים שאלה: תחילה הצהרה - 'צדיק אתה ה'', ורק אחריה הבקשה להבין. המלבי"ם מחדד שאין מקום לקושיה על 'צדיק ורע לו', שהרי צדקותו של הצדיק ומידת עמידתו בתביעה האלוקית אינן ידועות לנו, ולכן היא בגדר 'ריב' הטעון בירור. אבל 'רשע וטוב לו' הוא 'משפט', שכן רשעותו גלויה, ועל זה שואל הנביא: מדוע דרכם צלחה, מדוע שלווים הם בליבם, מדוע נטיעתם מצליחה ואין להם אף תקווה לשוב שהרי 'קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם'. הנביא מבקש שהקדוש ברוך הוא יקדים ויפרע מהם ולא ימתין ליום החורבן, תחילה מן הגדולים שבהם ואחר כך מכולם. הקדוש ברוך הוא משיב לו במשל הרצים והסוסים: לפי הרד"ק - אל תהרהר אחר מידותיי, שאם דעת בני אדם אינך יודע, דעתו של מקום לא כל שכן; לפי התרגום - אם כך שכרו של נבוכדנצר על שלוש פסיעות, מה יהיה שכרם של הצדיקים שרצו כסוסים כל ימיהם; ולפי רש"י והמלבי"ם - חיזוק ליבו של הנביא, שאם מאנשי ענתות נבהלת, התחזק לקראת ההתמודדות האמיתית עם שרי ירושלים ועם נבוכדנצר. ולבסוף האזהרה: גם אחיך ובית אביך בגדו בך, ואל תאמן בם כי ידברו אליך טובות.