ספר ירמיה, פרק י"א. הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם לאמור. שמעו את דברי הברית הזאת ודיברתם אל איש יהודה ועל יושבי ירושלים. הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם לאמור, שליחות ששלח השם את ירמיהו לומר לאיש יהודה. ומה הוא שולח אותם לומר? הדבר אשר תאמר לבני יהודה, שמעו את דברי הברית הזאת.
אז קודם כל תשימו לב, כתוב פה שמעו את דברי הברית הזאת ודיברתם אל איש יהודה. למה הוא פונה בלשון רבים? הרי זה ציווי לירמיהו. אז אומר הרד"ק, כי ייתכן מאוד שהיו שם נביאים נוספים. וכן היה את צפניה שהתנבא בימי יאשיהו, ואולי היו עוד אחרים, אומר הרד"ק. אז להם כולם הוא מצווה לומר את דברי הברית הללו כפי שתכף נראה.
מה זה שמעו את דברי הברית הזאת? אומר הרד"ק, דברי הברית כתובים בתורת משה. מה הם הברית? לעוברך בברית השם ובאלתו. ברכות וקללות. אם תשמעו, אז ייטב לכם, והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע וכולי. ואם לא תשמעו, אז חס ושלום, חרב האויב. בסיום של כל העניין כתוב, אלה דברי הברית אשר ציווה השם את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אותם בחורב.
על זה השם כרת איתם ברית. בחורב כתוב, וייקח את ספר הברית ויקרא באוזני העם ויאמרו כל אשר דיבר השם נעשה. ואמר שם, וייקח משה את הדם ויזרוק על העם. זה היה שהעביר אותם בברית השם, מתי? במעמד הר סיני. ולאחר מכן ויאמרו כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע. ואז כתוב, ויאמר הנה דם הברית אשר כרת השם עמכם על כל הדברים האלה. אומר הרד"ק, יוצא אם כן שהברית זה הסכם. זה חוזה בינינו לבין השם.
זה תמיד המושג לכרות ברית. אז תאמר להם, שמעו את דברי הברית הזאת. תשמעו בקול השם ותעשו את מצוותיו כמו שכתוב בתורה, שהם דברי הברית. אומר הרד"ק, למה הזכיר להם את הברית? כי הברית הוא דבר קיום אפילו בין אדם לחברו. אם עושים איזשהו הסכם, עושים איזה שהם תנאים, אז כורתים ברית. מה שנקרא היום בזמננו, כותבים חוזה. אז הוא אומר להם, תזכרו את החוזה שחתמתם עם ריבונו של עולם. הרי גם עם החבר שלך אם אתה כותב חוזה, זה מחייב.
כל שכן כשמדובר שאתה עם ריבונו של עולם, יש לכם ברית, ראוי שתקיימו את החוזה הזה. והנה החוזה שהסכמתם עם השם, דברי הברית הכתובים בתורה. אז שמעו את דברי הברית הזאת ודיברתם אל איש יהודה ועל יושבי ירושלים. על יושבי ירושלים, הרד"ק אומר הכוונה אל יושבי ירושלים. וזה ביטוי שמופיע הרבה בכתובים, כמו וילך אלקנה הרמתה על ביתו, שהכוונה אל ביתו.
ותתפלל על השם, הכוונה אל השם. אז גם פה, דיברתם אל איש יהודה ואל יושבי ירושלים. העל זה כמו אל. המלבי"ם מסביר, דברי הברית זה כלל דברי התורה שכרת עליו ברית, כתוב לעוברך בברית השם אלוהיך ובאלתו. ותשים לב, אומר המלבי"ם, שהוא אומר שמעו ולאחר מכן ודיברתם. מה ההבדל בין שמעו לבין דיברתם? הוא אומר, אתם תאמרו להם שמעו את דברי הברית הזאת. אתם תאמרו להם תשמעו, לשמוע הכוונה מרצון, מאהבה, לקבל בחפץ לב.
ואם זה לא יעזור, ודיברתם, אני מצווה אותך הנביא, אתה תדבר אליהם את דברי הברית. מה הגדר של דיבור? דיבור תמיד זה בלשון קשה. דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור. דבר זה לשון מנהיג, הך על קודקודם. דיבור זה בדרך של ציווי. אני דיברתי אליו ואמרתי לו, תמיד כשאני רוצה להגיד איזשהו ביטוי של ציווי מוחלט, זה דיבור.
לעומת זאת אני, אני יכול להגיד משהו שביקשתי ממנו, אני יכול להגיד אמרתי לו. אני זה בדרך כלל לא ציווי מוחלט. הדיבור זה להנהיג, דבר זה מנהיג. אז אם כן, בהתחלה תפנה אליהם בטובות, שמעו את דברי הברית הזאת. זה לא עובד? ודיברתם אל איש יהודה. תדברו אליהם בדברים קשים כגידים. מה זה דברים קשים? זה פשוט להפחיד אותם. מכיוון שמה שעומד להיות זה צרה ואסון, ואם אתם לא תשנו דרכיכם, אז יהיה חורבן ולאחר מכן תהיה בכייה לדורות.
אז פה צריך להעמיד אותם בפני גודל הצרה שהם נכונים אליה, שאם אתה לא תציג בפניהם את הדברים ללא כחל וסרק, אז אוי ואבוי, מה שיכול להיות זה שתבוא הצרה והם לא יתכוננו לקודם ויגידו למה לא הזהירו ולמה לא אמרו לנו. ואמרת אליהם כה אמר השם אלוהי ישראל, ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת.
תגיד להם דבר נוסף, שהעניין הזה הוא בקללה, ארור. אומר המלבי"ם, זאת אומרת כאן הוא מדבר על החלק השני, ודיברתם אל איש יהודה. מהו הדיבור? הדיבור הוא באיומים, הדיבור הוא בקללות. תדע לך, ארור האיש. מה זה ארור האיש? לא כתוב יארר השם את האיש. לא כתוב יקלל השם, אלא כתוב ארור. אומר המלבי"ם, הוא ארור מעצמו. מכיוון שהתורה היא הברכה, ומי שעוסק בתורה ומקיים מצוותיה, ממילא שורה עליו הברכה.
ומי שרחק מן הברכה, דהיינו רחק מן התורה והמצוות, ממילא שורה עליו הקללה. זה לא, לא צריך להחיל עליו משהו חדש. בעצם העזיבה של התורה והמצוות, יש כאן קללה. ולכן ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, ארור הוא מעצמו. כי ברגע שאתה עזבת את דברי הברית, ממילא גם השם עוזב אותו. אשר ציוויתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מכור הברזל.
לאמור, שמעו בקולי ועשיתם אותם ככל אשר אצווה אתכם, והייתם לי לעם ואנוכי אהיה לכם לאלוהים. אשר ציוויתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים. כאשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, מדברים פה בהר סיני, אז אחרי 50 יום כרתי איתם ברית. ואז זה היה, הוצאתי אותם מארץ מצרים מכור הברזל. מה זה כור הברזל? כור הברזל זה מקום ששמה צורפים את הכסף ואת הזהב בכור. זה נקרא כור הברזל.
למה זה נקרא כור הברזל? הגם שהמקום עצמו יכול להיות שהיה עשוי מחרס, ולפעמים זה אפילו במעבה האדמה כדי שישמור חום. עם כל זה, זה נקרא כור הברזל כי זה היה דבר חזק כברזל. מי שירצה יוכל לראות במשנת הגלגולים, שמה יש לנו מאמר שלם שנקרא סוד גלות מצרים וחטא אדם הראשון. ושמה אנחנו עוסקים בהרחבה בעניין של תיקון מצרים. מה היה התיקון בהיותם במצרים.
ושמה אנחנו גם מפרטים את העניין הזה של כור הברזל. אני רק אסביר בקצרה, כור תפקידו ליצור זיכוך. ולכן מצרים הייתה מקום זיכוך. ובעקבות יציאת מצרים יצאו רק אלה הראויים ביותר לגאולה מתוך כולם, אלה המזוככים ואלה שעברו את כל תהליך הזיכוך. ולכן כאשר רצה משה רבנו להוציא מישהו מן הנדבכים בבניין, היה זה מיכה.
אז הקדוש ברוך הוא אמר הנח לו. הקדוש ברוך הוא אמר תדע לך שמי שנשאר פה צריך להישאר כאן. משה התעקש והוציא אותו, ולאחר מכן סבלו ממנו מכיוון שהוא הוציא את הצלם של, את ה, יש אומרים עלי שור, אבל על ידו בסופו של דבר הגיעו לעניין הזה של העבודה זרה. כך שלמעשה אלה שנותרו במצרים, זה אלה שכך נגזר עליהם והם חלק מתהליך הזיכוך. אז כמו שבכור צורפים את הזהב, כך גם כן מצרים הייתה כור הברזל, מקום הצריפה של העם היהודי שמשם יצאו רק אלה היותר ראויים לגאולה והיותר מזוככים.
צא ולמד ש-80% הרי מתו במכת חושך. זאת אומרת שמתוך כל אלה שהיו במצרים, רק 20%. זה איזה צירוף אחר צירוף מדובר כאן, שיצאו רק אלה שמתוך כולם היו ראויים לצאת ולקבל תורה. כך שללא כל ספק הביטוי כור הברזל זה הביטוי המתאים כאן. המלבי"ם מסביר שיש כאן ארבעה טעמים על החיוב של השמירה של הברית שעליה הוא דיבר כאן. שמירת הברית שהיא שמירת קיום המצוות שכרת השם איתנו בחורב.
דבר ראשון הוא אומר להם, אשר ציוויתי את אבותיכם. הנה בואו, אתם מחויבים לשמור את מה שאבותיכם קיבלו. המצוות שהאבות קיבלו עליהם, הבנים צריכים לשמור כי האבות קיבלו את זה עליהם ועל זרעם אחריהם. דבר שני, ביום הוציאי אותם מארץ מצרים. הרי כשהוצאתי אותם מבית עבדים, עבדיי אתם על מנת שתהיו עבדים לי ולא עבדים לעבדים. יוצא איפה שכל יציאת מצרים הייתה בתנאי שתקבלו את אדונותי עליכם, תהיו לי לעבדים.
אז הנה הרי הוציאותיכם מארץ מצרים, שארץ מצרים כמו שאמרנו הייתה בית עבדים. דבר שלישי, הרי כל זה היה בתנאי. הרי זה היה בתנאי לאמור שמעו בקולי. כל זה בתנאי שבאמת תהיו מוכנים לשמוע בקולי והייתם לי לעם. ואז על ידי זה שאתם תשמעו בקולי תהיו לי לעם, יוצא אם כן שכאשר אתם מפרים בריתי, אז לא עמי אתם ואני לא אלוהיכם. מתי אתם כן תחשבו לי לעם ואני אהיה לכם לאלוהים? כאשר אתם שומעים לבריתי, למצוותיי.
למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם, לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה. ואען ואומר אמן השם. אומר הקדוש ברוך הוא, זה יהיה למען הקים את השבועה. זה הדבר הרביעי מסביר המלבי"ם, לתת להם ארץ זבת חלב ודבש. הרי כל נתינת הארץ היא רק בתנאי שאתם תקיימו את מצוות השם, תשמרו את דברי הברית. אז הנה יש פה הכרח רביעי שאתם חייבים לשמור את דברי הברית.
כי אם לא, אז אינכם ראויים לארץ. ואז יוצא אם כן שמגיעה לכם במצב כזה גלות. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא, למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם, זה רק בתנאי שאתם שומרים את הברית, מקיימים את המצוות. בא ירמיה ואומר, ואען ואומר אמן השם. מה אמן? על מה הוא אומר אמן? אמן הכוונה מלשון אמת, יאמנו הדברים, אמת הוא הדבר. על מה הוא אומר אמן?
הרד"ק מסביר, אמן, אמת יהיה זה, שיהיה ארור מי שלא ישמע אל דברי הברית. על מה האמן? מה שאמר הקדוש ברוך הוא מקודם. כה תאמר, ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת. אומר ירמיהו, אמן. בקללה יהיה מי שלא ישמע את דברי הברית. לעומת זאת המלבי"ם מסביר, אמן זה כמו מקבל על עצמו לקיים את דברי הברית. פירושו של דבר, הקדוש ברוך הוא הרי פה אומר, יש לי ברית עם כלל עם ישראל. והקדוש ברוך הוא אומר, הם סטו מן הדרך.
אומר ירמיהו, ריבונו של עולם, גם אם הם סטו, אבל אני מקבל על עצמי את הברית. אני מקבל את ההסכם בינינו. אז אמן, אמת, אני מקיים את אותה ברית. ואם כך יוצא, שלא התבטלה השבועה להיות לנו לאלוקים. כי כל עוד שנמצא אחד מצאצאים של אבותינו הקדומים שמקבל על עצמו את הברית, אז הברית יש לה המשכיות. אז ריבונו של עולם, גם אם הם כולם הפרו את הברית שאבותינו הסכימו עליה, כל עוד שאני פה נמצא ואני מקיים את הברית, אז כביכול החוזה עדיין לא הופר.
אז ממילא ריבונו של עולם, אתה מחויב להמשיך להיות איתנו ולשמור עלינו ולקיים אותנו, כי הרי עדיין אני קיים ואני אומר אמן ואמת לדברי הברית. זה מה שכתוב כאן, ואען ואומר אמן השם, על השבועה ועל הברית. אני כן מוכן לקיים אותה ואני כן ממשיך בדרך ההיא של אבותינו. ויאמר השם אליי, קרא את כל הדברים האלה בערי יהודה ובחוצות ירושלים לאמור, שמעו את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם.
אומר לו השם, לך תקרא את כל הדברים האלה. את כל מה שאמרתי לך על עניין הברית, את כל העניין של העונש למי שלא ישמור בכל דברי הברית. תקרא להם את כל הדברים הללו ותתרה בהם בלשון של ארור כמו שאמרנו, שהיא שפה קשה. ועל ידי זה לא יוכלו לומר לא אמרו לנו, לא הזהירו אותנו. הנה תראו שיש כאן אזהרה מפורשת וגלויה. כי העד העידותי באבותיכם ביום העלותי אותם מארץ מצרים ועד היום הזה, השכם והעד לאמור שמעו בקולי.
הרי גם באבותיכם שהעליתי מארץ מצרים, גם אז התריתי בהם. ועד היום הזה השכם והעד, אני שולח להם נביאים כדי להתריע בהם בכל בוקר ובוקר, בכל יום ויום אני מתרה בהם. זאת אומרת, יש כאן אם כן איזושהי הודעה מראש והודעה רצופה. והדבר לא עוזר. ולא שמעו ולא הטו את אוזנם, וילכו איש בשרירות ליבו הרע. ואביא עליהם את כל דברי הברית הזאת אשר ציוויתי לעשות ולא עשו.
ולא שמעו, הנה יש איומים, ישנם קללות, ולא שמעו. ואשר ציוויתי לעשות, והם לא עשו. ציוויתי לקיים, והם לא קיימו. אומר המלבי"ם, ולא שמעו, הכוונה היא לא קיבלו את הדברים. ולא הטו את אוזנם, להטות את אוזנם הכוונה היא, יש מצב שאני שומע אבל לא מקיים. ויש מצב שאני אפילו לא רוצה להטות אוזן. לא רוצה להטות אוזן זה גרוע יותר, אני אפילו לא מעוניין לשמוע.
אז הוא אומר תראה, לא שמעו ולא הטו את אוזנם. אפילו להטות אוזן לא היו מוכנים. ואביא עליהם את כל דברי הברית הזאת. אומר, בוא תראה בין ההבדל בין המרי של הדורות הראשונים לבין המרי של הדור הזה, המרד של הדור הזה. ואז אתה תבדיל גם כן בשינוי של העונשים. הדור שלפניו, אומר המלבי"ם, הם המרו אבל בשב ואל תעשה. פירושו של דבר, הם לא קיימו מצוות השם, אבל מה שנקרא באופן פסיבי. נמנעים.
לעומת זאת הוא אומר, בוא תראה את הדור הזה. הנה, לא בשב ואל תעשה, אלא בקום ועשה. גרוע עוון הדור של ירמיה מהדור הקודם. הנה תראה, הדור הקודם העונש שלהם היה שאני ציוויתי לעשות ולא עשו. זה לשון הכתוב. מה זה? זה שב ואל תעשה. לעומת זאת הדור הזה, הדור של ירמיה, ויאמר השם אליי, נמצא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלים. נמצא קשר, פירושו של דבר, יש פה דבר חמור יותר מאי עשייה, שאז אתה פסיבי.
אלא פה יש קשר, שזה הרבה יותר גרוע. הרד"ק אומר, נמצא קשר, שהנבואה הזאת נראה, ככה הוא אומר, שהיא נאמרה בימי יהויקים. והכוונה היא נמצא קשר שהם מרדו בי אחרי שיאשיהו כבר עשה הליך כלשהו של תשובה, כי יאשיהו היה צדיק וכבר היה ראוי להיות משיח אפילו. רק אין דורו דומה יפה. לאחר מכן נמצא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלים. שבו על עוונות אבותם הראשונים אשר מאנו לשמוע את דבריי.
והמה הלכו אחרי אלוהים אחרים לעובדם. הפרו בית ישראל ובית יהודה את בריתי אשר כרתי את אבותם. שבו על עוונותיהם הראשונים שמאנו לשמוע את דבריי. והם מוסיפים עליהם. כי הראשונים כמו שאמרנו, אומר המלבי"ם, חטאו רק בשב ואל תעשה. והם הלכו אחרי אלוהים אחרים לעובדם, זה כבר בקום ועשה. וחוץ מזה שהם לא חגגו את חגי השם ולא היו נותנים מעשרות כמו שהיו נוהגים בזמן שבו הם הידרדרו מבחינה רוחנית.
הם עוד היו עושים חגים לעבודה זרה. והיו נותנים תרומות ומעשרות לכוהני העבודה זרה, לכוהני האליל. אומר הקדוש ברוך הוא, יוצא שאם כן הם הפרו את בריתי. לא די שהם רק לא קיימו, הם עוד הפרו וביטלו אותו לגמרי. יבחר אלוהים חדשים. הלך ובחר לו אלוה אחר. במילים פשוטות, אינו דומה, ניתן דוגמה, לאדם שהוא נשוי, אבל יוצא מגדר קדושת המשפחה.
לעומת בן אדם שכבר הלך ולקח לו והתחתן עם אישה אחרת וגר איתה במקום אחר. זאת אומרת, הראשון הוא עוד קשור לבית, אבל הוא עושה מעשים אשר לא ייעשו. השני לעומת זאת כבר נטש לגמרי ובחר לו מישהי אחרת. כך גם כן ההבדל בין הדורות הראשונים לאחרונים. הדורות הראשונים הם לא עשו את המחויבויות שלהם, אבל עדיין הם הבית. לעומת זאת הדורות האחרונים, הוא כבר בחר לו עבודה זרה כאלוה.
אז זאת אומרת את התרומות, את המעשרות, את כל מה ש, את הכל הוא נותן לעבודה זרה. אז אם ככה יוצא שכאן יש כבר קשר. כביכול קשרו קשר על השם. יש כאן משהו הרבה יותר חמור ממה שהיה בדורות הראשונים, שרק כביכול לא מילאו את מחויבויותיהם. לכן כה אמר השם, הנני מביא עליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה. וזעקו אליי ולא אשמע אליהם. לכן אומר הקדוש ברוך הוא, הנני מביא עליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה.
אומר המלבי"ם, השם תמיד מקדים רפואה למכה. ומה הסיבה שהשם מקדים רפואה למכה? אז גם המלבי"ם אומר את זה, למעשה גם הרב דסלר יש לו אריכות דברים, מי שירצה ישמע בדיסק שלנו על מכתב מאליהו. הרי בוא נחשוב, להקדים רפואה למכה זה, זה באמת דבר שולי. מה זה משנה אם הקדמתי רפואה למכה או איחרתי את הרפואה? בסוף אני מביא לך אותה באותו רגע שצריכה. בן אדם חטף מכה, יש אחד שמביא לו את התרופה תוך שנייה וחצי.
יש בן אדם שהכין את התרופה מקודם ותוך שנייה וחצי הביא לו. מה זה משנה? זה משנה בתכלס תוך שנייה וחצי הגיעה התרופה. אצל הקדוש ברוך הוא אין הבדל בין אם יביא לי את התרופה אחרי המכה, ליביא לי את התרופה לפני המכה. אין הבדל. אז אם ככה, מה החשיבות של להכין תרופה למכה? תשמעו דבר נפלא. שני אנשים, השם ישמור, חוטפים סכין בבטן. אחד עוד משלם על זה כסף, והשני מחפש אחרי זה עוד ממי לקבל פיצויים.
מה ההבדל? הראשון, איזה מפגע דקר אותו. סכין בבטן. השני לעומת זאת, זה אדם שהיה זקוק לניתוח מורכב, והוא הביא איזה מנתח מיוחד מחוץ לארץ ושילם לו הרבה כסף כדי שיבצע את הניתוח. ובתכלס הוא גם חטף סכין בבטן. מה ההבדל ביניהם? איך פה אני יכול לדעת את השוני? שימו לב, השוני הוא בתרופות. הראשון נדקר על ידי מפגע ונתנו לו מהר טיפול. גם אם תגיד שהטיפול היה תוך שנייה וחצי, אבל הטיפול היה אחרי הפיגוע.
לעומת זאת אצל המנתח, על השולחן מוכנים כל סמי ההרדמה, כל אמצעי התפירה, כל אמצעי הריפוי. זה הגדר להקדים תרופה למכה. להקדים תרופה למכה פירושו של דבר שאתה רואה שהמגמה היא לא להכות, היא להחלים אותך, לרפא אותך. הלהקדים תרופה למכה לא, לא כדי שזה יהיה מהיר יותר. לא, זה יהיה באותה מהירות. אלא הקדמת תרופה למכה זה הנה, אתה רואה שפה נמצאים כל הרפואות כאן בצד, שמיד שאנחנו מסיימים אנחנו מתחילים בחיתוי וריפוי.
גם לההוא שחתכו אותו בבטן גם עשו לו את אותו דבר, אבל שמה לא הקדימו תרופה למכה. זאת אומרת ששם מדובר היה בנזק שלאחר מכן מחפשים איך לתקן אותו. לעומת זאת פה, מראש עוד לפני שאני פותח את הבטן אני כבר שם את כל הכלים שנועדו כדי לרפאות. זה מוכיח שכל המגמה היא שונה לחלוטין. המגמה היא רפואה, המגמה היא לא החולי, זה לא למען הכותם אלא למען להשיב אותם בתשובה. אומר המלבי"ם, זה רק במי שחוטא מצד התאווה.
זאת אומרת, מי שחוטא מצד התאווה, אז אני אומר, הקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה. כיוון שהתגברה תאוותו, אז הקדוש ברוך הוא מביא מכה ומיד הקדים לתרופה כדי לרפאותו. אבל אומר המלבי"ם, מי שעושה קשר כנגד השם, מי שבחר לו אלוהים חדשים, זה לא מצד התאווה. זה, זה, זה עבירה שהיא במחשבה. זה עבירה שהיא בכוונת תחילה. זה לא עבירה מצד שהתגבר עליו רגעית יצרו. הוא החליט ללכת ולעבוד עבודה זרה, הוא החליט ללכת לעבוד אלוהים אחרים.
אומר המלבי"ם, במצב כזה, אם אני אביא עליהם ייסורים, תשימו לב מה יקרה. זה יפעל את הפעולה ההפוכה. כי הוא יגיד, אתה יודע למה הייסורים? כי אני אתמול לעבודה זרה התקמצנתי עליו, לא הבאתי לו מנחה מספיק. זה בגלל זה שעכשיו ייסורים. היום אני אביא משהו חבל על הזמן, אני אומר לך תראה איך העבודה זרה מעכשיו רק ברכות ייתן לי. זאת אומרת, ברגע שמדובר במישהו שהוא כבר בחר לו אלוהים חדשים, במצב כזה אם אני אייסר אותו, הוא בטוח שזה בא מהאלוה שלו, כי האלוה שלו כנראה מקפיד שהוא לא עבד אותו מספיק טוב.
זה לא מה שקרה למלך כוזר? שכל חלום כוונתך רצויה מעשיך אינם רצויים, היה קם ודבק יותר בעבודה זרה שלו. היה דבק יותר באלילים שלו. אומר, אם כן, במצב כזה אין טעם לבוא ולייסר אותם. לכן אומר השם, הנני מביא עליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה וזעקו אליי ולא אשמע אליהם. כיוון שאם אני אוציא אותם מהצרה, אז יגידו אה, זה בגלל שהעבודה זרה התפללנו אליו חזק, אז הנה אתה רואה בסוף הוא הוציא אותנו מהצרה. אומר השם, לא, פה אין את המגמה הזאת של לתת מכה רק כדי לרפא ולהכין את התרופה לפני כן. לא, פה אומר אין כבר מה לצפות מהם ולכן פה זו רעה שאי אפשר לצאת ממנה.
והלכו ערי יהודה ויושבי ירושלים וזעקו אל האלוהים אשר הם מקטרים להם. והושע לא יושיעו להם בעת רעתם. והלכו ערי יהודה ויושבי ירושלים, כל עיר ועיר שביהודה תלך כדי לזעוק לאלוהים שלה, לעבודה זרה שלה. ובירושלים נראה בהמשך שלכל שכונה ושכונה היה אל בפני עצמו. וכל אחת מהן ילך כדי לזעוק לעבודה זרה שלו. ואז הם יראו אלה שאתם מקטרים להם, הושע לא יושיעו להם בעת רעתם.
כי מספר עריך היו אלוהיך יהודה. ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבושת, מזבחות לקטר לבעל. מספר עריך היו אלוהיך יהודה. הכוונה כמספר הערים כן היה מספר אליליהם. בעצם כאן הוא מסביר, אומר המלבי"ם, למה כל ערי יהודה ילכו? מכיוון שבאמת לכל עיר יש אלוה אחר. ולמה יושבי ירושלים ילכו לזעוק אל האלוהים שלהם? והסיבה היא מפני שליושבי ירושלים לכל שכונה היה אלוה אחר.
והיה להם מזבחות לבושת ומזבחות לבעל. מה ההבדל בין הבושת לבין הבעל? אומר המלבי"ם, שהבושת היה בדמות נקבה והבעל היה בדמות זכר. והבושת היה צלם שהיה עשוי בחוסר צניעות, וכך הייתה סוג העבודה זרה שלהם. והיות והם היו עובדים עבודות זרות כאלה מאוסות והיו עובדים עבודה זרה, אז תלך תזעק לעבודה זרה שלך ותראה שלא יענה לך. הנה, זועקים להם ואינם עונים. המצודת דוד מסביר למה היא נקראת בושת, מכיוון שהם היו מצפים ממנה לישועה ולא היו מקבלים, אז בושת היא להם. הם צועקים ואינם נענים, כביכול זה שסמכת עליו לא סיפק את הסחורה, אז זה בושה לאותם אנשים. לכן זה נקרא לבושת.
ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תישא בעדם רינה ותפילה. כי אינני שומע בעת קוראם אליי בעד רעתם. אתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה. פה פונה הקדוש ברוך הוא לירמיה ואומר לו, אל תתפלל בעדם. כי גם אם הם בעצמם היו קוראים ומתפללים אליי, אומר השם, לא הייתי שומע להם. והסיבה היא כי זה בלי חרטה, כי זה בלי תשובה. הם מתפללים רק כדי להסיר את הרעה, אבל לא מתוך שהם מתחרטים על המעשים הרעים. וכל שכן כשהם בעצמם לא מתפללים.
זאת אומרת, יש להם רעה והם לא מתפללים, ואתה רוצה להתפלל בעדם? אז איך אני אשמע לך שאתה מתפלל בעד עם שבעצמו לא רואה צורך להתפלל? המלבי"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא אומר לו לירמיהו, שאת התפילה שלהם אני לא מקבל. ואתה, שאת התפילה שלך אני כן מקבל, אני מבקש שלא תתפלל. זאת אומרת, תפילתם גם לא צריך לבקש שלא יתפללו, יתפללו, זה לא, בלתי חדיר, זה לא עובר, זה לא נכנס לפניי. אבל תפילה שלך כן נכנסת לפניי. והיות וכן, אם אתה תתפלל זה יכול להשפיע. ולכן אני מבקש ממך, ואתה אל תתפלל בעד העם הזה. אל תתפלל בעד הדור. ואל תישא בעדם, מסביר המלבי"ם שהתישא בעדם הכוונה כמו אדם שמתפלל ונושא רינה ותפילה עם הציבור, שהוא אומר והציבור עונים אחריו, שזה הכוונה תישא בעדם. אומר הקדוש ברוך הוא, היות ואני לא שומע בעת קוראם אליי, אז אני לא רוצה שאתה תהיה המליץ בינינו. אני לא רוצה שאתה חוזה שתדבר ותתפלל בעדם, כי את תפילתם אני לא מעוניין לשמוע. ואם אני לא מעוניין לשמוע, אז אני לא מעוניין גם כן שזה יבוא דרכך.