TheWholeTorah.aiBeta

פרק י - הבל עבודת האלילים - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00
פתיחה: פרק המוקדש לביעור האמונות הכזובות

פרק י' בירמיהו הוא פרק שכולו מלחמה באמונות ההבל של הגויים: באמונה בהשפעת הכוכבים ובאותות השמים, ובאמונה בצלמים ובפסילים. הנביא מעמיד זה מול זה שני עולמות: מצד אחד הצלם, שכל מה שיש בו הוא עץ מן היער, ברזל, מסמרים וציפוי זהב שיובא מארצות רחוקות; ומצד שני הקדוש ברוך הוא, שגדול בעצמו וגדול שמו בגבורה, ואינו זקוק לא ליועצים ולא לעוזרים. ובתוך כל זה מונח יסוד גדול: ישראל מעל המזל.

"אל דרך הגויים אל תלמדו" - ההשתעבדות לכוכבים
שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֶל־דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל־תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל־תֵּחָתּוּ כִּי־יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה׃

שני דברים נאמרים כאן: אל תעשו את המעשים שהגויים עושים, ואל תחששו מן הדברים שהגויים חוששים מהם. וכדי להבין את הדברים, צריך להבין מהי בכלל עבודת כוכבים. עבודת כוכבים הייתה דרכם למשוך אל עצמם את השפע שמשפיעים הכוכבים. והאמונה הזו יש לה על מה להתבסס: אכן יש השפעות מן המערכה, כלומר מן הכוכבים. כוכב אחד מסמל רע, אחר מסמל טוב, שני כוכבים העומדים באופק מסוים יוצרים השפעות אלו על אלו. האסטרולוגיה היא דבר שיש בו ממש.

על כך אומר להם הנביא: אם אתם חושבים שכיוון שיש בכוכב השפעה, אם כן נלך ונעבוד אותו, שכשאני עובד את הכוכב אני מושך ממנו השפעות טובות, וכשאיני עובד אותו הוא כביכול מתעצבן עליי ואוי ואבוי לי - תדעו לכם שאין לכם מה לחשוש מן הכוכבים. והרי כמה סברות היו להם: השמש, שנחשבת גם היא לאחד מן הכוכבים שהיו עובדים, יש לה ממשלה על הארץ, על התבואות ועל הפירות, "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ". אם נעבוד אותה ירבו התבואות, ואם לא נעבוד אותה תחסרנה. ולא זו בלבד, אלא כשהמאורות לוקים, ליקוי חמה, זה סימן רע לעולם, ואם כן לכאורה כן ראוי לחשבן את גרמי השמים.

על כל זה אומר הקדוש ברוך הוא: אל תחתו מהם. כל הכוחות הללו כפופים להשם יתברך, הם עושי דברו. וכשאתה עובד את האדון, אינך צריך לעבוד את העבד. ההשפעות של קודשא בריך הוא אכן יורדות דרך הכוכבים, אבל אין לכוכב כוח עצמי. וממילא, ברגע שאתה כנוע אל האדון, העבד אינו יכול לעשות לך מאומה. ומאידך, אם האדון כועס עליך, מה תועיל לך התחננות אל העבד? אם הקדוש ברוך הוא חלילה יגזור מארה בתבואותיך, מה יעזור לך להתפלל אל השמש שתשפיע עליך שפע טוב? הרי עם האדון עצמו הסתכסכת.

"כי יחתו הגויים מהמה" - ישראל מעל המזל

ואם תאמר: אבל הרי רואים שאצל הגויים זה עובד! על כך בא סוף הפסוק: "כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה" - הם, הגויים, אכן יחתו מהם, אבל לכם אין מה לחשוש. ומדוע? כי דרך ההנהגה של הגויים היא באמת על ידי גרמי השמים; הקדוש ברוך הוא הניח אותם לכוכבים ולמזלות, והחליקם לגויים, כלומר נתן להם כביכול לטעות אחר הכוכבים והמזלות ותלה אותם בהם. אבל עם ישראל מעל המזל, ואין לנו השפעה מן הכוכבים והמזלות אלא הכול מאת השם. אין בנו שום קשר ושום חיבור לכוכבים ולמזלות, ואין לנו לחשוש מהם מאומה, אלא רק לדעת שהכול ממנו יתברך.

סיפר אדם שלמד אסטרולוגיה תקופה ארוכה, שהלך אל אסטרולוג גדול וביקש שימפה לו את המפה האסטרולוגית שלו. עשה לו האסטרולוג מפה והתחיל לומר עליו דברים: היה לך כך וכך - לא. עשית כך וכך - לא. וכל דבר ודבר - לא. כבר עמדה כל הפרסטיז'ה של האסטרולוג בסיכון; אדם שאמור לדעת הכול על פי אסטרולוגיה, ופתאום שום דבר אינו מתאים. לבסוף שאל אותו: תגיד לי, אתה יהודי? אמר לו: כן. אמר לו: אם כן עזוב, קח את הכול בחזרה, על יהודים זה לא עובד. אמר לו: נוכחתי לראות בלי סוף פעמים שאצל גויים זה עובד אחד לאחד, אבל כשאני מגיע ליהודים - זה לא עובד.

וזהו ישראל מעל המזל. יהודי יכול בתפילה, יכול בזכות סבא צדיק בשמים, יכול באלף ואחד דברים לשנות את כל גלגל המערכה. "צא מאצטגנינות שלך" אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אברם אינו מוליד, אברהם מוליד. ואברהם, כתוב עליו שהיה אצטגנין גדול והיו לו ידיעות רבות וגדולות בחכמה זו, ואף על פי כן אמר לו הקדוש ברוך הוא: עם ישראל הם מעל המזל. הקדוש ברוך הוא יכול לרומם את עם ישראל ולהרים אותם, עד שמציאות המזל לא תשפיע עליהם כלל וכלל. ומכאן שאסור לנו להתחשב בכל החשבונות הללו.

ועוד הוסיף: גם אם תחשוב שלאומות העולם העבודה הזאת מועילה, דע לך שלך היא לא תועיל. ובאמת גם להם אינה מועילה, כי מי פתי לחשוב שאם תתפלל אל השמש היא תיתן לך משהו או תשתנה? הרי האסטרולוגיה עצמה היא דבר קבוע, ההשפעות באות מן הכוכבים ותנועותיהם קבועות. מה יועיל אם תתפלל אל השמש? האם היא בעלת כוח עצמי? היא משפיעה רק את מה שהטעינו אותה להשפיע. ואם כן, גם לגויים אין השפעה עצמית מן הכוכבים, וכל שכן אתה, שמציאותך מעל חוקות הכוכבים, ודאי שמהם אל תחתו.

"כי חוקות העמים הבל הוא" - מעבודת הכוכבים לעבודת הצלמים
כִּי־חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי־עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי־חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד׃

הרד"ק מבאר שכאן פונה הנביא אליהם ואומר: בואו וראו מה הביא את הגויים אל העבודה הזאת, שמעבודת הכוכבים באו לעבודת הצלמים. בתחילה היו עובדים כוכב בשמים, ומאמינים שההשפעה נמשכת מן הכוכבים למטה; ואחר כך הידרדרו והחלו לפסל צלם מעץ ולעבוד אותו. וכיצד הגיעו מעבודת הכוכבים, שבאיזה שהוא מקום היא עוד עבודה של כוח עליון, לעבודת בול עץ שהם עצמם מגלפים במו ידיהם ואחר כך משתחווים לו?

אומר הרד"ק: הכוהנים היו אומרים להם שהצלם נעשה במקום השמש ולכבוד השמש, ומי שעובד את הצלם כאילו עובד את השמש, כמו צלם הזהב שעשה נבוכדנצר לשמש. וכך היו עושים צלמים גם לשאר הכוכבים. והרגילו אותם בעניין הזה, עד שההמונים החלו להאמין שהצלם בעצמו מריע ומטיב. מה שבמקורו נועד כביכול למשוך השפעות מן השמש, הפך לאמונה שהצלם עצמו אינו צריך למשוך משום מקום: תתפלל אליו, תשתחווה לו, והוא ישפיע עליך טוב. וזה ודאי הבל ואין בו ממש, שהרי הצלם עץ הוא, ומיער כרתוהו, ומעשה ידי חרש שתיקנו במעצד, ואין לו שום כוח.

המלבי"ם מסביר שכאן בא הנביא לתאר את גנאי הצלם מארבע פנים: מצד החומר, מצד הצורה, מצד הפועל ומצד התכלית. כנגד החומר הוא אומר: התבונן מה זה הצלם, עץ הוא. ושלא תחשוב שהוא עץ מיוחד או יוקרתי, "כי עץ מיער כרתו" - סתם חתיכת עץ מן היער. וכנגד הפועל: ראה מי יצר אותו, "מעשה ידי חרש" - בסך הכול איזה אדם, נגר, הוא זה שיצר את הפסל הזה. ואל תחשוב שנברא בכוחות רוחניים שמימיים; בן אדם לקח וגילף אותו. ושלא תחשוב שעשה זאת בכלים מיוחדים, אלא "במעצד", כלי פשוט המיוחד לגילוף, ובו יצר את הצלם.

"בכסף ובזהב ייפהו" - היופי החיצוני
בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק׃

כאן, אומר המלבי"ם, מדובר על הצורה החיצונית. אל תחשוב שהפסל עצמו הוא דבר יוקרתי, שהרי הכסף והזהב חיצוניים לו, ציפוי וחיפוי בלבד, ואין הכסף גוף הצלם. וכיצד היו עושים את החיפוי? היו לוקחים טס זהב מרודד, מרדדים אותו כמידת הדבר, ומחברים אליו. לדוגמה, אם רצו לעשות עץ מגולף בחיתוכים, היו עושים את העץ עם החיתוכים, ואחר כך מניחים עליו את הטס ודופקים בעדינות עד שיקבל את צורת החיתוכים. וכיוון שהטס עלול ליפול, היו מחברים אותו במסמרים קטנים אל העץ, שלא ייפול ולא יצא ממנו. וזהו "במסמרות ובמקבות" - מקבות פירושו פטיש - "יחזקום".

ומהו "ולא יפיק"? המלבי"ם מבאר שהוא מלשון לא יצא, מלשון נפיק: הוא צריך שהזהב לא ייעתק ממנו וישאר דבוק, וכיצד לא יצא? על ידי שמחזק אותו במקבות ובמסמרים. הרד"ק מביא ביאור נוסף, ש"לא יפיק" הוא מלשון לא ייכשל, שלא יצא ממתכונתו, כלשון "פיק ברכיים". גם רש"י מחבר זאת ל"פיק ברכיים", אלא שמרש"י משתמע ש"לא יפיק" אינו נוגע לחיפוי אלא לפסל עצמו: היו מחזקים אותו במסמרות ובמקבות כדי שלא יכרע ברכיו, שכשיעמוד יעמוד כראוי וייראה ניצב, מלשון "פוקה ומכשול".

"כתומר מקשה המה" - אין בו נפש מדברת ולא כוח תנועה
כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל־תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי־לֹא יָרֵעוּ וְגַם־הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם׃

כאן, אומר המלבי"ם, מדובר כנגד הצורה הפנימית: אל תחשוב שיש בו תוכן פנימי או כוח לדבר. בוא וראה, אין בהם צורת הנפש המדברת, "כתומר מקשה המה ולא ידברו" - כעץ תמר, ואין להם יכולת דיבור כלל. ואם תאמר, אולי יש בהם על כל פנים את הנפש החיונית, שהיא כוח התנועה, שהרי גם כלב אינו מדבר אבל נע ממקומו? על כך הוא אומר: "נשוא יינשוא כי לא יצעדו" - כשרוצים להעביר אותו ממקום למקום אינו מסוגל ללכת לבד, צריך להרים אותו ולשאת אותו, ואינו צועד מעצמו.

ואם תאמר, אולי יש בו על כל פנים תועלת להיטיב או להרע? על כך: "אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטיב אין אותם". אין בהם כוח להרע, ואם כן אין לך מה לפחד מהם. ואל תאמר שאולי מצד סגולה שיש בהם תהיה בהם תועלת להיטיב, שהרי הם האמינו בכל מיני דברים שמי שיעשה כך וכך יראה תועלת כזו וכזו. יש אנשים ששמים פרסה באוטו, אחד תולה נעל, השני שום, השלישי חמסה, ועוד הבלים כאלה למיניהם. כשאין לאדם אמונה בהשם אלוקים אמת, הוא מחפש תחליפים ותולה לו כל מיני דברים להאמין בהם.

ואין מציאות שאדם חי בלי אמונה; הוא תמיד יחפש להאמין במשהו. וכלשון הסטייפלר, נפש האדם כמהה תמיד להאמין במשהו, ולכן תמיד תחפש במה להאמין. ואל תחשוב שמדובר בפשוטי העם דווקא; יכולים להיות אנשים משכילים מאוד. פעם קראתי כתבה על שחקני תיאטרון, אותם אנשי "סוסייטי", שלכל אחד מהם יש איזה חפץ סגולי. אחד מספר שהוא הולך תמיד עם כובע קסקט ישן, ואם אינו לוקח אותו להצגה כל ההצגה הוא מפשל. אחר מגיע עם מזוודה ענתיקה מלפני שישים שנה, וכשפעם אחת לא הגיע איתה היו לו פאשלות רציניות. בקיצור, כל אחד תופס לו הבל ומאמין בו. כך גם הם היו עשויים לחשוב: נכון, אינו אלוה, אבל שמתי לב שיש בו סגולה, ביום שאני עומד לפניו להתפלל יש לי שפע. ועל זה נאמר "וגם היטיב אין אותם" - אין בהם שום תועלת ושום טובה, ובוודאי אין מה לחשוש מהם כלל.

הרד"ק מבאר "כתומר מקשה המה": כעץ התמר שהוא שווה ואין בגופו עיוות. שכל עץ יוצאים ממנו ענפים לצדדים, אבל התמר חלק עד למעלה, ורק בראשו יוצאים הענפים. וכך היו עושים את הצלם ישר וזקוף, בדמות אדם. ואין להם כוח לדבר, ו"נשוא יינשוא" - מרימים ונושאים אותם ממקום למקום, ואין איתם כוח להיטיב ולא כוח להרע, שהרי כל הדבר עשוי מעץ והבל הוא.

"מאין כמוך" - גדולה עצמית ולא יחסית
מֵאֵין כָּמוֹךָ יְהֹוָה גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה׃

ממה שאנחנו רואים ויודעים, אין כמוך - אומר הרד"ק - לא בעליונים ולא בתחתונים, ואנו יודעים שגדול אתה וגדול שמך בגבורה. ומהו "אתה" ומהו "שמך"? אומר הרד"ק: להודיע כי הוא שמו ושמו הוא. כלומר, השם אינו נפרד מקודשא בריך הוא, אלא קודשא בריך הוא ושמו חד הם, ולכן "גדול אתה וגדול שמך בגבורה".

המלבי"ם מסביר ש"אתה השם" כולל את כל השלמויות, שלא נמצא שלם כמוך. "כי גדול אתה" - ובביטוי "גדול" יש לנו בעיה, שהרי פעמים רבות הוא ביטוי יחסי. אומר אני על דבר שהוא גדול, ואתה שואל: גדול ביחס למה? האם משאית היא דבר גדול? ליד מטוס אינה גדולה. כל מה שתאמר לי גדול הוא גדול יחסי. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אינו כן: אצלך הגדולה היא גדולה עצמית ולא יחסית. שאם אני אומר עליו שהוא גדול יותר מכך וכך, אפשר לומר שיש מי שגדול ממנו; אבל כשאני אומר שהוא גדול בעצם, גדולתו עצמית ואין גדול הימנו. ועוד, רק אתה גדול, לפי שאתה ראשית הסיבות ואחרית המסובבים, וכלשון "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, ואחרי ככלות הכול לבדו ימלוך נורא" - אתה הראשית לכול ואתה גם האחרית לכול.

"וגדול שמך בגבורה" - חכמה ויכולת כאחת

ועל "וגדול שמך בגבורה" אומר המלבי"ם: יש מי שגדול בעצמו אבל אין יוצאות ממנו פעולות אל החוץ. אדם שהוא חכם גדול יכול להבין את כל מה שקורה, ואין הכרח שיוכל ליצור. איינשטיין, למשל, שפיענח לצורך העניין את האטום, בוודאי לא יכול ליצור אטום. להבין דבר וליצור אותו הם שני דברים שונים. המדענים היום הצליחו להבין את גוף האדם היטב, ולא הצליחו לייצר אפילו טיפת דם אחת. אז יש מי שגדול בחכמה ומשיג את כל הדברים ומבין אותם, ואין לו כוח לקיימם ולהמציאם. ומאידך יש מי שגדול שמו ואינו גדול בעצמו, כגיבור גדול שגדולתו אינה מצד עצמו אלא מצד גבורותיו שהשומעים שומעים עליו. אבל אצל הקדוש ברוך הוא לא כן: גדול אתה מצד עצמך, גדול אתה בחכמתך שאתה מקור החכמה, וגדול שמך בגבורה, שהיא היכולת.

המלבי"ם מפרט את הדבר יותר. היו שציירו את הקדוש ברוך הוא כחכם שסידר את כל מה שאנו רואים בעולם, אבל אין לו כביכול כוח להוציא את הדברים אל הפועל, ולכן תיארו שיש לו עוזרים. כאדם שבנה מפעל ומביא פועלים שיעבדו בקווי הייצור: כביכול הקדוש ברוך הוא יצר את העולם, ולצורך הנהגתו הביא שמש וירח וכוכבים שינהלו, והם האמינו שההנהגה כולה נעשית על ידי הכוכבים. מכאן הגיעו לאמונה באלוהויות רבות, כדי למשוך השפעה מכל אלוה כפי עניינו: אל לים, שבצאתם לים היו מתפללים אליו, פוסידון, למי שאכל פעם טונה; ואלוהויות לאהבה, לשנאה, למלחמה וכיוצא בזה, וכל אלוה היו עובדים אותו ומתפללים אליו כשהיו זקוקים לישועה ממנו. שהם האמינו שאמנם הקדוש ברוך הוא אלוהי האלוהים והוא מעל הכול, אבל אינו עוסק בפועל בהנהגת העולם, אלא נתן אותה למנהיגים תחתונים.

וזה גם היה תורף טענותיו של איוב, כפי שביארנו במקומו: שהקדוש ברוך הוא אל אמת, ויצר את העולם באמת ובצדק, אלא שההנהגה נמסרה ביד איש אוויל, ביד אלה שעושים עוול, שהם הכוכבים. ורעיו מתעמתים איתו ואומרים לו: אם אתה טוען שהשם צדיק אלא שמסר את ההנהגה ביד רשעים, שהיא הנהגת הכוכבים, שוב עשית מקודשא בריך הוא רשע, שמסר הנהגה לכאלה שאינם ראויים. וסביב זה סובב שם חלק מן הוויכוח.

ולעומת אלו, יש שהאמינו בהיפוך: שלהשם יש גבורה ואין חכמה. כלומר, יש לו יכולת להוציא הכול אל הפועל, אבל הוא צריך יועצים, וצריך כביכול להתייעץ כיצד לעשות כל דבר. ומי מייעץ לו? אותות השמים, הם המראים לו והמסייעים בידו איזה גזירות לגזור ואיזה עצות לייעץ. ומשתי הסיבות הללו היו עובדים או את הכוכבים, שהם לדעתם המוציאים אל הפועל, או את אותות השמים, שהם היועצים. וזהו שאמר "ומאותות השמים אל תחתו": פתאום רואים ליקוי חמה או לבנה, סימנים ברקיע, ומסיקים מהם כל מיני מסקנות, לפי שהאמינו שהקדוש ברוך הוא או שאינו חכם דיו ואותות השמים מסייעים בידו, או שהוא חכם ואין לו כוח להוציא אל הפועל והכוכבים מסייעים בידו. ולכן הלכו ועבדו את הכוחות ההם, שסברו שהקדוש ברוך הוא כנזקק להם.

כנגד זה אומר: "כי גדול אתה" - גדול אתה בחכמה ובסידור כל הדברים, ואינך זקוק ליועצים, אלא חכם מצד עצמך. "וגדול שמך בגבורה" - הגבורה היא ההנהגה, ואינך זקוק גם לכוכבים כדי להנהיג, אלא מצד עצמך יש לך הכוח, היכולת והגבורה להוציא את הכול ולהנהיג את הכול לבדך, שאין לך עוזר לא בעצה ולא בגבורה.

"מי לא ייראך" - כל יראה אליך היא באה
מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל־חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל־מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ׃

אחרי שהכול יוצא מאיתך, גם העצה וגם הגבורה, ממי ראוי לירוא? רק מן הקדוש ברוך הוא. "לך יאתה", בין לעניין החכמה ובין לעניין הגבורה, כי אין כמוך. החכמים משיגים את חכמתך והמלכים משיגים את יכולתך, ולכן אמר "בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם", שאף הם יודעים שאין כמוך, ורק לך יאתה היראה.

המלבי"ם מבאר שלשון "יאות" היא לשון הסכמה והתרצות של אדם לחברו על פי תנאים שביניהם, כלשון "בזאת יֵאֹתוּ לנו האנשים" - במה? על ידי שיהיו נימולים, ואז נוכל להתחתן אלו באלו. וכן זה לשון של התקרבות לחברו, מלשון "אתא", שהוא לשון ביאה. ומה בא הדבר לבטא כאן? שכל יראה מכל דבר מגיעה בסופו של דבר אל קודשא בריך הוא. שאם אני רואה גיבור המחזיק חרב בידו, ממי אני ירא, מן החרב או מן המחזיק אותה? ודאי מן המחזיק. וכי מה החרב יכולה לעשות? שכובה בארון ולא הזיקה. ומדוע היא מזיקה כעת? מפני שיש מי שמחזיק אותה. ואם כן, כשאדם מבין שיש כוח פועל ראשוני, כל היראה היא רק ממנו, שהוא כגיבור האוחז בידו את כל מה שיש בעולם. וזהו "כי לך יאתה": כל יראה ראויה להיות לך, שכל דבר שאתה חושש ממנו, מהיכן הוא בא? מקודשא בריך הוא.

ומובא בחובת הלבבות על אותו חסיד שהיה ישן במדבר, ושאלו אותו: האינך ירא לישון במקום של חיות רעות ונחשים שרפים ועקרבים? אמר להם: מתבייש אני מן הקדוש ברוך הוא שיראני ירא זולתו. כלומר, האדם האמיתי יודע שהיראה האמיתית היא רק מקודשא בריך הוא, וכל הדברים שיש לירוא מהם אינם אלא כלי בידו, כחרב ביד הגיבור, וכולם באים אליו, וזהו "לך יאתה" - כל היראה באה אליו, שממנו היא נובעת וממנו יוצאת.

חכמי הגויים ומלכיהם יודעים את האמת

הרד"ק מבאר "כי לך יאתה" - לך יאתה המלוכה, שאת המלוכה יש לייחס רק לקודשא בריך הוא. "כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך": הגויים היו מתחלקים לנבערים ולחכמים, והחכמה בגויים תאמין, אבל רוב דעלמא היו נבערים, אנשים כפריים ובורים, שבקלות היה אפשר לרמות אותם. ולכן כשבא הנביא לדבר על יודעי האמת, הוא מדבר על החכמים שבהם. חכמי הגויים באמת יודעים שבפסל אין כלום, ואם הם עובדים אותו הרי זה רק מפני שהם מאמינים שהוא מושך כוחות מן הכוכבים ומן הכוחות העליונים, אבל אינם מאמינים שבפסל עצמו יש כוח.

ואף על פי כן, גם בזה יש חטא. ואם תאמר, הרי הוא יודע שהכוח בא מלמעלה? התשובה: רם השם ושפל יראה. הקדוש ברוך הוא אמר "לא תעשון אִתי" - אומרים חז"ל: אפילו לעבוד אותי. וזה היה חטאם בחטא העגל, שהלכו ועשו צלם כדי לעבוד בו את הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא אומר: אליי אין צורך לפנות דרך שמשים ומתווכים, אליי תפנה באופן ישיר. ואם כן חכמי הגויים, אף שהייתה להם ידיעה שהצלם עצמו אינו בעל כוח, עדיין טעו בזה שסברו שהוא מתווך בינם לבין השם ובינם לבין הכוחות העליונים.

ועל כן אמר גם "ובכל מלכותם", שהמלכים ברובם חכמים היו, או שהיו להם יועצים חכמים. והם יודעים שהמלוכה האמיתית לך יאתה, מפני שמלכות אדם נפסקת ומסתיימת מתי שהוא, ומלכותך מלכות כל עולמים, מלכות אינסופית לנצח נצחים. ואם כן גם חכמיהם וגם מלכיהם יודעים את האמת שאין כמוך, אלא שאת הנבערים היטעו, והם ברוב סכלותם הולכים ועובדים את הצלם וחושבים שהוא בעל כוח מצד עצמו.

"ובאחת יבערו ויכסלו" - הסכלות שבטענתם
וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא׃

"יבערו" הוא מלשון בער, לשון כסיל, ופירוש הפסוק: בדבר אחד נהיים אומות העולם בבחינת בער וכסיל. ומהי האחת? "מוסר הבלים עץ הוא" - הם מתייסרים על אותה שטות, על אותו צלם שעשה מעץ, ואינם מבינים שהדבר שאתה מתייסר עליו הבל הוא ואין בו ממש, ושאותו דבר שאתה מתענה בשבילו אין בו שום תועלת.

הרד"ק מסביר שחכמי אומות העולם כאחת יבערו ויכסלו, שהם דוחפים את העם ומייסרים אותו וכופים אותו לעבוד את הפסילים. והפסילים הללו, כמו שראינו, הבל הם: עץ מרוקע בכסף ובזהב, אין לו כוח לשאת את עצמו, אין בו רוח חיות ואין בו כלום, ועשוי מן הדבר השפל שבנבראים, שהוא הדומם, הנמוך שבשלושת המצבים: חי, צומח ודומם. והנה זה הדבר שאתה מייסר עליו את העם, מוסר של הבלים, מוסר לעבוד את ההבל שהוא עץ, הדבר השפל והנמוך שבכול.

המלבי"ם מסביר שמה שהיו עובדים את העץ לא היה מצד שהכחישו את חכמת השם ואת יכולת השם, שהרי כולם האמינו שיש אלוה שהוא אלוהי האלוהים, וכמו שכתוב "מוקטר מוגש לשמי ושמי נורא בגויים", ורואים בכמה מקומות בנביא שהגויים האמינו באלוהי האלוהים, כלומר שיש כוח רוחני עליון שהוא מעל הכול. אלא שכפי שדיברנו כמה פעמים, הם סברו שאלוה זה רם ונישא מכדי להתעסק בקטנות, אינו מתעסק בעניינים ארציים ולא במה חסר לך ומה אתה צריך, ולצורך זה עליך לפנות אל הכוכבים ואל גרמי השמים וכל השליחים כביכול. ועל ההבל שבטענה הזו כבר דיברנו ופרכנו אותה בעבר.

וכעת הקשב כיצד מסביר המלבי"ם את הסכלות שבדבר. הם אמרו: ההנהגה היוצאת מן הקדוש ברוך הוא היא הנהגה עליונה ורוחנית, מאת השם שהוא בלתי בעל תכלית, כלומר אינסוף, ואילו הנהגת העולם הזה אינה דומה לה, שהיא הנהגת עולם בעל תכלית - עולם כלה, חולף, עולם שקר שאינו נצחי. ואם כן אין ראוי שכוח בלתי בעל תכלית ינהיג עולם שיש לו סוף, ואין ראוי למרומם ונישא להנהיג עולם שפל ונמוך, ולנצחי להנהיג עולם זמני. ומכאן שלעולם הזמני צריך להיות מנהיג זמני: אם השם הוא אינסוף, הוא מנהיג עולמות אינסוף; ואם אנחנו עולם יש סוף, עולם זמני, ארצי ומגושם, אנו צריכים מנהיג בהתאמה. כפי שיש הנוהגים לומר על מנהיג הדור, "פני הדור כפני הכלב", זה מה שמתאים לנו.

וראו שהטענה הזאת כבר הייתה מאז. הם טענו: אתה צודק, השם הוא אלוהי האלוהים, עליון, רם ונישא, אבל לעולם הזה המגושם והחומרי מתאים שגם צלם ינהיג אותו, אף עץ שאין בו ממש. ואתה טוען שזה מגושם? נכון, גם העולם הזה ארצי. ואתה טוען שזה זמני? נכון, גם העולם הזה זמני. כלומר, הם סברו שאדרבה, המציאות המגושמת של העולם מתאימה להנהגה גרועה ופחותה כפי מציאותו, שהעולם הזה הבל ואין בו ממש, ולכן סברו ש"מוסר הבלים" הוא פסל העץ, שאין העולם הזה ראוי למוסר גבוה יותר ולא למנהיג רם יותר.

וכל זה בא להם מתוך "יבערו ויכסלו": הבער הוא מתוך חוסר מדע וחוסר לימוד; והכסיל, כפי שהסברנו כמה פעמים, יכול להיות אדם אינטליגנטי גדול, בעל ידיעות רבות ונפלאות, אלא שהוא רדוף תאווה. ומשני הצדדים גם יחד, הן מצד הבערות שהיא חוסר הידיעה והן מצד הכסילות שהיא הרצון והשאיפה אחר התאוות, באו לטעון שאדרבה, ראוי לעולם השפל להיות מונהג על ידי כוחות שפלים, שהם הצלמים והפסילים. וכך כל ראיה שתביא להם על פחיתותם של הפסילים רק מחזקת אצלם את הטענה: נכון, שפלים הם מאוד, ולעולם השפל הם מתאימים בדיוק. אתה מדבר על השם רם ונישא, ואין הוא מתאים לעולם שפל, כלה וחולף.

"כסף מרוקע מתרשיש יובא" - היבוא היקר שאין בו כלום
כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא וְזָהָב מֵאוּפָז מַעֲשֵׂה חָרָשׁ וִידֵי צוֹרֵף תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם׃

הנביא ממשיך לתאר את פחיתות הצלמים. "כסף מרוקע", כמו שהסברנו, שהיו מרקעים את פחי הכסף והזהב ומרדדים את הטסים כדי לצפות בהם את הפסל. ועוד היו מטריחים את עצמם, אומר הרד"ק, להביא כסף טוב מתרשיש וזהב מאופז. תרשיש - תרגום יונתן אומר אפריקה, ואופז - אומר התרגום שהוא אופיר. ואף שהיו גרים בריחוק מן המקומות הללו, היו עושים ייבוא אישי, מייבאים את הכסף ואת הזהב. ולא זו בלבד, אלא היו מלבישים אותם רקמה, תכלת וארגמן, עושים לפסלים לבוש של בגדים יוקרתיים, וקונים להם אף תכשיטים יקרים.

וכל זה נועד להראות להמונים את יופיו, שזו הייתה הדרך למשוך את ההמונים. שכאשר אדם בא ורואה צלם אדיר וענק, כולו מזהב, ומלובש בבגדים יוקרתיים, היה הדבר גורם לו לראות בו כוח עליון ועוצמה אדירה, וכך היו מושכים את ההמונים לעבודת הצלמים.

המלבי"ם מסביר שהפסוק הוא המשך של הפסוק הקודם. ראינו שהם טענו שאדרבה, הצלם הוא הראוי להנהגה כאן בעולם הפחות והשפל. כנגד זה בא ואומר להם: כיצד אתם אומרים שהצלם הוא הראוי והוא המנהיג? הרי אף מה שרוקעים אותו בכסף ובזהב אין בו חשיבות. "מתרשיש יובא" - אל תחשוב שירד מענני שמיא, אנו יודעים היטב מהיכן הביאו אותו; והזהב מאופז; ועל הכסף היו מניחים זהב, וזה "מעשה חרש", ואין בו יתרון לא מצד המקום ולא מצד הפועל. וחרש הוא הנגר, האדם שתפקידו לרתך ולחבר את הכסף אל העץ. וגם "תכלת וארגמן לבושם מעשה חכמים כולם" - מה אתה סובר, שהתכלת והארגמן ירדו מן השמים? אלו אנשים הבקיאים באריגה, והם ארגו את בגדי התכלת והארגמן. אין אם כן בצלמים שום מעלה של אלוהות.

ואגב, המלבי"ם עומד על השינוי שבלשון "מעשה חרש וידי צורף". הצורף תפקידו לצרוף את הכסף, כלומר לזככו: להתיכו ולהסיר ממנו את הסיגים, בכסף או בזהב. והחרש הוא האדם העושה את הכלי, שהיוצר נקרא חרש, ויש חרש עץ, חרש מתכת וחרש זהב. ולכן כנגד הכסף המרוקע אמר "מעשה חרש", שהם המרדדים והם העושים את פעולת הלבשת הכסף על העץ; וכנגד הצריפה והזיכוך הזכיר את הצורף, שהוא צורף ומזקק את הזהב עד שיהיה אופז, שהוא הזהב היקר, פז, "יקרה מפז", הזהב המשובח והיקר יותר.

לסיכום:

הנביא פותח באזהרה "אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו": אף שיש ממש בהשפעות הכוכבים, כולם עבדים העושים דברו של האדון, ומי שנכנע לאדון אינו צריך לחשוש מן העבד. ועוד, שהגויים נמסרו לכוכבים ולמזלות, אבל ישראל מעל המזל, ואין להם אלא הקדוש ברוך הוא. מכאן עובר הנביא לתאר את פחיתות הצלמים מכל צד: החומר עץ מיער, הפועל נגר פשוט במעצד, הצורה החיצונית ציפוי כסף וזהב במסמרות ובמקבות, והצורה הפנימית ריקה לגמרי - אינם מדברים ואינם צועדים, ואין בהם לא להרע ולא להיטיב. ומול כל זה: "מאין כמוך השם, גדול אתה וגדול שמך בגבורה" - גדול בעצם ולא ביחס לזולת, גדול בחכמה שאינו צריך יועצים, וגדול בגבורה שאינו צריך מוציאים אל הפועל. ולכן "מי לא ייראך מלך הגויים כי לך יאתה", שכל יראה שבעולם שורשה בו ואליו היא באה, שהוא כגיבור האוחז בידו את כל כוחות העולם. ואף חכמי הגויים ומלכיהם יודעים את האמת הזאת, אלא שסכלותם וכסילותם הביאו אותם לטעון שעולם שפל מתאים לו מנהיג שפל, ועל זה נאמר "ובאחת יבערו ויכסלו, מוסר הבלים עץ הוא".