בחלק זה של הפרק עוברים דברי ירמיהו מן התוכחה הכללית על הפרת הברית אל דברים חריפים ואישיים: קריאת תמיהה על מה שנעשה בבית ה', משל הזית הרענן שנשרף, ולבסוף גילוי הקשר שקשרו אנשי ענתות בני עירו של הנביא להתנקש בחייו. נלך על סדר הפסוקים ונביא את דברי רש"י, הרד"ק והמלבי"ם, ואת המדרש הידוע שהרד"ק מביא כאן.
מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי׃
הפסוק סתום, וצריך לברר בו כמה דברים: מיהו "ידידי" שבבית? מהי "המזימתה"? מי הם "הרבים"? מהו "בשר קודש" שעובר מעליהם? ומה הקשר של סוף הפסוק, "כי רעתכי אז תעלוזי", לתחילתו?
רש"י מפרש שהפנייה היא כלפי עם ישראל, הנקראים ידידי ה', כמו שנאמר "ידיד ה' ישכון לבטח עליו". וכך אומר הכתוב: מה לעם סגולתי לבוא אל ביתי, וכי הם באים לבית המקדש כדי לעשות בו את מזימותיהם ואת ענייני הזימה שלהם? "הרבים" לפי רש"י הם הגדולים והרבים שבהם. "ובשר קודש יעברו מעליך" - אף את מצוות המילה ביטלו; מילת הבשר שעל ידה היו נחשבים קודש, גם אותה העבירו מעליהם.
הרד"ק מסביר ש"ידידי" הוא הקדוש ברוך הוא. הנביא אומר כביכול: מה עוד יש לידידי לעשות בבית? מה עוד יש לו להשרות שכינתו בבית המקדש? שהרי כשם שישראל נקראים ידידים לה', כך ה' נקרא ידיד לנו. ואחרי כל המעשים הרעים שעשו ישראל - מה לקודשא בריך הוא עוד להשרות שכינתו במקדש?
"עשותה המזימתה הרבים" - הם עשו את המזימה, שהיא עבודה זרה, עם רבים. לפי רש"י "הרבים" הם האנשים הגדולים, ולפי הרד"ק הכוונה לעבודות זרות רבות, כמו שראינו למעלה "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה". ואם כן, מה עוד יש לו לה' כביכול לחפש בבית מקדשו?
"ובשר קודש יעברו מעליך" - כאן חוזר הנביא לדבר אל כנסת ישראל: במקום שיקריבו בשר קודש בבית המקדש לפני ה', הם מקריבים קורבנות לרבים, לעבודות הזרות הרבות שלהם. והבשר קודש שאתם מחויבים בו כאילו עובר מעליכם, כאילו אינכם מחויבים בו כלל - כך לפחות הם מרגישים. ואם כך, מה לידידי בביתי?
ועוד דקדוק: הרד"ק מעיר שהנביא קורא לקדוש ברוך הוא "ידידי" ולא "ידיד ישראל", לפי שישראל כבר בחרו להם אלוהים חדשים ואין לה' כביכול ידידות עמם; עם מי נשארה לו ידידות? עם הנביא בלבד. וכן הוא אומר "בביתי" - שבית המקדש נותר ביתי שלי, שכן אתם כבר מזמן אינכם רואים בו בית שלכם, אלא נמצאים בבתי העבודה הזרה שאותם אתם עובדים. נמצא: הקדוש ברוך הוא נשאר ידידי, והבית נשאר ביתי, ולכם אין שום קשר למה שנעשה שם.
עוד הסבר מביא הרד"ק ב"בשר קודש": הכוונה לאנשי קודש, שכן "בשר" בא במובן של בני אדם, כמו "יבוא כל בשר להשתחוות". ולפי זה: החסידים ואנשי הקודש עברו מעלייך, כבר אינם עמך, אין עוד חסידים בעם. ולכן את עושה את כל הרעות, שהרי אין עמך צדיקים וחסידים שינחילו לך את דרך הישר.
"כי רעתכי אז תעלוזי" - במה הם שמחים? ברעות שהם עושים. כשהם עוברים עבירה - אז יש להם שמחה. היה מקום לומר שלפחות תהיה להם צביטה בלב ונקיפות מצפון בשעת החטא; אומר הנביא: ההפך הוא הנכון. אין כביכול סיכוי לתשובה מהם, שכן בשעה שהם עושים רעות הם עוד שמחים ומרוצים. ואם כן, עם מי יש לדבר? מה עוד יש להוכיח לעם הזה? ולשון "רעתכי" היא כמו "נעורייכי", "תחלואייכי" - יו"ד יתרה.
הרד"ק מביא כאן את המדרש הידוע: בשעה שחרב בית המקדש, מצא הקדוש ברוך הוא את אברהם עומד בבית המקדש. אמר לו: "מה לידידי בביתי" - אברהם, מה אתה עושה כאן? אמר לו: על עסקי בניי באתי, שמעתי שיש בעיה עם הילדים. אמר לו: בניך חטאו וגלו. אמר לו: שמא בשוגג חטאו? אמר לו: "עשותה המזימתה" - מזימה היא דבר מתוכנן, לא שגגה מבלי משים. אמר לו: שמא מיעוטם חטאו? אמר לו: "הרבים". אמר לו: היה לך לזכור להם ברית מילה, ברית אבות. אמר לו: "ובשר קודש יעברו מעליך" - אף את המילה העבירו מעליהם. אמר לו: שמא אם היית ממתין להם היו חוזרים בתשובה? אמר לו: "כי רעתכי אז תעלוזי" - כשהם עושים רעה הם בשמחה, וכי יש סיכוי שיחזרו? אמר לו: שמא חס ושלום אין להם תקנה, ואם כן הלך עם ישראל? על כך בא הפסוק הבא, "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך", שיש לעם ישראל קיום נצחי ותמידי.
המלבי"ם מפרש בדרך שלישית: ה' הוא האומר לירמיהו "מה לידידי בביתי". הפסוק הקודם אמר "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה", ופתאום רואה הקדוש ברוך הוא כביכול את הנביא בבית המקדש. אומר לו: מה עושה ידידי בביתי? למה באת להתפלל בעדם ולהקריב בעדם קורבנות (וירמיהו כהן היה ועבד בבית המקדש)? הרי כנסת ישראל עשתה את המזימות והתועבות הגדולות ביותר - "עשותה המזימתה הרבים" - ואיך אתה מתפלל בעדם?
ואז פונה אל העם עצמו: "ובשר קודש יעברו מעליך" - וכי אתם סבורים שעל ידי שתביאו בשר קודש, דהיינו קורבנות, יעברו מעליכם כל המזימות והפשעים? האם יש בבשר הקודש כוח להעביר מעליכם עבירות חמורות כאלה? הרי אינכם חוזרים בתשובה בשעה שאתם מביאים את הקורבן. "כי רעתכי אז תעלוזי" - אינך שמח בקורבן, שמחתך היא ברעה שאתה עושה, ומיד לאחר הקורבן אתה חוזר לרעתך. אם כן לא הועיל הקורבן כלום.
זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא יְהֹוָה שְׁמֵךְ לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו׃
הרד"ק מסביר שהמשילם לזית, לפי שעלי הזית ירוקים כל השנה, ולכן יש בו רעננות תמידית. "יפה פרי תואר" - כמו יפה פרי ויפה תואר, שהמילה "יפה" משמשת לשניהם, כדרך "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שה"שלא" חוזר על שני החלקים.
ולכאורה קשה: אנו עוסקים כאן בעם שעושה עבירות חמורות, ואיך קורא לו "זית רענן"? אלא שהכוונה לזמן שבו בחר בנו ה' ונטע אותנו: אז היינו בבחינת זית רענן, ההצלחה הייתה עמנו בתמידות, והיינו עושים מעשים טובים, דומים לפרי הזית שממנו נהנים אלוקים ואנשים.
"לקול המולה גדולה" - המולה היא לשון רעש, כמו שהחיל בא בקול רעש גדול, וכשהאויב בא להכות בהם הוא בא בהמולה. והמלבי"ם מבאר שהמולה היא מלשון מילה ודיבור, כמו "אין מילה בלשוני", "קול המולה כקול מחנה" - קול דיבורים ורעש רב. ומי גרם לו? עוונותייך, כנסת ישראל, הן שהביאו את קול ההמולה, וזה הצית עליה את האש.
"ורעו דליותיו" - הגויים שוברים את דליות הזית, הם הענפים הגבוהים והמרוממים שבו, ו"רעו" מלשון לרועע ולשבור, כמו "תרועם בשבט ברזל". ואל תתמה על שינוי הלשון מנוכח לנסתר, שכבר עמדנו על כך כמה פעמים שכן דרך הפסוקים לעבור מלשון נוכח ללשון נסתר, והבאנו על זה ראיות.
עוד מביא הרד"ק בשם אביו: "הצית אש עליה" אינו מלשון מעליה אלא מלשון עלים שלה - הצית אש בעליה. ואף שהעלים רעננים ולחים ואינם מקבלים אש בטבעם, אף על פי כן יצית בהם אש.
עוד עומד הרד"ק על שינוי הלשון בין זכר לנקבה: "זית רענן יפה" בלשון זכר, ומיד "הצית אש עליה" בלשון נקבה. כבר הבאנו את דברי האבן עזרא שכל דבר שאין בו רוח חיים אפשר לזכרו ואפשר לנקבו, והזית אין בו רוח חיים. והרד"ק מוסיף שכיוון שהמשיל כאן את כנסת ישראל שהיא לשון נקבה, דיבר על הזית בלשון נקבה, ואחר כך שב לטבע הלשון ואמר "דליותיו" בלשון זכר.
המלבי"ם מבאר שיש כאן שלוש מעלות שקרא ה' בשמנו כשנטע אותנו: זית - שעלהו רענן ולח תמיד, בקיץ ובחורף; יפה תואר; ופרי תואר. ובנמשל: הזית הרענן, שעליו שומרים על הפרי, מסמל את העושר וההצלחה, שתמיד רענן ומלא ברכת ה'. "יפה תואר" משל לגבורת העם, שהם רבים וחזקים. "פרי תואר" משל למעשים הטובים ולתורה שלהם, שהם הפרי המשובח והמרוצה היוצא ממעשי האדם.
ולפי המלבי"ם "קול המולה גדולה" אינו צבא האויב הבא להיפרע מאיתנו, אלא קול הרעש של גזר הדין שנגזר בשמיים, "בגזירת עירין פתגמא". אותו קול המולה שנחרץ למעלה כנגד אותו זית רענן הוא שגרם ש"הצית אש בעליה" - בעלים, שהם סמל העושר וההצלחה, כלומר ששללו מהם את עושרם ואוצרותיהם. "ורעו דליותיו", הענפים הגבוהים, שעליהם אמר "יפה תואר" - שברו את העם והוליכוהו לגולה. נמצא שגם גבורת העם וגם מעשיהם לא עמדו להם. ובוא וראה: דבר שהתחיל כל כך מפואר, זית רענן יפה פרי תואר, בסופו של דבר נשברו כל דליותיו הגבוהות והלכו בגולה.
וַיהֹוָה צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה בִּגְלַל רָעַת בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לָהֶם לְהַכְעִסֵנִי לְקַטֵּר לַבָּעַל׃
הרעה שדיבר עליה היא אותה גזירה שהזכרנו, "לקול המולה גדולה" - על ידי שרי מעלה, מלאכי השרת, נגזרה הגזירה, וה' דיבר עלייך רעה להצית בך אש.
אומר המלבי"ם: אין זה מפני שמחשבתו של הקדוש ברוך הוא כביכול נשתנתה ממה שהייתה בשעה שנטע אותנו. אין אצל ה' שינוי תוכניות ואין שינוי מחשבה. אדרבה, מה שדיבר עלייך רעה הוא דווקא מחמת היותו "הנוטע אותך": מטרת הנטיעה הייתה פרי הילולים, שיצמחו כאן פירות קודש ושיהיו ישראל אור לגויים. ומאחר שלא מילאו את תפקידם, ואין כאן פרי הילולים אלא פרי מוות ופרי משכלת - לכן "דיבר עליך רעה בגלל רעת בית ישראל". משל לאדם שנטע כרם, "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים", ועקר אותו. וכי שינה תוכניות? לא שינה כלום. התוכנית הייתה כרם המוציא פירות טובים, וכרם שאינו מוציא פירות טובים מלכתחילה אינו רוצה בו.
וסוף הפסוק, "אשר עשו להם להכעיסני לקטר לבעל", מלמד על סדר ההידרדרות: בתחילה "עשו להם" - חשב שתצא לו מזה תועלת כלשהי, ואמר לעצמו שאינו באמת מאמין בזה. בשלב השני כבר "להכעיסני", מתחיל להתחבר ועושה להכעיס. ובשלב השלישי "לקטר לבעל", דבק בו באמונה שלמה ותמימה ומאמין בו בכל לבו.
וַיהֹוָה הוֹדִיעַנִי וָאֵדָעָה אָז הִרְאִיתַנִי מַעַלְלֵיהֶם׃
הרד"ק מחבר פסוק זה לפסוק הבא, שבו מתואר ניסיון ההתנקשות בחיי הנביא. וזה שאמר: ה' גילה לי והודיע לי שהם רוצים להתנקש בי, שאני עצמי לא הייתי יודע זאת. "אז הראיתני מעלליהם" - לא היה עולה על לבי שירצו לעשות לי כדבר הזה, בשעה שאני מבקש את טובתם ומוכיח אותם כדי להצילם מרעה. ואם עלי, המבקש טובתם, חשבו כך - קל וחומר אילו מעללים רעים היו עושים לאחרים שאותם באמת ביקשו להרע.
המלבי"ם מבאר: בפסוק הקודם נאמר "דיבר עליך רעה", והנביא אומר לעם - דעו לכם שה' לא שמר את הדבר אצלו, אלא גילה לי את הרעה שהוא עומד לעשות לכם, כמו שאמר באברהם "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה", שהקדוש ברוך הוא מגלה לצדיקים את העתיד. ובאותה הזדמנות שהראה לי את הרעה העתידה לבוא עליכם, אמר לי גם שאף לי אתם מבקשים להזיק.
וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי עָלַי חָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא יִזָּכֵר עוֹד׃
מהו "כבש אלוף"? רש"י מביא בשם דונש ויהודה בן קוריש, וכן פירש הרד"ק, שהכוונה ככבש ופר המובל לטבח, ש"אלוף" הוא מלשון שור, כמו "שגר אלפיך" ו"אלופינו מסובלים". ומנחם בן סרוק פירש "כבש אלוף" - כבש גדול, וכן משמע מתרגום יונתן שתרגם "כאימר בחיר", כלומר מובחר ומשובח.
והמלבי"ם מפרש "אלוף" מלשון לימוד, כמו "אלפני בינה", היינו כבש מאולף ההולך אחרי בעליו לכל מקום מתוך ביטחון שלם בו. ויום אחד הולך בעליו לבית המטבחיים, והכבש, שרגיל ללכת אחריו, הולך אחריו גם לשם, ואינו מודע כלל לכך שמוליכים אותו לשחיטה. כך אומר הנביא: הוליכו אותי לטביחה "ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות" - לא ידעתי את תוכניתם להרוג אותי, ובאופן שכלל לא ייוודע שהם הרגוני. תוכנית של רצח מושלם, רצח שאי אפשר לפענח אותו.
וכיצד? "נשחיתה עץ בלחמו" - נשים בלחמו עץ משחית, עץ רעיל, כלומר סם המוות במאכלו. ולמה? אומר המלבי"ם: נביא שנהרג בחרב, שמו נזכר בכל דור ודור שנהרג על קידוש השם, כזכריה הנביא שנהרג על שהוכיח את העם. אבל כאן אף אחד לא יידע, וכולם יהיו בטוחים שמת מעצמו. ולא עוד, אלא שיש סמים שאינם פועלים מיד אלא לאחר כמה ימים, ואז יאמרו הבריות: כנראה אכל משהו לא טוב, קלקול קיבה, שבץ, התקף לב. איש לא יעלה בדעתו שהיה כאן מי שהתנקש בחיי הנביא.
"ונכרתנו מארץ חיים ושמו לא יזכר עוד" - וזה נפלא לפי דרכו של המלבי"ם. שהרי אם היו מתנקשים בו בגלוי, דווקא אז היו זוכרים אותו לדורות. וכפי שאנו רואים בימינו: ראש ממשלה שהתנקשו בחייו - פתאום נעשתה לו "מורשת", וכל שנה מזכירים אותה, בשעה שכמעט עמדו להפילו בבחירות הקרובות, ולא נשאר ממנו אלא צרות. וכל כך למה? מפני שהתנקשו בו. וזה בדיוק מה שאמרו אנשי ענתות: אם ייהרג בחרב יזכרו אותו לדורות, כזכריה שדמו היה תוסס שנים, אבל אנחנו נהרוג אותו בצורה כזו שאיש לא יזכור אותו לעולם - "ונכרתנו מארץ חיים ושמו לא יזכר עוד", שכולם יאמרו שמת מחמת חולי פנימי כלשהו.
וַיהֹוָה צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי׃
פשט הדברים: ריבונו של עולם, אתה שופט צדק - שפטני מהם, דון אותי לעומתם והצילני ממחשבות הזדון שיש להם עלי. ואתה בוחן כליות ולב, ובחנת את לבם ואת כליותיהם - הודיעני אפוא את מחשבותיהם ואת תוכניותיהם לעתיד. "אראה נקמתך מהם" - שלא אסתלק מן העולם קודם שאראה כיצד אתה נפרע מהם על מעשיהם הרעים. "כי אליך גיליתי את ריבי" - אין לי למי לגלות את ריבי עמהם אלא אליך, שאין לי עוזר וסומך, וכל אלה שאני בא להוכיחם מתנגדים לי; ואם כן אין לי אלא לפנות לקדוש ברוך הוא שייקח משפטי מהם, שריבי גלוי וידוע רק לפניך.
המלבי"ם מדייק: "שופט צדק" - שאין לחשוש שתטה משפט ותעשה דבר של נטייה מן היושר. ויש שופט שאינו רוצה להטות דין, אלא שהעובדות אינן ברורות לו והוא דן לפי מה שנגלה לעיניו, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"; אבל אצלך לא ייתכן שלא תדע את אמיתת הדבר, שהרי אתה "בוחן כליות ולב" ויודע גם את אשר בלבם, אף שכלפי חוץ אינם מגלים זאת.
ולכן "אראה נקמתך מהם" - איני מבקש את נקמתי אלא את נקמתך. "כי אליך גיליתי את ריבי" - וכי ריב פרטי יש לי עמהם? וכי על ממון או על ויכוח שביני לבינם אני נלחם? כל ריבי עמהם הוא אליך: שישמרו מצוותיך, שיחזרו בתשובה, שיתקרבו לעבודתך. ואם הם מבקשים להרגני מחמת שניבאתי בשמך, מי ראוי שיילחם מלחמתי? אתה, ריבונו של עולם, תילחם את מלחמתי ותצילני מהם.
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְהֹוָה וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ׃
אומר הקדוש ברוך הוא: אנשי ענתות מבקשים את נפשך, ולא מחמת דין ודברים אישי עמך, אלא כל עניינם הוא "לא תנבא בשם ה'". זה ריבם עמך, וזה מה שמפריע להם - היותך שליח ההשגחה העליונה. וכיוון שכך, הם ייענשו כפי שיתבאר בפסוקים הבאים.
הרד"ק עומד כאן על קושי: למעלה נאמר "וה' הודיעני ואדעה", "ואני ככבש אלוף יובל לטבוח ולא ידעתי", משמע שרק הקדוש ברוך הוא גילה לו את הדבר. וכאן מפורש שהם עצמם אמרו לו "לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידנו" - כלומר איימו עליו בגלוי שאם ימשיך להתנבא ירצחו אותו. אם כן ידע היטב שהוא מסוכן למיתה על ידם!
אלא שהתשובה היא כדרך שקורה ממש בימינו: אדם אומר לחברו "אני ארצח אותך", והלה סבור שאלו איומים בעלמא, איומים בלי כיסוי. כמה סיפורים אנו מכירים שלבסוף התברר אחרת, שאמנם היו איומים והוגשו תלונות במשטרה - ומה כבר תעשה המשטרה? אם על כל אדם שמאיימים עליו תצמיד שוטר, ייגמרו השוטרים. ולכן ירמיהו מעולם לא חשש שיש בזה ממש, וסבר שדרך הפחדה וגיזום הם נוקטים, מאיימים עליו באקדח ריק. שהרי להמיתו בגלוי לא ייתכן: עדיין היה שם מלך ושלטון, ואילמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, ולא היה להם העוז לרצחו לעיני כול. אבל שימיתוהו בסתר על ידי סם - זה דבר אפשרי, וזה מה שלא העלה על דעתו. ואף אין הכרח שהדבר ייוודע, שהרי יכולים לתת לו במאכלו סם שאינו פועל מיד אלא לאחר עשרה ימים או לאחר חודש, או חומר רדיואקטיבי, וימות לאחר זמן ואיש לא יידע ממה מת. את זה לא חשש ולא העלה על דעתו, ועל זה אמר "ה' הודיעני".
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב׃
למה דווקא הבחורים ימותו בחרב? מפני שהבחורים בוטחים בגבורתם ויוצאים להילחם, וכיוון שיוצאים לקרב - מיתתם בחרב. "בניהם ובנותיהם ימותו ברעב" - בתוך העיר.
ומדייק הרד"ק: מדוע הזכיר את הבנים ולא את האבות? מפני שאם ישיגו האבות דבר מאכל, יאכלו הם, שחייהם קודמים. ולא עוד אלא שאף "אכלו בשר בניהם ובנותיהם" מפני הרעב. נמצא שכאשר עמד הספק אם הוא יחיה או בנו יחיה, ודאי בחר בחייו תחילה, ולכן הבנים הם שמתו ראשונים.
והמלבי"ם מדייק בלשון "הנני פוקד עליהם", וקושר זאת למה שנאמר קודם: ירמיהו אמר לפני הקדוש ברוך הוא - לא את מלחמתי אני נלחם אלא את מלחמתך. אומר לו הקדוש ברוך הוא: צודק אתה, ולכן אני נוטל על עצמי את הדבר - "הנני פוקד עליהם". אין זה מולך אלא מולי, אני הוא שאיפרע מהם, והבחורים והבנים ימותו בחרב ובמצור.
וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת שְׁנַת פְּקֻדָּתָם׃
אנשי ענתות הצרו לירמיהו מאוד. ירמיהו היה "מן הכהנים אשר בענתות", בן עירם וקרוב משפחתם, ובמקום שיחזקו את ידיו - דווקא בעירו חיפשו איך להתנקש בחייו. וכבר התפלל עליהם שהקדוש ברוך הוא יכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים ושייענשו, וכאן אומר לו ה': שארית לא תהיה להם.
"שנת פקודתם" - מפרש הרד"ק: שנת החורבן, היא שנת תשע עשרה לנבוכדנצר, שאז פקד ה' את עוונם ונחרבה הארץ; באותה שנה ייפקדו גם אנשי ענתות ולא תהיה להם שארית. ומקשה הרד"ק: הרי מצינו בשבים מגלות בבל "אנשי ענתות מאה עשרים ושמונה", ומשמע ששארית כן הייתה להם! ומתרץ, שכל גזירה כזו נאמרת על תנאי - אם לא יעשו תשובה; ואף שנגזרה עליהם גזירה קשה, כאשר לכדו האויבים את העיר עשו תשובה, ומשעשו תשובה נשתנתה הגזירה והייתה להם שארית.
והמלבי"ם מיישב באופן אחר: "ושארית לא תהיה להם" נאמר על הזקנים. בתחילה אמר "הבחורים ימותו בחרב, בניהם ובנותיהם ימותו ברעב", ונשאלת השאלה - והזקנים היכן? על כך אמר שגם להם לא תהיה שארית, שאביא עליהם רעה מיוחדת בעת החורבן. נמצא שאין הכתוב מדבר כלל על הדורות הבאים ועל השבים מן הגולה, ומעיקרא קושיא ליתא.
בחלק זה של הפרק מעמיד הנביא את החשבון במלוא חריפותו: "מה לידידי בביתי" - בין אם כפנייה לישראל, בין כקריאת הנביא על השראת השכינה, ובין כדברי ה' לירמיהו שלא יתפלל בעדם - המסקנה אחת: קורבנות בלי תשובה אינם מעבירים עוון, ועם ששמח ברעתו אין לו תקנה בדרך הרגילה. ומן הזית הרענן, המסמל עושר, גבורה ומעשים טובים, לא נותרו אלא עלים שרופים ודליות שבורות, לא מפני ששינה ה' את מחשבתו, אלא מפני שנטיעה שאינה מוציאה פרי הילולים נעקרת מעצם תכלית נטיעתה. ובסופו של הפרק מתגלה עומק הבדידות של הנביא: בני עירו ובני משפחתו מתכננים להמיתו בסתר, כדי שאף שמו לא ייזכר, והוא מוסר את ריבו לשופט צדק ובוחן כליות ולב - "כי אליך גיליתי את ריבי" - והקדוש ברוך הוא נוטל את המלחמה על עצמו: "הנני פוקד עליהם".