בחלק זה של הפרק עומד ירמיהו על ההבדל התהומי שבין אלילי הגויים, שאין בהם ממש, ובין הקדוש ברוך הוא שהוא לבדו אמת. הנביא מוכיח את גדולתו של הבורא משלושה כיוונים: מעצם היותו חי ונצחי, מכך שהוא לבדו ברא שמים וארץ, ומכך שהוא לבדו מנהיג את העולם בהשגחה פרטית ובחכמה. נעבור על הפסוקים כסדרם.
וַיהֹוָה אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ׃ (י)
אומר רש"י: מדוע ה' אלוהים אמת? "כי הוא אלוהים חיים ומלך עולם". כלומר, מי מסוגל לאמת את דבריו? רק מי שהוא נצחי. אדם בשר ודם - היום כאן ומחר בקבר - כיצד יכול הוא להבטיח דבר? רק מי שהוא חי וקיים לעד יכול לומר: כל מה שאני אומר לך הכל אמת. והיות והוא מלך עולם, בידו גם לקיים ולאמת את דבריו.
הרד"ק מוסיף: האלוהים שהם עושים לעצמם כדי לעבוד אותם הם אלוהי שקר ומתים, אין בהם רוח חיים ואין בהם יכולת. אבל ה' אלוהים אמת, אדון על כל האלוהים, והוא לבדו אמת, והוא יכול על הכל ושופט הכל. וכל השאר - כוחותיהם ממנו בלבד. גם הכוכבים, שעל פי האמת יש בהם כוחות (אסטרולוגיה ודומיה הם דבר שיש בו אמת), הכוחות הללו כולם באים מכוחו של הקדוש ברוך הוא. אין הנהגתו תלויה באחר, אלא כל האחרים תלויים בו.
מדוע נאמר "אלוהים חיים" בלשון רבים ולא "אלוהים חי"? כך מופיע בקדמונים, שדרך כבוד היא לדבר בלשון רבים, וכמו "קדושים", וזה דרך כבוד כלפי קודשא בריך הוא. ומתוך כך תבינו את המשך הפסוק: "מקצפו תרעש הארץ" - אם יש קצף לה', כל הארץ רועשת, והרעש משל לחורבן יושבי הארץ. "ולא יכילו גויים זעמו" - אין בכוחם לסבול ולעמוד בזעמו של הקדוש ברוך הוא. ומכאן תבינו שהכל ממנו.
וכיצד תדעו זאת? אומר הרד"ק: מפני שה' מודיע את הפורענות עוד בטרם תבוא. זה דבר שאין בכוחו של אף אחד בעולם. זו הייחודיות של תורת ה', תורת אמת, ושל עם ישראל: אין בכל הגויים מי שמוסר נבואה. היה אחד, בלעם, ומשה רבנו ביקש "ונפלינו אני ועמך" - שלא תהיה עוד נבואה בגויים, והקדוש ברוך הוא קיבל את בקשתו, ומאז אין נבואה בגויים.
עד כמה הדבר מגוחך: המוסלמים מכנים את מוחמד "נביא", ומעולם לא אמר שום נבואה. אין אמירה אחת שלו על משהו שעתיד להיות. גם בנצרות אין אף לא נביא אחד בכל ההיסטוריה, ובכל ההיסטוריה של האסלאם. ובעצם אין שום נביא, כי אף אחד אינו מסתכן באמירה על מה שיהיה בעוד שעתיים.
מישהו סיפר לי על תוכנית באחד הערוצים, שהביאו אנשים לחזות את תוצאות הבחירות: אסטרולוגים, קוראים בקפה, בקלפים, בחבלים, בכל דבר - ובעיקר בחשבון הבנק שלך. העיקר שתביא כסף. כל אחד קבע מי יהיה ראש הממשלה ומי יעשה מהפך. חודש אחרי הבחירות הביאו את כל התוכנית מחדש, וראו שזה דיבר שטויות וההוא דיבר שטויות, ושום דבר ממה שאמרו לא התקיים. ואמרו שם שסטטיסטית, אילו היית מנחש בעצמך היו לך יותר סיכויים לקלוע מאשר אותו "מבין" הקורא בקלפים ובקפה. אם היית מטיל עץ או פלי היה לך סיכוי גדול יותר.
אחד אמר לי: כבוד הרב, יש מישהו, רב גדול, אומר עליך הכל. אמרתי לו: לא צריך שיגיד עליי כלום, אני יודע הכל על עצמי. שיגיד לי משהו שיהיה בעתיד. לך תחפש אחד כזה. לומר עליך דברים - הוא מספר לך שטויות. "אתה בן אדם טוב" - תראה לי מישהו שיאמר שזה לא נכון. "אתה אוהב לעזור לאחרים" - תראה לי מי יאמר שזה שקר. הרי כל מה שהם נותנים לך זה קומפלימנטים, דברים נעימים לשמוע, ובסוף העיקר שתשאיר את הכסף.
אומר הרד"ק: ויוכלו להכיר כי מאיתו הוא, שהוא מודיע את הדברים תחילה, קודם בוא הפורענות, ביד עבדיו הנביאים. ואין דבר כזה בשום אומה בהיסטוריה. הקדוש ברוך הוא אמר שהארץ תהיה שממה - והארץ הייתה שממה. אמר שתגלו מארצכם ותפוזרו בכל הגויים - ואנו מפוזרים בכל הגויים. אמר שכל השנים שלאחר הכיבוש איש לא יצליח ליישב אותה - ובמשך אלפיים שנה אף אחד לא הצליח. נבואות על גבי נבואות, התורה מלאה מהן בלי קץ, ואצל הגויים אין אפילו נבואה אחת. זו הראיה הגדולה ביותר שהכל ביכולתו וממשלתו.
המלבי"ם מגדיר: "גדר האמת הוא הסכמת הנאמר על הדבר אל מציאות הדבר עצמו בפועל". כלומר, אמת היא התאמה בין מה שאומרים על הדבר לבין המציאות. אמרו לך שיורד בחוץ גשם, יצאת וראית גשם - זו אמת.
לפי זה, אומר המלבי"ם, האלילים הם שקר, שהרי התארים שאתה מתאר ומייחס להם אינם תואמים למציאות: אנו יודעים שאין בהם שום ממש, לא כוח להשפיע ולא כוח להושיע. לעומת זאת כל התהילות והשבחים שמשבחים לבורא עולם מתאימים למציאות: מצד עצמו הוא "אלוהים חיים" - אינו כאלוהי הגויים שהם פגרים מתים, "כתומר", כעץ תמר העומד ואין בו שום כוח - אלא הוא מקור החיים; ומצד ההנהגה הוא "מלך עולם", מולך ושליט ומושל.
ועל "מקצפו תרעש הארץ" מבאר המלבי"ם: הוברי השמים, החוזים בכוכבים שבאותו דור, היו מפרשים את האותות שראו בשמים. לפני החורבן נראו סימנים בשמים, כמין אש וכמין חץ יורה ועוד, והיו מי שהתיימרו להבין בסימנים הללו והפחידו בהם את העם. וגם רעש אדמה היה בכמה ארצות. ועל זה אומר להם הנביא: דעו לכם שאין זה מכוח האותות העליונים כלל. אם הארץ רועשת - זה מקצפו של הקדוש ברוך הוא. אל תתייחסו אל השינויים בשמים או אל רעידת האדמה כאל "סימנים" בפני עצמם, אלא כאל דיבור של ה'. הכל ממנו יתברך, ואין כוחות חוץ ממנו.
כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה׃ (יא)
מה עושה פסוק בארמית באמצע ספר ירמיהו? הרי זה לא ספר דניאל. יבוא אפוא דובר הארמית ויתרגם לנו מארמית לארמית - הוא תרגום יונתן. וכך הוא מתרגם: "דנא פתגמא איגרתא די שלח ירמיה נביאה לות שאר סבי גלותא די בבבל" - זהו כתב האיגרת ששלח ירמיהו הנביא אל שאר זקני הגולה אשר בבבל, אל יכניה ואל הגולים עמו. וכך אמר להם: אם יאמרו לכם הכשדים שאתם יושבים ביניהם - עבדו לעבודה זרה, בית ישראל - כך תשיבו וכך תאמרו להם: עבודה זרה שאתם עובדים אותה, טעות שאין בה צורך ואין בה תועלת. מן השמים אינם יכולים להוריד גשם, ומן הארץ אינם יכולים להצמיח פירות. הם ועובדיהם יאבדו מן הארץ וייכחדו מתחת השמים האלה.
זהו פירוש "אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו": אין להם כוח השפעה לא בשמים ולא בארץ. בשמים אינם מורידים גשם, ובארץ אינם מצמיחים פירות. ולכן אמר "כדנה תאמרון להום" - כך תענו לכשדים שהסיתו אתכם לעבודה זרה. ומדוע נכתב בלשון ארמית? מפני שהכשדים ארמים היו, ורצה לדבר עמהם בשפתם, לכן מסר להם את הביטויים בלשון ארמית.
לכאורה היה ראוי שהמילים "כה תאמרו להם" ייאמרו בעברית, שהרי אלינו הוא מדבר, ורק לאחר מכן יעבור לארמית. אומר הרד"ק: אכן כך היה מן הראוי, אלא שכדי שלא לחלק פסוק אחד לחציו עברי וחציו ארמי - אין כותבים משפט שחציו עברית וחציו ארמית - נכתב הכל בארמית. עוד מעיר הרד"ק הערות דקדוקיות: "להום" ולא "להון" - וכן מצינו בספר עזרא. והמילה "אלה" היא גם עברית וגם ארמית, ולכן נאמר "תחות שמיא אלה". ו"ארקא" היינו ארץ, וכדברי חז"ל שארבעה שמות נקראו לה כנגד ארבע תקופות: ארץ, תבל, אדמה וארקא (בקו"ף ובאל"ף).
וכותב הרד"ק: אמת הוא שלא עבדו ישראל עבודה זרה משגלו. ואם תאמר, הרי השתחוו לצלם בימי נבוכדנצר - אנוסים היו. ואף על פי כן, בימי המן נתבעו על כך, כדברי חז"ל: מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה? מפני שהשתחוו לצלם. ולולי שריחם עליהם האל היה הדבר מתקיים.
המלבי"ם מסביר את חריפות הטענה: הרי הם עצמם מודים שה' ברא את השמים ואת הארץ. אם כן איך אתם מכנים את האלילים בשם "אלוהים"? מה הם בראו? ואם תאמר: לא את השמים והארץ הללו, אבל עולמות אחרים ברא - אם כן, "יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה": את השמים והארץ האלה לא עשו, מה להם כאן? שילכו וישכנו בשמים ובארץ שאותם בראו. הרי אתה מודה שאת אלה ברא אלוהי האלוהים, ואם כן מה עושה כאן האליל? כל זה בא להראות עד כמה טענותיהם מגוחכות.
בהקשר לפסוק זה הבאתי בספר "משנת החלומות" (עמודים מ-מא) מעשה מהרב יהודה פתיה זצ"ל. מובא בזוהר (במדבר רנ"ג) שיש שדים הנקראים "שדין יהודאין", והם עושים עצמם כנביאים, כתנאים, כראשונים, כדייני ישראל ותלמידי חכמים מפורסמים, בעלי זקן גדול ועטרה בראשם, או כצדיקים וחסידים. ולפעמים אומרים שהם אברהם יצחק ויעקב, או אליהו הנביא וכיוצא בזה. אדם בא ומספר שנגלה אליו אברהם אבינו או אליהו הנביא וכל מיני הזיות מן הסוג הזה. וצריך אדם לשאול את פיהם אם הם אבות העולם ממש או ששמותיהם כשמות האבות, ולדקדק בתשובתם: אם ישיבו דבר שאינו מבורר, נוטה לכאן ולכאן - דע שהם שדים, ואל תתרשם מדבריהם. ויכולים הם להראות לאדם דמות רקיע וכיסא הכבוד וצבא מרום.
וכך מספר הרב פתיה: בשנת התר"ע בחודש תמוז, אחר תפילת מנחה של שבת, הביאו לפניי ילד אחד כבן אחת עשרה שנה, שאמר שהוא מדבר עם אליהו הנביא פה אל פה, במראה ולא בחידות, ובכל עת שירצה הוא קורא לו ומיד אליהו בא - ובלבד שיהיה במקום מיוחד ואין אדם עומד אצלו. כלומר, אליהו מוכן להיפגש עמו רק בהתבודדות; אם יש עוד מישהו, אינו מגיע. אמרתי לו: היכנס לחדר זה ושאל אותו האם באמת אתה אליהו הנביא. וכן עשה, והשיב לו: הן, באמת אני אליהו, ולמה מסתפק רבי יהודה בזה?
אמרתי לילד: אין זה אלא שד יהודי ששמו אליהו, ואינו אליהו הנביא, ואתה ניזוק משדין יהודאין. בוא ואתפלל על ראשך תפילת הניזוקין ויברח לו אליהו מעליך. אמר לי הילד: בוודאי הוא אליהו הנביא, ואתה עשה כל מה שאתה יכול ונראה דבר מי יקום. אחר שהתפללתי עליו פעמיים ושלוש, הלך הילד לחדר לנסות, ומיד בא אליהו כמנהגו הראשון. ואני הייתי תמה על כך.
לקחתי את הילד והלכתי אל החכם רבי שמעון אהרן אגסי, שהיה עדיין בחיים, כדי לבודקו. אחר שבדקו אמר שזהו אליהו הנביא ואינו שד, ואני חלקתי עליו. הסכמנו ללכת במוצאי שבת אל החכם רבי יעקב, בנו של הבן איש חי זצ"ל, ואף הוא לאחר שבדקו בכמה דברים אמר שבוודאי זה אליהו הנביא זכור לטוב ואין בכך ספק. ואני חלקתי על שניהם ודחיתי את דבריהם, וביקשתי רשות לבודקו פעם נוספת.
אמרתי לילד: לך אמור לאליהו שיתרגם לך את הפסוק שבירמיהו, "כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה", ואם יתרגמנו בלשון ערבי, אז יש מקום להסתפק ולומר שמא אליהו הנביא הוא ואינו שד. לפי שהשדים יודעים ארמית ויכולים לתרגם את הפסוק - שהרי גם למדברים ארמית הם מראים חלומות רעים ולוחשים באוזניהם בארמית - אלא שפסוק זה, המדבר בגנותם, אינם רוצים לשומעו ולתרגמו בלשון אחרת. כלומר, הוא נתן לו מבחן: פסוק שהשדים אינם אוהבים. אם זה אליהו, מה הבעיה לתרגם ולבאר? ואם זה שד, לא ימצא הדבר חן בעיניו.
כששאל הילד את אליהו לתרגם את הפסוק, השיב לו: איני יכול להתעכב, כי אני צריך ללכת לכתוב זכויותיהם של ישראל. אמרתי לילד: חזור ואמור לו שתרגום הפסוק הוא הכרח גדול, שהוא המבחן להיות בטוחים שאתה הוא אליהו. השיב: כבר אמרתי לך שאני נחוץ ללכת. אמרתי לילד: אמור לו, הלוא כמה דברים דיברת וכמה זמן עמדת כאן, ויותר קל לתרגם את הפסוק מכל אריכות הדברים הללו, ואין דעת החכמים נוחה עד שתתרגם. כשאמר הילד דברים אלו, קצף אותו "אליהו" ונשבע: חי ה' אם עוד אראה אליך, הואיל ואין אתם מאמינים בי שאני אליהו. ומיד הלך ולא חזר עוד להיראות אל הילד.
אחרי שהלך אמרו לו החכמים, הרב אגסי ובנו של הבן איש חי: נראה לדעתנו שזהו אליהו הנביא באמת, שכן דרכו להישבע "חי ה'", כמו שכתוב "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו", וכן "חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו". והרי מקובלנו מרבותינו - "גמירי" - שאין השדים מוציאים שם שמים לבטלה, ואם נשבע, סימן שהוא אליהו המקורי ולא חיקוי.
והשיב להם הרב פתיה: אדרבה, שד הוא. ראשית, לא הוציא שם שמים לבטלה, שהרי נשבע וקיים את שבועתו - ברח ולא נראה עוד. ושנית, מעיקרא אין כאן שם שמים כלל, שהרי לא אמר את השם באותיות הוויה או באדנות, אלא אמר "חי השם" בלבד - וזה כלל אינו שם ה', ואין בזה שבועה כלל. שד מתוחכם היה. ואם כן אין זה אלא כגונב דעת הבריות. והודו לו הרב אגסי ובנו של הבן איש חי. יוצא אפוא שבכוח השדים להטעות את האדם ולכזב. ולמדנו גם, שהפסוק הזה אינו מדבר רק על הפסילים והאלילים שלא יצרו מאומה ולכן אין להם מקום כאן, אלא גם על השדים ועל כל כוחות הטומאה בכללותם, שעליהם נאמר "יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה".
עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ מֵכִין תֵּבֵל בְּחׇכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם׃ (יב)
בוא וראה מה בין הקדוש ברוך הוא ובין אותם כוחות חסרי כוח, להבדיל אלף אלפי הבדלות. ה' עושה ארץ בכוחו ובגבורתו. ומה ההבדל בין "ארץ" ל"תבל"? "תבל" הוא החלק המיושב, ואילו "ארץ" הוא כלל העולם, שחלקים נכבדים ממנו אינם מיושבים כלל. את כלל העולם די היה לברוא בכוח, אבל כדי ליצור מקום הראוי לישוב אדם צריך גם חכמה: צריך שיהיו באותו מקום הגורמים המאפשרים חיים, ובראשם מקורות מים וכיוצא בהם. לכן "מכין תבל בחכמתו". "ובתבונתו נטה שמים" - את השמים נטה מעליהם בתבונתו.
ומדייק המלבי"ם בלשון: לא נאמר "עשה ארץ" ו"הכין תבל" בלשון עבר, אלא "עושה" ו"מכין" בלשון הווה. וזה כמו שאמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, בהשגחה מלאה. בכל יום ובכל רגע ורגע הוא עושה את הארץ מחדש.
לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו׃ (יג)
אנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא, שהוא הנותן המון מים בשמים, והוא "הנותן מטר על פני ארץ" - ולא האלילים. הם היו עובדים לאלילים כדי שישפיעו עליהם ויורידו להם גשם, ועל כך נאמר: "היש בהבלי הגויים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים?" - הראה לי גוי שמסוגל להוריד גשם. ישראל היו יוצאים, עושים תענית, חוזרים הביתה - ויורד גשם.
והדבר היה ידוע גם לגויים. הרבה פעמים היו גוזרים גזירות על היהודים עד שלא ירד גשם, ולא היו מסירים את הגזירה, כי ידעו שהיהודים ילכו ויעמדו ויתפללו וירד גשם. כך היה בירושלים עם הפחה, וכך היה בתימן במקרים לאין ספור: היו גוזרים עליהם, והיו יוצאים ומתפללים וחוזרים הביתה וכבר יורד גשם. היש לגויים אלוה כזה, המסוגל להוריד גשם? "ואם השמים יתנו רביבים" - וכי השמים נותנים גשם מעצמם? "הלוא אתה הוא ה' אלוהינו".
אומר הרד"ק: אנו ישראל מודים בו שבכוחו "לקול תיתו המון מים בשמים" - הוא הנותן, המים אינם יורדים מעצמם ואינם נמצאים שם מעצמם. וכיצד? "ויעלה נשיאים מקצה הארץ", הוא מעלה את העננים והאדים מקצה הארץ, כמו "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" - וזה רק אד. "ברקים למטר עשה" - עוד פלא, שלפני המטר בא הברק. והברק הוא אש, והגשם אמור לכבות אש, והנה שני עננים מתנגשים זה בזה, ומן המים הללו יוצאת אש. וכל זה - "ויוצא רוח מאוצרותיו".
המלבי"ם מבאר שכאן הנביא בא להראות את החכמה וההשגחה הפרטית של הקדוש ברוך הוא. קודם דובר על הכלל: "עושה ארץ בכוחו, מכין תבל בחכמתו" - הכנת כלל הארץ והמקומות המיושבים, שזה עדיין כללי. עכשיו מדובר בפרטי, מה שנקרא בהזמנה, לפי הצורך הנצרך לאותו עניין. והדבר המשקף זאת ביותר הוא הגשם, שהוא יורד לפי צרכינו ולפי מה שאנו זקוקים לו באותה עת, וזה מראה על השגחה פרטית.
"המון מים בשמים" - המלבי"ם מגדיר זאת "באוויר הנשימה", ביטוי שהוא מזכיר הרבה, והכוונה בתוך האטמוספרה, מקום עליית האדים. "ויעלה נשיאים מקצה הארץ" - אלו האדים העולים אל מקום העננים, והם בעצם טיפות מים. והאוויר זך וצלול, ואומר המלבי"ם שהדבר נעשה על ידי "האלקטרי" (החשמל) ויסוד האש, אשר יפוצץ את האדים על כנפי רוח. וזהו הברק. שהרי מה הוא ברק? יש בעננים יונים חיוביים ושליליים, וכאשר נפגשים מטענים, מתפרק המטען החשמלי בצורת ברק. ומיד לאחר הרעמים והברקים, האוויר יוצא והטיפות מתחברות ונעשות כבדות, ויורד גשם. לכן תמיד אחרי סופת ברקים ורעמים באים גשמים שוטפים.
והנה, אומר המלבי"ם, ראה מחכמת ה' - "ברקים למטר עשה": כשהוא רוצה שירד המטר, הוא מפריד את יסוד האש והאלקטרי, ומזה מתהווה הברק, ומזה יוצא יסוד הרוח העצור באדים, ומזה יורד הגשם. הנה כי כן הקדוש ברוך הוא הוא העושה את הכל והמשפיע את הכל, ואין זה מכוח הגויים ואליליהם, אלא השגחה פרטית של הקדוש ברוך הוא, בדיוק לפי צורך העניין ולפי הכמות שאנו נזקקים לה.
בקטע זה מעמיד ירמיהו את האמת מול השקר. "וה' אלוהים אמת" - שכן רק מי שהוא חי ונצחי ומלך עולם יכול לאמת את דבריו ולקיימם, וההוכחה שבידו הכל היא הנבואה: הוא לבדו מודיע את העתיד מראש, מה שאין לו אח ורע בשום אומה. גדר האמת הוא התאמה בין הנאמר למציאות, ובאלילים אין התאמה כלל. הפסוק הארמי הוא התשובה המוכנה לכשדים: אלוהות שלא בראה שמים וארץ אין לה מקום בשמים ובארץ האלה, ואף כוחות הטומאה בכלל זה. ולעומתם - הקדוש ברוך הוא עושה ארץ בכוחו ומכין תבל בחכמתו בכל רגע מחדש, ומוריד גשמים בהשגחה פרטית מדויקת. מכאן שהכל ממנו, ואין עוד מלבדו.