בפרק זה ממשיך ירמיהו בתיאור קלקול הדור: לשון שקר, מרמה ורכילות שהפכו לטבע שני, ומתוך כך גזר הדין על הארץ. בחלק שלפנינו אנו עוברים מן התוכחה על חטאי הלשון אל ההכרזה על הצירוף בייסורים, אל הקינה הגדולה על ההרים ועל נאות המדבר, ואל השאלה הנוקבת: "על מה אבדה הארץ?" - שאלה שאין לה מענה אלא מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו.
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי׃ (ו)
אומר הקדוש ברוך הוא: "הנני צורפם" - צורף אותם בייסורים. מבאר הרד"ק: צורף אותם בצרות שאביא עליהם, שכן זהו תפקידו של הצורף - להפריד את הסיגים - כדי לראות האם לאחר הצריפה הזאת הם ישובו להיות כסף נבחר, האם יחזרו למדרגתם ולמעלתם בעקבות הצרות.
"כי איך אעשה מפני בת עמי" - אומר הקדוש ברוך הוא כביכול: איך אעשה אם לא אצרפם? הרי אם לא אצרפם, לא יישארו "בת עמי". וכיוון שאני רוצה שיישארו בת עמי, מוכרח אני לצרוף אותם, כדי שעל ידי זה אוכל להעמידם על דרגתם ועל מעלתם. אם אינם בת עמי - אפשר, כביכול, לזרוק אותם; אבל כיוון שהם בת עמי, הם צריכים להישאר בת עמי, ויש בינינו ברית: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". הקדוש ברוך הוא לעולם לא יכלה את עם ישראל. ואם כן, אומר השם: מה הברירה שלי? "כי איך אעשה מפני בת עמי" - איך אעשה כדי שיישארו בת עמי? אין לי ברירה אלא לצורפם, להסיר מהם את הסיגים.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין שני הלשונות: "צירוף" הוא ההתכה באש כדי להסיר את הסיגים, ו"בחינה" היא הניסיון שקודם לצירוף, לבדוק האם יש בו סיג. זהו סדר עבודתו של הצורף: הוא לוקח חתיכת כסף ובוחן אותה, ולאחר שמצא בה סיגים - צורפה. אלא שיש גם בחינה שלאחר הצריפה: לאחר שסיים לצרוף, הוא רוצה לוודא שלא נשארו סיגים, ולכן בוחן שוב כדי לראות אם זקוקים לצירוף נוסף.
לפי זה, אומר המלבי"ם, "הנני צורפם ובחנתים" - הכתוב מדבר על הבחינה השנייה: אחרי שאצרוף אותם באש להסיר את הסיגים, אבחן שוב - האם נצרפו כהוגן, או שעדיין נותרו בהם סיגים לאחר הצירוף הראשון. ועל כך "כי איך אעשה מפני בת עמי" - איני יודע איך לעשות כדי שבת עמי יהיו נקיים מכל סיג, שכן גם אחרי הצריפה, גם אחרי הייסורים וגם אחרי האש - עדיין מלאים סיג וחלודה. ולכן אין ברירה אלא לחזור ולצרוף ולחזור ולבחון שוב ושוב. שני הכתובים "בחנני ה' ונסני צרפה כליותי" ו"כי בחנתנו אלוקים צרפתנו כצרף כסף" מדברים בבחינה שקודם הצריפה, שבוחנת האם יש בו סיגים; ואצלנו מדובר בבחינה שלאחר הצריפה, כי מצבם כה קשה שגם לאחר הצירוף עדיין דרושה בחינה אם נותרו סיגים, שכן הצירוף לבדו אינו מבטיח שיגיעו לנקיות המספקת.
חֵץ (שוחט) [שָׁחוּט] לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אׇרְבּוֹ׃ (ז)
שימו לב: הכתיב הוא "שוחט" והקרי "שחוט", והרד"ק אומר ששני הביטויים נכונים. "חץ שוחט לשונם" - לשונם היא כחץ ששוחט, שעל ידי לשון הרע הוא הורג; הם הולכי רכיל ושוחטים בלשונם. ו"שחוט" - משמעותו בלשון הקודש "נמשך", כדרך שהיו מחדדים את הסכין על גבי המשחזת, מושכים אותה קדימה ואחורה כדי להשחיזה. זהו "חץ שחוט לשונם": החץ שלהם מושחז היטב. וכן תרגם יונתן: "כגירא דמריט", כסכינא חריפא - שחצם מחודד כסכין חדה ביותר.
ומניין ש"שחוט" לשון משיכה? תנא דבי רבי ישמעאל: "ושחט" - אין ושחט אלא ומשך, וכן הוא אומר "זהב שחוט", "חץ שחוט לשונם". וזה עצמו דין השחיטה: אסור לדרוס, ליטול את הסכין ולהורידה בכוח על צוואר הבהמה באופן ישר, אלא צריך "שחוט" - מושך ומביא, קדימה ואחורה, ואפילו כל היום כולו אין בזה מגבלה. ומביא הרד"ק בשם אביו ש"שחוט" הוא שם תואר: כמו שהעושק קרוי עושק והנעשק קרוי עשוק, כך לשונם היא חץ שעושה את הנפגע ממנה "שחוט" - לא במובן של נמשך אלא במובן של שחיטה ממש.
"מרמה דיבר" - כל אחד מהם אומר דברי מרמה לחברו. ומהי המרמה? "בפיו שלום את רעהו ידבר" - בפה שלום: בוקר טוב, מה נשמע, מה שלומך, הרבה זמן לא ראינו אותך, כל כך חיכינו לראותך. אבל "בקרבו ישים ארבו" - בתוכו חושב עליו מחשבות רעות.
הגר"א מסביר, וכך מביא המגיד מדובנא על קהלת: כאשר אדם רוצה לירות חץ, מה הוא עושה תחילה? מושך אותו אליו. לוקח את החץ, מותח את המיתר אליו, הכי קרוב אליו - ואז עוזב, ועל ידי זה החץ עף למרחוק. וככל שתמשוך אליך יותר, כך הוא יעוף רחוק יותר.
ומה זה בא ללמדנו? בעל לשון הרע רוצה שהלשון הרע יפגע. כיצד הוא דואג לכך? הוא פותח בדברי שבח על אותו אדם. הרי כל רצונו לפגוע בו, ואף על פי כן הוא "מושך את החץ אליו" - עושה בדיוק ההפך מפגיעה, אדרבה מקרבו אליו: "אדם טוב הוא, מוכשר הוא", מושך ומושך ומושך - ואז עוזב: "אבל אני רוצה להגיד לך, מה שהיה אתמול - אתה פשוט לא תאמין". ועכשיו מספר עליו לשון הרע, והחץ פוגע בכל עוזו. כי אם אבוא ואומר מיד "פלוני הוא כזה וכזה, תעזוב אותו" - יאמרו שיש לי משהו נגדו ואף אחד לא יקבל ממני. אבל אם קודם דיברתי בשבחו וכמה אני מעריך אותו, אחר כך כשאומר "אבל תשמע מה שהיה אתמול, הייתי המום" - הדברים פוגעים הרבה יותר, שהרי הנה אני מוכיח שאיני מחפש רעתו. זהו "חץ שחוט לשונם" - משוך: מושך אליו את החץ, מקרב אליו כביכול את האדם ומדבר בשבחו, ואז היריה פוגעת וגורמת נזק עצום, כדי שיאמינו בגנותו בסוף.
והמלבי"ם מסביר באופן נוסף: ללשון יש כוח לדבר או לחדול, והיא כקשת של רובה חיצים שאדם יכול להחליט אם לעצור את חיציו או לירותם. אלא שאצלם ההרגל לדבר רמיה, שקר ולשון הרע חזק מהם עד שהחץ כבר עף מעצמו. "מרמה דיבר" - זו ברירת המחדל שלו; אין אצלו מצב שפעם מדבר אמת ופעם שקר, אלא תמיד מתוך גרונו מדברת המרמה. עד שהמרמה היא כקשת רובה שיורה חיצים, והוא "שחוט" - משוך, ואינו יכול לעכבו, למנוע אותו או לעצור אותו; החיצים כמו יורים מעצמם. הרי שדיבור המרמה נעשה אצלו טבע שני, ואינו יכול להרגיל את עצמו לדבר אמת. ולכן אף שבפיו שלום את רעהו ידבר, בכל זאת "בקרבו ישים ארבו" - בתוך הדיבור עצמו מונחים השקר והמרמה, שבהם הוא אורב על רעהו להרע לו.
הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקׇד בָּם נְאֻם יְהֹוָה אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי׃ (ח)
אומר המלבי"ם: שני דברים יש כאן. ראוי שאפקוד בם מצד המעשים עצמם - ועל זה "העל אלה לא אפקד בם". ומצד שני ראויה הנקמה על תכונת רוע הנפש הפועלת כזאת ועל רוע טבעו. אנשים העושים כדברים האלה, ש"חץ שחוט לשונם, מרמה דיבר, בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו" - הרי זה מראה על טבע רע מאוד. ועל זה נאמר "אם בגוי אשר כזה", שכזה הוא רוע טבעו, "לא תתנקם נפשי".
עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ׃ (ט)
הרד"ק מבאר שההרים הם מקום מרעה הצאן והעיזים. ואפשרות נוספת: כאשר היו רוצים להכריז דבר למרחוק היו עולים על ההר, שמשם אפשר להשמיע לרבים. "נאות מדבר" - אהלי המדבר, מלשון נווה, המקום שבו היו דרים במדבר; וגם "מדבר" משמש כמקום מרעה, כמו "וינהג את הצאן אחר המדבר" - המקום שבו היו רועים את הצאן.
ואם כן אומר הנביא: כאשר אני רואה את חורבן הארץ, על ההרים - המקומות שהיו בהם רועים את הצאן, ועכשיו אני רואה אותם בחורבנם - אשא בכי ונהי, ועל נאות מדבר אשא קינה. "כי נצתו מבלי איש עובר" - מקומות שתמיד עברו בהם אנשים ממקום למקום, וכעת לא רק שאין שם אוהלים תקועים, שהם דירת קבע, אלא גם "עובר" באופן מקרי אין שם. "נצתו" פירושו נחרבו; ונקדים כאן את המלבי"ם, שלשון הצתה עיקרה כליה על ידי אש, אלא שהושלכה על כל מקום שנחרב, וכל מקום חרב נקרא "ניצת" - לשון חורבה, ציה ושממה.
ועוד מוסיף הכתוב: לא רק שאין עוברים, אלא "ולא שמעו קול מקנה" - אפילו קולות צאן אין שם. ולא זו בלבד, אלא "מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו". אומר הרד"ק שזה בדרך הפלגה, שכביכול אפילו עופות השמים לא הגיעו לשם. ולמעשה אין זו הפלגה בלבד, שהרי חז"ל אמרו: רבי יהודה אומר, חמישים ושתיים שנה לא עבר איש ביהודה, שנאמר "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עובר... מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" - "בהמה" בגימטרייה חמישים ושתיים; בוא וראה שחמישים ושתיים שנה לא היה שם אפילו עוף. ורבי יוסי אומר, שבע שנים נתקיימה בגופרית, שנאמר "גופרית ומלח שרפה כל ארצה". הרי שחמישים ושתיים שנה לא עבר שם אדם ולא עבר עוף מעל ארץ ישראל, וזה מראה את גודל החורבן. ורש"י מביא שמגלות צדקיהו עד פקודת כורש מלך פרס היו חמישים ושתיים שנה - בוא וראה שכל אותו זמן הייתה הארץ שוממה וחרבה.
המלבי"ם מדייק: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה" - כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: על בני האדם שמתו וניזוקו איני בוכה, והטעם פשוט, שהרי להפך מזה נאמר "העל אלה לא אפקד בם, אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי". אינם ראויים לבכי אלא לנקמה על המעשים הנוראים שעשו. ואם כן על מי יש לבכות? על ההרים, שכביכול אינם אשמים ולמה הם סובלים; ועל נאות מדבר, שאף הם אינם אשמים - ומדוע יהיו בחורבנם ובשיממונם? האשמים הם בני האדם, ואילו ההרים ונאות המדבר סובלים שלא באשמתם בגלל חטאי בני האדם.
ומוסיף המלבי"ם שהמאמר כאן מקביל - דלתות הכתוב מקבילות, כדרך שדיברנו כמה פעמים: מחלקים את הפסוק לארבעה חלקים, והראשון כנגד השלישי והשני כנגד הרביעי. "על ההרים אשא בכי" - למה? "כי נצתו מבלי איש עובר". וההרים לשיטתו אינם מקום מרעה כפירוש הרד"ק, אלא מקום שבו היו אנשים עוברים כשהיו צריכים לחצות ולעבור ממקום למקום, ועל כן "נצתו", נחרבו, ואין שם אפילו עוברים לטייל. ו"על נאות מדבר" אשא קינה - למה? "כי לא שמעו קול מקנה", שנאות המדבר הם באמת המקומות שבהם היו רועים את הצאן, ועליהם ראוי לבכות ולקונן שאין שם עוד קול מקנה.
וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב׃ (י)
כלומר: רק על ההרים ועל נאות המדבר אומר הקדוש ברוך הוא שיש לי לקונן, אבל לא על ירושלים ולא על יהודה. ירושלים עצמה תיחרב, ועליה אומר הקדוש ברוך הוא: לא אבכה, שהרי אני בעצמי "ונתתי את ירושלים לגלים מעון תנים". "גלים" - הבתים כשנהרסים נעשים גל אבנים; הבתים אשר ייהרסו והחומות שתישברנה יהיו הכול גל אחד של הריסות. ומה קורה במקום כזה כשהאדם עוזבו? מיד באים לשם תנים וכל מיני חיות שדרכן לבוא למקומות נטושים שאין בהם מגורי אדם, ולכן יהיו מעון תנים. "ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב" - אני בעצמי אתן אותן לשממה, וזהו "אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי". על אלה אין הקדוש ברוך הוא נושא בכי ונהי וקינה, מכיוון שקיבלו את העונש הראוי להם כפי הראוי. והמצודת ציון מפרש ש"תנים" הוא סוג של נחש, ובהבנה הפשוטה הכוונה לתן, אותה חיה המוכרת לנו.
מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְהֹוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר׃ (יא)
אומר המלבי"ם: "מי האיש החכם" - היודע את חוקי החוכמה; "ויבן את זאת" - שיש לו יתרון על כך, שיש לו גם תבונה, להבין דבר מתוך דבר; "ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה" - ואם אין לו לא זה ולא זה, על כל פנים אולי דיבר פי ה' אליו וקיבל נבואה, וכיוון שהנביא נשלח להגיד לעם ולתת מסר, אולי הוא יוכל לענות לנו.
ומה השאלה? "על מה אבדה הארץ" - איך רואים אנו שעל הארץ באה פורענות כזו, כאילו אבדה לחלוטין? הגם שלכאורה מגיע להם עונש, למה עד כדי כך? למה עד שאבדה הארץ לגמרי ואינה ראויה כלל למקום יישוב, כמו שראינו שבע שנים "גופרית ומלח שרפה כל ארצה", מצב שאין אפשרות ליישבה כלל, וחמישים ושתיים שנה לא עברו בארץ ישראל לא אדם ולא עוף? זה מראה על אובדן מוחלט, זה מראה שיש עליהם קצף וכעס מאת השם, זה מראה שכביכול אין תקווה לאחריתם. וכמו שנאמר "וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה גופרית ומלח שרפה כל ארצה", ואותה שאלה עצמה שואלת התורה: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חורי האף הגדול הזה". על זה אומר הנביא: על מה אבדה הארץ, למה חרון אף כה גדול, "נצתה כמדבר מבלי עובר" - החורבן מוחלט, נחרבו לחלוטין כמדבר מבלי יושב.
ובדרך צחות אומרים בשם האדמו"ר מסאטמר: "על מה אבדה הארץ?" - פעם תמיד היו מדברים על ארץ ישראל, ארץ הקודש, עלייה לארץ; והנה בשנים האחרונות ראינו ש"אבדה הארץ" - פתאום אין מדברים על ארץ ישראל אלא על מדינת ישראל. על מה אבד הביטוי "ארץ"? התשובה בפסוק הבא: "על עזבם את תורתי". ברגע שעזבו את התורה, הפך הדבר לישות ולמדינה, ואין מדברים עוד על מעלת ארץ ישראל ועל יישוב הארץ כמקום של מצווה, אלא על הגדרה עצמית - מקום שיכול להיות כאן ויכול להיות גם באוגנדה, כמו שהיו כאלה שיעצו. הרי שאבדה הארץ, אבד הביטוי "ארץ" כמקום קדוש. ועל מה? על עוזבם את תורתי.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה עַל עׇזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ׃ (יב)
נשים לב לתמיהה: "על עזבם את תורתי" - ומה מוסיף "אשר נתתי לפניהם"? ו"לא שמעו בקולי" הרי כבר כלול בעזיבת התורה, ו"לא הלכו בה" כבר כלול בשניהם. לכאורה הפסוק חוזר ושונה ומשלש את אותו דבר עצמו.
הרד"ק מבאר תחילה מהו "תורתי אשר נתתי לפניהם" - לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, אלא נתתי לפניהם. אפשר היה לחשוב שהתורה קשה, מורכבת ומסובכת; אומר הקדוש ברוך הוא: "עמי במה הלאיתיך" - במה עייפתי אותך? אפילו כשאמר להביא קורבן, לא אמר להביא מן החיות שבמדבר וביערות - לא אמר "תביא לי קורבן אריה", שמאין אביא אריה, אלא הבא מן הצאן שלך, ממה שיש לך בדיר, וכן על זה הדרך. לא עייפתי אותך בשום מצווה, נתתי לכם תורה שקל לקיימה, ולא ביקשתי ממך שתקריב את בנך לפניי. ואם כן, מה שלא ביקשתי - אתה הולך ועושה בהתנדבות למולך? איך אפשר להבין דבר כזה?
והמלבי"ם מבאר: התשובה מאת השם באה לאחר שראינו שאין לאיש תשובה - לא החכם יודע, לא הנבון מבין ולא הנביא מגיד. ומה התשובה? "על עזבם את תורתי". ושלוש דרגות יש בשמירת התורה. הדרגה הראשונה: מי שדבק בתורה באהבה, בהתלהבות ובחשק, ועושה את כל מצוות השם מתוך שמחה ומתוך רצון להידבק במצוותיו. ועל זה נאמר "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" - נתתי להם את תורתי לפניהם לשעשועים ולאהבת נפש, תורתי שהיא הדבר היקר ביותר אצלי, המתוק והמיוחד ביותר, וראוי היה להם להידבק בה בדבקות ובחשק בדרגה הגבוהה ביותר - ואת זה עזבו.
דרגה נמוכה יותר: גם אם אין החשק, הרי השם ציווה, וכיוון שציווה - אני עושה; וזה מצד המורא יותר מצד האהבה. ועל זה "ולא שמעו בקולי" - לשמוע בקול הוא ציווי, לפחות מצד מורא השם היה לך לקיים את מצוותיו; וגם את זה לא עשו, אף לא כמי ששומע לפקודת האדון המצווה. והדרגה השלישית: אדם העושה מתוך הרגל, מצוות אנשים מלומדה, שכך גדל וכך חונך וכך הוא ממשיך. כמו שאמר פעם הרב אורי זוהר: "כתינוק שנשבה לבין שומרי המצוות" - תינוק שנשבה, מה יעשה? שם נולד, וכל בוקר הוא יודע שעם היד עושים תנועות סיבוביות וקוראים לזה הנחת תפילין, אז הוא עושה תנועות סיבוביות; כך הוא יודע, אוטומטית, כך גדל עם זה. נו, גם זה משהו. ועל זה נאמר "ולא הלכו בה" - מצד ההילוך וההרגל; וגם את זה לא עשו. בוא וראה שעזבו לחלוטין את התורה, ואפילו בבחינה הנמוכה ביותר שלה לא שמרו אותה.
וכאן באה הגמרא המוכרת לכל: אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ" - דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה. גמרא זו מדברים בה הרבה לפני תשעה באב, בימים ההם של בין המצרים, ומי שירצה יוכל לשמוע גם בדיסק שלנו על תשעה באב, שבו עסקנו בסוגיה זו מכמה היבטים.
אומר הר"ן: שאין מברכים בתורה תחילה, תחילת עסקם בכל יום - דהיינו "לעסוק בדברי תורה", "והערב נא" ו"אשר בחר". ואל תחשוב ש"לא ברכו בתורה תחילה" היינו כשעולים לקרוא בתורה; אלא כאשר קמים בבוקר ומתחילים לעסוק בתורה, מברכים ברכות התורה, ואסור ללמוד בלי לברך ברכות התורה - והם, תחילת עסקם בכל יום לא היו מברכים. ומוסיף הר"ן: דבר זה נשאל לחכמים ולא פירשוהו, ומדכתיב "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" מכלל דליכא דידע לה טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד. כלומר, מזה שנאמר "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ" - אנו מחכים לשמוע את תשובת החכם ואת תשובת המבין, ואין להם תשובה, ומיד בפסוק הבא "ויאמר ה'"; מכאן שלאף אחד מן האחרים לא הייתה תשובה. וזה מה שאומרת הגמרא: אמרו חכמים ונביאים ולא פירשוהו - לא ידעו לתת הסבר על מה אבדה הארץ, והיחיד שיכול לתת הסבר הוא רק הקדוש ברוך הוא.
ומביא הר"ן: ומצאתי במגילת סתרים של רבנו יונה, דקרא הכי דייק, שעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ. שאם תאמר "על עזבם את תורתי" כפשוטו - שלא קיימו אותה, כדרך שמבאר המלבי"ם, ואכן על פי פשט זה הנכון: לא קיימוה לא מאהבה, לא מיראה וגם לא מתוך הרגל - עדיין יהיה קשה: מדוע נשאל הדבר לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו? אם מדובר באנשים שאינם מקיימים תורה, וכי זו שאלה? צא החוצה וראה: יש אנשים שומרי מצוות? כולם מתנהגים כגויים! אז מה אתה שואל על מה אבדה הארץ? אין זה מתקבל שהתשובה כה פשוטה, בשעה שלא החכמים ולא הנבונים ולא הנביאים ידעו אותה. וכי הם חיים בפלנטה אחרת? וכי לא בתוך עמם הם יושבים ואין הם מכירים את המציאות? כיצד ייתכן שעל שאלה כזו לא תהיה להם תשובה, ורק הקדוש ברוך הוא צריך לגלות להם שעזבו את התורה?
אלא בעל כורחך המסקנה היא שהיו עוסקים בתורה תמיד, ומשום כך גדלה התמיהה: על מה אבדה הארץ? הרי עסקו בתורה! ואם עסקו בתורה - תורה "אגוני מגנא ואצולי מצלא", מדוע לא היו שמורים בזכותה? עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכים בתורה תחילה.
ומה הפירוש בזה? וכי חיסרון ברכה הוא? הרי אדם שהניח תפילין ולא בירך - תפילין הניח; נטל לולב ולא בירך - לולב נטל, ואין אומרים לו שלא יצא ידי חובה, שהברכות אינן מעכבות. אלא, אומר רבנו יונה, שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהיה ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה - והיינו "ולא הלכו בה", כלומר בכוונתה ולשמה. הם לא הלכו בה בדרך שראוי ללכת כשלומדים תורה: הוא למד תורה כדרך שלמד מדעים, כדרך שלמד אלגברה. אכן חשוב מאוד, יש בזה הרבה ידיעות, מרחיב אופקים, נותן ידע - כך לומדים כשלומדים שאר חוכמות, כך לומדים כשלומדים השכלה בסמ"ך. אבל כשלומדים תורה - תורה היא תורת חיים, וכשאתה לומד תורה אתה מתחבר עם הקדוש ברוך הוא. וכי לפני שלמדתי אלגברה בירכתי "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי אלגברה"? ואם כך, למה אברך על דברי תורה? זו חוכמה וזו חוכמה - כך התייחסו לתורה.
וממילא תבין: תורה שלא הלכו בה בכוונתה ולשמה, שאינה חשובה בעיניך - אינה יכולה להגן עליך. מה כתוב אצל דוד המלך? "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" - ואומרים חז"ל, כיוון שזלזל בבגדים לא היו הבגדים מגינים עליו. ומה כתוב על עם ישראל? קורבנות הקריבו בבית המקדש ולא הגנו עליהם - ולמה? כיוון שמאסו בעבודת בית המקדש, שוב אין הקורבנות מגינים. וכך גם כאן: כיוון שהתייחסו לתורה כאל עוד חוכמה, תורה כזו אין בכוחה להגן עליך ואין בכוחה לשמור אותך. ומכאן ההידרדרות, מכאן שלא שינו את מעשיהם לטובה, מכאן שדברי הנביאים לא השפיעו, מכאן שירדו לדיוטה תחתונה - הכול התחיל מכך שזלזלו בתורה. והרי אמר הקדוש ברוך הוא: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב" - אבל איך? לא "תורתם" אלא "תורתי", כמו שאני ציוויתי ללמוד אותה, באותה צורה ובכוונה לשמה; לימוד שבאמת מרגישים בו התחברות לקודשא בריך הוא הוא לימוד שמשנה את האדם. אלו דברי הר"ן, ומסיים: "והם נאים וראויים למי שאמרם" - כשרבנו יונה דיבר, דיבר בדרגות שלו באמת, ונאים הדברים למי שאמרם.
וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם׃ (יג)
"שרירות" - שתי משמעויות לה. האחת מלשון ראייה, כמו "שורו", "ישור על אנשים", וכמו שיש שרצו לפרש "להיות כל איש שורר בביתו" מלשון לשור ולראות, אף שאין זה הפשט שם, ולכן אנו גורסים שם לא מלשון שררה ולא מלשון ראייה. אבל יש כמה וכמה מקומות שכן: החומה נקראת "שור" מטעם זה, שדרך החומה היו רואים למרחוק, וכן "בנות צעדה עלי שור" - על החומה שממנה משקיפים למרחוק, וכן "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב". הרי ש"שור" לשון הבטה. והסבר נוסף: "שרירות לבם" מלשון שריר, לשון קושי - "שריר ובריר וקיים" - היינו תקיף; מצד עוצם תקיפות לבם, שאין להם רוך בלב והולכים אחרי עוצם לבם. וזה כמו הביטוי המוכר "קשה עורף": עורפו מאובן, אינו מסוגל להזיז את ראשו ימין ושמאל, ובלשון העם היום "ראש בקיר" - אותו רעיון עצמו; אינו מסובב את הראש אלא ממשיך בראש שלו. כך "שרירות לבם", לשון קושי לבם.
אומר המלבי"ם: הפסוק מדבר כנגד שלוש הבחינות שראינו בעזיבת התורה. הבחינה הראשונה הייתה אהבת השם ודבקות בתורה מתוך חשק - וכנגדה "וילכו אחרי שרירות לבם" הרע, שעבדו עבודה זרה מצד חפץ לבם. וכנגד המנהג וההרגל, שאף מתוכו לא עבדו את השם, נאמר "ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם" - הלכו ודבקו בבעלים, בעבודה זרה, מתוך מה שלימדום אבותם. אתה מצפה שילכו בתורה מצד ההרגל, מצוות אנשים מלומדה? אומר הנביא: מה שאצלם מלומדה הוא לעבוד עבודה זרה, שאביהם היה עובד עבודה זרה והם ממשיכים באותה דרך. ויוצא אם כן שבין שכלם ובין הרגל מעשיהם - הכול הטה אותם מתורת השם לעבודה זרה, ותקנה כבר אין להם.
הקדוש ברוך הוא מכריז "הנני צורפם ובחנתים" - צירוף בייסורים מתוך אהבה, שכן "איך אעשה מפני בת עמי", ואין ברירה אלא לצרוף ולבחון שוב ושוב עד שיוסרו הסיגים. חטאם המרכזי הוא לשון המרמה: "חץ שחוט לשונם" - חץ מושחז ומשוך, שבעל לשון הרע מקרב אליו את קרבנו בדברי שבח כדי שיפגע החץ למרחוק, עד שהמרמה נעשית אצלו טבע שני שאינו יכול לעצרו. ועל אלה, ועל רוע הטבע שמאחריהם, באה הפקידה והנקמה. הנביא מקונן על ההרים ועל נאות המדבר שסובלים שלא באשמתם, ואינו מקונן על ירושלים וערי יהודה שקיבלו את הראוי להן. ובשאלה "על מה אבדה הארץ" - שאלה שלא החכם ולא הנבון ולא הנביא ידעו לפרשה - ענה הקדוש ברוך הוא בעצמו: "על עזבם את תורתי" - לא מאהבה, לא מיראה וגם לא מהרגל; ובעומק, כדברי רבנו יונה, שלא ברכו בתורה תחילה, שלא הייתה חשובה בעיניהם כדי לברך עליה ולא עסקו בה לשמה, ולכן לא הגנה עליהם. ולעומת זאת - שרירות לבם והרגל אבותם הטו אותם אל הבעלים, עד שלא נותרה להם תקנה.