פתיחה
אנחנו נמצאים בחלקו השני של פרק י' בירמיהו, בהמשך לתוכחה הגדולה על עבודה זרה. הנביא העמיד זה מול זה שתי מציאויות: מצד אחד ה' אלוקים אמת, אלוקים חיים ומלך עולם, ומצד שני הפסל - בול עץ מצופה זהב שאין בו ממש. בפסוקים שלפנינו הנביא ממשיך ומראה שדווקא בנקודה אחת נשברים כל החכמים וכל עובדי האלילים כאחד: ירידת הגשמים. משם הוא עובר לתיאור החורבן הקרב, לזעקת הנביא על שבר עמו, ולתפילה החותמת את הפרק.
"נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת" - כשלון החכמים בסוד הגשם
נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צוֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם׃
"נבער כל אדם מדעת" - מלשון "אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת". כל אדם נבער מלהבין את חכמתו יתברך, את תבונתו ואת מעשי ה'. "הוביש כל צורף מפסל" - כל צורף יתבייש מן הפסל שעשה, לעשות פסל ולקרוא לו אלוה בשעה שאין בו שום כוח. האם יש בכל הבלי הגויים מגשימים? איזה גוי מסוגל בעזרת אלוהיו להוריד גשם? הצורף שישב וצרף את הפסל שעות וימים ארוכים - יתבייש, כי יתברר לו "כי שקר נסכו ולא רוח בם".
הרד"ק, וכן רש"י, מפרשים "נסכו" מלשון מסכה, והמסכה עניינה חיפוי, כיסוי על הפנים. וכפי שראינו לעיל, היו לוקחים פסל גדול עשוי עץ (כי פסל שכולו זהב יקר מאוד), ומחפים אותו בזהב. הדבר עשה רושם כפול: ראשית שהפסל כולו זהב, ושנית שהוא מעורר התפעלות והתרגשות אצל הרואים פסל ענק מוזהב. ועל כך אומר הנביא: יתברר לו כי לשקר חיפה את פסלו בזהב, ואין בו שום רוח - לא לצורך ולא לתועלת עשית זאת.
המלבי"ם מסביר: כל חוקרי הטבע נבערים מלדעת איך ערך ה' את החוקים האלה שיהיו מתמידים וערוכים בערך משוער, שעל ידי כך ירד תמיד הגשם בעתו לפי צורך הארץ במידה ובמשקל. ודבריו מעניינים מאוד, שכן עד היום לא השתנה דבר. אין לחוקרים שום מדד שבו יוכלו לקבוע כמה גשם ירד, איזה גשם, באיזו כמות ומתי. התחזית השנתית שלהם מאכזבת שנה אחר שנה, וזה לא מפריע להם להוציא שוב תחזית שנתית, אף שאין להם שום מבוא לקבוע דברים כאלה, וכל פעם הם מופתעים מחדש.
זכורה השנה של מלחמת המפרץ, שבאה לאחר שנתיים של בצורת. החוקרים צפו שנה שחונה: אחרי שנתיים יבשות, התחממות גלובלית וכדומה - כנראה שלא יהיו גשמים. ובפועל ירדו גשמים כאלה שנוצרו בריכות מים ולא ניתן היה לנסוע בכבישים בכל הארץ, וכל החוקרים מילאו פיהם מים ולא נתנו שום הסבר. אתה מבין שיש דברים שהם פשוט לא יכולים לדעת. מתי ירד, איך ירד וכמה ירד - אלה דברים שהם אך ורק בהשגחתו יתברך. דברים אחרים אפשר עוד לצפות ולאמוד, אבל בעניין הגשמים אין להם שום הבנה כלל.
איך נולדה העבודה הזרה: מה שאין לו הסבר - תלו בכוחות עליונים
ממשיך המלבי"ם: כשעיינו החוקרים בתהלוכות הטבע, השתדלו לתת לכל דבר טעם טבעי, ובפרט לפעולות הקבועות והחוזרות על עצמן - זריחה ושקיעה, החודש והשנה, ליקוי חמה וליקוי לבנה. אלה תופעות מחזוריות, שאפשר לדעת שאחת לכך וכך שנים הן מתרחשות, ולפי מעמד החמה והלבנה להסביר כיצד נוצרת התופעה. החוקרים תמיד ניסו להכניס את כל כוחות העולם תחת מסגרת הטבע: לחץ מכאן ולחץ משם, כיוון כדור הארץ, לחץ ברומטרי ועוד כל מיני לשונות מכובסות וגבוהות - תביא נייר ואסביר לך איך זה נעשה, אין כאן נס ואין כאן שום דבר.
אבל כשמגיעים לגשם - הם נתקעים. הרי דבר לא השתנה: הים אותו ים, השמש אותה שמש, הרוח אותה רוח. אז מדוע פעם יש גשמים ופעם אין גשמים? איזה שינוי בטבע היה כאן? אם תיקח עיפרון ונייר ותתחיל לעשות חשבון - לא תמצא לזה הסבר הגיוני. ואת הדברים שלא השיגו לתת להם חוקים טבעיים, תלו בדברים נעלמים ובכוחות עליונים - ומשם התגלגלו לעבוד את אותם כוחות. מאין הגשם? אין הסבר טבעי, סימן שזה כוח עליון, ואם כן צריך לעבוד לצלם האחראי על העניינים העליונים. כל דבר שלא היה לו הסבר - תלו אותו בשדים, בכוחות עליונים ובכוכבים.
סיפרתי לכם פעם שכאשר הגיע קולומבוס לאמריקה, האינדיאנים לכדו אותו והכניסו אותו לכלא. קולומבוס היה תוכן גדול וידע מתי עתיד להיות ליקוי חמה. אמר להם: אם אינכם משחררים אותי, מחר אני לוקח לכם את השמש. למחרת היה ליקוי חמה, והם הוציאו אותו משם בכבוד גדול ועשו ממנו אלוה. הוא ידע לפי חשבונותיו מתי יהיה הליקוי ולפי זה איים עליהם, אבל מבחינתם - האיש הזה בעל כוחות אלוהיים. וכך בכל עניין ועניין: כל פעם שראו משהו החורג ממסגרת הטבע וההסבר ההגיוני, מיד ייחסו לו כוחות אלוהיים, וזה הביא אותם לעבוד עבודה זרה ולעבוד את הפסילים.
אומר המלבי"ם: אבל עתה אומר להם הנביא, כאשר תראו את חכמת ה' ואיך הקדוש ברוך הוא הוא היוצר מטר, תראו שדבר זה אינו בהשגה - אדם אינו יכול להבינו ואינו יכול למצוא לו הסבר טבעי, וגם המהבילים לא יוכלו לתלות זאת בפסיליהם. גם אנשי ההבל, שכל דבר תולים בפסילים, לא ימצאו כאן הסבר. "והוביש כל צורף מפסל" - אם יתפלל אליו על הגשמים, יֵדע כי שקר נסכו.
ומבאר המלבי"ם שיראה בו שלושה חסרונות: ראשית, אין לו מה לצפות שתפילתו תתמלא, כי מה שמבטיחים עובדי הבעל הוא שקר - הרי בול עץ הוא, גילפת אותו וציפית אותו זהב, מאין יהיו לו ידיעות ומאין יוכל לומר לך דבר בשמו? זהו "שקר נסכו". שנית, "ולא רוח בם" - אין בו רוח חיים, ומניין ידע הפסל דבר מה ומניין ידאג לך לגשם או לכל דבר אחר?
והחיסרון השלישי: יש מציאויות בטבע שנחשבו לכוח סגולי, כלומר דבר שכוחו מפליא ואין לנו לו הסבר טבעי. היום כבר יש הסבר לרבים מהם, והדוגמה היא המגנט. בזמנם היה זה דבר פלא. ומצינו שאחת הדרכים לפתות את האנשים ללכת בחטאת ירבעם הייתה שתלו את העגלים בכוח המגנט, והם עמדו בין שמיים לארץ. אנשים שראו זאת אמרו: ראה, יש כאן כוח רוחני, ראה איך העגל מרחף באוויר - ואיש לא ידע שכוח מגנטי פועל עליהם ותופסם באוויר. או שקשרו חוטים למטה בארץ ומגנט חזק מלמעלה, והפסל נמשך למעלה ונראה כקשור בחוטים ועף כמין כדור פורח - מאין הכוח הזה? או שהעמידו שני מגנטים, אחד למטה ואחד למעלה, והוא עמד בדיוק באמצע. כך או כך, היו דברים שנתפסו בזמנם כסגוליים: איך זה עובד? לא יודע, זו סגולתו, סגולת המגנט. ועל כך אומר הנביא: בוא וראה, גם זה אין בהם.
"הֶבֶל הֵמָּה" - ארבעה כנגד ארבעה
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ׃
"הבל המה" - כל מעשיהם מעשה תעתועים, ואין בהם שום סגולה. "בעת פקודתם יאבדו" - כאשר ה' יפקוד עליהם, יאבדו.
ומדייק המלבי"ם: שים לב שהדברים מקבילים בדיוק למה שנאמר קודם על הקדוש ברוך הוא. נאמר "וה' אלוקים אמת" - וכנגד זה בפסל: "שקר נסכו". נאמר "הוא אלוקים חיים" - וכנגד זה: "ולא רוח בם", אין בו חיות. נאמר "ומלך עולם" - וכנגד זה: "הבל המה", שעל עצמם אינם מולכים, וכל שכן שאינם מולכים על העולם. נאמר "מקצפו תרעש הארץ" - וכנגד זה: לא די שאיש אינו מתרגש מהם, אלא שהם עצמם יאבדו, "בעת פקודתם יאבדו".
מסביר הרד"ק, וזה כדרך שראינו לעיל ב"יאבדו מארעא": "פקודתם" פירושו כאשר יפקוד ה' על בבל. הרי בבל נחרבה על ידי מדי ופרס, ואז באה פקודת האלילים: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ". בל היה האלוה של בבל, שבו האמינו, ועליהם נאמר "הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה" - את האלוה שלהם פירקו לחלקים והעמיסו אותו על בהמות, כדי להתיכו ולהשתמש במתכת ובזהב שלו לצורכיהם.
וכך היה מקובל: כשאומה כבשה אומה אחרת, מיד השמידה את אלוהיה. ומה זה מוכיח? שהאלוה שלנו חזק והאלוה שלהם אפס. לכן היו מיד לוקחים את האלוה של האומה השנייה, שוברים, הורסים, כותתים ומשתמשים בכל הזהב שלו לענייניהם. זהו שאומר: "הבל המה מעשה תעתועים" - כאשר אפקוד על בבל, תהיה גם פקודת אליליהם, "בעת פקודתם יאבדו".
פירוש הכוזרי: פְּקוֹד וחפֵּשׂ - ותמצא את התחבולה
מביא הרד"ק בשם החכם בעל הכוזרי פירוש אחר ב"בעת פקודתם יאבדו": "פקידה" מלשון חיפוש ובדיקה. אם תפקדם ותחפש עליהם - יהיו לאפס, כדבר המזויף שאם יחפשו עליו ימצאו את התחבולה. אבל העניין האלוהי - כל אשר תחפש עליו, תמצאהו כזהב. הארכנו בזה בספר הכוזרי, ומי שירצה יוכל לשמוע בדיסק, וכאן נסביר בקצרה.
כשמדובר בתחבולה ובתחכום, ניקח לדוגמה את הקוסם. כל מה שהקוסם עושה הוא סוג של תחבולה, ואיש אינו חושב שהוא רב מג או מכשף. וכשהקוסם מגלה לך לבסוף מהי התחבולה, אתה אומר: נו, טריק ברור ופשוט - אחרי שאתה יודע. אבל לפני כן אינך יודע מניין הוא שולף יונים, איך הוא מרחף באוויר ואיך הוא חותך קופסאות שבתוכן אנשים, וכל הדברים נראים מפליאים מאוד. כך גם הצלם: מנסים ליצור רושם שהוא משפיע ופועל, אך "בעת פקודתם" - כאשר תחקור בו ותפקוד עליו, תמצא את הטריק, את ההתחכמות, את הזיוף ואת התחבולה שבהם הם עובדים. ואילו העניין האלוהי - ככל שתפקוד בו, תגלה שמדובר בזהב אמיתי; לא חיפויים, לא טריקים ולא טכניקות, אלא ה' אלוקים אמת המשפיע לכל בריותיו, ה' צבאות שמו.
"לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב"
לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃
לא כאותם אלילים שהם חלקם של הגויים - כך הוא חלקו של יעקב. אומר הרד"ק: ה' הוא יוצר הכל, וישראל הם שבט נחלתו, ואיננו עובדים אף אחד אחר אלא רק את הקדוש ברוך הוא. והם שבט נחלתו, כי בהם בחר הקדוש ברוך הוא לנחלה, והם חלקו ונחלתו. ואף שגלינו מארצנו, לא עזבנו את אלוקינו - עדיין אנו מאמינים בו באמונה שלמה, מכירים ומודים ש"ה' צבאות שמו", אדון הצבאות של מעלה ושל מטה, שהכל אך ורק ממנו.
ומעיר הרד"ק נקודה חשובה: כל הדברים האלה שלח ירמיהו הנביא לזקני ישראל שגלו בגלות בבל, בגלות הראשונה עם יהויכין. הכל התחיל ב"כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם" - כך תאמרו לגויים המנסים לשכנע אתכם לעבודה זרה. עד כאן זו האמירה שהוא מוסר לזקני ישראל לומר לגויים: שהאלוה שלהם אין בו ממש, שאיננו מאמינים בו ואיננו מקבלים אותו, ושיש רק אל אחד גדול בשמיים שהוא חלק יעקב, הוא יוצר הכל, וישראל שבט נחלתו, ה' צבאות שמו. כל זה תאמרו לגויים המנסים לפתות אתכם לעבודה זרה.
המלבי"ם מסביר שכאן חוזר הנביא לתחילת העניין, שבו אמר "אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ". ומדוע? כי חלק יעקב אינו באלה. הקדוש ברוך הוא נתן לנו כוחות רוחניים, והוא הוא היוצר. עם ישראל אינם מאמינים באותם כוחות שמאמינים בהם הגויים, שהרי גם לפי שיטתם הם עצמם אינם סבורים שהפסל הוא היוצר - אולי הוא מוריד השפעות, אבל לא שהוא היוצר. ועוד, אומר המלבי"ם, גם לדעת עובדיהם כל אחד מהם ממונה רק על דבר אחד. כפי שדיברנו בעבר, הם האמינו באלוהויות רבות, וכל אלוה אחראי על תחום: אל הים ואל היבשה, אל המלחמה ואל האהבה, אל השנאה ואל השלום וכן הלאה - כל אחד אחראי נקודתית על המחלקה שלו. ואילו ה' הוא יוצר הכל.
"וישראל שבט נחלתו" - ואל תחשוש שמא מסר אותנו ה' תחת רשותם והשגחתם. עם ישראל אינם נתונים תחת המערכה, אלא אך ורק תחת שבט נחלתו של השם יתברך. ושמו "ה' צבאות", כלומר שהוא מושל בכל הצבאות לעשות בהם כרצונו.
ומדייק המלבי"ם: מדוע נאמר גם "חלק יעקב" וגם "ישראל"? כבר הסברנו כמה פעמים ש"ישראל" הוא לשון שררה, ו"יעקב" לשון עקב ועקבה, דהיינו הרובד הנמוך יותר. אם כן, או שמדובר בגדולים לעומת אלו שאינם גדולים כל כך, או שמדובר בשבט יהודה לעומת עשרת השבטים שכבר גלו ונמצאים בין האומות, שכנגדם הם מכונים "יעקב". "לא כאלה חלק יעקב", וישראל - הם שבט יהודה - הם ממש שבט נחלתו, שכן הם הרבה יותר קשורים ומחוברים אליו, ולכן הם נחלתו בייחוד ויש עליהם השגחה פרטית.
"אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ"
אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ יֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר׃
רש"י מסביר: "החביאו כנושי מארעא סחורתיך". "כנעתך" מלשון כנען, וכנען הוא ביטוי לסוחרים - "כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה", "לֹא יָדוּר בּוֹ כְּנַעֲנִי". ולפי זה: אספי מארץ כנעתך - הַחְבִּיאִי את הסחורה, מפני האויב. ורש"י מביא הסבר נוסף, שכנעתך מלשון הכנעה ושפלות: את ירושלים היושבת עתה במצור, תהיי כנועה ומושפלת יותר משפלות הארץ, שחה ומושפלת - כך תהיה הכנעתך.
הרד"ק מסביר שאין מדובר בנו כלל, אלא זו פנייה לבבל. אתם, בבל, מתגאים היום על ישראל, שכן אתם השליטים וישראל נתונים למרמס תחת רגליכם, ומתוך כך אתם אומרים להם לעבוד אלילים וכופים אותם לעבודה זרה. על כן אומר ה': אספי מארץ כנעתך - את ההכנעה שבה היית מכניעה את העמים, אִספי אותה; לא יהיה לך עוד כוח להכניעם. ולשון "אספי" כמו "אֱסֹף יָדֶךָ", דהיינו משוך את ידך, כפי שמצאנו במי שאמר לדרוש באורים ותומים וראה שכבר אין זמן, ואמר לו: אסוף ידך ונלך, לא נמתין. כך גם כאן: בבל המכניעה את ישראל, משכי ידייך מהם.
ולפי הרד"ק, "יושבת במצור" חוזר גם הוא על בבל: "מצור" מלשון מקום מבוצר, בתוקף עריהם וכרכיהם ומגדליהם. את יושבת במצור ומרגישה שאת במקום מבוצר ואיש לא יוכל לפגוע בך - דעי לך שסופו של דבר גם עלייך תעבור כוס, "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה... אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע". גם עתך יבוא, כפי שאנו יודעים שהגיע קיצה של בבל על ידי פרס ומדי.
המלבי"ם מסביר שהפנייה היא לבת יהודה: למה את נכנעת לעמים אחרים? למה את נכנעת אל צבא השמיים? וזה המשך לדברים הקודמים, שהקדוש ברוך הוא מושל בכל ואין שום כוח באלילים. אספי מארץ כנעתך - אל תיכנעי לאותם כוחות מדומים ולאותם אלילים. ואת היושבת במצור - שהרי באמת היו במצור ובמצוק - אספי את ההכנעה שלך כלפי אותם כוחות; אדרבה, למי יש להיכנע? רק לריבונו של עולם.
"הִנְנִי קוֹלֵעַ אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי קוֹלֵעַ אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בַּפַּעַם הַזֹּאת וַהֲצֵרֹתִי לָהֶם לְמַעַן יִמְצָאוּ׃
"קולע" - מלשון זריקת אבן בקלע, מה שנקרא רוגטקה. כך גם כל גוי וגוי יושלכו ממקומם, ולא רק עם ישראל. ולפי הרד"ק שזו פנייה לבבל, המשמעות היא: אל תתגאו על עם ישראל, שהרי גם אתם עתידים להיקלע ממקומכם ולגלות; אז מדוע אתם מרגישים גבוהים כל כך מעל עם ישראל? כך התנבא ירמיהו גם על אדום ועל מואב, וכולם לקו על ידי נבוכדנצר, ולאחר מכן לקה נבוכדנצר עצמו ונלכדה בבל בתחילת מלכות בן בנו. בנו של נבוכדנצר היה אויל מרודך, ובן בנו היה בלשצר, וכידוע "בֵּיהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר" - נמצאת למד שהמנוחה והשקט של בבל היו זמניים בלבד.
"והצרותי להם למען ימצאו" - מסביר הרד"ק בשם אביו: למען ימצאו צרות רבות, עד שיאמר כל אחד ואחד מהם "אוי לי" על כך שישראל לוקים. כלומר, יבינו שמצבנו משליך גם עליהם, ושהסבל שלנו גורם סבל גם להם, ולכן יאמרו "אוי לי על שברי נחלה מכתי".
האבן עזרא מסביר באופן אחר: ה' יביא עליהם קולעים, והקולעים האלה יצרו להם. האנשים ילכו ויתחבאו במקום מסוים כדי לברוח ולהימלט מן הקולעים, ומאחר שרבים מתחבאים באותו מקום, המקום נעשה צר. וזהו "והצרותי להם" - על ידי הקולעים המחפשים אותם, יתחבאו במקום צר. "למען ימצאו" - ודווקא ההתרכזות הזאת תגרום שימצאו אותם הקולעים, ועל ידי שיהיו כולם מרוכזים במקום אחד, יקל על הקולעים להרוג את כולם. הם ברחו והטמינו עצמם כדי שלא ימצאום, ואומר הקדוש ברוך הוא: אדרבה, זה "למען ימצאו".
המלבי"ם מסביר אחרת, שהפנייה היא לעם ישראל ולא לבבל: דעו לכם, כל הרעה הבאה עליכם אינה מן המערכה, ואינה מן הפסילים והאלילים כפי שהאמנתם, אלא רק מאת ה'. "הנני קולע" - אני זורק אתכם בכף הקלע אל מחוץ לגבולם, ושם אצר להם. ולמה? "למען ימצאו" - למען ימצאו אותי כשיבקשוני. כאן, בארץ, אינם מחפשים אותי ואינם מוצאים; אבל כשאגלה אותם, יחפשו את ה', כמו שכתוב "וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים... וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ".
וכמו שמובא שירמיהו הנביא אמר להם על מה שנאמר "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ": חי נפשי, אילו הייתם בוכים בכייה אחת בטרם הגלות, לא הייתם גולים. הרי שדווקא שם, על נהרות בבל, התחילו לבכות לה'. דווקא הגירוש וכף הקלע שהשליכה אותם אל בין האומות - הם שהביאו אותם לבקש את ה'.
"אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי" - שבר חיצון ומכה פנימית
אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי נַחְלָה מַכָּתִי וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ׃
הנביא מדבר כאן על פורענות יושבי הארץ, ואף על שאר האומות, ואומר "אוי לי על שברי". ואם הפורענות היא על שאר האומות, מדוע הוא זועק? התשובה: אמת שיש פורענות על שאר האומות, אבל מי לוקה תחילה? עם ישראל. הם הלוקים ראשונים. "נחלה מכתי" - זו מכה ההופכת אותך לחולה. חשבתי שזהו חולי נסבל, "ואני אמרתי אך זה חולי ואשאנו", והנה אני רואה שזהו חולי שאי אפשר לסובלו, כפי שממשיך ואומר "אהלי שודד".
המלבי"ם מסביר שהנביא צועק על שבר עמו, ואומר: ראו שהשבר הזה הוא שבר השגחתי, מאיתו יתברך, בהשגחה פרטית; סרו מאת ה' ולכן "אוי לי על שברי". ולשבר הזה שני חסרונות: האחד, שבר חיצוני; והשני, "נחלה מכתי" - מכה פנימית, כואבת ביותר. שהרי לפעמים אדם חוטף מכה חיצונית, ונו, קל להתרפא ממנה; אבל אם המכה פנימית, אם זהו חולי פנימי, הדבר מסוכן הרבה יותר. "ואני אמרתי אך זה חולי" - חשבתי שיש לי רק את החולי הזה, חולי פרטי, "ואשאנו", אוכל לסובלו, וכתרגום יונתן "ואסוברנה". אבל אני רואה שיש לי חולאים רבים ונאמנים הקשים הרבה יותר, שאי אפשר לסובלם.
אׇהֳלִי שֻׁדָּד וְכׇל מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם אֵין נֹטֶה עוֹד אׇהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי׃
"אהלי שודד" - נלקח ונשדד ממני. וגם אם ארצה לנטוע אוהל אחר, הרי "כל מיתרי נתקו" - המיתרים הקושרים את האוהל כבר מנותקים. וגם אם אמצא מיתרים לקשור מחדש, "בני יצאוני ואינם" - יצאו ממני ואינם, ואם כן "אין נוטה עוד אהלי", אין עוד סיבה לנטות את האוהל. פסוק זה מפרש עד כמה היה השבר החיצון קשה, ובהמשך יבאר את "נחלה מכתי" - השבר הפנימי, המכה הפנימית שעושה אותי בגדר חולה.
"כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים"
כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים וְאֶת יְהֹוָה לֹא דָרָשׁוּ עַל כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ וְכׇל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה׃
כל זה - שהאוהל שודד, שהמיתרים נותקו, שהבנים יצאו ואינם ואין עוד נוטה אוהל - מחמת מה? מפני שנבערו הרועים, מלשון בער וכסיל, ולכן אין עוד מי שנוטה את האוהל. ומי הם הרועים? יהויכין וצדקיהו, שהיו המלכים, והמלכים נקראים רועים. וכך תרגם יונתן: "אטפשו מלכיא" - המלכים נהגו בטיפשות. "לא השכילו" פירושו לא הצליחו, כמו שכתוב "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל". ומאחר שיהויכין וצדקיהו לא דרשו את ה', לא הצליחו במלכותם, להבדיל מיאשיהו שכן דרש את ה' וכן הצליח. "וכל מרעיתם נפוצה" - העם, הצאן שהם רעו, נפוצו בגלות.
אומר המלבי"ם: מה שלא השכילו את מעשיהם לשמור על האוהל ועל הצאן - זו הסיבה שמרעיתם נפוצה. כלומר, אילו היו מעשיהם מתוקנים, היו האוהל והצאן שמורים, ולא הייתה מרעיתם נפוצה - כלומר לא הייתה גלות.
"קוֹל שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה"
קוֹל שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה וְרַעַשׁ גָּדוֹל מֵאֶרֶץ צָפוֹן לָשׂוּם אֶת עָרֵי יְהוּדָה שְׁמָמָה מְעוֹן תַּנִּים׃
אומר הרד"ק: הקול שאנו שומעים, ורעש גדול בשמועות מבהילות, כרעש הבא מארץ צפון. ומהו אותו רעש? ביחזקאל כ"א כ"ד מבואר שנבוכדנצר יצא מארצו ועמד על אם הדרך לקסום קסם, דהיינו להטיל גורל: לאן אלך עתה, על בני עמון או על ירושלים? ונפל הקסם על ירושלים. וכפי שראינו, היו עושים ניסיונות כאלה בחיצים שהיו יורים לארבע רוחות השמיים, והחץ הורה על ירושלים, ועוד כיוצא באלה. דרכם הייתה לקסום קסמים ולראות בהם סימן לאיזה כיוון ללכת ומה המעשה אשר יעשו.
"קול שמועה הנה באה" - השמועה שנבוכדנצר יצא ממקומו. ואחריה "רעש גדול", כי הוא יוצא עם כל חילותיו והדבר עושה רעש גדול. ומה מגמתו? "לשום את ערי יהודה שממה מעון תנים" - הקסם כבר נפל על ירושלים, ופניו אליה. "מעון תנים" - מקום שבו יגורו התנים, והתנים מצויים במקום שמם, שאין בו חיים ואין בו אנשים; שם באים התנים לגור.
"לֹא לָאָדָם דַּרְכּוֹ"
יָדַעְתִּי יְהֹוָה כִּי לֹא לָאָדָם דַּרְכּוֹ לֹא לְאִישׁ הֹלֵךְ וְהָכִין אֶת צַעֲדוֹ׃
שני כיוונים יש בהבנת האמירה הזאת. הרד"ק, בשם אביו, מבאר שזו אמירה ביחס לנבוכדנצר: ריבונו של עולם, תוכניותיו של נבוכדנצר הן לבוא לכאן ולהחריב את ירושלים ולעשותה שממה מעון תנים, והרי הוא הסתפק לאן ללכת והקסם הוליכו לירושלים. אבל "ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו" - "לאדם" הידוע, זה נבוכדנצר. יודע אני, ריבונו של עולם, שאין זה ממנו; לא הוא הקובע את הכתובת ולא הוא המחליט לאן ללכת, ואין הדבר ברשותו, ובידך לשנות את רצונו. "ולא לאיש הולך והכין את צעדו" - וכן כל אדם ההולך בדרך, אין הדרך שלו להכין את צעדו; אינו יודע מה תהיה פסיעתו הבאה, אינו יודע מה יילד יום ואינו יודע כיצד יתנהלו הדברים בהמשך. הוא יודע מה הוא עושה כשהוא יוצא, אבל רגע אחר כך זה כבר לא בשליטתו, כי מה' מצעדי גבר כוננו, והכל מאיתו יתברך, ולאן שיוליכוהו רגליו מאת ה' - לשם יגיע.
ואם כן, זו תפילה שהנביא מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא: אנא, ריבונו של עולם, עצור את נבוכדנצר, אל תביא אותו לכאן; הואיל ואין הדבר נובע ממנו אלא מאיתך, בידך ובכוחך לבלום אותו לפני שיגיע לכאן.
כך גם משתמע מרש"י, שמביא שני פירושים. הפירוש הראשון: "לא לאדם דרכו" - יצר הרע שבראת בו מטה אותו מן הדרך. הפירוש השני: אין ביד כל אדם כוח להצליח דרכו אם לא על פיך, ואם כן אין כוח ביד אויב להחריב את ביתך. לפי זה עולה כדברי הרד"ק, שאין ביד נבוכדנצר הכוח להחריב את ביתך אלא בידך, ולכן ריבונו של עולם, אנא עצור אותו רגע לפני.
לעומת זאת, מצודת דוד - וכך משתמע גם מהפירוש הראשון של רש"י - מבאר שזו אמירה וטיעון של בני יהודה: אתה, ריבונו של עולם, יודע שלא לאדם דרכו, כלומר שאין כאן מי שהכין באמת את דרכו ללכת בדרך ה'. "ולא לאיש הולך" - לא יימצא בינינו איש שהיה הולך ומכין את צעדו ללכת בדרך הישר, כפי ציווי ה', אלא הלכו כפי המזדמן והקרי, לפי מה שיצא להם ולפי המקרה, ולא פסעו בדרך ה'. וזה מתאים לפירושו הראשון של רש"י, שיצר הרע שבראת בו מטה אותו מן הדרך - נמשכו אחר תאוות ליבם ואין להם שליטה עצמית ללכת בדרך ה'.
המלבי"ם מסביר: "כי לא לאדם דרכו" - עצם הבחירה באיזו דרך ילך אינה לאדם אלא לה'; וגם אם בחר בדרך, "לא איש הולך והכין את צעדו" - גם ההליכה והצעד בפועל הם מאת ה'. יש כאן שני דברים: המגמה והתכלית, לאן אני רוצה להגיע - וזה "לא לאדם דרכו", שהבחירה עצמה היא בסיוע מאת ה'; והשלב השני, ההליכה בפועל - "לאיש הולך והכין את צעדו", שגם הכנת הצעד היא מאת ה'. ולפי זה מפרש המלבי"ם כדרך הרד"ק: אם כן ריבונו של עולם, אתה יכול לעכבו; אף שבתוכניתו לבוא לירושלים, שלח אותו לרבת בני עמון, לכתובת השנייה שבה הסתפק - בידך לשלוח אותו לשם.
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "אדם" ל"איש": "אדם" מציין את מין האדם מצד השכל שבו, מצד היותו בוחר ומשכיל - איש המעלה. ועל כך נאמר "לא לאדם דרכו": אף שנדמה לו שהוא בחר במחשבה ובכוונת תחילה, דע לך שזה מאת ה'. ואילו "איש" בא מלשון "יש", שכל מי שחי נקרא איש מצד ישותו, ואפשר להשתמש בו אף ביחס לבעלי חיים. ולפי זה "לא לאיש הולך והכין את צעדו" חוזר גם על בעלי חיים: כל יש שבבריאה אינו מכין את צעדו, אלא צעדו מאת ה'.
"יַסְּרֵנִי יְהֹוָה אַךְ בְּמִשְׁפָּט"
יַסְּרֵנִי יְהֹוָה אַךְ בְּמִשְׁפָּט אַל בְּאַפְּךָ פֶּן תַּמְעִטֵנִי׃
מביא הרד"ק כפירוש רבנו יונה, שהנביא מדבר כאן כביכול בשם עם ישראל. הוא רואה את נבוכדנצר בא לארץ יהודה לשום את הכל שממה, ואומר: ריבונו של עולם, יודע אני שזה מוסר בשבילנו, ושזה נועד לייסרנו. אם כן אני מבקש - ייסר אותי "במשפט", כלומר בדין, כפי קו היושר, ולא כפי הראוי בשעה שיש חרון אף גדול. כי כשיש חרון אף גדול, עלול חלילה להיות מצב שבו מידת הדין מכלה הכל. "אל באפך פן תמעיטני" - אל תעשה זאת באף ובכעס, שאז תמעיטני מהיות לעם ומהיות לגוי.
המלבי"ם מסביר: אני מבקש שהייסורים יהיו כמשפט וכמידת החטא, כי האף אינו מבחין בין טוב לרע, וכשיש כעס אינו מבחין בין צדיקים לרשעים. אבל כשזה במשפט - מי שראוי לו עונש יקבל, ומי שאינו ראוי לא יקבל.
"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם"
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ׃
המשך הבקשה: ריבונו של עולם, במקום שתשלח את נבוכדנצר אלינו, שלח אותו לרבת בני עמון. אִתנו נהג במשפט, ואם יש חמה ורוגז ואף - שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל משפחות הממלכות אשר בשמך לא קראו.
אומר הרד"ק: הגם שישראל חטאו, עדיין לא יצאו לחלוטין מרשותך; הרי לא התערבו בעם אחר, הם נבדלים מכל עובדי כוכבים, מחזיקים עדיין ברוב המצוות, קוראים בשמך ומתפללים לפניך. ואף שעדיין הם צריכים תשובה ויודעים אנו שקלקלו מעשיהם, על כל פנים לא אבדה מהם תקווה ויש בהם עדיין חסידים. אם כן, אם כבר רצונך בכעס ובאף - שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך. ומהו "משפחות"? גויים, כי האומה נקראת משפחה, כמו שכתוב "וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה".
"כי אכלו את יעקב" - ואף שהאומות הן שבט אפו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר על אשור "שֵׁבֶט אַפִּי", כלומר מקל כעסו, ואיש אינו יכול לפגוע בנו אלמלא מגיע לנו כן בדין מאת ה' - עם כל זה, ריבונו של עולם, אתה קצפת מעט והמה עזרו לרעה. האומות הללו החמירו בשבט אפך. וזו התביעה כנגד האומות, שאנו מוצאים אותה גם אצל פרעה ובעוד מקומות: לכאורה אם אשור שבט אפי, הרי עשה את רצון ה' ואף מגיע לו שכר, שהרי הוא ביד ה' - ומדוע ייענש על שהוציא לפועל? התשובה היא שהם החמירו והוסיפו מדעתם רעה על הנגזר.
המלבי"ם מדייק: "אשר לא ידעוך" - יש בהם כאלה שידעו את ה', אבל "בשמך לא קראו", שאף שידעו, לא קראו בשם ה' אלא בשם הבעל. ועוד מדייק: שים לב שהאכילה מוזכרת פעם אחר פעם - "אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלוהו". אכל, ואחר כך אכלוהו, ואחר כך ויכלוהו. לאחר שאכל אותו להנאתו, כילה אותו לגמרי, וזה הכיליון המוחלט המראה שהיה כאן רוע לב לשם כליה. שכן כשאדם אוכל, אתה אומר שזה לשם תועלת; אבל כשהוא מכלה - זה מתוך רוע לב, ולכן נאמר "ויכלוהו" לגמרי, "ואת נוהו השמו".
ואומר המלבי"ם שיש להסביר עניין זה על רבת בני עמון, שהיו צוררי יהודה. והגמרא מכנה את העמונים והמואבים "שכנים רעים", שהם אלה שיעצו לגויים מתי לבוא ולכבוש את עם ישראל. ואפשרות נוספת, שהדברים מוסבים על נבוכדנצר, שבא שלוש פעמים על ירושלים, כמו שאמרו חז"ל: גלו בשבע, גלו בשמונה, וגלו בשמונה עשרה. שהרי היו כמה גלויות: בתחילה גלו שניים וחצי השבטים שמעבר לירדן, אחר כך גלתה שומרון שהיא עשרת השבטים, ולבסוף גלתה יהודה. וגם בגלות יהודה היו שלבים, ולא גלו כולם בבת אחת: תחילה גלות החרש והמסגר, אחר כך גלות דלת העם, ולבסוף לא נותר מאומה, לאחר גדליה בן אחיקם. ואם כן, "אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלוהו" - שלוש הגלויות כנגד נבוכדנצר.
"שפוך חמתך" - תשובה ליפי הנפש
יש כאלה יפי נפש שהפסוק הזה אינו נוח להם. ומאין הם מכירים אותו? מן ההגדה של פסח. ואיני מדבר על אלה שעשו לעצמם הגדה אלטרנטיבית בקיבוצים ובכל מיני מקומות מסוג זה, אלא על כאלה שכביכול נשארים עם הטקסטים המקוריים, ובכל זאת שואלים: "שפוך חמתך על הגויים" - מה פתאום? הרי אנו כבר כפר גלובלי קטן, ומדינת ישראל מקובלת כחלק מחבר מדינות העולם, ומה פתאום לשפוך עליהם חמה ולכלותם?
ראשית, זו התייפייפות נפש, כי בהזדמנות הראשונה שהם יכולים לכלות אותנו - זה מה שהם עושים. וגם אם אתה רואה אותם מדברים "פוליטיקלי קורקט", מי שיודע באמת מה בליבם ומה הם עושים כשיש להם הזדמנות, יכול לראות: זו בדיוק אירופה. אירופה מדברת פוליטיקלי קורקט, אבל לפני שבעים שנה הראתה לנו מה היא יודעת לעשות כשהיא מורידה את הכפפות ומדברת מה שבאמת קורה אצלה בפנים. היום הם מנסים לפעול נגדנו דרך האו"ם ודרך חרמות וכל מיני דרכים להצר את צעדינו, אבל אילו יכלו - היו פותחים מחדש את המשרפות. וכולנו יודעים כמה הפולנים, כמה ההונגרים והאוקראינים, אנשים פרטיים לכאורה, עזרו למכונה הנאצית ימח שמם וזכרם לחסל את היהודים, וכמה התמסרו לכך בלי שום רווח, להלשין על היהודים, למסור אותם ולהרוג אותם. אל תהיה תמים.
אבל מעיקרא אין כאן קושיה כלל. מי שקורא מה כתוב כאן רואה שמיד אחרי "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו" נאמר "כי אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלוהו ואת נוהו השמו". על איזה גויים מדובר? על אלה שאכלו את יעקב, על אלה שכילו אותנו. אם יש איזה גוי ברואנדה שאין לי שום קשר אליו - מה אכפת לי ממנו, ולמה שה' ישפוך עליו חמתו? אין לי בזה שום עניין, ואדרבה: הרי כתוב שידעו אותי למגדולם ועד קטנם, ושיתוקן עולם במלכות שדי, ורבנו ירוחם ממיר אומר שהעולם לא יהיה שלם ומתוקן עד שהגוי הרחוק ביותר והמגושם ביותר יכיר את ה'. ודאי שאין לנו עניין בחיסול הגויים, אין זו המטרה שלנו; המטרה שלנו היא שלא יפריעו לנו לעבוד את ה'. וכשאנו מבקשים "שפוך חמתך על הגויים", הכוונה לאותם גויים שאכלו את יעקב ואת נווהו השמו, אלה שמייסרים אותנו ומענים אותנו ורדפו אותנו. וכאשר ייסרם הקדוש ברוך הוא - "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים". מתי יהיה זה? כשביום הדין הגדול והנורא תבוא האש ותכלה ותשרוף את כל המצירים ואת כל המהרסים והמחריבים את כרם בית יעקב, ואז באמת יתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם - וזו בעצם הבקשה שלנו.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מעמיד הנביא את ההבדל התהומי שבין ה' לבין האלילים: כל חכמי הטבע נבערים מלדעת את סוד הגשם, וכל צורף מתבייש בפסלו, שכולו חיפוי שקרי, נטול רוח ונטול סגולה, ובעת פקודתו יאבד - כנגד ה' שהוא אמת, חיים, מלך עולם ויוצר הכל. "לא כאלה חלק יעקב", וישראל שבט נחלתו, שאינם נתונים תחת המערכה אלא תחת השגחתו לבדה. מכאן עובר הנביא אל החורבן הקרב: אספי כנעתך, הנני קולע את יושבי הארץ למען ימצאו אותי בגלות, ומקונן על השבר החיצוני והמכה הפנימית שנגרמו מפני שנבערו הרועים ולא דרשו את ה'. הוא חותם בהכרה ש"לא לאדם דרכו" - גם צעדיו של נבוכדנצר בידי שמיים; ולכן מתפלל: יסרני אך במשפט ולא באף, ושפוך חמתך על אלה שאכלו את יעקב וכילוהו והשמו את נווהו.