פתיחה: פרק הברית
פרק י"א בירמיהו הוא פרק הברית. הקדוש ברוך הוא שולח את ירמיהו להזכיר לעם יהודה וליושבי ירושלים את החוזה שנחתם בינם לבין בוראם - ברית התורה והמצוות. הפרק פותח בקריאה רכה, ממשיך לאזהרה קשה, ומגיע עד לגזרה שאין ממנה מוצא, ועד לאיסור שמטיל הקדוש ברוך הוא על נביאו להתפלל בעד הדור. נלך על סדר הפסוקים ונראה את ביאורי המלבי"ם והרד"ק.
שליחות הנביא - ומדוע בלשון רבים
(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר׃ (ב) שִׁמְעוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְדִבַּרְתֶּם אֶל־אִישׁ יְהוּדָה וְעַל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
זוהי שליחות ששלח השם את ירמיהו לומר לאיש יהודה. אך יש לשים לב: הציווי נאמר בלשון רבים - "שמעו", "ודיברתם" - והלוא הציווי מופנה לירמיהו. מבאר הרד"ק, שייתכן מאוד שהיו שם נביאים נוספים. הרי צפניה התנבא בימי יאשיהו, ואולי היו עוד אחרים, ולכולם יחד מצווה הקדוש ברוך הוא למסור את דברי הברית.
עוד מדייק הרד"ק בלשון "וְעַל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם" - הכוונה "אל יושבי ירושלים". זהו ביטוי מצוי בכתובים: "וילך אלקנה הרמתה על ביתו" - אל ביתו, "ותתפלל על ה'" - אל ה'. אף כאן: ודיברתם אל איש יהודה ואל יושבי ירושלים.
מהם "דברי הברית"
מבאר הרד"ק: דברי הברית כתובים בתורת משה. "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ" - הברכות והקללות. אם תשמעו - ייטב לכם, "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע"; ואם לא תשמעו - חס ושלום חרב האויב. ובסיום כל אותו עניין נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב".
ואף בחורב כתוב: "וייקח ספר הברית ויקרא באוזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה", ונאמר שם "וייקח משה את הדם ויזרוק על העם" - זו ההעברה בברית ה', במעמד הר סיני. ולאחר מכן "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", ואז "ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה". יוצא אם כן, אומר הרד"ק, שהברית היא הסכם - חוזה בינינו לבין השם. זהו תמיד המושג של "כריתת ברית".
ומדוע הזכיר להם דווקא את הברית? מפני שהברית היא דבר של קיום אפילו בין אדם לחברו. כשעושים הסכם ומתנים תנאים - כורתים ברית, ובלשון ימינו: כותבים חוזה. אומר להם הנביא: תזכרו את החוזה שחתמתם עם ריבונו של עולם. אם אפילו עם חברך חוזה מחייב, כל שכן כשהחוזה הוא עם ריבונו של עולם - ראוי שתקיימו אותו. והנה החוזה שהסכמתם עליו: דברי הברית הכתובים בתורה.
"שמעו" ואחר כך "ודיברתם"
המלבי"ם מבאר שדברי הברית הם כלל דברי התורה שנכרתה עליהם ברית, כלשון "לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו". ומדייק המלבי"ם בשינוי הלשון: תחילה "שמעו" ואחר כך "ודיברתם". שמיעה עניינה רצון, אהבה וקבלה בחפץ לב - אמרו להם תחילה בטובות: שמעו את דברי הברית. ואם זה לא יועיל - "ודיברתם אל איש יהודה". דיבור הוא תמיד בלשון קשה: "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", "דבר" לשון מנהיג, "הך על קודקודם". דיבור הוא דרך של ציווי מוחלט. כשאדם אומר "דיברתי אליו" - כוונתו ציווי; כשהוא אומר "אמרתי לו" - זו בקשה.
אם כן: בתחילה פנה אליהם בטובות; לא עזר - דבר אליהם דברים קשים כגידים. ומהם הדברים הקשים? להעמיד אותם על גודל הצרה המתקרבת, להפחיד אותם: אם לא תשנו דרכיכם יהיה חורבן ואחריו בכייה לדורות. הנביא חייב להציג את הדברים ללא כחל ושרק, שאם לא כן תבוא הצרה והם לא יהיו מוכנים, ויאמרו: למה לא הזהירו אותנו.
"ארור האיש" - ארור מעצמו
(ג) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת׃
כאן מתחיל החלק השני, "ודיברתם" - הדיבור באיומים ובקללות. ומדייק המלבי"ם: לא נאמר "יאררהו ה'" ולא "יקלל ה' את האיש", אלא "ארור" - הוא ארור מעצמו. התורה היא הברכה, ומי שעוסק בתורה ומקיים מצוותיה שורה עליו הברכה ממילא; ומי שרחק מן התורה והמצוות - רחק מן הברכה, וממילא שורה עליו הקללה. אין צורך להחיל עליו דבר חדש: בעצם עזיבת התורה והמצוות טמונה הקללה. ברגע שאתה עזבת את דברי הברית, ממילא גם השם עוזב.
מכור הברזל
(ד) אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי־אוֹתָם מֵאֶרֶץ־מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר־אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים׃
"ביום הוציאי אותם מארץ מצרים" - הכוונה למעמד הר סיני, שחמישים יום אחר היציאה כרת עמם ברית. ומהו "כור הברזל"? כור הוא מקום שבו צורפים את הכסף ואת הזהב. אף שהכור עצמו עשוי לעיתים מחרס, ולעיתים הוא במעבה האדמה כדי לשמור על החום, הוא נקרא "כור הברזל" משום שהוא דבר חזק כברזל.
מי שירצה להרחיב יוכל לעיין במשנת הגלגולים, במאמר "סוד גלות מצרים וחטא אדם הראשון", שם עסקנו בהרחבה בתיקון של מצרים ובעניין כור הברזל. בקצרה: תפקידו של הכור ליצור זיכוך, ולכן מצרים הייתה מקום של זיכוך. ובעקבות יציאת מצרים יצאו רק הראויים ביותר לגאולה, המזוככים שעברו את כל תהליך הזיכוך. ולכן כאשר רצה משה רבנו להוציא אחד מן הנדבכים שבבניין - את מיכה - אמר לו הקדוש ברוך הוא "הנח לו": מי שנשאר שם, צריך היה להישאר שם. משה התעקש והוציאו, ולאחר מכן סבלו ממנו, שעל ידו הגיעו לעניין העבודה זרה. נמצא שאותם שנותרו במצרים, כך נגזר עליהם, והם חלק מתהליך הצריפה. וצא ולמד ש-80 אחוז מתו במכת חושך, ורק 20 אחוז יצאו. צירוף אחר צירוף, עד שיצאו רק הראויים לקבל תורה. אכן "כור הברזל" הוא הביטוי המתאים.
ארבעה טעמים לחיוב שמירת הברית
המלבי"ם מונה כאן ארבעה טעמים המחייבים את שמירת הברית, היא שמירת המצוות שכרת עמנו השם בחורב.
הטעם הראשון: "אשר ציוויתי את אבותיכם" - אתם מחויבים לשמור את מה שאבותיכם קיבלו. המצוות שקיבלו עליהם האבות, חייבים הבנים לשמור, שהרי האבות קיבלון עליהם ועל זרעם אחריהם.
הטעם השני: "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים" - כשהוצאתי אתכם מבית עבדים, "עבדיי אתם" - על מנת שתהיו עבדים לי ולא עבדים לעבדים. נמצא שכל יציאת מצרים הייתה בתנאי שתקבלו את אדנותי עליכם.
הטעם השלישי: "לאמור שמעו בקולי... והייתם לי לעם ואנוכי אהיה לכם לאלוהים" - הכול היה בתנאי. רק על ידי ששומעים בקולו אתם לו לעם. וכשאתם מפירים את בריתו - אין אתם עמו ואין הוא אלוהיכם.
(ה) לְמַעַן הָקִים אֶת־הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן ה'׃
וכאן הטעם הרביעי: נתינת הארץ. כל נתינת ארץ זבת חלב ודבש אינה אלא בתנאי שתקיימו את מצוות השם ותשמרו את דברי הברית. ואם לא - אינכם ראויים לארץ, ומגיעה לכם גלות. זהו "למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם" - בתנאי שאתם שומרים את הברית.
"ואען ואומר אמן ה'"
על מה אומר ירמיהו "אמן"? אמן הוא מלשון אמת - יאמנו הדברים, אמת הוא הדבר. הרד"ק מבאר: אמת יהיה זה, שיהיה ארור מי שלא ישמע אל דברי הברית. כלומר ה"אמן" מוסב על מה שנאמר קודם, "ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת" - ועל כך משיב ירמיהו: אמן, אכן בקללה יהיה מי שלא ישמע.
אבל המלבי"ם מבאר אחרת: "אמן" פירושו שירמיהו מקבל על עצמו לקיים את דברי הברית. הקדוש ברוך הוא אומר: יש לי ברית עם כלל ישראל, והם סטו מן הדרך. עונה ירמיהו: ריבונו של עולם, גם אם הם סטו - אני מקבל על עצמי את הברית, אני מקבל את ההסכם שבינינו. ואם כך, לא התבטלה השבועה להיות לנו לאלוקים, שהרי כל עוד נמצא אחד מצאצאי אבותינו הקדומים המקבל על עצמו את הברית - לברית יש המשכיות והחוזה לא הופר. ממילא, ריבונו של עולם, אתה מחויב להמשיך להיות עמנו, לשמור עלינו ולקיים אותנו - שהרי עדיין אני קיים ואני אומר אמן ואמת לדברי הברית.
אזהרה גלויה שלא יוכלו לטעון "לא הזהירו אותנו"
(ו) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קְרָא אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר שִׁמְעוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם׃
לך וקרא את כל הדברים - כל מה שאמרתי לך בעניין הברית וכל עונשו של מי שלא ישמור את דבריה. התרה בהם בלשון "ארור", שהיא שפה קשה, ועל ידי זה לא יוכלו לומר "לא אמרו לנו, לא הזהירו אותנו". הרי לפניכם אזהרה מפורשת וגלויה.
(ז) כִּי הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַעֲלוֹתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְעַד־הַיּוֹם הַזֶּה הַשְׁכֵּם וְהָעֵד לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי׃
גם באבותיכם שהעליתי מארץ מצרים התריתי, ועד היום הזה "השכם והעד" - אני שולח נביאים להתרות בהם בכל בוקר ובוקר, בכל יום ויום. הרי כאן הודעה מראש והודעה רצופה - והדבר אינו מועיל.
"ולא שמעו ולא הטו את אוזנם"
(ח) וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִטּוּ אֶת־אָזְנָם וַיֵּלְכוּ אִישׁ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַבְּרִית־הַזֹּאת אֲשֶׁר־צִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ׃
המלבי"ם מבאר: "ולא שמעו" - לא קיבלו את הדברים. "ולא הטו את אוזנם" - יש מצב שאדם שומע ואינו מקיים, ויש מצב שאינו מוכן אפילו להטות אוזן. וזה גרוע יותר: אפילו לשמוע אינו מעוניין. ואף להטות אוזן לא היו מוכנים.
וכאן מצביע המלבי"ם על ההבדל שבין המרי של הדורות הראשונים למרד של הדור הזה, ומתוך כך גם על השינוי שבעונשים. הדור הקודם מרד ב"שב ואל תעשה" - לא קיימו את מצוות השם, אבל באופן פסיבי, בהימנעות. וזהו לשון הכתוב כאן: "אשר ציוויתי לעשות ולא עשו" - אי עשייה בלבד.
"נמצא קשר" - מרד בקום ועשה
(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי נִמְצָא־קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
לעומת הדור הקודם, הדור של ירמיהו אינו ב"שב ואל תעשה" אלא ב"קום ועשה", ועוונו חמור יותר. "נמצא קשר" - יש כאן דבר חמור מאי עשייה פסיבית; יש כאן קשירת קשר, וזה גרוע הרבה יותר.
הרד"ק אומר שנבואה זו נראה שנאמרה בימי יהויקים, ו"נמצא קשר" פירושו שהם מרדו בו לאחר שיאשיהו כבר עשה הליך כלשהו של תשובה. יאשיהו היה צדיק, וראוי היה אפילו להיות משיח, אלא שאין דורו דומה יפה. ולאחר מכן - "נמצא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלים".
(י) שָׁבוּ עַל־עֲוֺנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת־דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם הֵפֵרוּ בֵית־יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם׃
שבו על עוונות אבותיהם - והוסיפו עליהם. הראשונים חטאו רק בשב ואל תעשה, ואילו אלה "הלכו אחרי אלוהים אחרים לעובדם" - בקום ועשה. ולא די שלא חגגו את חגי השם ולא נתנו מעשרות כפי שנהגו בזמן ירידתם הרוחנית, אלא עוד עשו חגים לעבודה זרה, ונתנו תרומות ומעשרות לכוהני האליל. נמצא ש"הפרו את בריתי" - לא רק שלא קיימו, אלא ביטלו את הברית לגמרי. "יבחר אלוהים חדשים" - הלך ובחר לו אלוה אחר.
נמשיל משל: אינו דומה אדם נשוי שיוצא מגדר קדושת המשפחה ועושה מעשים אשר לא ייעשו, אך עדיין קשור לביתו - לאדם שכבר נטש לגמרי, נשא אישה אחרת וגר עמה במקום אחר. כך ההבדל בין הדורות הראשונים לאחרונים: הראשונים לא מילאו את מחויבויותיהם אבל עדיין היו "בבית"; האחרונים כבר בחרו להם עבודה זרה לאלוה, ואת התרומות ואת המעשרות ואת הכול הם נותנים לעבודה זרה. נמצא שיש כאן קשר - כביכול קשרו קשר על השם, וזה חמור בהרבה ממי שרק לא מילא את מחויבויותיו.
"רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה" - מתי אין מקדימים רפואה למכה
(יא) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא־יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם׃
המלבי"ם פותח כאן בכלל: השם תמיד מקדים רפואה למכה. ויש להבין - מה החשיבות בכך? לכאורה זה דבר שולי. מה זה משנה אם הוקדמה הרפואה למכה או הובאה אחריה, אם בסופו של דבר היא מגיעה בדיוק ברגע שצריך? אדם חטף מכה: אחד מביאים לו את התרופה תוך שנייה וחצי, ואחר הכין את התרופה מראש והביא לה תוך שנייה וחצי. בפועל - אותו דבר. ואצל הקדוש ברוך הוא ודאי אין הפרש בין להביא את התרופה לפני המכה או אחריה. אם כן מה העניין להקדים רפואה למכה?
אלא הנה דבר נפלא. שני אנשים, השם ישמור, חוטפים סכין בבטן. האחד אף משלם על כך כסף, והשני מחפש אחר כך ממי לקבל פיצויים. מה ההבדל ביניהם? הראשון - אדם שהיה זקוק לניתוח מורכב, הביא מנתח מיוחד מחוץ לארץ ושילם לו הון כדי שיבצע את הניתוח, ובתכלס גם הוא חטף סכין בבטן. השני - מפגע דקר אותו. ובמה ניכר השוני? בתרופות. הנדקר קיבל טיפול מהיר, אבל הטיפול בא אחרי הפיגוע - זה נזק שמחפשים אחר כך איך לתקנו. ואילו בחדר הניתוח, עוד לפני שפותחים את הבטן, מונחים על השולחן כל סמי ההרדמה, כל אמצעי התפירה וכל אמצעי הריפוי.
זהו גדרה של הקדמת תרופה למכה: לא כדי שהריפוי יהיה מהיר יותר - הוא יהיה באותה מהירות - אלא כדי להראות שכל המגמה שונה לחלוטין. כשכל הרפואות מוכנות בצד מראש, ניכר שהמגמה אינה להכות אלא לרפא. אין זו מכה למען המכה, אלא כדי להשיבם בתשובה. וכן כתב באריכות גם הרב דסלר, ומי שירצה ישמע בדיסק שלנו על מכתב מאליהו.
אלא שכל זה, אומר המלבי"ם, נכון רק במי שחוטא מצד התאווה. כשהתגברה תאוותו של אדם, מביא עליו הקדוש ברוך הוא מכה ומקדים לה תרופה כדי לרפאותו. אבל מי שקושר קשר כנגד השם ובוחר לו אלוהים חדשים - אין זה מצד התאווה. זו עבירה שבמחשבה, עבירה בכוונת תחילה, לא עבירה שהתגבר עליו יצרו לרגע. הוא החליט ללכת ולעבוד עבודה זרה, החליט ללכת אחרי אלוהים אחרים.
ובמצב כזה, אם יביא עליהם ייסורים - הדבר יפעל את הפעולה ההפוכה. שכן הוא יאמר: אתה יודע למה באו הייסורים? כי התקמצנתי אתמול על העבודה זרה ולא הבאתי לה מנחה מספקת. היום אביא לה משהו גדול, ותראה איך מעתה היא תרעיף עליי רק ברכות. מי שכבר בחר לו אלוהים חדשים, בטוח שהייסורים באים מאלוהו, שמקפיד שלא עבדוהו כראוי. והלוא כך אירע למלך כוזר, שבכל חלום נאמר לו "כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים", והוא היה קם ודבק עוד יותר בעבודה זרה שלו ובאלילים שלו.
לכן אומר השם: "הנני מביא אליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה וזעקו אליי ולא אשמע אליהם". שאם אוציאם מן הצרה יאמרו: זה משום שהתפללנו חזק לעבודה זרה, והנה בסוף היא הוציאה אותנו. אין כאן אפוא המגמה של מכה לשם ריפוי ושל הכנת התרופה מראש - כאן אין עוד מה לצפות מהם, ולכן זו רעה שאי אפשר לצאת ממנה.
אלוה לכל עיר ואלוה לכל שכונה
(יב) וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְזָעֲקוּ אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם וְהוֹשֵׁעַ לֹא־יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם׃
כל עיר ועיר שביהודה תלך לזעוק אל האלוה שלה, אל העבודה זרה שלה. ובירושלים - לכל שכונה ושכונה היה אל בפני עצמו, וכל אחת מהן תלך לזעוק אל העבודה זרה שלה. ואז יראו שאותם שהם מקטרים להם - "והושע לא יושיעו להם בעת רעתם".
(יג) כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל׃
כמספר הערים כן היה מספר האלילים. בזה מבאר המלבי"ם מדוע ילכו כל ערי יהודה - שהרי לכל עיר אלוה אחר; ומדוע ילכו יושבי ירושלים כל אחד אל אלוהיו - שהרי בירושלים לכל שכונה היה אלוה אחר.
ומה ההבדל בין "הבושת" ל"בעל"? מבאר המלבי"ם: הבושת היה בדמות נקבה והבעל בדמות זכר, והבושת היה צלם עשוי בחוסר צניעות, וכך היה אופי עבודתו. והיות שהיו עובדים עבודות זרות מאוסות כאלה - לך וזעק אל העבודה זרה שלך ותראה שאינה עונה. זועקים אליהם ואינם נענים. והמצודת דוד מבאר מדוע נקראת "בושת": מפני שהיו מצפים ממנה לישועה ולא היו מקבלים, ונמצאת בושה להם. הם צועקים ואינם נענים, ומי שסמכו עליו לא סיפק את הסחורה - והרי זו בושה לאותם אנשים.
"ואתה אל תתפלל בעד העם הזה"
(יד) וְאַתָּה אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה וְאַל־תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם׃
כאן פונה הקדוש ברוך הוא לירמיהו ואומר לו: אל תתפלל בעדם. שהרי גם אם הם עצמם היו קוראים ומתפללים אליי - לא הייתי שומע להם, מפני שתפילתם היא בלי חרטה ובלי תשובה; הם מתפללים רק כדי להסיר את הרעה, ולא מתוך חרטה על מעשיהם הרעים. וכל שכן כשהם עצמם אינם מתפללים כלל: הרעה עליהם והם אינם מתפללים, ואתה רוצה להתפלל בעדם? כיצד אשמע לתפילתך בעד עם שאינו רואה בעצמו צורך להתפלל?
המלבי"ם מדגיש את החידוד: את תפילתם אין הקדוש ברוך הוא מקבל ממילא, ואין צורך לבקש מהם שלא יתפללו - יתפללו, זה לא חודר, לא עובר, לא נכנס לפניו. אבל תפילתו של ירמיהו כן נכנסת לפניו, ואם הוא יתפלל הדבר עלול להשפיע. לכן מבקש ממנו השם במפורש: ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, אל תתפלל בעד הדור.
ו"אל תישא בעדם רינה ותפילה" - מבאר המלבי"ם שהכוונה כאדם שנושא רינה ותפילה עם הציבור, שהוא אומר והציבור עונים אחריו. אומר הקדוש ברוך הוא: היות שאיני שומע בעת קוראם אליי, איני רוצה שאתה תהיה המליץ בינינו, איני רוצה שאתה החוזה תדבר ותתפלל בעדם; שאם את תפילתם איני מעוניין לשמוע, אף איני מעוניין שתגיע אליי דרכך.
לסיכום:
הפרק פותח בהזכרת הברית - החוזה שכרת השם עם ישראל בחורב ובערבות מואב - ובקריאה כפולה: תחילה "שמעו" ברכות, ואם לא יועיל "ודיברתם" בלשון קשה של "ארור", שהוא ארור מעצמו, שהעוזב את התורה עוזב את הברכה. המלבי"ם מונה ארבעה טעמים לחיוב שמירת הברית: קבלת האבות, יציאת מצרים מכור הברזל, התנאי של "והייתם לי לעם", ונתינת הארץ. ירמיהו עונה "אמן" - ומקבל על עצמו את הברית, ובכך מותיר את החוזה בתוקפו. אך הדור הזה חמור מקודמיו: הראשונים חטאו בשב ואל תעשה, ואלה בקום ועשה - "נמצא קשר", אלוה לכל עיר ומזבח לכל שכונה. ומשום שחטאם אינו מצד התאווה אלא מתוך בחירה מחושבת באלוהים חדשים, שוב אין מקדימים להם רפואה למכה, אלא באה "רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה", ואף תפילת הנביא בעדם נאסרת.