פתיחה
בחלק זה של פרק ט' ממשיך ירמיהו בתוכחה ובנבואת הפורענות, ועובר ממנה אל תיאור הקינה הגדולה שעתידה לבוא. לאורך הפסוקים מלמד אותנו הנביא יסוד מרכזי: הצרות אינן מקרה, אין הן "עולות מעצמן", אלא הכול בהשגחה גמורה מאת הקדוש ברוך הוא. מתוך כך הוא מגיע לפסוקים הנשגבים "אל יתהלל חכם בחכמתו", המלמדים מהי התכלית האמיתית של הכלים שקיבל האדם.
לענה ומי ראש: מידה כנגד מידה ברוחניות
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ׃
רש"י מפרש שלענה הוא עשב מר. "מי ראש" יש מפרשים שהוא ארס של נחש, המים היוצאים מראשו; ויש מפרשים שהוא מי סחיטתו של עשב מר ביותר ששמו "ראש", והנוזל היוצא ממנו נקרא כך. בין כך ובין כך הנמשל הוא סם המוות: הצרות תהיינה מרות כלענה וכראש.
המלבי"ם מבאר את הדברים בבחינה הרוחנית: כשם שהם זנו את נפשם במאכלים מרים, כלומר באמונות ארסיות המשחיתות את הנפש, כך כנגד זה יהיו להם לענה ומי ראש. מה שהכנסת אל ראשך כל מיני דברי הבל, כנגד זה יבוא הראש והלענה, והוא הקלקול.
וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם׃
גם כאן מידה כנגד מידה: כשם שעבדו אלוהים אחרים אשר לא ידעום ולא שערום אבותם, כך יהיו נפוצים בגויים אשר לא ידעו המה ואבותם. ומה שנאמר "עד כלותי אותם", מבאר הרד"ק: עד כלות רובם. שהרי יש הבטחה שעם ישראל לעולם לא יכלה, ועל כרחך אין הכוונה לכליה מוחלטת אלא לכליית הרוב.
קראו למקוננות ושלחו אל החכמות
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה׃
"התבוננו" בפורענות הקרבה לבוא. ודקדק בלשון: לא נאמר "למקוננות" סתם אלא "לַמְקוֹנְנוֹת", בלמ"ד שהיא כה"א הידיעה: המקוננות הידועות, המוכרות, המנוסות, המומחיות שבהן. כיוון שיש כאן על מה לקונן קינה רצינית מאוד, קראו לאלו שהתמחו בדבר. וכן "החכמות" הן המומחיות בדברי הספד וקינה.
ומה בדיוק יש להתבונן? מבאר המלבי"ם: ההרג והאבדון שלפניהם אינם דומים לתקופות אחרות של צרות ואסונות. דרכה של מקוננת לקונן על הנפטרים, על אלה שכבר אינם בין החיים; הנשאר מקונן על מי שהלך. אבל כאן הקינה תהיה שונה, שעיקרה יהיה על הנשארים ולא על ההולכים. ואדרבה, ייתכן מאוד שמצבם של אלה שהלכו טוב יותר באופן יחסי לעומת הצרות הממתינות לבאים. לכן "התבוננו": התבוננו במעשיכם, אל תחפשו לבכות על המתים אשר כבר מתו, שהרי אתם עדיין יכולים לשנות את דרככם. המקוננות שרגילות לקונן על המתים תבואנה עתה לקונן עליכם.
ואילו את החכמות אין צורך להביא כדי לקונן, אלא אדרבה: החכמות תיתנה עצה וחכמה כיצד לשמר את החיים שלא ימותו, כיצד למלט את העם. הן אלה שאולי תמצאנה תרופה למצב העתידי.
ומדוע "קראו" למקוננות ואילו לחכמות "שלחו"? ועוד, מדוע נכפל לשון הביאה פעמיים, "ותבואינה" ואחר כך "ותבואנה", ולא נאמר בכולן ביאה אחת? מבאר המלבי"ם: המקוננות מצויות היו בכל עיר ועיר. מקוננות הן כעין חברא קדישא שבימינו להבדיל; כשם שבחתונה מזמינים תזמורת, כך בלוויה היו מזמינים תזמורת של מקוננות, ובמשנה מצינו שהיו באים חלילים, מנגינות מיוחדות של קינה. וכשם שבית קברות מצוי בכל מקום, כך המקוננות מצויות בכל אזור, ולכן די ב"קראו" והן באות מיד. אבל החכמות אינן מצויות בכל מקום, הן מועטות במדינה ומפוזרות, ולכן "שלחו", שליחה מיוחדת. מכאן גם כפל לשון הביאה: המקוננות באות מיד שהן כאן באזור, ואילו לחכמות ייקח זמן עד שיגיעו השליחים ועד שתבואנה מרחוק, והרי זו ביאה בפני עצמה.
העין והעפעף: על מי בוכים
וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם׃
כאשר יתייעצו המקוננות עם החכמות, לא יבכו על המתים, שהרי אלה כבר נסעו מכאן ונמצאים במקום מנוחה. "ותשנה עָלֵינוּ נהי": הנהי הוא לשון קינה ובכי, והן תבינה שעל מי שנשאר כאן וכל הסבל עדיין לפניו, עליו יש לבכות. ואל תתמהמהו, אלא "ותמהרנה", כחולה שנמצא רגע לפני הסוף שממהרים לקרוא לרופא אולי יצילנו. שהרי המקוננות והחכמות באות כדי לשנות את החיים, להודיע לעם מה עתיד להיות עמו, ואולי כאשר ישמע העם את הדברים ישוב בתשובה.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין העין לעפעף: העפעפיים מציינות את העיניים הסגורות. כאשר נפתח את העיניים ונראה את החללים המוטלים לפנינו, את קרובינו שכבר אינם, אז "תרדנה עינינו דמעה". אבל "עפעפינו יזלו מים" הוא כאשר נעצום את העיניים ולא נתבונן במתים שלפנינו, אלא נהרהר ונחשוב קדימה, על עצמנו. וכשנבין את המסר, מה צופן העתיד עבורנו, שם כבר לא תהיה דמעה בלבד אלא מים הזולגים בלי הפוגה כברז פתוח. ומדוע? אומר המלבי"ם: כי נראה בעין השכל שנבחר מוות מחיי הבוז והקלון האלה. חס ושלום טובה ונבחרת המיתה מן העתיד הקשה שעליו התנבא הנביא, שירושלים תהיה לגלים ולמעון תנים. וכשנבין מה עתיד להיות, נבכה על עצמנו הרבה יותר משאנו בוכים על אלה שכבר אינם.
"כי קול נהי נשמע מציון"
כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ׃
ומדוע דווקא "מציון"? מבאר הרד"ק: אמת שקול נהי נשמע גם משאר המקומות שנכבשו, אלא שכל עוד ציון, היא ירושלים, עומדת על תלה, עדיין חשבו שהסיפור לא נגמר; נברח ונימלט ונשגב בציון, ואחר כך יחזרו שאר הערים לבניינן. כך אירע בימי סנחריב שכבש את הכול חוץ מירושלים, וירושלים היתה להם מקום משגב, ולאחר שהרפה מהם חזרו והתיישבו בשאר המקומות. אבל כאן, משנכבשה גם ציון, נשמע קול נהי וקול בכי: "איך שודדנו", השוד הוא מוחלט ואין לנו עוד קיום. "בושנו מאוד כי עזבנו ארץ", שכל עוד ירושלים קיימת עוד אמרנו שנישאר בארץ, ועתה עזבנו את הארץ לחלוטין.
הביטוי "כי השליכו משכנותינו" מוקשה, שלכאורה היה צריך לומר "כי הושלכנו ממשכנותינו". ובאו בו כמה ביאורים. ביאור אחד: המשכנות עצמם השליכו אותנו החוצה, כעניין "ולא תקיא הארץ אתכם", שכביכול הארץ מקיאה וזורקת; כך הבתים שלנו פלטו אותנו החוצה. ואומר הרד"ק, אין לך בושה גדולה מזו שאדם אנוס ומוכרח לצאת מביתו. ביאור שני, המסתבר יותר על פי פשוטו של מקרא: האויבים השליכו אותנו ממשכנותינו החוצה. ורש"י מפרש: את משכנותינו השליכו לארץ, כלומר הרסו את בתינו.
המלבי"ם קושר את הפסוק אל הקודמים: מה שאמרנו לשלוח אחר החכמות והמקוננות, אין זה על השוד שכבר עבר, שעליו נושאים קול נהי "איך שודדנו". לא זה עיקר השבר ולא זה עיקר הבכי. עיקר הנהי אינו על המתים אלא על החיים עדנה, שלהם מזומן עתיד שאינו ורוד. אתם מרגישים בטוחים בהיותכם בחיים, ועל כך נאמר "בושנו מאוד כי עזבנו ארץ": עתידים אתם לצאת בגולה. ולא למקום קרוב, אלא "כי השליכו משכנותינו", ולשון השלכה לעולם היא למרחוק, כעניין "וישליכם אל ארץ אחרת". לא גלות סתם למקום קרוב שממנו חוזרים מיד, אלא השלכה לשכון במקום רחוק. נמצא שעל הבושה ועל הצרות הבאות על החיים יש לבכות ולהספיד, ולא על המתים, שעניינם כבר הסתיים.
"ולמדנה בנותיכם נהי"
כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר יְהֹוָה וְתִקַּח אׇזְנְכֶם דְּבַר פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה׃
מדוע פונה הנביא אל הנשים? אומר הרד"ק: כי המספד והנהי בנשים על פי רוב, שהן רכות הלב יותר מן האנשים. תמיד, שלא נדע משום צרה, בשעת לוויה או בעת אסון, הנשים הן רכות הלב והן הבוכות תחילה.
והמלבי"ם מוסיף: שמענה, הנשים המקוננות, שדבר ה' הוא שילמד אתכן כיצד לשאת נהי וקינה. עד עתה אתם תולים את כל הקורה במקרה, וממילא הבכי שלכם אינו בכי נכון ואינו ראוי, שהרי לפי תפיסתכם הכול מקרי. אבל כאשר תבינו שכל הקורה כאן הוא דבר מתוכנן, אז תדעו לקונן כראוי. לפי מה שתשמעו מדבר ה', כך תלמדו את בנותיכם נהי.
ומדוע לבנות נהי ולאישה קינה? מבאר המלבי"ם שכך היה סדר הקינה: הנשים הנשואות היו אומרות את הקינה, היינו ביטויי הצער, והקטנות היו עונות נהי, כעין בית ופזמון. היו אומרות קטע של קינה והקטנות עונות אחריהן קול של בכייה. לכן "למדנה בנותיכם נהי", ללמדן לענות נהי, "ואישה רעותה קינה", שתלמד את חברתה לומר את הקינה כראוי. ולכן פתח "שמענה נשים דבר ה'": הקשיבו למה שה' עומד לומר לכן, שהוא ילמד אתכן על מה לקונן ובאיזו צורה, וזה יאפיין את גודל הצרה הבאה.
"כי עלה מות בחלונינו": הטעות שבקינה
כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת׃
המלבי"ם מציג כאן את נוסח הקינה שבפי העם, ומראה את הפגם שבו. אתם אומרות "עלה מוות", כאילו המוות עלה מעצמו, כדבר מקרי, ואינכם מייחסות זאת לקודשא בריך הוא. ועוד, "בחלונינו", כאילו בא בהצנע. הנכנס בגלוי נכנס דרך הדלת, והנכנס דרך החלון בא כגנב; וכך אתן מקוננות שהמוות עלה אל החלונות ומשם נכנס אל הארמונות להכרית עולל ובחורים.
ומדייק המלבי"ם: "עולל מחוץ, בחורים מרחובות". הרחובות הם מקום השוק, ושם מצויים הבחורים; ו"חוץ" הוא החלק שמאחורי הבתים, הנקרא בלשון חז"ל מוקצה, ושם היו מצויים בדרך כלל העוללים, הילדים הקטנים יונקי השדיים. כל אחד מאופיין לפי מקומו.
והרד"ק מבאר שהארמון הוא בית גבוה, וכשסוגרים את דלתותיו אי אפשר להיכנס פנימה. ואם תאמר, והרי יש לארמון חלונות, אלא שמחמת גובהו של הארמון גם דרך החלונות קשה להיכנס, שהם גבוהים. ומטעם זה אף היו משאירים את חלונות הארמון פתוחים, שנחשבו למקום בטוח, שהרי מי יגיע אל חלון גבוה שכזה. ובא הכתוב לומר: ראה שהמוות מצא לו את דרכו דווקא במקום שנותר פתוח, החלון, ומשם חדר אל הארמונות. והדבר בא לבטא את ההפתעה, שהצרה באה ממקום שלא ציפינו לו. ואף שהנביאים הזהירום, מוסיף הרד"ק, לא הקשיבו להם ולא האמינו שהצרה תהיה כה גדולה וקשה.
"דבר כה נאם ה'": הכול מאתו יתברך
דַּבֵּר כֹּה נְאֻם יְהֹוָה וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף׃
לפי דרכו של המלבי"ם, אומר להן הנביא: אינכן יודעות לקונן, ולכן המתינו לדבר ה' והוא ילמדכן. ומה הטעות שבקינתכן? שאמרתן שהמוות עלה בחלונינו, כאילו הוא ישות נפרדת הבאה כגנב. על כך אומר הכתוב: "דבר כה נאום ה'", דברי בקינה שכך אמר ה'. הקדוש ברוך הוא הוא ששלח את המשחית, ולא בא המשחית מעצמו; אין זה "עלה מוות בחלונינו", איזה מקרה שקרה לנו, אלא הכול מאת ה'. ואף לא דרך חלונות בהצנע, אלא בגלוי לכל: "ונפלה נבלת האדם כדומן על פני השדה".
כל הקורא פסוק זה אינו יכול שלא לראות לנגד עיניו את תמונות השואה הנוראה באירופה. "וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף", שאכן לא היה מי שיאסוף את נבלת האדם.
והמלבי"ם מבאר מדוע נקט שני דימויים, גם עמיר וגם דומן. הדומן הוא אשפה, והעמיר הוא החיטה שהקוצר קוצר. העמיר אמנם נקצר ונותק ממקור חיותו, אך לאחר מכן מאספים אותו הביתה ועושים בו שימוש. ואילו הדומן נופל על פני השדה, אין קוצר עושה בו פעולה ואף אין אוסף אותו, והוא נותר במקומו. ובא הכתוב לומר: מצד אחד תיפול נבלתם כעמיר, שיבוא הקוצר ויקצור בכוונת מכוון ולא במקרה. ואם תאמר, הרי את הקציר לפחות אוספים אחר כך, ויבואו לידי קבורה, על כך אומר: לעניין קבורתם יהיו כדומן על פני השדה, שאיש לא יאספם לקבורה.
"אל יתהלל חכם בחכמתו"
כֹּה אָמַר יְהֹוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעׇשְׁרוֹ׃
כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהֹוָה׃
תרגום יונתן מבאר את הפסוק שלא בהקשר הפורענות: "לא ישתבח שלמה בר דוד חכימא בחכמתיה, ולא ישתבח שמשון בר מנוח גיבורא בגבורתיה, ולא ישתבח אחאב בר עמרי עתירא בעותריה". שלושה גדולים שכל אחד היה גדול בעניינו: שלמה בחכמה, שמשון בגבורה, ואחאב בן עמרי בעושר, ואף הם לא יתהללו בכך.
ובהקשר הפסוקים שלפנינו: אומר להם הקדוש ברוך הוא, אם יש בכם חכמים אל ישתבחו לומר "אל תדאגו, כל צרה שתבוא נדע כיצד לצאת ממנה, הכול בשליטה ונדע להתגבר על כל האתגרים", וכל מיני מילות רהב. אל יתהללו בחכמתם, כי לא תועיל להם, שהרי לא ידעו את ה' ולא הלכו בדרכיו, ומה תועיל להם חכמתם. ואם יש בכם גיבורים, אל יתהללו בגבורתם, כי לא תציל אותם מן המוות ומן השבי. ואם יש בכם עשירים, הבטוחים שבכספם יקנו הכול, אף את החירות ואף את החיים, אל יתהלל עשיר בעושרו, כי עושרו לא יפדנו מן החרב, ובסופו של דבר הוא ועושרו יאבדו.
ומדוע הזכיר דווקא שלושה אלה? אומר הרד"ק: משום שהם הדברים שדרכם להועיל ולהציל. החכם פעמים רבות ניצל בתחבולות עורמתו וחכמתו, כמו שנאמר שהיה שם איש חכם ומילט את העיר בחכמתו. הגיבור ודאי יכול להינצל בגבורתו. והעשיר פעמים רבות פודה נפשו בכספו מיד האויב. לפיכך מודיע להם הנביא שאף על פי שדרך העולם להינצל בשלושה אלה, כאשר ה' מודיע על הצרה העתידה, אין אדם יכול להינצל ממנה.
סיפורו של הרב שך: העושר אינו מבטיח מאומה
הרב שך סיפר פעם שכאשר התארס, היה חמיו לעתיד אדם שאינו עשיר כלל, ואף עני למדי, ואפילו דירה לשכור לא היה בידם. מה עשו? שמו דיקט באמצע החדר בבית חמיו: מצד אחד חמיו ואשתו, ומן הצד השני הרב שך ואשתו. בזמנו היו הבחורים המצוינים שבישיבה מקבלים קעסט ונדוניה, ובדרך כלל גביר גדול היה מתחייב להחזיק את החתן על שולחנו במשך שנים. וסיפר הרב שך שבימים הראשונים לאחר שסגר ווארט חשש לבוא לישיבה, שמא ישאלוהו עם מי השתדך וכמה קיבל, ומה ישיב להם. ולכן בימים הראשונים לא הגיע לישיבה אלא ישב ולמד באיזה בית מדרש. ואחר כך כך התחיל את חייו, ברוך ה'.
והוא ממשיך ומספר: כשהחלה המלחמה להדהד באירופה, חבריו שקיבלו ברוך ה' נחלות ובתים וסידור מלא, קשה היה להם מאוד לעקור, שהרי עמדו להפסיד את כל נכסיהם. "לעומת זאת אני ואשתי", אומר הרב שך, "כששמענו שהמצב מתחיל להיות מסוכן והאדמה בוערת מתחת לרגליים, לקחנו עמנו מזוודה אחת, כי זה כל מה שהיה לנו. את כל בגדינו הכנסנו למזוודה אחת, ארזנו את עצמנו ונסענו ונמלטנו". וכל חבריו, ה' יצילנו, נותרו בגיא ההריגה.
את הדברים אמר לבחור שהתמהמה בשידוכים משום שחיכה למי שייתן לו סידור מלא ויבטיח אותו כלכלית. אמר לו: אתה חושב שזה מה שהאדם צריך? הנה ראה, דווקא אני, שלא חיפשתי זאת, זה מה שהציל את חיי. ואיני אומר שהעושר הוא שגרם למיתתם, אבל על כל פנים תבין ותראה שהעושר אינו מבטיח לאדם מאומה. כאשר צריך לקרות לאדם דבר, כספו לא יצילנו, וייתכן מאוד שההפך הוא הנכון: דווקא חוסר הכסף יהיה סיבת הצלתו. ואם כן, להתעכב בשידוכים בשביל כסף ודאי שאינו חשבון.
ביאור המלבי"ם: התכלית של החכמה, הגבורה והעושר
המלבי"ם מסב את הפסוק על האמור למעלה: אמר להם הנביא, דעו לכם שהמיתה והצרות והאסונות אינם "עלה מוות בחלונינו" באופן מקרי, אלא כה אמר ה', נאום ה', שהכול בהשגחה מלאה מאתו יתברך. ומכאן הטעם ל"אל יתהלל חכם בחכמתו": כדי שידעו שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה ואין גבורה נגד ה'. מה שאדם חושב להינצל בחכמה ותחבולה, או בעושר וממון וגבורה, אם ה' יעץ עליו רעה לא יועיל מאומה. וכיוון ש"דבר כה נאום ה' ונפלה נבלת האדם" יצא מפי ה', ודאי שכל התחבולות שאדם מתחכם לעשות כנגד גזירת ה' לא תועלנה.
"כי אם בזאת יתהלל המתהלל": אם יש מציאות שאדם יוכל להתהלל בחכמה, בגבורה ובעושר, הרי זה רק כאשר ישתמש בהם לתכלית חיובית, ככלי לעבודת ה'. השתמש בחכמה, "השכל וידוע אותי" - נפלא מאוד, לקחת את החכמה שנתן לך ה' והשתמשת בה לתכלית שלשמה נועדה.
ולשם מה נועדה החכמה? כדי להמציא פצצת אטום? כדי להמציא שיטה חדשנית למילוי לוטו? מישהו הראה לי שהומצאה מכונה הפותרת את הקובייה ההונגרית בשתי שניות. וכי בשביל זה קיבלת שכל, שאדם יעבוד חודשים ויבנה מכונה כזו? ומה יש להתפעל, הרי גם מחשבון פותר בעיות מתמטיות באפס פסיק אפס שניות; מכונה עושה זאת. והאדם הולך ומבזבז את זמנו ואת חכמתו על הבלים ועל שטויות. אומר הקדוש ברוך הוא: יודע אתה לשם מה נועדה החכמה? "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי", שמי שקיבל חכמה ישכיל בה בעבודת ה' ובהשגת האלוקות, ועל ידי חוקי החכמה יגיע לדעת את ה'.
וכן בגבורה ובעושר: "עושה חסד משפט וצדקה בארץ". בגבורה, מצד אחד יעשה משפט לעשוקים, יציל עשוק מיד עושקו; מכוח הגבורה וכוח הממשלה שבו יציל את הנתונים למרמס ביד החזקים מהם, ונמצאת הגבורה כלי לעבודת ה'. ובעושר יעשה חסד וצדקה. נמצא שהכלים שנתן לו הקדוש ברוך הוא הם עצמם קירבוהו לעבודתו. ועל כן חותם: "כי באלה חפצתי נאום ה'", זו התכלית המבוקשת לפניו, שתשתמש בכל הכלים שנתן לך להשגת רוחניות.
דרך דרוש: במה אתה מתהלל?
מוסיף המלבי"ם ביאור בדרך דרוש. אדם המתהלל בחכמה, בגבורה או בעושר, במה הוא מתהלל? במשהו שאינו הוא כלל. שהרי החכמה, מה עשית בשבילה? נולדת חכם. הקדוש ברוך הוא הולידך עם מנת משכל, עם כושר ניתוח אדיר, עם כושר הבנה, עם זיכרון ועם כוח העמקה. יכולת להיוולד עם מנת משכל של שישים ונולדת עם מאה ושישים, ולא עשית לשם כך דבר. וכן הגבורה: יש אנשים שמטבעם הם גיבורים, גובהם שני מטר ועשרים וכולם שרירים. אפשר שפיתח מעט, אך מצד עצמו נולד כך, בבחינת חפצא יותר מבחינת גברא. ומה עשה בשביל זה? כך נולד. והעושר, כולנו יודעים שגזירתו מאתו יתברך, שהרי אדם יכול להשקיע כל ימיו בהשגת עושר ולא יצא לו מאומה, ולעומתו יש שלא השקיעו כלום ונגזר עליהם עושר, כמאמר חז"ל שעל טיפה זו נגזר מה תהא עליה עוד קודם שיורד הוולד לאוויר העולם, ואם יהיה עשיר או עני נקבע מראש.
ואם כן מה לאדם להתהלל בזה? ואפילו אם הוסיף משלו, סוף סוף הטבע עצמו ניתן לו מאת ה': טבע עם נטייה לחכמה, לגבורה, לעושר. כל אלה אינם שייכים לו אלא פיקדון הם בידו, ומי שראוי להתהלל בהם הוא הקדוש ברוך הוא שנתנם. התהילה אינה יאה לך.
אבל כאשר אדם משתמש בשלושת האלמנטים הללו כדי לדעת את ה', לעשות חסד משפט וצדקה, הרי זה תלוי בבחירתו בלבד. קיבלתי עושר, אבל מה אני עושה בו הוא כבר נטו בחירה שלי בלי התערבותו של הקדוש ברוך הוא, ואילו היתה התערבות, על מה יגיע לי שכר? אם החלטתי לעשות בעושרי צדקה, זו בחירתי. אם החלטתי ללמוד בחכמתי תורה ולהשיג אלוקות, זו בחירתי. אם החלטתי בגבורתי להציל עשוק מיד עושקו, זו בחירתי. ולכן "בזאת יתהלל המתהלל", כאן אתה ראוי באמת לתהילה, משום שעשית דבר השייך לך, והוא הבחירה הטובה מתוך העושר, מתוך החכמה ומתוך הגבורה.
"כי באלה חפצתי": חידוש נפלא בעניין הבחירה
מדייק המלבי"ם: אצל הקדוש ברוך הוא לא שייך לומר שהוא חפץ בדבר, שהרי ברגע שה' רוצה דבר, הוא אמר ויהי, ומיד הדבר קיים. אצלי אפשר לומר שאני חפץ בדבר פלוני, וחסכתי והלכתי וקניתי אותו, שהחפץ דבר אחד והתוצאה דבר אחר. אבל הקדוש ברוך הוא, רצונו ודעתו הכול אחד, וברגע שחפץ מיד הדבר נעשה.
במה אין הדבר כן? רק בנוגע לבחירה החופשית של האדם. שם כביכול שם הקדוש ברוך הוא חיץ ומחסום: מצד אחד חפץ הוא מאוד שתהיה צדיק, ומצד שני אין חפצו מתקיים מיד ברצונו, שאילו כן, היכן הבחירה החופשית שלך? כאן שם הקדוש ברוך הוא חציצה בין הרצון לבין היישום בפועל, ואומר: אני חפץ מאוד שתקיים מצוות ותהיה צדיק, אבל זה כבר תלוי בך.
נמצא, אומר המלבי"ם, שדווקא כאן שייך לומר "כי באלה חפצתי נאום ה'". בכל שאר הדברים לא שייך לומר "חפצתי", שמשעה שחפץ מיד נעשה; אבל באלה נשאר הדבר בגדר חפץ בלבד, שהיישום מסור כולו בידך, כדי שעל ידו תזכה לחיי העולם הבא. רק בדברים אלה, כיצד להשתמש בכלים לצורה חיובית או שלילית, אומר הקדוש ברוך הוא "בזה חפצתי", ואם כך תעשה, בזאת יתהלל המתהלל. שזו בחירה חופשית השייכת רק לך, ולכן ראוי אתה להתהלל בה, ועל זה מגיע לך שכר בלא נהמא דכיסופא, שכן על זה באמת התאמצת. אומר ה' "באלה חפצתי", אך בידך אם יתקיים חפץ ה' או לא.
"השכל וידוע": שני אופני ידיעה
המלבי"ם מבאר כאן, כדרכו בכמה מקומות, את ההבדל שבין "השכל" ל"ידוע". ההשכלה היא מן המוקדם אל המאוחר: אני משכיל את הדברים מתחילתם ומעריך מהם מה יהיה הלאה. ואילו הדעת היא על ידי החוש או המופתים, מן המאוחר אל המוקדם: אני רואה תוצאה ומתוכה יודע מה היה בתחילה. אלא שבדרך זו אין הכרח שאצדק, שכן אפשר שאראה דבר עתה ומחוסר דעת אחשוב שבתחילה נראה אחרת, ולא אסיק מסקנות נכונות.
דוגמה לכך: חוקרים בדקו מערת נטיפים והגיעו למסקנה שהמערה קיימת מיליון שנה, לפי קצב גדילת הנטיפים. באו אנשים והעידו בפניהם שלפני חמישים שנה הכירו את המערה ולא היה בה כלום. ומה התברר? שבעבר זרם שם נחל למעלה, וקצב הזרימה היה אדיר, ואז הוסיף הנטיף סנטימטר בכל יום; ואילו היום, משנגמרו המים, הוא מוסיף סנטימטר אחת לעשר שנים. הם חישבו לפי הקצב של ימינו והכפילו והגיעו למאות, אלפים ומיליוני שנים. הרי שהגיעו למסקנה מן המאוחר אל המוקדם, אך לא על פי המדדים הנכונים ולא על פי הכלים הנכונים, ולכן המסקנה מוטעית. לעולם יכול אדם להסיק מן המאוחר אל המוקדם, אבל פעמים רבות יהיה זה בגדר הערכה ולא בגדר ידיעה מוחלטת בעצם הדבר.
"ופקדתי על כל מול בערלה"
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וּפָקַדְתִּי עַל כׇּל מוּל בְּעׇרְלָה׃
עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כׇּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב׃
"הנה ימים באים", כלומר כבר קרובים לבוא, כדברי הרד"ק. והנביא מזכיר כאן את כל האומות שהחריבן נבוכדנצר; ואף הוא וזרעו לקו באחרונה, מוסיף הרד"ק, לפי שהם באמת הצרו והרעו לישראל ביותר.
ומהו "ופקדתי על כל מול בערלה"? "מול" היינו נימול. והמילים "ופקדתי על כל" משמשות פעמיים: ופקדתי על כל מול, ופקדתי על כל אשר בערלה. כדוגמת "שלא שם חלקנו כהם ולא שם חלקנו וגורלנו ככל המונם", שהמילה "שם" חוזרת. כך מבארים גם הרד"ק וגם המלבי"ם, שהלשון מוסבת על שניהם: יבואו ימים ואפקוד על הנימולים ועל הערלים כאחד.
ומפרט הכתוב: על מצרים ועל יהודה ועל אדום ועל בני עמון ועל מואב ועל כל קצוצי פאה היושבים במדבר. מבאר הרד"ק שאת ישראל, מלכות אפרים, כבר החריב מלך אשור, ולכן אפרים אינו נזכר כאן, אלא "על מצרים ועל יהודה", שיהודה עדיין לא נחרבה ואותה החריב נבוכדנצר. ומיהם "קצוצי פאה היושבים במדבר"? לדעת הרד"ק אלו קדר וממלכת חצור שהכה נבוכדנצר, כמו שמתנבא ירמיהו בסוף הספר. ו"קצוצי פאה" היינו השוכנים בקצה הפאה; פאה עניינה פינה וקצה, כלשון "לפאת צפון", "לפאת נגב", והם השוכנים בקצווי הפאות, במקומות המרוחקים. ומטעם זה נקראות גם פאות הראש פאות, שהן בקצות הראש. וקדר היינו הישמעאלים.
"כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב": כאן מבאר הכתוב את מה שנאמר קודם על המול ועל הערלה. אפקוד על הגויים שהם ערלים, ואפקוד על ישראל, שאף שהם נימולים הרי הם בגדר ערלי לב; מילתם חיצונית, מל את בשרו וליבו נותר ערל כמקדם.
ומדגיש הרד"ק שלא תבין שהקדוש ברוך הוא פוקד על הגויים משום שהם ערלים, שהרי לא נצטוו במילה, ומה יש לפקוד עליהם בכך. אלא הכוונה שהגויים הערלים וישראל הנימולים כביכול היינו הך: לגויים ערלת בשר ולישראל ערלת לב, ולפיכך אפקוד על אלה ועל אלה. את הגויים יפקוד בגלל עוונותיהם, כמו שכתב קודם שהצרו לישראל הרבה, אבל גם ישראל יהיו בכלל הפקידה, שכן כביכול אינם שונים מהם. ואם תאמר, הרי אנו נימולים? עדיין ערלי לב אתם.
ומפרש הרד"ק: לא תועיל להם מילת הבשר, והרי הם כאילו לא מלו. שהרי מילת הבשר ניתנה לברית ולאות, להיות סגולה מכל העמים לעבוד את ה', "לברית עולם להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך", ונחתם האות בבשרם למען יזכרו תמיד שהם נבדלים מן האומות. והם מה עושים? על אף מילתם מתערבים בגויים ולומדים ממעשיהם. ואם כן הרי הם כמותם, ודינם של ישראל חלילה יהיה כדינם של הגויים.
והמלבי"ם מפרש "קצוצי פאה" באופן אחר: אלו בני קטורה ובני ישמעאל, שבני קדר ובני ישמעאל קוצצים פאת גופם, כלומר אף הם נימולים. ואין "פאה" כאן פאת המדבר, כדרך שפירשו הרד"ק ורש"י שהם המוקצים בפאת המדבר היושבים בקצווי המדבר, אלא פאת הגוף, קצהו של הגוף, והיא המילה. נמצא שעל כולם יפקוד הקדוש ברוך הוא: על הנימולים שבאומות, ואף על ישראל, שאף שמילתם שלמה יותר, שהם עושים מילה ופריעה, עדיין ערלת הלב בהם, ועל זה יש לפקוד עליהם.
כנגד הרגעת האצטגנינים
המלבי"ם מבאר שסמיכות הפסוק לתחילת הפרק הבא, "אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה", באה ללמדנו כנגד מה נאמרו הדברים. האצטגנינים היו אומרים שנבוכדנצר ימשול על הערלים ולא על המולים, וזו היתה האשליה שהרגיעה אותם: אל תחששו.
וכבר עמדנו כמה פעמים על כך שנביאי השקר תמיד הרגיעו את העם: לא יבוא האויב, בית המקדש יגן עלינו, הקדוש ברוך הוא אוהב את עמו וישמור עליהם ויצילם. זו היתה דרכם למסס ולבטל את דברי הנביאים. כשהנביאים עוררו לתשובה, נביאי השקר הרדימו את העם והרגיעוהו שאין צורך לחשוש ואין צורך לשוב בתשובה ואין להיבהל מתחזיות קשות, שהרבנים אוהבים להפחיד בגוג ומגוג, ויהיה בסדר, ויש לנו עם נפלא והנוער שלנו נהדר והכול בסדר. גם אז היו אמצעי תקשורת.
על כך בא הנביא ואומר: דעו, נאום ה', שיפקוד על המולים ועל הערלים כאחד. ואם תטענו שהרי אנו מולים, מה מועילה המילה אם ערלי לב אתם? כיצד תציל אתכם מילתכם כאשר עדיין ערלת הלב בקרבכם? ולכן אל תאמינו לדברי האצטגנינים, שכן בסופו של דבר יבוא נבוכדנצר וכך יעשה.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מלמדנו ירמיהו שהפורענות היא מידה כנגד מידה: על שזנו נפשם באמונות ארסיות יאכילם ה' לענה ומי ראש, ועל שעבדו אלוהים שלא ידעום יפוצו בגויים שלא ידעום. ומעל הכול מלמדנו הנביא כיצד לקונן כראוי: לא לבכות על המתים בלבד, אלא על החיים שעתידם קשה; ולא לומר "עלה מוות בחלונינו" כאילו מקרה הוא, אלא "דבר כה נאום ה'", שהכול בהשגחה גמורה. ומכאן שאין להתהלל בחכמה, בגבורה ובעושר, שאינם מצילים מגזירת ה' ואף אינם קניינו של האדם, אלא פיקדון בידו. התהילה האמיתית היא בבחירה: להשכיל ולדעת את ה' בחכמה, לעשות משפט בגבורה, וחסד וצדקה בעושר, "כי באלה חפצתי נאום ה'" - חפץ שהגשמתו מסורה בידינו בלבד. ולבסוף מזהיר הנביא שלא להירדם על שמרי ההרגעות: ה' יפקוד על המולים ועל הערלים כאחד, כי אין מילת הבשר מועילה למי שנותר ערל לב.